ד"ר כוכב אלקיים-לוי, חוקרת מהאוניברסיטה העברית בירושלים, יזמה פרוייקט חשוב מאין כמותו של תיעוד זוועות המין והאונס של חמאס בשבת השחורה. תרומתה לא ניתנת לשיעור, אולם בגישתה הבסיסית, שמושפעת ממתודולוגיות של לימודי מגדר, יש בעיה מסויימת. לפעמים, נראה שהיא ויתרה על משימת השכנוע כלפי מי שלא מסכים איתנו מראש. ינשוף פוליטי-מדיני חושב שמדובר בטעות קשה.

זה לא פשוט למתוח ביקורת על אנשים שאתה מעריך ומעריץ, ובמיוחד לא על כאלו שעוסקים בזה הרגע בפרוייקטים קריטיים שספק אם אני, ורבים אחרים, היו מסוגלים לעמוד בהם ולשמור על השפיות. כוונתי לד"ר כוכב אלקיים-לוי, חוקרת מהחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, שעוסקת כרגע בתיעוד שיטתי של מעשי האונס והאלימות המינית של חמאס בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר 2023. אלקיים-לוי והצוות שלה מראיינים עדות, מנתחים סרטונים ומנסים להרכיב, פיסה אחרי פיסה, את הפאזל של מעשי הזוועה שהתרחשו באותו יום ארור. מכיוון שאני אינני חבר בצוות המדובר, אין לי היכרות מיד ראשונה עם עבודתו. המחשבות שלהלן מבוססות לפיכך על ראיון נרחב שנתנה ד"ר אלקיים-לוי להילו גלזר ב"הארץ". חשוב לי להבהיר, שוב, שלא מדובר בניסיון ניגוח, אלא בביקורת שנמתחת מתוך הערכה עמוקה. ובכל זאת, בשל חשיבות העניין, אני סבור שהדברים חייבים להיאמר.

גישתה של כוכב אלקיים-לוי מבוססת על הצטלבות בין תחומי ההתמחות שלה: יחסים בינלאומיים, לימודי מגדר ומשפט בינלאומי. לאור זאת, היא אוספת עדויות ממספר רב של מקורות, ועורכת אותן בהתאם למתודולוגיה קפדנית, במטרה ליצור ארכיון "שיהיה סגור לציבור הרחב, והגישה אליו תתאפשר בכפוף לקריטריונים אתיים מחמירים." המטרה היא "לבסס תשתית עובדתית וגם להבין טוב יותר את הזירות שבהן התרחשו פשעים ספציפיים." אלקיים-לוי מותחת ביקורת חריפה על השתיקה של ארגוני נשים המסונפים לאו"ם בכל הנוגע לפשעי מין, ואף מגדירה אותם כאנטישמיים. אולם (וכאן מתחילה הביקורת שלי) – היא מסרבת לספק ראיות באופן שיטתי מטעמים עקרוניים. להלן אצטט את כל הפסקה הרלוונטית בשל חשיבותה:

בראייתה של אלקיים-לוי, מדובר בשכפול של אותם מנגנוני הכחשה שמופעלים פעמים רבות ביחס למקרי אונס אינדיבידואליים. "הרי כשאישה נאנסת, השיח מיד מתמקד בשאלות ראייתיות – אם יש או אין ראיות לאונס, מטילים ספק באישה, מפקפקים באמינות שלה, מציבים סימן שאלה סביב קרה או לא קרה. הטלת הספק הזאת מופנית כעת נגדנו ברמה הקולקטיבית.

"נשאלות שאלות כמו: יש זרע או אין זרע? היה rape–kit או לא היה rape–kit? אני מתחלחלת מזה. לאותן משפטניות בעלות שם עולמי שמנהלות את הדיון הזה כנראה אין הבנה בסיסית במשפט בינלאומי. המשפט הבינלאומי לא מדבר בשפה של הקייס האינדיבידואלי. הקריאה שלי אליהן היא להסתכל מעבר למנגנוני ההכחשה האלה. עומדות מולכן שורה של נשים מכובדות ומספרות לכן שנעשו פה פשעים מזעזעים. האם אני זו שצריכה לספק את הראיות למעשי הטרוריסטים? איזו מין זוועה זו שעליי שמים את נטל ההוכחה?"… אני לא מתכוונת להשתתף במשחק הזה.

ומכיוון שהיא מסרבת להשתתף במשחק הזה, כוכב אלקיים-לוי מסרבת גם לספק ראיות על מקרים בודדים "ובחינה האם הם עומדים ברף הפלילי המינימלי… המאסה הקריטית היא לב העניין, ולא חיתוך כזה או אחר של מקרה בודד." אלקיים-לוי מדגישה גם שתפקידה אינו הסברתי. מסיבה זו היא, לפי המדווח, אינה מתכוונת לפתוח את הארכיון שלה לציבור הרחב, מקמצת במידע לכתבים זרים, וגם לא משתפת פעולה בבקשות למספרים. אחת משותפותיה של אלקיים-לוי לצוות אף אמרה לכתב ש"הדיבור על מספרים הוא דיבור נגוע."

