לפני כשבועיים, פרש מתפקידו אָבֶּה שינזוֹ, ראש ממשלת יפן הותיק שמשל בה יותר משמונה שנים. כיצד תיראה ארץ השמש העולה לאחר לכתו של אחד ממנהיגיה החזקים ביותר? פרופ' ניסים אוטמזגין, מומחה לפוליטיקה ומדיניות חוץ יפנית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מסכם את כהונתו של אָבֶּה, את הצלחותיו וכשלונותיו, ומשרטט את דמות יורשו. לבסוף, האם יתכן שיפן תשנה סוף סוף את חוקתה הפציפיסטית?

לפני כשבועיים ראש הממשלה היפני, אָבֶּה שינזוֹ, הודיע על התפטרותו. "נוכח מצב בריאותי, הטיפול הרפואי שאני מקבל והקשיים הנובעים מכך, אני לא יכול להרשות מצב שבו אשגה בנושאים מדיניים חשובים ולא אצליח בעבודתי" הודיע אבה במסיבת עיתונאים. שמועות על בריאותו הרופפת של אבה נשמעו בשבועות האחרונים לאחר שהוא מיעט להיראות בציבור אך התפטרותו הכתה גלים ומיד החלו לעלות ניחושים לגבי זהות יורשיו. בעיתונות היפנית התקבלה החלטתו של אבה בהבנה והוא הוצג כראש הממשלה שהחליט לשים את האינטרסים של המדינה לפני אלו של עצמו.

אבה, כיהן כראש ממשלה במשך יותר משמונה שנים וחצי, משך הזמן הארוך ביותר שאי פעם כיהן ראש ממשלה ביפן. הוא בן לשושלת פוליטית ידועה – סבו ודודו מדרגה שנייה כיהנו כראשי ממשלה בשנות החמישים והששים ואילו אביו שכיהן כשר החוץ מת מהתקף לב לפני שהספיק לעשות כן. במהלך כהונתו אבה עמד מול טלטלות מדיניות וכלכליות רבות וספג התקפות רבות מקרב אנשי האופוזיציה בפרלמנט, כולל על תפקודו במהלך הקורונה. אך מה שהכניע אותו לבסוף הוא מחלה כרונית (דלקת כיבית של המעי הגס) ממנה הוא סובל מאז גיל צעיר. אבה הודיע שימשיך לכהן כחבר בבית התחתון של יפן.

התפטרותו של אבה מגיעה בעיתוי בעייתי מבחינתה של יפן. למרות שבאופן יחסי התמודדותה של יפן מול התפשטות נגיף הקורונה נחשבת למוצלחת (אחד עשר אלף חולים ופחות מאלף שלוש מאות מתים לאוכלוסייה של 126 מיליון), וזאת ללא סגר או אמצעי כפייה אחרים, משבר הקורונה ללא ספק תקע גלגלים במאמציה של יפן לצאת מהמיתון הארוך. על פי תחזיות של קרן המטבע הבינלאומי, הכלכלה היפנית צפויה להצטמצם בכמעט ששה אחוזים. האולימפיאדה שאמורה הייתה להתקיים בטוקיו בקיץ, נדחתה לשנה הבאה אך עדיין לא ברור אם היא בכלל תתקיים ומה יהיה גורל מיליארדי הדולרים (קרוב ל 13 מיליארד דולרים) שיפן כבר השקיעה בכך.

המדיניות הכלכלית של אבה, הידועה בשם אבהנומיקס (Abenomics), גם היא תקועה. בעוד שה"חץ" הראשון במדיניות, בדמות של מדיניות מוניטרית מקילה והזרמת הון זול למשק, הוכתר כהצלחה והפיח חיים בכלכלה היפנית, החיצים האחרים תקועים. אבה לא הצליח לכונן רפורמות בחברות ציבוריות בזבזניות ולהפוך את הבירוקרטיה לידידותית יותר לעסקים. מבחינה זו, הוא כשל במאמציו להפוך את הכלכלה היפנית לתחרותית יותר בעוד הכלכלות של סין וקוריאה נושפות בעורפה של יפן.

