מבעד לערפל התודעתי שבו היא שרוייה, קייב היא עיר מרתקת ומפתיעה מאין כמוה: עבר אפל ושטוף בדם, הווה סוער ומלא תקווה, אומנות רחוב, חיים סוערים וקתדרלות מפוארות עם כיפות בצל. כל אבן מהדהדת זיכרונות של תרבות יהודית, פולנית, רוסית ואוקראינית, פסלים משונים מסרטים סובייטים מקשטים את הרחובות, כל פינה שוקקת חיים ותרבות, והאוכל המקומי מפתיע באיכותו. רשמים מטיול הבוטיק הנהדר של שלום וקטיה, ושבע המלצות חמות.

ברחוב ראשי בלב קייב, בירת אוקראינה, עומד פסל מוזר של קיפוד – עדות לאחת היצירות התרבותיות ההזויות ביותר שהופקו בברית המועצות לשעבר. סרט האנימציה הקצר "קיפוד בערפל", שנוצר ב-1975 על ידי הבמאי יורי נורשטיין, מספר על קיפוד ודובון שנהגו לספור ולסדר כוכבים. כדי לחמם את עצמם בלילות הקרים, וכנהוג בקרב פועלי כפיים בברית המועצות, הקיפוד נהג להביא קנקני תה לוהט עם ריבה. יום אחד, בדרכו למקום העבודה, תעה בערפל סמיך, ושם עבר סדרה של חוויות הזויות כמו נפילה לעומקו של נהר ומפגש עם סדרה של יצורים. הסרט, שהאסתטיקה שלו פסיכודלית באופן מלבב, מותיר רושם מוזר למדי. ניכר שהבמאי וצוותו, המוכשרים ללא ספק, עישנו עשבים כלשהם בזמן הכתיבה. עולם היער והחיות נחשף בהדרגה לעיני הצופים מתוך האפלה, השמיים זרועי הכוכבים והערפל הסמיך. תושבי קייב, שהעידן הסובייטי לא חביב עליהם במיוחד (בלשון המעטה), בחרו בכל זאת ליצור מזכרת לסרט האהוב, והציבו את פסל הקיפוד במקום מרכזי בעירם.

כמו הקיפוד הסטלן מהסרט, קייב עצמה מגיחה לתודעה העולמית מדי פעם מתוך ערפל האלמוניות. רוב הצופים מכירים אותה מתוך שידורים סנסציוניים בתקופת מהפכות ומהומות. בזיכרון היהודי, היא מעלה זכרונות של אנטישמיות, פוגרומים, שואה והטבח בבאבי יאר. לאחרים, שמכירים אותה יותר, היא מהדהדת גם זכרונות טובים יותר, של חיים יהודיים סוערים ועשירים, נפרדים ובו בזמן מעורבים עד לבלי היכר עם האוכלוסיה האוקראינית, הפולנית והרוסית במקום.

אולי יש כאלו שיודעים שדווקא אוקראינה, שידועה לשמצה בעברה האנטישמי, היא המדינה הראשונה במרחב שמינתה ראש ממשלה יהודי. או על המאמצים הכבירים שממשלתה עושה לשפר את זכויות האדם ולבער את השחיתות. לאחר המהפכה, פיזרה הממשלה החדשה את משטרת המהומות האכזרית והידועה לשמצה (רוב אנשיה ערקו לרוסים וסייעו בכיבוש חצי האי קרים), והחליפה גם את המשטרה הרגילה בכוח של צעירים משכילים שאומנו בידי מדריכים אירופיים. מבחינה זו, גם השחיתות הסובייטית שכל כך אפיינה את המדינה הזאת, נסוגה באופן משמעותי, ברמת חיי היומיום אם לא ברמת הפוליטיקה הגבוהה. באופן כללי, ניכר שהעוינות לרוסיה והניסיון להתקרב לאירופה מסמנים שיפור ניכר, יומיומי ומתמיד ברמת זכויות האדם – לרבות העלאה על נס של הדמוקרטיה, זכויות למיעוטים דתיים, חופש הדיבור וזכויות להט"ב. נוסעים ומטיילים, אם רק ירחיקו מבעד לערפל התודעתי שעוטף את קייב, יגלו את אחד מהיעדים המרתקים והמהנים ביותר באזור הזה של העולם.

