הכרזת העצמאות הולכת ותופסת מקום חשוב בשיח הפוליטי של השנים האחרונות, בו מתברר כי מחנות שונים תופסים אותה באופן שונה בתכלית. מטבע הדברים, שיח זה נזקק לנסיבות ההיסטוריות של חיבור ההכרזה והתקבלותה, אולם תכופות הוא נשען על מיתוסים רווחים והנחות מוצא עמומות יותר מאשר על עובדות היסטוריות מוצקות. אלעד נחשון, היסטוריון של התנועה הציונית ומדינת ישראל, עונה לטור של ד"ר זיו בורר.

הערה: תיקון נוסף בסוף הפוסט

הכרזת העצמאות הולכת ותופסת מקום חשוב בשיח הפוליטי של השנים האחרונות, בו מתברר כי מחנות שונים תופסים אותה באופן שונה בתכלית. מטבע הדברים, שיח זה נזקק לנסיבות ההיסטוריות של חיבור ההכרזה והתקבלותה, אולם תכופות הוא נשען על מיתוסים רווחים והנחות מוצא עמומות יותר מאשר על עובדות היסטוריות מוצקות. לכן, בטור הזה אבקש להשיג שלוש מטרות. בחלק הראשון שלו אציג את העובדות ההיסטוריות הנוגעות לחיבור ההכרזה, בחלק השני אנתח את הטור שכתב ד"ר זיו בורר בתגובה למאמרו של אראל סג"ל על ההכרזה, ובשלישי אציג את דעתי הפרטית במחלוקת שעל הפרק.

***

בבואנו לסקור את תולדותיה של הכרזת העצמאות עלינו, ראשית, להודות למזלנו הטוב. היסטוריונים – בעיקר של העת העתיקה, אך גם של תקופות מודרניות – נתקלים לעתים קרובות בהיעדר קריטי של מסמכים, בעדויות בעלות אמינות מפוקפקת, בגרסאות סותרות, בהיעדר מחקרים קודמים ובערפל כללי האופף את העובדות. אך בכל הנוגע להכרזת העצמאות, זהו אינו המצב. מתוך הכרה בחשיבות המסמך הזה, הוא תועד וגם נחקר היטב, כאשר המחקר העדכני – וככל הנראה גם המקיף והמעמיק ביותר בנושא – פורסם לפני מספר שנים על ידי פרופ' יורם שחר, בספר "כבוד, חירות ועמל ישרים: סיפור חיבורה של מגילת העצמאות".

פרופ' שחר מתאר במחקרו מספר נוסחים של ההכרזה, שנכתבו בעיקר על ידי אנשי מחלקת המשפטים של מנהלת העם – הבולטים שבהם מרדכי בעהם, צבי ברנזון, אורי ידין וצבי בקר. כולם לא היו נבחרי ציבור, אלא משפטנים. הללו הגישו את הנוסח שגיבשו למנהלת העם, שהחלה לדון בו ב-12 במאי 1948. כפי שמדגיש פרופ' שחר, "הצעתה של מחלקת המשפטים המשיכה להכתיב את עיקר תבניתה ותוכנה של ההכרזה". יחד עם זאת, בשלבים האחרונים נמצא ניסוח ההכרזה בידי מנהלת העם – כמעין ממשלה זמנית שהורכבה מנציגיהן של מספר מפלגות. חברי מנהלת העם הכניסו שורה של שינויים בטקסט שהגישה מחלקת המשפטים, הנוסח המתוקן הוגש לאישורה של 'מועצת העם' – גוף מייצג רחב יותר – וב-14 במאי 1948 הוקרא על ידי דוד בן גוריון.

במהלך העשורים הבאים הפכה הכרזת העצמאות למסמך מכונן שתפס מקום של כבוד במערכת הסמלים של מדינת ישראל, לצד הדגל, הסמל וההמנון. בדומה לסמלים אחרים, היא התמקמה בלב הקונצנזוס הישראלי, ולא נשאה עמה משמעות מעשית רבה באשר לשאלות פוליטיות, חוקיות וחוקתיות אקטואליות – עובדה שאפשרה לה להישאר בלב הקונצנזוס. כבר בדצמבר 1948 פסק בג"ץ, בהרכב שכלל כמה מבכירי השופטים הישראלים ובהם שניים מנשיאי העליון:

"ההכרזה על הקמת מדינת ישראל באה רק לשם קביעת העובדה של כינון המדינה והקמתה לצורך הכרתה על ידי החוק הבינלאומי – ההכרזה הנ"ל מבטאת את חזון העם ואת ה"אני מאמין" שלו אבל אין בה משום כוח קונסטיטוציוני [חוקתי] הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם."

אף על פי שלעתים נעשה בהכרזה שימוש על מנת לפרש חוקים שחוקקה הכנסת כאשר מובנם לא היה ברור, עמדת העליון אושררה פעמים רבות בעשורים הבאים והרחיקה את ההכרזה ממחלוקות פוליטיות. מצב זה השתנה בשנות התשעים, בעקבות המהפכה המשפטית שהכניסה שינויים דרמטיים במבנה המשטר בישראל. מנהיגה של המהפכה, השופט אהרן ברק, טען כי פסיקת העליון שהובאה לעיל בטלה, ומעתה –

"לא רק שיש לעקרונותיה של הכרזת העצמאות תוקף משפטי, אלא שהחובה לכבד את זכויות היסוד ברוח עקרונותיה של הכרזת העצמאות הפכה לחובה חוקתית, שחוק "רגיל" אינו יכול לעמוד לעומתה."

במילים אחרות, ברק בחר להשעין מבחינה עקרונית את פסיקותיו על הכרזת העצמאות, וכך גייס אותה למאבק החוקתי בין הרשויות. המהלך המחוכם הזה הכניס את אלו שהתנגדו לברק ולמהפכה המשפטית למצוקה. במשך עשרות שנים, כאמור, היה להכרזה מעמד סמלי מכובד ונישא, מכיוון שלא נשאה בחובה משמעות פוליטית מעשית של ממש. המהלך של ברק ביטל את מעמדה הסמלי-קונצנזואלי והפך אותה לכלי במחלוקת חוקתית, אולם מרבית אזרחי ישראל התקשו מבחינה רגשית להצביע על הפגמים הדמוקרטיים שבהגדרת ההכרזה כטקסט בעל מעמד חוקתי, משום שהתרגלו לראות בה סמל נישא מעם, שאין למתוח עליו ביקורת.