מדיניות נוספת של אבה לעודד השתתפות של נשים במעגל העבודה, שזכתה לשם הקליט Womanomics, גם היא תקועה. בכל הקשור לתעסוקת נשים יפן משתרכת מאחור יחסית לדמוקרטיות אחרות, בוודאי אלו בצפון אירופה. ישנן מעט מדי נשים בצמרת החברות העסקיות והציבוריות הגדולות. מנשים רבות עדיין מצופה לפרוש ממקום העבודה כבר לאחר החתונה או לאחר לידת הילד הראשון ולהקדיש את עצמן למשפחה. השינוי הנדרש הוא לא רק חברתי-נורמטיבי, זאת אין לי ספק שיפן יכולה לעשות. מה שנדרש היא השקעה עצומה בתשתיות שיאפשרו לנשים לצאת לעבוד, בראש ובראשונה נגישות רחבה יותר למעונות וגני ילדים, והתאמה של תרבות העבודה היפנית התובענית.

כך שמבחינה כלכלית, אבה לא עמד בציפיות שתלו בו והבטחותיו לרפורמות כלכליות רחבות ולחידוש הצמיחה הכלכלית לרמה שנתית של 2 אחוזים לא התגשמו. זאת למרות שלאורך רוב כהונתו עמד לרשותו רוב קואליציוני יציב בשני בתי הפרלמנט כולל שותפות איתנה עם מפלגת קומייטו (Komeitō), יכולת למנות את אנשיו לתפקידי מפתח כולל נגיד הבנק של יפן, אופוזיציה חלשה ומפולגת, ותמיכה ציבורית רחבה.

למרות מאמציו, אבה גם לא הצליח לשנות את החוקה היפנית. החוקה היפנית היא כנראה החוקה הליברלית ביותר בעולם וכוללת בין היתר את סעיף 9 המפורסם, האוסר על יפן לצאת למלחמה ומטיל על התעצמותה הצבאית סייגים רבים. אבה ראה בשינוי סעיף 9 הכרח בטחוני שיאפשר ליפן להתמודד טוב יותר עם איומים עתידיים, אולם התנגדות ציבורית רחבה, כולל מקרב מצביעי מפלגתו, מפלגת ה- LDP, מנעה זאת. החוקה היפנית, שהוכתבה על ידי שלטונות הכיבוש האמריקאי עוד ב- 1947 אך לימים התקבלה באהדה ביפן, נותרה ללא שינוי. יחד עם זאת, עקב בצד אגודל, אבה הצליח להעביר מספר תקנות שמאפשרות לכוחות ההגנה היפנים לקחת חלק פעיל יותר במאמצי ביטחון קולקטיביים לצד ארה"ב ולפעול מעבר לים — אך תחת סייגים רבים ומבלי לשנות את החוקה.

למרות האמור לעיל, לאבה היו מספר הצלחות, בראשן שמירה על יציבות ועל מדיניות חוץ מאוזנת. אבה ידע לקבל החלטות נכונות, גם אם אלה היו לא פופולאריות. הדוגמא הטובה ביותר היא העלאת מס הרכישה פעמיים במהלך כהונתו לשם מימון הגירעון במערכת הבריאות והרווחה של יפן. העלאת מס הוא מהלך כלכלי שפוליטיקאים לא ששים לעשותו אך בהקשר זה, אחד היתרונות של מפלגת ה LDP הוא שיש לה תדמית ציבורית של מפלגה שיודעת למשול ולקבל החלטות שקולות ונכונות למען המדינה – גם החלטות קשות אם צריך. אבה חיזק מסורת זאת.

מבחינת מדיניות חוץ, בכהונתו השנייה נראה שאבה עשה מספר מהלכים מוצלחים. בניגוד לכהונתו הראשונה, הוא נמנע מלבקר במקדש יסוקוני השנוי במחלוקת או להיתפס בהתבטאויות מעוררות מחלוקת לגבי העבר המלחמתי של יפן. מקדש יסוקוני מנציח את חללי מערכות יפן ועד היום ביקור של פוליטיקאים יפנים בכירים בו נחשב לסדין אדום עבור הסינים והקוריאנים. אבה גם נזהר שלא לגרור את יפן לסכסוכים טריטוריאליים והיסטוריים מיותרים עם סין וקוריאה ובכהונתו השנייה דאג להשמיע הצהרות מפויסות לגבי עתיד היחסים עם אסיה ולהיפגש עם ראשי המדינות השכנות.