 בשבוע שעבר, היתה לי זכות גדולה להצטרף לשלום בוגוסלבסקי, בעל הבלוג המומלץ תניח את המספריים ומדריך מוערך, במיזם הטיולים המיוחד שלו באוקראינה. שלום ובת זוגו, קטיה, מדריכים טיולי בוטיק במרחב האוקראיני. אלו נועדו לאנשים שמחפשים סגנון, תרבות, פאן ועומק אינטלקטואלי, מעבר לרשימה הרגילה של "אתרי חובה". הטיול הוא למעשה סדרה של פעילויות תרבותיות וקולינריות (אופרה, בית מרחץ מסורתי, מסעדות איכותיות ומיוחדות), וסיורים ממוקדים בנושאים כמו היסטוריה אוקראינית, היסטוריה יהודית, אומנות רחוב, המהפכה באוקראינה ומונומנטים סובייטיים – שכל אחד יכול לקחת או לא לקחת כרצונו. חלק מהסיורים הובלו בידי מדריכים אוקראינים מקומיים, שחלקם סיפרו לנו על אירועים דרמטיים שבהם השתתפו בעצמם.

בעזרת שלום וקטיה, יתר המדריכים וגם השיטוטים העצמאיים שלי ברחבי העיר, זכיתי להעיף מבט ממושך באחת הערים המרתקות יותר והמתויירות פחות במרחב המזרח אירופאי. קייב היא קודם כל עיר יפה: מלאה בארמונות משוחזרים, בתים הדורים בסגנון בארוקי, ורחובות רחבים מוצלים בשדרות של עצים ירוקים. היא גם פארק הנוף ההררי, המשקיף על פסלי הקדושים נושאי הצלבים, כיפות הבצל הזהובות והנוף המרהיב של נהר הדנייפר הכחול, וקתדרלות מפוארות שחלקן נראות כמו ממתקים צבעוניים. חשוב מכך, היא גם עיר מלאת חיים. ברחוב הראשי, חרישאטק, בכיכר העצמאות (מיידאן – שנודעה לקהל העולמי בעיקר לאחר המהפכה האחרונה) מבקרים יכולים לחזות בפרץ בלתי נדלה של יצירתיות. הקירות מלאים באומנות רחוב ססגונית, הרחובות מקושטים בפסלים מסרטים סובייטיים (לרבות אותו קיפוד סטלן שהזכרנו בתחילת הפוסט), ואולמות התיאטראות עמוסים בהצגות, אופרות, בלט, סרטים ומופעים.

אז מה כדאי לעשות בקייב? הנה כמה המלצות, באדיבות הינשוף:

1.  סיורי אומנות רחוב: קחו לעצמכם מדריך מקומי שמכיר את הסצינה. הסתובבו בפארק הנוף, השקיפו על נהר הדנייפר, ובחנו את הפסלים והציורים המוזרים והמגניבים בגני השעשועים, צדי הדרכים וקירות הבתים.

2. רוחניות ופאר דתי: כל מי שמבקר בקייב, אסור שיפספס את Percheskaya Lavra, מנזר המערות עוצר הנשימה. המתחם הזה כולל כמה קתדרלות מפוארות עם כיפות זהב, שחלליהן האפלוליים אפופים בענני קטורת ושירת מקהלות הרמונית. במתחם יש מוזיאונים של תכשיטי זהב סקיתיים, מיניאטוריות יפיפיות ואומנות עממית אוקראינית. מי שלא סובל מקלסטרופוביה, יכול לרדת לעומק האדמה, למערות המסתוריות, ולהסתובב עם נר דולק בין מומיות של נזירים חנוטים וצלמי קדושים. הלאברה אינה האתר הדתי המעניין היחיד בקייב. מנזר אנדריי נראה כמו ממתק, מנזר מיכאל הוא מקום מצויין לשמוע מיסות ומוזיקה דתית, ומנזר סופייה (שנועד לחקות את הכנסייה המפורסמת באיסטנבול) הוא מוזיאון מצויין לאומנות ביזנטית.