לשם המחשת הבעיה, ננסה לדמיין תרחיש תיאורטי בו נעשה שימוש דומה בסמלים אחרים שנהנים מקונצנזוס רחב בקרב אזרחי ישראל. בתרחיש התיאורטי הזה, גורמים במדינת ישראל מבקשים להפוך את ישראל ל'מדינת הלכה', וטוענים כי מהלך זה משקף את שאיפתם האמיתית של האבות המייסדים של ישראל. כדי להוכיח את טענתם, הם עושים שימוש בעובדות היסטוריות ידועות היטב: מייסדי המדינה בחרו כדגל את הטלית ועליה סמל המגן דוד; כסמל המדינה הם בחרו את מנורת בית המקדש, ומצדדיה ענף עלי זית – סמל תנ"כי; לפרלמנט הם קראו על שם מוסד דתי מובהק – כנסת הגדולה, שמנתה 120 חברים. אפילו בהכרזת העצמאות עצמה נקבע כי ישראל תתנהל "לאור חזונם של נביאי ישראל".

מבחינה לוגית, קל מאד לתקוף את הטיעון הזה. כל הסמלים הללו הם סמלים בלבד, שנועדו להפגין כבוד כלפי המורשת היהודית והמסורת הדתית, אבל לא להפוך את ההלכה לחוק המדינה. האבות המייסדים של ישראל לא התכוונו לכונן מדינת הלכה, וההוכחה הנחרצת ביותר לכך היא שהם לא כוננו מדינה כזו. אולם הטיעון החשוב ביותר, הוא שאפילו אם הם – או כל ממשלה אחרת בתולדות ישראל – הייתה רוצה לערוך שינוי משטרי יסודי כזה בדמותה של ישראל, עדיין לא הייתה לה לגיטימציה לעשות זאת ללא הסכמתם המפורשת של אזרחי ישראל.

ולמרות שמבחינה לוגית ועקרונית כל הטענות הנ"ל תקפות, הרי מבחינה רגשית ופולמוסית הרי עדיין היו מתנגדי מדינת ההלכה נמצאים במצב הבלתי נעים שבו הם נדרשים לתקוף את הדגל ואת הסמל של המדינה, "לשנמך" לכאורה את מעמדם ולהתעקש כי סמלים אלו אינם יכולים מבחינה חוקתית להכתיב את דמותה של מדינת ישראל. זהו מקום לא נעים לעמוד בו, והוא נעשה אף פחות נעים אם כתוצאה מכך מואשמים מתנגדי מדינת ההלכה בזלזול בסמלי המדינה ובאנטי-ציונות.

***

דוגמא אחת מעניינת לאופן בו הוכנסה הכרזת העצמאות לתוך הפולמוס הפוליטי בן ימינו נמצאת בטור של אראל סג"ל, ובטור התגובה שכתב ד"ר זיו בורר. כך למשל כותב סג"ל כי "מגילת העצמאות נכתבה על ידי פקידים. הכרזת העצמאות התקבלה בידי מועצת העם, 37 אנשים שמונו על ידי מוסדות היישוב. הם לא נבחרו בבחירות כלליות." הקביעה הזו איננה מדויקת: כפי שראינו, "פקידים" (וליתר דיוק, משפטנים) אמנם כתבו את הנוסחים הראשונים של ההכרזה, אולם כמה מחברי מנהלת העם שינו בנוסח חלקים שלא היו לרוחם, והם שהחזיקו במילה האחרונה; הם לא היוו, לפיכך, חותמת גומי, אלא נטלו חלק של ממש בניסוח.

יחס עם זאת, ד"ר בורר בחר שלא לבקר את הטעות הזאת. במקום זאת, הוא כותב על סג"ל את הדברים הבאים: 'לטענתו, היא לא הייתה מעשה של נציגים-נבחרים, אלא של "פקידים… מועצת העם, 37 אנשים שמונו על-ידי מוסדות היישוב"'. הבחירה של ד"ר בורר לצטט את סג"ל תוך השמטת מילים יוצרת אצל הקורא את הרושם כאילו סג"ל טען שאנשי מוצעת העם היו 'פקידים' – טענה חסרת כל שחר מבחינה עובדתית, שאין לה זכר במאמרו של סג"ל.

סג"ל מתייחס בספקנות לסמכותם של חברי מועצת העם, מכיוון שהם "מונו על ידי מוסדות היישוב" ו"לא נבחרו בבחירות כלליות". לעומתו, ד"ר בורר מצביע על התהליך המוסדי המסובך דרכו נבחרו חברי מועצת העם: חברי ההסתדרות הציונית ברחבי העולם בחרו בשנת 1946 נציגים לקונגרס הציוני ה-22, והקונגרס בחר ועד פועל ציוני (מעין ממשלה). תושבי היישוב היהודי בארץ ישראל בחרו בשנת 1944 נציגים לאספת הנבחרים הרביעית (מעין פרלמנט), ואספת הנבחרים בחרה ועד לאומי (מעין ממשלה). כשהתקרב מועד סיום המנדט, הוועד הפועל הציוני והוועד הלאומי הם שלקחו על עצמם במשותף להקים את מועצת העם ולקבוע את הרכבה, לפי מפתח מפלגתי; מועצת העם בחרה את מנהלת העם (שוב, מעין ממשלה), והיא בחרה מתוכה ועדה מצומצמת שעסקה בתיקון נוסח הכרזת העצמאות.

מבחינה עובדתית, הן סג"ל והן בורר צודקים. צודק סג"ל שחברי מועצת העם לא נבחרו בבחירות כלליות בידי אזרחי מדינת ישראל. הם נבחרו, כפי שראינו, בתהליך מפותל ומסובך בהרבה. צודק ד"ר בורר שהבחירה ייצגה, גם אם באופן מטושטש ועקיף, ציבורים רחבים למדי. המחלוקת ביניהם איננה עובדתית אלא ערכית: האם למועצת העם הייתה לגיטימציה דמוקרטית מספקת על מנת להכתיב לאזרחי ישראל לדורותיהם טקסט מעין-חוקתי?