כמו סבו ודודו, שגם היו ראשי ממשלה בשנות החמישים והשישים, הוא חיזק את הקשרים עם ארצות הברית ודאג לשמור על קשר אישי עם הנשיא טראמפ. מפלגת ה- LDP היא באופן כללי פרו-אמריקאית אך נראה שלפחות בנושא אחד אבה הצליח יותר מקודמיו: בביקורו הראשון בארה"ב מיד לאחר היבחרו של טראמפ הוא הוציא מטראמפ הצהרה שאיי סנקקו שייכים ליפן וכלולים בברית ההגנה בין המדינות (איי סנקקו נמצאים בשליטה יפנית אך גם סין טוענת לריבונות עליהם).

לאחר צחצוח חרבות קצר במפלגת השלטון, נבחר סוּגָה יושיהידֶה (Suga Yoshihide) להחליף את אבה כראש ממשלה. סוּגָה, שכיהן לפני כן כמזכיר הממשלה (Naikaku-kanbō-chōkan) , התפקיד הפוליטי השני בחשיבותו ביפן אחרי ראש הממשלה, זכה לתמיכת הסיעה הגדולה ביותר במפלגת ה LDP וגבר בפער ניכר על שני מתמודדים בכירים אחרים. בניגוד לאבה ולפוליטיקאים יפנים רבים אחרים, סוגה אינו מגיע משושלת פוליטית וגם לא למד באחת מארבעת אוניברסיטאות היוקרה של יפן (טוקיו, קיוטו, ווסדה וקיאו). הוא למד באוניברסיטת הוסאיי הצנועה יותר ובמקביל עבד כדי לממן את לימודיו. סוגה הוא בנו של חוואי תותים מעיירה קטנה במחוז אקיטה בצפון יפן, בעל חגורה שחורה דאן 2 בקראטה, אשר פילס את דרכו לצמרת בעבודה קשה, כולל כפועל במפעל.

יחד עם זאת, סוּגָה הוא פוליטיקאי מיומן. הוא מכיר היטב את נבכי השלטון ביפן, נחשב לאמן בהתוויית הסכמה מאחורי הקלעים (nemawashi), ובנגטה-צ'ו, מרכז העצבים הפוליטי של טוקיו, יש לו שם של פוליטיקאי נחוש ואפקטיבי. למרות חזותו האפרורית, אנשים שפגשו אותו (כולל שניים ששוחחתי אתם לאחרונה) טוענים שמדובר באדם מסביר פנים ונעים הליכות.

בפני סוגה עומדים אתגרים עצומים. הוא יצטרך להתמודד עם התפשטות הגל השני של נגיף הקורונה ולדאוג שהמיליארדים שהושקעו בהכנות לאולימפיאדה לא ירדו לטמיון. אתגר חשוב נוסף הוא להוציא את יפן מהמיתון הכלכלי הארוך ולהגדיל את יכולת התחרות של חברות יפניות בשווקי בעולם. בצד המדיני, סוגה צפוי להמשיך לשמור על קשר קרוב עם ארה"ב אך אולי גם להמשיך לנסות להגדיל את מעורבותה של יפן בארגונים בינלאומיים, כפי שראוי למעצמה כלכלית בגודלה. סוגה הודה שהוא אינו מבין הרבה במדיניות חוץ אך אמר שיתייעץ עם משרד החוץ ועם אבה עצמו (חשבו על מנהיג בישראל או ארה"ב שמודה בכך!). עדיין לא ברור אם פניו של סוגה להמשיך במאמצי קודמו לשנות את החוקה היפנית. אבה, שועל פוליטי מנוסה, לא הצליח לשנות את החוקה היפנית וסביר להניח שללא אירוע חיצוני דרמטי, כמו טילים שישוגרו מצפון קוריאה או לחץ אמריקאי חזק, לא נראה שפני יפן לשינוי חוקתי.

המלצת קריאה למתעניינים בפוליטיקה יפנית: אהוד הררי, יפן: דמוקרטיה מתבגרת. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2012

חורבן סין, כיבוש קוריאה, אונס המוני של נשים: שכנותיה של יפן מתקשות לעבור בשתיקה על ההתכחשות היפנית לצללי העבר. בדיוק מסיבה זו, עורר ביקורו של ראש ממשלת יפן במקדש שנוי במחלוקת זעם רב כל כך במזרח אסיה. מה הוא בדיוק מקדש יסוקוני, מה תפקידו ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו? ינשוף היסטורי על נשמות דהויות של גיבורים ושל פושעים, צער, גאווה וזעם.