3. אנדרטאות: בספרו, "ארצות הדמים", תיאר ההיסטוריון תימוטי סניידר כיצד אוקראינה, שהיתה קו שבר מבעבע בין עמים וקבוצות אתניות שונות, הפכה למוקד לזוועות הגרועות ביותר במאה העשרים. הארץ, שאוכלוסייתה היתה מורכבת מאוקראינים, רוסים, יהודים, פולנים, גרמנים וקבוצות אתניות קטנות יותר, בקושי התאוששה מאימי מלחמת האזרחים הרוסית ומלחמת העולם הראשונה, וכבר נמחצה באגרוף הברזל של הסטליניזם. בשנות השלושים, ביצע סטלין מסע של הרעבה מכוונת, שנועד להשמיד, פשוטו כמשמעו, את ציבור האיכרים האוקראיני. בהרעבה הגדולה, שידועה באוקראינית כ-HOLODOMOR, נספו בין 3 ל-7 מיליון איש – כפריים שגוועו ברעב, לאחר שניזונו מעשבים ושורשים ואף אכלו את ילדיהם, מטרים ספורים ממחסני חיטה ממשלתיים עמוסים בכל טוב ונעולים במנעול ובריח. לאחר מכן הגיעה מלחמת העולם השנייה. לאומנים אוקראינים אחדים שיתפו פעולה עם הנאצים (חלקם, למרבה הזוועה, גם בפוגרומים מזוויעים ורצח יהודים), אבל רובם גילו מהר מאד שהכובש החדש אכזרי בדיוק כמו הישן. בפועל, היטלר תכנן להרעיב למוות את האוקראינים בדיוק כמו סטלין. במהלך המלחמה, אוקראינים רבים מספור שירתו בצבא האדום או בחוליות פרטיזנים שנאבקו בכובש הגרמני, וחלקם – לרבות אנשי כנסייה בכירים – גם סייעו להציל יהודים מהנאצים.

הטרגדיות של יהודים, רוסים ואוקראינים – הראשונים קורבנות, האחרונים קורבנות ופושעים בעת ובעונה אחת – שלובה ושזורה בנוף האנדרטאות של קייב. התייר בעיר יכול לראות את האנדרטה הסובייטית הגרנדיוזית של מלחמת העולם השנייה – פסל "אמא מולדת" ותגליפים הירואיים המזכירים את המוטיב הציוני של "שואה ותקומה", את האנדרטה קורעת הלב לטבח היהודים בבאבי יאר, ואת פסל הילדה הגוועת ברעב שנועד להנציח את ההולודומור. תמונת האנדרטאות בכללה מייצגת בעיקר נראטיב של מלכוד: עם שבעיני עצמו היה לכוד בין כובשים שמעולם לא החליט מי מהם אכזרי ורצחני יותר, שמחה וגאווה על תרומתם לניצחון העולם החופשי על הנאצים, לצד אבל על נצחון הסטליניזם שהגיע בזכותו.

4. כיכר מיידאן: העבר האפל וההווה הסוער מתערבבים זה בזה בכיכר העצמאות, הידועה במערב פשוט כ"מיידאן" (כיכר). בכיכר הזאת, לפני שנים ספורות בלבד, התקוממה האוכלוסייה האוקראינית כנגד השלטון המושחת, הפרו-רוסי של הנשיא ויקטור ינוקוביץ'. לאחר חודשים של עימותים עם משטרת המהומות, החליט מישהו בממשלה להציב צלפים בקומות העליונות של המלון הסמוך, ולירות למוות במפגינים אקראיים. הרחוב שליד הכיכר מלא באנדרטאות להרוגי המהפכה, שלא כולם הגיעו מאוקראינה. חלקם היו אזרחי רוסיה, גיאורגיה או מדינות פוסט-סובייטיות אחרות. מעל הכיכר ישנו שלט ענק, "החירות היא הדת שלנו", עם תמונה של שלשלת מתנפצת. כיום "מיידאן" היא מרכז עירוני שוקק חיים, מלא בבניינים מוארים, דוכנים ומזרקות שוצפות וצבעוניות. זוגות צעירים מסתובבים בה שלובי ידיים, וזמרים שרים בלדות אהובות באוקראינית ורוסית. המראה שלה בערב הוא בלתי נשכח.

5. פארק רוס הקייבית: איש עסקים אוקראיני חובב היסטוריה ניצל את עושרו הרב והחליט לשחזר את ממלכת קייב בימי הביניים (רוס הקייבית), בדיוק כפי שהיתה במאה העשירית. התוצאה היא גן עדן לחובבי ההיסטוריה, התחפושות התקופתיות וגיקים באופן כללי. פארק רוס הקייבית, ששוכן בלב היער כארבעים דקות מקייב, הוא שחזור מדויק של עיר ימי ביניימית מבוצרת עם חומות מעץ, כנסיות, זירות אבירים ופונדקים שבהם אפשר לשתות יין דבש מתובל. עובדי המקום מסתובבים בתלבושות היסטוריות שנתפרו כולם ביד, ובמקום מתקיימות תצוגות פרשים וסוסים, תחרויות רמחים, סיוף, קשתות ומלאכות מסורתיות שונות.