למרות שזוהי בבסיסה שאלה ערכית ולא עובדתית, ישנן מספר עובדות נוספות – שלא סג"ל ולא בורר הזכירו – שרלוונטיות לסוגיה. ההסתדרות הציונית הייתה ארגון וולונטרי, ולפיכך היא לא התיימרה לייצג את כל היהודים, או אפילו את כל היהודים שהאמינו באידאולוגיה הציונית. על מנת לקבל זכות הצבעה בבחירות לקונגרס הציוני, אדם נדרש להחזיק ב'שקל הציוני' – שנרכש בכסף. אחת הפרקטיקות המקובלות בקרב חלק מהמפלגות הציוניות הייתה קנייה מאורגנת של 'שקלים' וחלוקתם לתומכיהן כדי שיצביעו עבורן. כתוצאה מכך, מפלגות שהחזיקו בהון רב יותר יכלו לגייס יותר קולות ממפלגות 'עניות'.

גם בבחירות לאספת הנבחרים, בהן יכלו להשתתף כל יהודי ארץ ישראל ללא צורך בתשלום, נוצר עיוות דמוקרטי – אך מסוג אחר. מרבית אוכלוסיית היישוב הורכבה מעולים חדשים, אך העלייה לא הייתה חופשית. ההסתדרות הציונית קיבלה מהשלטון הבריטי 'סרטיפיקטים' – רישיונות עליה – אותם חילקה למפלגות השונות, ואלו חילקו אותם לאנשיהם לפי ראות עיניהן. לפיכך, מפלגות בעלות יתר כוח פוליטי יכלו להעלות ארצה יותר תומכים, וכך להגדיל בהתמדה את ציבור הבוחרים שלהן.

התנועה הציונית לא הייתה מדינה אלא תנועה וולונטרית, שנדרשה לשיטת 'השקל הציוני' על מנת לממן את פעילותה, ולכן ניתן בהחלט לראות בשיטה הזו פרקטיקה לגיטימית. גם שיטת הסרטיפיקטים הייתה אילוץ שנכפה על התנועה על ידי הבריטים ויצר מציאות קשה, ולפיכך אפשר להבין מדוע כל מפלגה דאגה לאנשיה. אפשר גם להבין מדוע מועצת העם לא נבחרה על ידי בחירות כלליות, הוגנות, חשאיות ושוות: בעוד מלחמה קשה מתחוללת בכל פינות הארץ, והנהגת היישוב מצויה במסגרת זמנים מצומצמת מאד, לא ניתן היה לקיים בחירות כאלו. להנהגה לא הייתה ברירה אלא להקים גוף שלטוני שמידת הייצוגיות הדמוקרטית שלו היא נמוכה מאד.

יחד עם זאת, משום שמידת הייצוגיות הדמוקרטית של מועצת העם הייתה נמוכה מאד, היא לא נועדה אלא למלא את התפקידים החיוניים והדחופים ביותר, דוגמת ניהול המלחמה והקמת מוסדות המדינה. היה בכך פגם דמוקרטי עמוק ומהותי אילו גוף שכזה היה נוטל לעצמו סמכות לבצע מהלך מרחיק לכת בהרבה, דוגמת קביעת חוקה למדינת ישראל, בלי שהוסמך לכך באופן מפורש על ידי הריבון – העם. ואכן, חברי מועצת העם לא העלו על דעתם שמתפקידם לחוקק חוקה. כשחתמו על הכרזת העצמאות, הם בפשטות, הכריזו על עצמאותה של מדינת ישראל – כפי שקבע בית המשפט העליון מאוחר יותר.

הבה נחזור לוויכוח שבין סג"ל לבורר. לצד התהליך הבעייתי בו נבחרו חברי מועצת העם, מוסיף וטוען סג"ל כי יש בעייתיות מובנית גם בעובדה שהם ייצגו רק את 650 אלף תושבי היישוב היהודי, ולא את 700 אלף העולים שהגיעו ארצה זמן קצר אחרי הקמת המדינה. הוא מוסיף ומפרט מי אלו היו: "עולים מתימן, עיראק, מרוקו ולוב, וניצולי שואה מאירופה." גם כאן בוחר ד"ר בורר להתעלם מהטענה העקרונית, ובמקום זאת טוען כי "משתמע מדבריו שהללו גם לא ייצגו את יהדות המזרח". לא רק שטענה כזו איננה נמצאת במאמרו של סג"ל, קשה גם לראות כיצד היא משתמעת ממנו – שהרי כפי שראינו סג"ל מציין במפורש שבין העולים היו "ניצולי שואה מאירופה." ראוי לציין, כי אלו היוו קרוב למחצית העולים בשנים הראשונות של העלייה ההמונית – לא קבוצה זניחה כלל.

כך או כך, בורר ממשיך וקובע כי הביקורת על מיעוט הייצוג המזרחי בתנועה הציונית "מהדהדת נרטיב אנטי-ציוני מוכר, המבקש לצייר את הציונות כתנועה אירופאית, מנותקת מיהודי ארצות האימפריה העות’מאנית לשעבר, ולפיכך כנטולת קשר לגיטימי לארץ-ישראל." בעוד אכן קיים נראטיב כזה, הוא אינו רלוונטי לצורך תקפותן או אי-תקפותן של עובדות היסטוריות. הציונות אכן הייתה תנועה אירופאית באופן מובהק, והסיבה העיקרית לכך היא שטרם השואה, קרוב ל-90% מיהודי העולם היו אשכנזים שהתגוררו באירופה או שמוצאם מאירופה. התנועה נוסדה על אדמת אירופה, בה היה ממוקם מרכזה הפוליטי והדמוגרפי, וכל מנהיגיה היו אירופאים. איש ממנהיגי הציונות והוגיה לא העלה על דעתו לבסס את האידאולוגיה שלו על הכחשת העובדה הזו. הם ביססו את האידאולוגיה הציונית על שורשיו ההיסטוריים והדתיים העתיקים של עם ישראל בארץ ישראל, שורשים שאלפיים שנות גלות – בין אם באירופה, במזרח התיכון, או בכל מקום אחר – לא הצליחו לעקור.