מאמר זה פורסם, בגירסה שונה במעט, גם בווי-נט

לפני מספר שנים, כאשר גרתי ביפן לצורך לימודי באוניברסיטת טוקיו, הדרכתי תיירים מדי פעם בפעם. יום אחד, הגיעו אלי בני זוג מארצות הברית, והצעתי להם סיור מודרך במקדש יאסוקוּנִי ("הארץ השקטה"), על המתחם המקודש, שדירת האורנים, זירת הסומו והמוזיאון הצבאי שלו. הבעל, שלא ידע כמעט דבר על יפן, התחלחל כאשר שמע את השם. "אני לא הולך לשם!" מחה, "זה מקום נאצי!"

            נזכרתי בתגובה הזאת, כאשר קראתי לפני שבועות מספר את הכתבות בעיתונות הישראלית על ביקורו של ראש ממשלת יפן, אָבֶּה שינזו­­­ֹ, במקדש יסוקוני המושמץ, "מקדש פושעי המלחמה", כפי שכונה לאחרונה בעיתון ישראלי מרכזי. המתח העולה במזרח אסיה, כמו גם המחאות הקולניות של סין, דרום קוריאה וגורמים ליברליים ביפן עצמה, הביאו אפילו את מחלקת המדינה של ארצות הברית לגנות את הביקור. מזרח אסיה רוגשת וגועשת: המתיחות בין סין ליפן עולה מדי יום ביומו, ואבה אף אמר לאחרונה שהמצב באזור מזכיר את אירופה לפני 1914. לאור המתח הזה, ביקורו של אבה במקדש בוודאי שלא שיפר את המצב. מי שמכיר את ההיסטוריה הקרובה של יפן יודע כי ביקורים כאלו היו מושא לזעם במזרח אסיה מזה עשרות שנים, מאז ביקורו של ראש הממשלה נקסונה יסוהירו בשנות השמונים. לכן, נמנעו ראשי ממשלה יפניים מסויימים מלפקוד את המקדש, ואחרים דאגו להדגיש כי מדובר בביקור פרטי ולא רשמי. לאור החשיבות הבינלאומית של המקדש כגורם מתיחות, אכן ראוי להבהיר במה בדיוק מדובר, על מה הזעם ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו.

            מקדש יאסוקוני הוקם בשנת 1869, זמן קצר לאחר המהפכה הידועה כ"רסטורציה של מייג'י" שהפכה את יפן ממדינה פיאודלית לאומה מודרנית. מטרתו של מקדש השינטו הזה, שפירוש שמו ביפנית הוא "ארץ שקטה", היה להנציח את רוחות הנופלים למען הקיסר במלחמת האזרחים שנלוותה לרסטורציה. ב-1878, כאשר דוכא מרד סמוראים גדול כנגד השלטון הקיסרי, הונצחו במקדש גם רוחות הנופלים במרד הזה, וכך הלאה, בכל מלחמותיה של יפן, עד מלחמת העולם השנייה. חשוב להדגיש כי לא מדובר במוסד הנצחה גרידא, כמו "יד לבנים" בישראל, אלא במוסד דתי. לפי האמונה העממית היפנית, רוחות הנופלים במלחמה הופכים לאלים המגנים על האומה. תהליך ההפיכה לאל מתבצע על ידי טקס במקדש, שמחזיק ברשימות מפורטות של האלים המונצחים בו. בתקופה הקיסרית שלפני המלחמה היה המקדש אחד מהמוסדות החשובים ביותר של "השינטו הממלכתי", דת המדינה של יפן. בשנות השלושים, תקופת הדיקטטורה הצבאית, ננקטו אף סנקציות כנגד דיסידנטים (בעיקר נוצרים) שסירבו להשתתף בפולחנות שנערכו בו.