6. קולינריה: בגלל פערי המטבע בין השקל למטבע האוקראיני (הגריבנה), קייב היא גן עדן לתיירים חובבי אוכל ומשקה.  אפילו מסעדת שף מפורסמת עם שם בינלאומי, תעלה כ-125 שקלים לארוחה מלאה כולל אלכוהול, ומסעדות מצויינות פשוטות יותר – כעשרים עד ארבעים שקלים לאדם. כיאה למטבח שספג לתוכו השפעות רוסיות, טורקיות, טטאריות, פולניות, וגרמניות, הבישול הקייבי מספק אינספור הפתעות לפודיז המבקרים בעיר. ורניקי, כיסונים ממולאים בפטריות ובשר ציד, "דג מלוח במעיל פרווה", עוגות קייב ססגוניות, תבשילי בשר, גבינות ארטיזניות, נקניקים מיוחדים, בירות בוטיק ספוגות בדבש, וכמובן – וודקה משובחת בטעמי פירות.

7. באנייה: אי אפשר לסיים את הטור הזה, בלי לומר כמה מילים על חווית המרחץ הרוסי-אוקראיני המסורתי, הידוע בשם באנייה. בטיול, הלכנו ביחד לצריף באזור נידח של נהר הדנייפר, ממש על גדת הנהר. קבוצת חברים שוכרת ביחד את המקום. על השולחן בסלון מעמיסים מתאבנים ומטעמים (זאקוסקי), לצד בקבוקי בירה, וודקה ויין. מומלץ לטעום קצת מהתקרובת, לשתות כוסית או שתיים, ואז ללכת לסאונה הלוהטת. בתוך הסאונה, נהוג להצליף בעצמך בענפים ריחניים, המספיגים בושם טבעי לתוך העור. משם – קופצים לטבול במימי הנהר הקרים, חוזרים לוודקה ולאוכל, אז לסאונה, וחוזר חלילה…

ומי שרוצה לטעום עוד (תרתי משמע) מהמדינה המדהימה הזאת, כדאי שייכנס לדף הטיולים של שלום וקטיה באוקראינה. הקבוצות הבאות ייצאו לאודסה ולבוב, ערים עם אופי וקסם שונה לחלוטין, ששזורות אף הן ללא הפרד בהיסטוריה שלנו – לא רק של העם היהודי, אלא גם של הציונות ומדינת ישראל.

שלי יחימוביץ' היא אחת התופעות המדהימות ואף המוזרות בפוליטיקה הישראלית. כיצד הצליחה העיתונאית המפורסמת לשרוד בבריכת הכרישים של מפלגת העבודה, כאשר רבים אחרים נכשלו כישלון חרוץ? וחשוב מכל – מהם הגורמים שאפשרו לה להרים מפלגה גוססת, גריאטרית מהביוב ממש, ולהפוך אותה למועמדת אפשרית להנהגת המדינה? הינשוף על אסטרטרגיה פוליטית, וקסמו המפתה של יחס אישי. 

נו טוב, אולי לדבר על "סוד ההצלחה" זה קצת מוגזם, אבל אין ספק ששלי יחימוביץ' היא תופעה מרתקת ואולי אף מדהימה בפוליטיקה הישראלית. עיתונאית שנכנסה לפוליטיקה והתמחתה בנישה מסויימת, כלכלית-חברתית, עם אג'נדה סוציאל-דמוקרטית שנויה במחלוקת קשה, הצליחה לעשות את הלא יאומן ולהקים את מפלגת העבודה מקברה. לא זאת בלבד שהיא הרימה את התנועה מהשפל שאליו הוביל אותה אהוד ברק (מארבעה מנדטים בסקרים לסביבות עשרים), אלא שנראה כי איש בתוך המפלגה אינו מערער באמת על מנהיגותה. כל מי שמכיר את מפלגת העבודה יודע שמדובר בפלא השביעי של העולם: משמעון פרס ועד עמרם מצנע, מאהוד ברק ועד עמיר פרץ, לא היה מנהיג שעלה לראשות המפלגה הזאת ולא הסתבך בקרבות סכינים אינסופיים ועקובים מדם. פרס עמד מול ועידה שלמה שצרחה מולו "לוזר", אהוד ברק עורר שנאה פנים-מפלגתית שמקבילה בערך לשנאתו של אחמדינג'אד ל"ישות הציונית", פרץ אכל מרורים, ומצנע- מי ספר אותו בכלל?