עם זאת, כאשר אנו בוחנים לא את התנועה הציונית אלא את היישוב היהודי בארץ ישראל, התמונה המתקבלת שונה. עם העליות הציוניות מאירופה הצטמק בהדרגה שיעורם של המזרחים ביישוב, אולם הם תמיד נשארו מיעוט גדול ומשמעותי. בראשית תקופת המנדט הבריטי הם היוו 41% מכלל היהודים בארץ, ובשנות הארבעים שיעורם עמד על כ-20%. ואף על פי כן, הם סבלו מתת-ייצוג קבוע בהנהגה הפוליטית של היישוב. הסוציולוג הידוע משה ליסק, שחקר את מבנה האליטות של היישוב היהודי, הגיע למסקנה כי רק 9.7% מחברי הדרג הפוליטי הבכיר היו מזרחים, ואילו חלקם באליטה התרבותית והכלכלית היה קטן עוד יותר. באחד המחקרים שערכתי, התברר כי מבין 83 המפקדים שהחזיקו בעמדות הבכירות בארגון ההגנה לא היו מזרחים כלל. אחת מההשלכות של תת-הייצוג הקבוע הזה, היא שבין 37 חברי מועצת העם החתומים על הכרזת העצמאות, נמנה רק מזרחי אחד (2.7%).

עם העובדות ההיסטוריות הללו עלינו להתמודד ביושר, ולא להאשים את מי שמכיר בקיומן באנטי-ציונות.

***

אם עד כה עסקנו בבירור העובדות ההיסטוריות, מכאן ואילך אבקש לנסח את עמדתי הפרטית בשאלה שעל הפרק.

אין ספק כי בתקופתנו לגיטימציה דמוקרטית היא משאב רב ערך, שהכל מכירים בחשיבותו לפחות להלכה. מעטים יעזו לומר במפורש כי הגשמת האידאולוגיה שלהם איננה תלויה ברצון הציבור, ואפילו דיקטטורים נוהגים לזייף בחירות שמעניקות לגיטימציה דמוקרטית כביכול לשלטונם. ועם זאת, נדמה כי על פי רוב מפלגות ופוליטיקאים מרכזים את כל תשומת הלב שלהם בהגשמת האידאולוגיה שלהם (במקרה הטוב) או בצבירת כוח פוליטי (במקרה הרע), ואילו ללגיטימציה דמוקרטית הם מתייחסים כאל חובה מעיקה וטרחנית, שיש להיחלץ ממנה בכל דרך, ומוטב להסתפק במראית עין שלה בלבד.

כמובן – לא כל פעולה דורשת מידה דומה של לגיטימציה דמוקרטית. איש אינו מעלה על דעתו כי על מנת להעביר תקנה מנהלית זניחה, זקוק כל פקיד וכל פוליטיקאי לקבל את אישורו של הציבור ישירות. יחד עם זאת, ברור כי הצעד המהותי והחשוב ביותר בעיצובה של מדינה – קביעת אופיו החוקתי של המשטר, והיחסים בין רשויותיו – נזקק למידת הלגיטימציה הדמוקרטית הגבוהה ביותר.

ולמרות זאת, בהיסטוריה הישראלית נתקלנו בשני ניסיונות לעצב את אופיו של המשטר מהיסוד תוך מאמץ להשתמט מהחובה הדמוקרטית לקבל את הסכמת הציבור. הניסיון הראשון הוא המהפכה המשפטית, שחלק חשוב ממנה נסמך על פרשנותו של אהרן ברק לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק זה התקבל בשנת 1992, במידה רבה ביוזמתם של שר המשפטים דן מרידור ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט אוריאל לין – שניהם אנשי ליכוד. אלא שבחוק לא הוזכרה במילה סמכותו של בית המשפט לפסול חוקים, ואפילו המילים "בית המשפט" לא הוזכרו בו. לא היה זה מקרה. בדיון בוועדת חוק חוקה ומשפט (1 בינואר 1991), הביא נציג משרד המשפטים הצעת חוק הכוללת סעיפים המגדירים במפורש את סמכותו של בית המשפט העליון, וקובעים את הערכאה המוסמכת, מספר השופטים שיישבו בהרכב ועניינים חיוניים נוספים. יו"ר הוועדה לין הגיב בקיצור נמרץ "אני לא חושב שיהיה זה נבון בשלב זה לכלול את הדבר בהצעת החוק" – וסעיפים אלו ירדו מסדר היום.

כל חקיקה שעוברת בכנסת נבחנת באופן מדוקדק לא רק על ידי חברי הכנסת אלא גם על ידי משפטנים ושאר גורמים מקצועיים, על מנת לוודא כי היא כתובה באופן בהיר ומדויק ככל האפשר, וכדי לנסות למנוע לקונות וחוסר בהירות. קשה לדמיין לקונה גדולה וזועקת יותר מחוק שמטרתו כביכול להעניק לבית המשפט סמכות לפסול חוקים, אולם הוא איננו מזכיר את בית המשפט. אנשי משרד המשפטים, שהיו מודעים לכך היטב, ביקשו להשלים את החסר. אין ספק שלין היה מודע לכך לא פחות טוב מהם, שכן הוא היה עורך דין בעל השכלה משפטית. אלא שבניגוד להם, הוא היה גם פוליטיקאי שלקח בחשבון שיקולים פוליטיים. הוא ידע כי הצעת חוק דומה שיזם חבר הכנסת אמנון רובינשטיין שנתיים קודם לכן, וביקשה להעניק לבית המשפט העליון את הסמכות לפסול חוקים, נדחתה על ידי הכנסת. הוא ידע כי סביר שאותם חברי הכנסת יתנגדו גם להצעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מאותה סיבה – כפי שאכן קרה. ולכן הוא בחר להשמיט מהצעת החוק את מתן הסמכות לבית המשפט.