            לאחר מלחמת העולם השנייה, ובהשפעת שלטון הכיבוש האמריקאי, נאסר השינטו הממלכתי והמדינה היפנית הופרדה מהדת. מקדש יסוקוני הפך למוסד פרטי, אולם בכל זאת, הקשרים בינו לבין המדינה לא נותקו לחלוטין. סוכנות ההגנה (מה שנותר ממשרד המלחמה היפני) הוסיפה להעביר לו שמות של חיילים שמתו בתאונות אימונים, צעד שנוי במחלוקת שעלה פעמים אחדות לבתי המשפט. ביקורי ראשי הממשלה בו הפכו לבעייתיים במיוחד, משום שפרנסי המקדש החליטו, בצעד פרובוקטיבי, להנציח בו כאלים לא רק את החיילים שמתו במלחמת העולם השנייה אלא גם את פושעי המלחמה שהוצאו להורג לאחריה. בראש הקבוצה הזאת, שכללה גם פושעי מלחמה דרגה א' (היינו, הפושעים הגרועים ביותר), עמד ראש ממשלת יפן בזמן המלחמה, גנרל טוג'ו הידקי, ששמו נקשר לרבים ממעשי הזוועה שהתבצעו נגד אזרחים ושבויי מלחמה. המונצחים הבעייתיים הללו, שקיבלו כאמור פולחן של אלים, לא הוצנעו בידי המקדש: ההיפך הוא הנכון. במוזיאון הצבאי הנלווה אליו, שמצדיק באופן כללי את התנהגותה של יפן במלחמת העולם השנייה, הם מובלטים ומוצגים כגיבורים וקדושים מעונים. ובכל זאת, מקדש יסוקוני אינו מקום המיועד אך ורק להלל ולפאר פושעי מלחמה, ולרוב המונצחים בו (חללי מלחמה מאז 1868) אין שום קשר לפשעים כאלה. ראשי המקדש סירבו בתוקף להפריד בין חללי המלחמה "הרגילים" לבין הפושעים המורשעים. לטענתם, ברגע שנשמה נספגה במקדש לא ניתן להפרידה מהשאר.

            בעיני יפנים רבים, כולל ראש הממשלה אבה, הביקורים במקדש יסוקוני אינם נתפסים כניסיון לפאר פושעי מלחמה, אלא אך ורק לבכות את החיילים שנפלו. באחד מביקורי במקדש, ראיתי קשישים במדי הצבא הקיסרי עם תרמילי גב ישנים בתפילה חרישית. מבחינתם, המקדש הוא מקום אישי: מקום להתייחד עם חברים שמתו. אבה אף אמר שחלק ממטרת ביקורו הוא להתפלל למען השלום ונגד מלחמה נוספת. בעיני הסינים והקוריאנים, לעומת זאת, מדובר בביטוי נוסף לנטייה של בכירים יפנים "לשנות את ההיסטוריה" ולהכחיש את פשעיה של יפן בזמן המלחמה, תוך מאמץ לשנות את החוקה הפציפיסטית של המדינה ולהקים את הצבא היפני מחדש. ההפגנות ההמוניות שליוו ביקורים כאלו בעבר מלמדות כי הזעם אינו מוגבל לקובעי מדיניות ומתפשט במהירות לציבור הרחב במדינות הללו, שסבלו בעבר מנחת זרועה של יפן. מבחינתם, המקדש מסמל את טבח ננג'ינג, חורבן סין, כיבוש קוריאה והאונס ההמוני של נשים, במיוחד "נשות הנחמה" שנחטפו לבתי הבושת של הצבא היפני.

            אולם כיום הצטרף לתסבוכת הזאת ממד קריטי נוסף: מדיניותה האגרסיבית של סין המסכנת את מזרח אסיה בפועל, ולא כזיכרון היסטורי. בשנים האחרונות מנהלת סין סכסוכי גבולות כנגד כל שכנותיה כמעט, כולל יפן. ההתנהגות הסינית באיי סנקאקו, השנויים במחלוקת בין המדינות, היא אלימה ובריונית ללא תקדים כמעט. באמצעות השיח האינסופי על הלאומנות היפנית, פשעי העבר והביקורים במקדש יסוקוני, מצדיקה סין את מדיניותה האנטי-יפנית. וגרוע מזה, החשש (המופרך בעליל) משובו של האימפריאליזם היפני למזרח אסיה, מסיט את תשומת הלב מהסכסוכים האמיתיים המתרחשים באזור – אלו הנגרמים בשל התנהגותה התוקפנית של סין. יש גם משהו בדברי השמרנים היפנים, כי ההתערבות של מדינות שכנות בענייניה הפנימיים של יפן הפכה כבר לבלתי נסבלת. לפיכך, גם אם ראש הממשלה אבה טעה בעיתוי ביקורו, במיוחד בהתחשב במתח באזור, אפשר להבין את הסיבות שהניעו אותו לעשות זאת.