יחימוביץ', כאמור, היא סיפור שונה לחלוטין, וכמו תמיד- להצלחה יש דינמיקה משלה. אפילו אנשי שמאל (כמוני) שנשבעו לא להצביע לעולם למפלגת העבודה, נוטים להפר את השבועה הפעם. כמו בכל סיפור "סינדרלה" מציאותי, לא רק פועלה של יחימוביץ' ואישיותה חשובים, אלא גם הנסיבות החיצוניות. החלל המנהיגותי במפלגת העבודה והשפל הפוליטי המוחלט אפשר לכוחות חדשים לעלות כמעט ללא התנגדות; פואד, שהאכיל מרורים כל יו"ר מאז 1995 ועד היום, ירד בשקט מהזירה, וחשוב מכל – המחאה החברתית של הקיץ העלתה את האג'נדה הכלכלית למקום גבוה, אם כי לא בלעדי כלל וכלל, בסדר היום הציבורי. ללא הנסיבות הללו, כל יתר התכונות של יחימוביץ' לא היו מובילות אותה לאן שהגיעה.

אבל מעבר לזה, מה סוד ההצלחה שלה? כפי שעשינו כאן בינשוף עם משה פייגלין, הכוכב העולה בימין, חשוב להבין את גורמי העומק שמסתתרים מאחורי הנאומים, המילים והפרשנויות. שלום בוגוסלבסקי, אחד הבלוגרים החריפים והמרתקים בסצינת האינטרנט של השמאל, עלה על משהו חשוב מאד באחת הרשומות האחרונות שלו:

מפלגת העבודה, שאם הייתם שואלים אותי לפני שנה, הייתי עונה לכם שצריך לנתק אותה מהמכשירים ולסגור עניין, קפצה בסקרים פי ארבע (!), בתוך שנה אחת בלבד. לפני חצי שנה בלבד, הרעיון ששלי יחימוביץ' תיתפס כמתחרה רצינית לנתניהו היה על תקן בדיחה. עכשיו זאת המציאות. זה לא קרה לבד. היא דופקת עבודה ומה שיותר חשוב, האנשים שסובבים אותה דופקים עבודה. היא הקיפה את עצמה בצעירים מבריקים והיפראקטיביים שבונים את מה שאין כרגע לשום מפלגה גדולה אחרת: שטח.

האנשים שמקיפים את הפוליטיקאי חשובים לא פחות ממנו. ואיזה הבדל יש בין הפמליה של ביבי לזאת של יחימוביץ'. מצד אחד, לשכה שורצת תככים ומזימות מלאה במלוקקים מאנשי אדלסון ומני עסקנים יוצאי "מכוני מחקר" ימניים שיושבים בארמונות המושבה הגרמנית, מזמינים קייטרינג מקינג דיוויד בג'ובות שהם מקבלים ממפעיליהם במפלגה הרפובליקנית ומנוהלים ביד רמה ע"י שרה נתניהו. מהצד השני, אנשים שאני יכול למצוא יושבים לצדי על הבאר בירושלים. זה מה שמשנה לי תשאלו? והתשובה היא כן. זה בדיוק מה שמשנה לי. יש לי ג'ורה שלמה לפתוח על יחימוביץ', על המפלגה שלה, על דרור ישראל וכל הנוגעים בדבר. אבל כרגע, אני לא יכול שלא להחמיא למי שהעלתה מפלגה גוססת למעמד של מתחרה רצינית על השלטון תוך שנה אחת בלבד. קחו את זה כתזכורת קלה למה שאפשר לעשות כשעובדים במקום להסביר למה אי אפשר והכול אבוד.

 בוגוסלבסקי, כדרכו, ניתח את התופעות בתער חד ועלה על המנגנון שמפעיל אותן: שלי יחימוביץ' מוקפת בכוורת תוססת של פעילי שטח וארגון מוכשרים, אנרגטיים ומסורים, שמוכנים ללכת עבורה באש ובמים. בלעדיהם, לא היתה מגיעה לעולם לאן שהגיעה. האנשים הללו מנהלים את אתר האינטרנט והבלוגים שלה, דואגים שתישאר תמיד בראש סדר היום של התקשורת, פועלים ועובדים עבורה יום ולילה בתוך המפלגה, ויוצרים אווירה מתמדת של אנרגיה ודחף להצטיין ולהצליח. חשוב להודות: שלי יחימוביץ' אינה המנהיגה הראשונה במפלגת העבודה שיצרה לעצמה "שטח", אבל – כפי שנסביר להלן – הראשונה שיצרה לעצמה מערך פעילים בר קיימא, שעבד ללא הפוגה זמן רב לפני הבחירות, בשפל תקשורתי מוחלט, היינו – תקופה שבה לרוב המפלגות אין פעילים כלל.