הצעת החוק של לין הוגשה לקריאה שלישית באחת הישיבות האחרונות של הכנסת השתים עשרה, בה הוגשו לאישור הכנסת לא פחות מ-42 חוקים שונים. כאשר הציג לין את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מחה כנגדו חבר הכנסת מיכאל איתן מהליכוד: "תפסו פראיירים. לא צריך בחירות. שופטים עליונים", והוסיף כי "בליכוד אין הסכמה [על החוק]. איזו הסכמה? אפילו לא היה דיון בליכוד על העניין הזה." לין נחפז להרגיע אותו:

"אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה, או בחוק יסוד: זכויות האדם, שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה ואין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים."

החוק עבר ברוב של 32 תומכים ו21 מתנגדים. רוב חברי הכנסת כלל לא השתתפו בהצבעה. היה זה מחטף שעבר בשקט ציבורי ותוך הטעייה שיטתית של הכנסת, ונסמך על ההנחה (שהתבררה כנכונה) שבית המשפט העליון "ישלים" באמצעות פרשנות את מה שהכנסת לא הסכימה להעניק לו.

אולם אפילו אם חברי הכנסת היו מסכימים לכך, עדיין העובדה היא שהשינוי המשטרי המהותי הזה התקבל לא רק בלי הסכמתו של הציבור, אלא אף בלי ידיעתו. ביום שלמחרת ההצבעה, העיתונים דיווחו בלקוניות, באחד העמודים האחוריים, על החוק. אף אחד מהם לא ציין כי החוק מעניק לבית המשפט את הסמכות לפסול חוקים, משום שאיש מהם לא ידע זאת. יעברו שנים רבות עד שעצם קיומו של המחטף יובא לידיעת הציבור. ואחרי כל זאת, ראוי להוסיף כי גם ההתמקדות בלגיטימציה הדמוקרטית הנמוכה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והפרשנות לו, היא מטעה: המהפכה המשפטית היא מכלול ובו רכיבים רבים אחרים, דוגמת ביטול זכות העמידה והלכת דרעי פנחסי, שאינם נהנים אפילו מהלגיטימציה הדמוקרטית הדלה הזו.

נדמה כי מתוך הכרה פנימית, גם אם בלתי מפורשת, בהיעדר הלגיטימציה הדמוקרטית של המהפכה המשפטית, ביקשו רבים מתומכיה – ובהם ברק עצמו – לפנות אל הכרזת העצמאות כמקור סמכות. את הסיבות לכך, וגם את ההשלכות של צעד זה, כבר תיארנו בפתיחה: במקום שהכרזת העצמאות תעניק לגיטימציה למהפכה המשפטית, תחיבת ההכרזה לתוך סבך המאבק בין הרשויות שללה ממנה את הלגיטימציה ממנה נהנתה בעבר. מתנגדיו של ברק נאלצו להצביע על הפגמים הדמוקרטיים הקשים והמהותיים בתהליך קבלתה של ההכרזה, פגמים שהיו חסרי משמעות כאשר ההצהרה נחשבה טקסט הצהרתי בלבד, אך בעלי חשיבות רבה אם היא טקסט חוקתי המעצב את היחסים בין הרשויות.

הניסיון השני לעצב את אופיו של המשטר מהיסוד תוך מאמץ שיטתי להשתמט מהחובה לקבל את הסכמת הציבור לכך בוצע לפני שלוש שנים על ידי הממשלה הנוכחית. דרך המלך הפתוחה בפני ממשלה המעוניינת לשנות את ההסדרים החוקתיים מתוך לגיטימציה דמוקרטית רחבה היא ביצוע משאל עם – פרקטיקה מקובלת ונפוצה במדינות דמוקרטיות, במיוחד בכל הנוגע לשינוי הסדרים חוקתיים. הממשלה נמנעה בהחלטיות מפניה לדרך הזו. דרך שנייה, הולמת פחות אך עדיין מקובלת, היא פרסום תוכניתה בטרם הבחירות, והפיכת הבחירות למעין משאל עם לא-פורמלי. גם בדרך הזו נמנעה הממשלה מללכת, בהפגנתיות: הרפורמה הוצגה לציבור שישה ימים בלבד לאחר השבעת הממשלה, וחודשיים לאחר הבחירות. בפשטות, נראה כי הרפורמה הוסתרה מעיני הציבור בתקופה בה היה יכול להביע את התנגדותו לה באופן היעיל ביותר. למרות זאת, בסופו של דבר הוברר כי ההתנגדות הציבורית הייתה כה רחבה וכה אינטנסיבית, שכמה מחברי הכנסת מן הקואליציה נסוגו מתמיכתם בה, והממשלה נאלצה לגנוז את רובה.

למרבה האירוניה, נראה כי בפועל שני הצדדים במאבק החוקתי מסכימים על דבר אחד: שניהם מסכימים כי לרוב מקרי שנוצר באחד ממוסדות המדינה נתונה סמכות בלתי מוגבלת ובלתי מרוסנת לכונן כל הסדר חוקתי שיעלה על דעתו. מצדדי המהפכה המשפטית מעניקים לבית המשפט העליון סמכות ליטול לעצמו, באמצעות פרשנות לחוק שהתקבל על ידי 32 חברי כנסת, סמכויות מרחיקות לכת ולשנות את מארג היחסים בין הרשויות. הם גם מניחים ש-37 חברי מועצת העם, שנבחרו בהליך מפותל, מסובך ובלתי מתוכנן מראש לשם מטרה אחרת לחלוטין, החזיקו בסמכות בלתי מוגבלת לקבוע את עקרונות היסוד של מדינת ישראל לנצח, באמצעות אישור מהיר של טקסט חוקתי שלא ניתן לשנותו. מנגד, תומכי הרפורמה המשפטית טוענים בפה מלא כי 61 חברי כנסת יכולים לכונן כל הסדר חוקתי שירצו.

היום מלאו שלוש שנים להכרזה על הרפורמה המשפטית, ולפני חודשיים מלאו עשרים שנים לפסק דין המזרחי, אחד מציוני הדרך הבולטים של המהפכה המשפטית. אנו נמצאים כעת בתום שני עשורים של מאבקי רשויות חריפים, במהלכם ניסו שני הצדדים לכפות את ההסדרים החוקתיים הנראים להם, תוך טענה נרגשת ללגיטימציה דמוקרטית רחבה, אך גם תוך הימנעות מוקפדת מהשגת לגיטימציה דמוקרטית אמיתית, בדרך הפשוטה עד מבוכה של פנייה ישירה לציבור האזרחים ובקשת הסכמתו. על כל הנוגעים בדבר להפנים שאין תחליף ללגיטימציה דמוקרטית אמיתית. הסדרים חוקתיים מכוננים אך ורק בהסכמת הציבור. אם לא נפנים זאת, הכרזת העצמאות תהיה רק הקורבן הראשון של המאבק.