ראשית כל, יש להפריד בין שני נושאים שונים, שבמקרה הזה חומה מתוחה ביניהם. מי שקורא את הראיון עם אלקיים-לוי, יתקשה שלא להבחין בגישה הקלאסית הנפוצה אצל משפטנים ופעילים פרוגרסיביים, לפיה יש להאמין תמיד למתלוננת, ועצם הניסיון לחקור ולדרוש במקרה מסויים בהתאם לדיני ראיות מהווה התעללות נוספת, שמוגדרת לפעמים אפילו כאונס שני. גם בהקשר של המשפט הפלילי הקלאסי, ולא פוגרום זוועות כמו זה שביצע חמאס בשבת השחורה, מדובר בגישה שהתפתחה מסיבות טובות מאד. לעיתים קרובות מדי, עורכי דין של נאשמים התעללו בקורבנות אונס על דוכן העדים, ושאלו אותן שאלות לא רלוונטיות שנבעו בראש ובראשונה מסטריאוטיפים שוביניסטיים שרווחו אצל שופטים (למשל "מה לבשת ביום האירוע", או חקירות על העבר המיני של המתלוננת). עם זאת, דיני הראיות וחזקת החפות במשפט הפלילי התפתחו מסיבות טובות מאד, וגם קבלה אוטומטית של כל תלונה בעייתית מסיבות רבות, בלשון המעטה. אני מדגיש שכל זה אינו רלוונטי באמת לאירועי ה-7 באוקטובר. כפי שאלקיים-לוי אמרה בצדק בראיון, ישנן ראיות רבות שמוכיחות את אשמתם של אנשי חמאס בעניין זה מעבר לכל ספק. בכל הנוגע לשבת השחורה, לא קיימת באמת שאלה עובדתית של אשמה, לא בנושא האונס ולא בנושאים רבים אחרים.

דא עקא, שעניין זה אינו ברור לחלוטין למשקיפים שאינם יהודים וישראלים. הצופה הבינלאומי נשטף בתעמולת זוועות מצדדים לוחמים רבים ברחבי העולם, וחלקה הגדול מפוקפקת (חשבו על הנתונים שמגיעים מעזה כדוגמא). האם אנחנו בטוחים שצופה בינלאומי מאוסטרליה, למשל, מבחין בין גרסאות ישראליות או פלסטיניות לגרסאות שמגיעות ממלחמת אזיירבג'אן-ארמניה, לדוגמא? הנחת היסוד שאנחנו צודקים, נכונה ככל שתהיה, אינה מקובלת על משקיפים שאינם ישראלים ברחבי העולם. הגישה כאילו לא צריך להוכיח, לא צריך להנגיש ארכיונים של ראיות לציבור הרחב, אינה יכולה לשכנע אנשים שאינם משוכנעים ממילא. לישראלים, הבטוחים בצדקתם, יש נטייה להתנפל בזעם על כל משקיף בינלאומי שמפקפק בגרסתם. לא כל האנשים האלה אנטישמים: חלקם, באמת, לא בטוחים ולא יודעים. כשח"כ אימאן ח'טיב-יאסין פקפקה בראיון בעריפת ראשי תינוקות (אכן גרסה לא נכונה, ככל הנראה) ובמעשי האונס (האמיתיים בהחלט), היה עדיף לעמת אותה עם הראיות המשכנעות שישנן במקום להתנפל עליה ולהשתיק אותה בחמת זעם צדקנית. אם היתה ממשיכה להכחיש – העליהום אולי היה מוצדק. אבל התביעה שמשקיפים בינלאומיים או ערבים יקבלו את עמדתנו כתורה מסיני כי "הדיבור על מספרים נגוע", אינה חכמה ואינה פרקטית. אם אנחנו לא רוצים לדבר רק למשוכנעים, חייבים להניח לרגע שצדקתנו אינה מובנת מאליה וברורה לכל, שיש לחלוק את הראיות באופן מדוקדק ומשכנע ככל הניתן, ולפתוח את ארכיון הזוועות לכל דיכפין, חרף הבעיות האתיות הכרוכות בכך. כן, רבים מיריבינו הם אנטישמים ולא ישתכנעו לעולם. אין מה לנסות ולשכנע את ג'קסון הינקל ויצורים כדוגמתו. אבל בעולם ישנם הרבה אנשים שלא מכירים את הסכסוך, ומושפעים בקלות מתעמולת רשת. אליהם צריך לדבר. אולי השיח על המספרים "נגוע", כפי שסבורות אלקיים-לוי ואנשי צוותה, אבל בעולם המלוכלך שאנחנו נמצאים בו, אין מנוס מקפיצת ראש לתוך הביצה.