כדי להבין איך היא עשתה זאת, צריך להשוות את הצלחתה לכשלונם של שני מנהיגי עבודה קודמים, אהוד ברק ועמרם מצנע. כמו יחימוביץ', גם ברק נהנה בשיא גדולתו (בסביבות בחירות 1999) מפעילים מסורים ונאמנים שהסכימו ללכת עבורו באש ובמים, נתמכים בסדרה של עמותות שונות ומשונות. אולם הפעילים הללו לא היו באמת "איתו" – הם עבדו עבור המנהיג הדגול, והוא היה תמיד מרוחק- מעין "על אדם" שלעולם לא מקרב אותך אליו באמת. תוסיפו לכך את העובדה המצערת שברק שכח מפעיליו ונאמניו מיד כאשר נבחר, ואלו שנשארו איתו – קיבלו סכינים בגב בהזדמנות הראשונה (זכור הרגע שבו חברי כנסת שנשכבו עבור ברק על הגדר, ראו בעיניים כלות כיצד הוא בורח לדרום אמריקה ברגע שהיו זקוקים לעזרתו בפריימריס), ותבינו מדוע האיש נשאר שנוא ונטוש, ללא תומך ובעל ברית אחד לרפואה. כמו ברק, עמרם מצנע נהנה אף הוא מתמיכתם המסורה של פעילים ועסקנים, אולם גם הוא איבד את הקשר איתם לאחר הבחירות. במקרה של מצנע, הדבר נבע דווקא מגישה הוגנת מדי. המנהיג האידיאליסט מחיפה חשב שהוא מזכ"ל האו"ם, ושיחק את תפקיד היו"ר של כולם. לפיכך, קירב אליו דווקא את יריביו (שבגדו בו כמובן בהזדמנות הראשונה) וסירב לתמוך באלו שעברו עבורו בפריימריס ובמוסדות המפלגה. כמו ברק, גם הוא נשאר לבסוף חשוף בצריח, בלי ידיד ורע. אפילו עמיר פרץ, שהתייחס לפעילים שלו יותר טוב ממצנע וברק, לא הצליח לשמור אותם איתו בתקופות שפל. אני, שביליתי לא מעט במטה בתקופתו של פרץ, ראיתי זרם התלהבות קצר וחולף – אבל לא מחוייבות קבועה. ברגע שנגמרו הבחירות ופרץ התחיל לדשדש, רוב הפעילים עזבו ללא שוב.

כמו משה פייגלין בימין, יחימוביץ' נהנית מתמיכה של צוות פעילים מסור שהחל לעבוד איתה בשיא תקופת השפל, כאשר העבודה דשדשה בסביבות ארבעה עד שישה מנדטים בסקרים. הם נשארו איתה בתקופות של יובש תקשורתי, בחודשים על חודשים של עבודה מתסכלת וסיזיפית, כאשר הסיכויים להצלחתה נראו נמוכים עד אפסיים. וכמו במקרה של פייגלין, האלכימיה של הקשר האישי הזה בין מנהיג לפעילים מורכב מארבעה גורמים עיקריים: אידיאולוגיה, תקווה, דיאלוג ויחס אישי.

על האידיאולוגיה אין טעם להכביר מילים. שלי יחימוביץ' מייצגת קו כלכלי-חברתי ברור, שמדבר לליבם של צעירים אידיאליסטיים לא מעטים בשמאל, במיוחד אחרי המחאה החברתית. בניגוד למצב במפלגות קטנות, כמו מרצ למשל, עצם המותג של מפלגת העבודה נותן תקווה, ולו מרוחקת, שאני, כפעיל צעיר, אוכל לממש את האידיאולוגיה שלי ביום מן הימים גם במסדרונות השלטון.

אולם בכך אין די: לרבים יש אידיאולוגיה, אך לא כולם מצליחים לגבש מסביבם צוות כה מסור ונאמן. שלי יחימוביץ' מפיצה אימיילים שבועיים שמגיעים ומדברים בעיקר לחוג הרחב של הפעילים והתומכים המסורים (אך לא רק אליהם). באימיילים הללו יש דיון בנושאים חברתיים, כלכליים, ולעיתים רחוקות יותר גם מדיניים, ברמה שקשה לראות ולמצוא בפוליטיקה הישראלית של היום. מעבר לכך, הם בנויים בסגנון דיאלוגי – סגנונה הייחודי של שלי יחימוביץ' ניכר בכל מילה ומשפט, והרושם שנוצר אצל הקוראים הוא שהאימיילים אינם נכתבים בידי שרף, יחצ"ן, מלאך או שליח. השילוב של סגנון לא יומרני של "שיחה קלילה" עם דיון רציני בנושאים שעל הפרק, קוסם ומחמיא לצעירים מוכשרים ואידיאליסטים שמתעניינים בפוליטיקה. הנה – מנהיגת המפלגה מכבדת אותי, משתפת אותי, מפרטת על פעילותה ומסבירה באופן שווה לכל נפש את עמדותיה – ולא רק בסיסמאות חלולות.