תיקון טעות: בנוגע לשינוי במעמדה המשפטי של מגילת העצמאות בשנות התשעים, ציטטתי את דבריו של אהרון ברק בלי התייחסות לנסיבות ולהקשר הרחב יותר של השינוי, כך שהשתמע כי ברק לבדו אחראי לו. זוהי טעות. ברק נסמך על תיקון לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בו נקבע כי הזכויות שבחוק "יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל." זוהי קביעה מעורפלת הפתוחה לפירושים שונים, חלקם מוגבלים וחלקם מרחיקי לכת, אך אין ספק כי היא מהווה גורם מרכזי בשינוי מעמדה של מגילת העצמאות.

החילונים בישראל כועסים כל כך, מכיוון שמה ששייך לציבור הדתי והחרדי כמעט אף פעם לא נתון למשא ומתן, אבל השטח שלהם, החילונים, תמיד ציבורי ושנוי במחלוקת.

אתחיל בוידוי אישי. אני מאד לא אוהב את מה שקרה אתמול בכיכר דיזינגוף בתל אביב. ראשית כל, המראה של אנשים שמונעים בכוח תפילה הגעיל אותי, כמו גם האמירה של אדם שאני מעריך מאד שהוא "מתכנן לעשות מנגל" ליד אחד מהמניינים, כי אצבע בעין תיענה באצבע בעין. שנית, אני לא אוהב אנשים שעושים דין לעצמם ומפוצצים אירוע; התנגדתי לזה בנחרצות בארצות הברית, ואני מתנגד לזה גם כאן. שמעתי מחברים דתיים שמציקים להם באופן שגרתי ברחוב, דבר שקומם אותי מאד. בנוסף לכך, מדובר בטעות טקטית קשה של מחנה המחאה, משום שהוא עלול להעיר כנגדו את חמתו של הציבור המסורתי והדתי-ליברלי, שאנו זקוקים לפחות לחלקו לצידנו, או לפחות לכך שלא יתגייס נגדינו ובעד ההפיכה המשפטית. ולבסוף, מעציב אותי שקדושתו הפומבית של יום כיפור, אחת מההסכמות השקטות מזה עשורים בחברה הישראלית, נשברה אף היא. לפי עדויות אנקדוטליות ששמעתי, מעולם לא נצפו יותר מכוניות של חילונים בכבישים מאשר הפעם (גם אם לא נביא בחשבון את השבאב הפלסטינים בירושלים ובחיפה שמנצלים את היום לעשות חראקות), ואני משער שבשנה הבאה המצב יהיה הרבה יותר גרוע. השבר בחברה הישראלית הולך ומעמיק.

אני יודע שבעקבות הדברים האלה אחטוף אש מאנשים שנמצאים במחנה הפוליטי שלי, שיאשימו אותי ברכרוכיות, צו פיוס, רפיסות כלפי ה"משיחיים" וכיוצא בזה. זה לא מעניין אותי במיוחד. מה שהייתי רוצה לעשות בפוסט הזה, זה להסביר דווקא לקוראים הדתיים והמסורתיים שלי למה, לדעתי, נגרם השבר הזה, ומהם שורשי הרוש והלענה שמקצינים את הציבור החילוני ומחסלים את דו הקיום שנותר כאן. אחרים אולי יראו בשורות שלהלן ביקורת חריפה מדי על הציבור החרדי או הדתי-לאומי. מבחינתי, מדובר בניתוח שקול של המצב, הא ותו לא: לא מה שאני רוצה שיקרה, אלא מה שאני חושב שקורה.

אומר זאת במילים פשוטות: הציבור החילוני מרגיש תחת מתקפה. מדובר כאן במספר מגמות נפרדות, שכל אחת מהן לא העירה את הציבור הזה מתרדמתו, אבל השילוב שלהן ביחד שקול למכת חשמל. החוצפה של החרדים, ההקפדה שלהם על כל קוצו של יוד בכפייה דתית, נכונותם לגרוף עוד ועוד כספי ציבור, והרצון שלהם לעגן בחוק את ההשתמטות שלהם מהצבא, הפכה מצב שרוב החילונים השלימו עמו דה-פקטו (אם כי אולי בחירוק שיניים) לעלבון בלתי נסבל. הזיהוי של חלקים גדולים ומשמעותיים בציבור הדתי-לאומי, ובפרט החרדל"י, עם הכהניזם של בן גביר מחד, ועם הרפורמה המשפטית של רוטמן-לוין מאידך, העובדה שאין מפלגה נטולת כהניזם שמייצגת את הציבור הזה, והברית הצמודה של אותה מפלגה עם החרדים, הפכו בעיני חילונים רבים את שני הציבורים גם יחד לאיום אסטרטגי על אורח חייהם. בית המשפט, המעוז האחרון שמגן על הציבור החילוני וזכויותיו, נמצא תחת מתקפה. הוא השלים אולי, לבושתו הרבה, עם השתוללות נערי הגבעות בשטחים, אבל לא עם העובדה שנציגיהם מנהלים את המדינה. החילונים הירושלמים, שאני נמנה עליהם, מרגישים שמנסים לגרש אותם מהעיר, בעוד כל שכונה שנבלעת מאחורי מחסומי השבת מטוהרת במהירות מתושביה הקודמים.

ראיתי את התמונות של הנשים בשמלות החג הלבנות שבאו לאירוע שהוא מבחינתן חגיגי וקדוש, והלכו משם בבושת פנים, ובתחושה שהן מגורשות, לא רצויות. המראות האלה העלו לי דמעות בעיניים. אבל כדאי שידעו שהתחושה הזאת בדיוק, שאתה לא רצוי במרחב זר ועוין, היא תחושתם של חילונים בירושלים מזה שני עשורים, אם לא יותר, שלא לדבר על ערבים במקומות לא מעטים בארץ.

זאת ועוד – וכאן אני מגיע לנושא החשוב ביותר – החילונים בישראל מתוסכלים, ובצדק, מכך שכל שטח שנחשב "דתי" חסין מכל התערבות חילונית, בעוד השטחים החילוניים נחשבים טריטוריה נייטרלית שאפשר להתווכח עליה ולהזרים לתוכה "זהות יהודית". אף אחד לא מערער על הזהות הדתית והפוליטית המובהקת של מערכת החינוך החרדית והדתית-לאומית, ואיש לא מתערב בתכניה באופן משמעותי. אפילו הניסיון לאלץ מוסדות חרדים ללמד מקצועות ליבה מינימליים נוחל הישגים צנועים ביותר. לעומת זאת, פוליטיקאים דתיים ובעלי בריתם מהליכוד מרשים לעצמם להתערב ללא הרף במערכת החינוך הממלכתית. ישיבות תיכוניות שלחו ושולחות את תלמידיהן להפגנות ימין, ולהרביץ יהדות בבתי ספר ממלכתיים במסגרת כל מיני עמותות, אבל במערכת החינוך הממלכתית נזעקים על "פוליטיזציה". זו הסיבה לתגובה החילונית, המוגזמת לעיתים, לכל תוכן שנתפס כ"הדתה". שכונה חרדית או דתית לעולם לא תחזור להיות חילונית. במקרה של הרובע היהודי בירושלים, למשל, חילונים לא יכולים אפילו לגור בו – רשמית וחוקית. לעומת זאת, חרדים עוברים לגור בשכונות חילוניות, בידיעה ברורה שברגע שיצברו מסה קריטית השכונה תיבלע מאחורי מחסומי השבת. במרכז הארץ יש חופי ים עם שעות נפרדות לדתיים, אבל בקריית ארבע חברי המועצה הדתיים סיכלו שעות מעורבות, משפחתיות, בבריכה העירונית. בני ברק סגורה לרכב בשבת ובחג, ואיש לא מערער על כך. לעומת זאת, כפי שהכריזה מירי רגב בתרועה רמה, הרכבת הקלה שחילונים בתל אביב סבלו כה הרבה עבורה, לא תשרת אותם בשבת – כמובן בתמיכתם הנלהבת של הפוליטיקאים החרדים והדתיים הלאומיים כאחד. אף אחד לא יעז לפתוח מכולת בשבת בבני ברק, אפילו לא ברחובות שגובלים בערים חילוניות, אבל דרעי חוקק חוק מיוחד כדי לסגור את המרכולים גם בתל אביב.

מישהו מקרב קוראיי הדתיים תהה, אולי, מה מרגישים שכניו החילונים, כאשר פוליטיקאים ממפלגת הציונות הדתית מדברים על "בחוקותי תלכו" או "מלכות דוד ושלמה", בעודם תובעים בפה מלא "התחשבות ברגשות" שלעולם היא חד צדדית? מישהו מהם חשב מה הם מרגישים כאשר העיתונאי או הצייצן הדתי התורן אומר להם שהם אליטה שוקעת שעתידה להימחק דמוגרפית, וש"הגיע הזמן לחילופי משמרות"? איך הם אמורים לחוש כששלמה קרעי מבטיח להם שיטפל בתקשורת ובאקדמיה אחרי שיגמור לטפל במערכת המשפט? במידה מסויימת מדובר בבעיה מבנית. דתי, הרי, לא יכול לאכול טרף. חילוני, אפילו חילוני גמור, כן יכול לאכול כשר. דתי לא יכול לעבוד בשבת. חילוני יכול לשמור שבת. המצב הזה, שהיה תמיד ברור וידוע ("מה קשה כל כך לשמור שבת"? שאל החזון איש את בן גוריון), גרם לפוליטיקאים דתיים למתוח את החבל יתר על המידה. הציבור החילוני זועק, למעשה, לשוויון. גם לו מגיעה התחשבות. גם לו יש רגשות. ולא יתכן שהטריטוריה של האחר תהיה מוגנת בשם ה"התחשבות ברגשות" בעוד הטריטוריה שלו תהיה מושא למאבק מתמיד. וכן, אפשר לטעון שרחובות תל אביב אינם שייכים ל"חילונים" אלא לציבור כולו, אלא שאפשר לטעון גם את אותו הדבר על רחובות בני ברק ושכונת גאולה, אך כולנו יודעים שלאלו יש ציביון ברור ומוגדר שאסור לערער עליו. פעילים דתיים תובעים זכות להתפלל עם מחיצה בכיכר דיזינגוף, אך איש לא יאפשר תפילה רפורמה או קונסרבטיבית מעורבת ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, מול ישיבת פוניבז', או בכותל המערבי, ובוודאי לא מצעד גאווה או מסיבת רחוב. מי שמנסה, כמו בכותל המערבי, חוטף מכות.