לכך מצטרף גורם נוסף, הייחודי לדעתי לשלי יחימוביץ': יחס אישי לכל פעיל ופעיל. בניגוד לשיטה הפואדית, לא מדובר ביחס המורכב מטובות הנאה פשוטות וברורות כגון ג'ובים. ממילא, סגנון כזה מדבר בעיקר לעסקנים מקצועיים ומבוגרים, מהדור הישן והעייף של מפלגת העבודה – לא אנשים המסוגלים לבנות שטח דינמי ויעיל כמו הצוות של יחימוביץ'. אנשים צעירים בשנות העשרים לחייהם אינם זקוקים לצ'פחות ולהבטחות ברורות לטובות הנאה, אבל הם כן מעוניינים להרגיש שהם משפיעים, שמתחשבים בהם וחושבים עליהם; ושלי יחימוביץ', למזלה הטוב, היא אומנית היחס האישי. היא מארחת את הפעילים, משתתפת בשמחות ובחתונות שלהם, וחשוב מכל – מזכירה אותם בשמותיהם ומספרת עליהם באימיילים למעגל הקוראים הרחב יותר. מהדואל"ים שלה, למשל, אנחנו יודעים כי:

מנהיגה. ברכות ליעל סיני שלנו,שנבחרה השבוע ליו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, והיא תחליף את איתי גוטלר (כן, גם הוא שלנו!) שעשה עבודה מצוינת. יעל היתה עד לא מזמן יו"ר תא אופק של מפלגת העבודה באוניברסיטה, בת 28, חברה של להב, אוהבת ספרים, קולנוע וטיולים, פעילה חברתית נמרצת, כרגע האשה היחידה בראשות אגודה של אוניברסיטה, אבל מצטרפת לחבורה מדהימה של נשים צעירות שנבחרות אצלנו בזו אחר זו לתפקידי מפתח באוניברסיטאות ובמכללות. בהצלחה!

ודוגמא אחרת:

מזל טוב למיכל ולסער שהתחתנו ביום שישי. שניהם חיפאים אבל במקור מעין דור (מיכל) ומעין השופט (סער). כן, גם הם פעילים מאוד במפלגת העבודה שמשמשת לאחרונה מועדון הכרויות וחתונות משובח. זה היה טקס חילוני ושוויוני. סער אמנם שבר את הכוס אבל מיכל ברכה, והסבירה שהכוס היא סמל שהעולם שבור ועוד יש מה לתקן בו. את הטקס ערך עופר קורנפלד, שהוא גם יו"ר המטה שלי, גם יזם הייטק וכלכלן, אבל גם יו"ר ארגון הוויה, ארגון שעורך טקסים יהודיים-חילוניים שנטועים ביהדות ומבטאים התחדשות חילונית-ציונית בת זמננו. עוד פרטים על השניים המקסימים האלה בפייסבוק. מאחלת להם הרבה אושר, אהבה והגשמה. ולכולכם – חג שמח ובקרוב אצלכם."

לפעמים, האימיילים מפרטים את ההישגים של הפעילים המרכזיים, באופן שמראה קרבה ואכפתיות וכמובן מסייע להמריץ את היתר:

עמיחי סרגובי, ראש צוות מתנדבי האינטרנט שלנו, כבר חשף בעבר שרוב הלייקים של ביבי באים ממדינות שאזרחיהן לא ממש יודעים לקרוא דף בעברית, כולל אלפי מוסלמים אינדונזים. אלה פשוט חבילות לייקים שנקנות בכסף. עמיחי הכניס את לשכת רה"מ לאמביציה, וההודעה החדשה דווחה כבר על עלייה בלייקים הישראלים. גם הפעם עמיחי חשף שלפתע חצי מהישראלים אצל ביבי הם ילדים מתחת לגיל 17. למה? כי הכי זול לעשות קמפיין ממומן לקבוצת הגיל הזאת. הנה תקשורת עם קצת יותר הסברים.

והיחס האישי מסייע, כמובן, גם לגייס כשרונות נוספים. קל יותר להצטרף למשפחת פעילים מסורה מאשר למפלגה קרה ומנוכרת – כפי שמפלגת העבודה נתפסת קודם, וקדימה (למשל) נתפסת היום:

עכשיו צו גיוס לכל מי שהוא חבר מפלגה, מתפקדים חדשים וחברים ותיקים. פתחו את היומנים ופנו את ארבעה בספטמבר, כי ביום הזה אתם באים להצביע בקלפיות בכל רחבי הארץ, ובוחרים את צירי הועידה שלכם ואת חברי מועצת הסניף שאחר כך יבחרו את מזכיר הסניף. ואל תחשבו לרגע שזה "לעסקנים בלבד"! בדיוק ההיפך. זה בשבילכם. מאוד חשוב לי שתגיעו ותבחרו את האנשים הטובים ביותר, שגם יחזקו את הדרך שלנו.

כאמור, אני לא טוען שהיכולת ליצור "שטח" בר קיימא הוא הגורם היחיד להצלחתה של שלי יחימוביץ', אבל הוא בהחלט גורם הכרחי. הביטו, למשל, על יאיר לפיד. כמו יחימוביץ', הוא היה סלבריטאי תקשורת, וכמוה – הוא שואף להנהגה. הסגנון שלו, לעומת זאת, שונה לחלוטין: הוא מדבר בסיסמאות, לא חושף את דיעותיו, מקיף את עצמו ביועצים עלומים ומשתמש בדף הפייסבוק שלו לא כבמה לדיאלוג, אלא רק כדי לשחרר מסרים לחלל החיצון. כל מי שמעז לחלוק עליו או לבקר אותו, דרך אגב, נחסם מיני וביה מהדף. לפיכך, ללפיד יש מעט מאד תומכים מסורים ונלהבים, וגם אלו שיש – ככל הנראה ייעלמו מיד עם הכישלון הראשון. מי שרוצה להבין מדוע שלי יחימוביץ' עולה ולפיד מדשדש, חייב להתחשב גם בגורם הזה.

במשטר דמוקרטי, פוליטיקה היא אומנות היחס האישי. היא מחייבת לקנות את נאמנותם של בני אדם לאורך זמן, בני אדם חופשיים שיכולים לקום ולעזוב בכל רגע. בינתיים, שלי יחימוביץ' הצליחה, מהסיבות שהוזכרו לעיל, לבנות קבוצת תומכים יעילה כזאת בתקופת שפל, ולשמור עליה לאורך זמן. אולם מאחורי ההישגים הללו מסתתרות גם מספר בעיות, שעלולות לחסום את דרכה למעלה ואף להפיל אותה בעתיד. אין צורך לומר, כמובן, שיהיה עליה להמשיך ולתחזק את הקשר האישי עם הפעילים גם לאחר הבחירות, אתגר לא פשוט שרבים נכשלו בו. גם מבחינה זו, היא תוכל ללמוד רבות מהצלחתו של משה פייגלין. אולם בליגה הלאומית של הפוליטיקה, אין די ביצירת יחס אישי מצויין עם הפעילים "שלך", יש לרכוש גם בעלי ברית במחנה הרחב יותר. שלי יחימוביץ' אמנם הצליחה ליצור יחסי חברות מצויינים עם אנשי ימין כמו גדעון סער או מנהיגים חרדים כיעקב ליצמן, אולם אלו לא יהיו בעלי בריתה הפוליטיים אם וכאשר תהיה מועמדת אפשרית להרכבת קואליציה. האם האידיאולוגיה הנוקשה תאפשר לה ליצור יחסים של שיתוף פעולה גם עם מנהיגים ממחנה השמאל-מרכז, אנשים מנוסים ורבי אגו (בלשון המעטה) כאהוד אולמרט, ציפי לבני או יאיר לפיד? אם התשובה שלילית – היא תתקשה לבנות מחנה פוליטי, והאיבה הגלויה שלה לאולמרט אינה מבשרת טובות בהקשר זה. בעיה נוספת הוא כשלונה היחסי, עד עתה, ליצור לעצמה מחנה פעילים מסור ונאמן גם במגזר הערבי (הכרחי לכל מנהיג של מפלגת העבודה). בשלב כלשהו, תצטרך גם להציע לציבור סדר יום מדיני. האם תוכל לעשות זאת בלי להבריח את פעיליה השמאליים מחד, ואת אנשי הליכוד ששוקלים להצביע לה בבחירות מאידך? זה האתגר הגדול ביותר שמפלגת העבודה ומנהיגתה יעמדו מולו בבחירות הקרובות, וסביר שגם לאחריהן.