כאן נכנסים לתמונה גם הגרעינים התורניים. אני יודע שרבים מאנשיהם בטוחים שהם מפיצים טוב ואור, אבל כדאי שיבינו שחילונים – כמו בני אדם בכלל – לא אוהבים שמנסים לחנך אותם ובמיוחד לא את הילדים שלהם. כן, אני יודע שיש חילונים שמנסים "לחנך" את הדתיים להימנע מחלק ממנהגיהם, הפרדה מגדרית למשל. ההתנהגות של הגרעינים התורניים הופכת את אלו, שפעם היו מוגבלים לקבוצות קטנות באקדמיה ובארגונים כמו "הפורום החילוני", לעמדה של מיינסטרים. כיום, ההתנגדות להפרדה מגדרית, בכל מחיר, הפכה לחלק מהזהות החילונית והליברלית. ישראל זעירא, המנכ"ל של "ראש יהודי", הצהיר במפורש שהוא הגיע לתל אביב לא כאדם יחיד, אלא כעמותה שמטרתה לחזק את ה"ציביון היהודי" של העיר, קרי להפוך את המרחב לדתי יותר ("אנחנו לא מתביישים בהדתה שלנו"). הנ"ל, כידוע, הוא איש נדל"ן שהתמחותו היא יצירת מרחבים דתיים מטוהרים מחילונים. אחד מהפטרונים שלו, הרב שמואל אליהו, קרא במפורש "לנקום בחילונים ולהחזיר את ילדיהם בתשובה". פלא ש"ראש יהודי" עורר התנגדות לתפילות בהפרדה שלא היתה (לפחות לא באופן משמעותי) בארבע השנים האחרונות? רוב החילונים, בעבר לפחות, לא התנגדו לשכנים דתיים שפשוט רוצים לחיות את חייהם. מידע אישי אני יכול לומר, למשל, שבתפילת יום כיפורים פתוחה של חב"ד דווקא בחדרה, הרב אמר לכל הנוכחים שאין הפרדה וכל אחד יכול לשבת היכן שהוא רוצה. התוצאה? חילונים רבים הגיעו להשתתף, ולמעשה היתה בדרך כלל הפרדה בפועל. אבל מי שבא כאקטיביסט, כדי להצהיר הצהרה או "להראות לתל אביבים מה זה יהדות" ועוד מוסיף שמן למדורה ומזמין אליו דווקא את הרב לוונשטיין ("להטב"ים הם מגיפה שצריך למגר"), שלא יתפלא שהוא נתקל בהתנגדות. חילונים מרגישים, מצדם, שמייבאים את פרקטיקת ההשתלטות הנהוגה בחברון ובגבעות למעוזים האחרונים שנותרו להם, ונקעה נפשם. שוב אני רוצה להדגיש, שהזיהוי של הציבור הדתי לגווניו עם הרפורמה המשפטית, משדר לאותם חילונים שבמקביל למה שהם תופסים כמתקפה על אורחות חייהם, יש ניסיון לנטרל את המגן האחרון שנותר להם. מכאן גם מגיעים רעיונות הזויים כמו תנועת ההיפרדות בין ישראל ויהודה.

לצערי, אם מישהו לא יתעשת, המצב ילך ויחמיר. אני חייב לומר באופן אישי, שמעולם לא היה לי יום כיפור עצוב כל כך.

בסיפרו ארמון החלומות של הערבים מתאר פואד עג'מי בצורה מופלאה את הפערים שהלכו ונוצרו בין האליטה התרבותית של העולם הערבי למציאות בפועל, את הניתוק שהלך ונפער בין המילים הגבוהות של השירה הערבית לתרבות הפוליטית הכושלת, לבורות המתפתחת ולכשלון לבנות חברה. הפער הוליד מתוכו תיאוריות קונספירציה, שגישרו על המרחק בין הציפיות למציאות. במאמר אורח לינשוף, טוען עומר דנק, נווט קרב לשעבר, חוקר אסטרטגיה ומרתוניסט, שתופעה דומה מתפתחת בימין הישראלי. ינשוף פוליטי-מדיני על ארמון החלומות של תומכי הרפורמה המשפטית.

הנקודה היא שכולנו יכולים להאמין בדברים שאנו יודעים שהם אינם נכונים, ואז, כשהטעות מוטחת בפנינו, לעוות את העובדות כדי להראות שתמיד צדקנו. מבחינה אינטלקטואלית, אפשר להמשיך בתהליך הזה לנצח. ההגבלה היחידה היא שבמוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב.

ג'ורג' אורוול, "מתחת לאף"

בסיפרו ארמון החלומות של הערבים מתאר פואד עג'מי בצורה מופלאה את הפערים שהלכו ונוצרו בין האליטה התרבותית של העולם הערבי למציאות בפועל, את הניתוק שהלך ונפער בין המילים הגבוהות של השירה הערבית לתרבות הפוליטית הכושלת, לבורות המתפתחת ולכשלון לבנות חברה. הכשלונות הלכו והעמיקו, וככל שהמדינות ספגו מהלומות במציאות, כך צמחו תיאוריות קונספירציה שנועדו לגשר על הפער שהמציאות הציגה. הכשלון הגדול ביותר היה מלחמת ששת הימים, אבל היו תבוסות רבות נוספות, המשקפות את הערביות כאחד הפרויקטים הכושלים של המאה ה-20. חרף הישיבה על מכרה זהב שחור לא הצליחו הערבים לפתח, להתקדם ולהיות גורם משפיע בפוליטיקה העולמית.

יש הגדרות שונות במחקר לתיאורית קונספירציה, שמקורן בשתי אסכולות שונות: פילוסופיה, שמנסה לברר מהי תיאוריית קונספירציה ועוסקת במתודולוגיה לאבחן אותה; ופסיכולוגיה, מהגישה הפרוידיאנית, שמנסה לברר מהן הסיבות לתיאורית קונספירציה. אני מנסה להיות פרקטי קצת יותר לטובת הדיון המעשי. לכן, לצורך הפוסט הנוכחי אצמצם את ההגדרה של קונספירציה ל" ניסיון להסביר אירוע כלשהו באמצעות פעולה של אנשים חזקים שהצליחו להסתיר את תפקידם מאחורי הקלעים." לתיאוריית קונספירציה יש עקרונות יסוד: ההשערה ידועה מראש; כל אנומליה מחזקת את האמונה בנכונות תיאוריית הקונספירציה; כל ממצא תומך מתקבל בלי קשר למהימנותו; עמידות מוחלטת למידע סותר, ולבסוף,  לא ניתן להפריך אותן.

בקווים כלליים, יש לתיאוריות קונספירציה שתי דרכים להתפתח: האחת, שמועות ורכילויות ספונטניות שהופכות לסיפור (מיתוס); השניה, אנשים שבמכוון מפיצים מידע לא מבוסס או שקרי כדי לקדם תיאוריה כזאת. בחברות בהן נחשפים למעט מידע או למידע חד צדדי, ואין גורם אמין שניתן לסמוך עליו, מתפתחות תיאוריות קונספירציה רבות. מסיבה זו, במדינות ערב יש נטיה בולטת להאמין בתיאוריות כאלה. למשל, בנוגע למעורבות המוסד באסון התאומים וחוסר האמון בכך שאל-קעידה אחראית לפיגוע הזה. גם האמון בפרוטוקולים של זקני ציון עדיין נפוץ במדינות אלו, ועותקים שלהם זמינים לקהל הרחב. חברה שיש בה תקשורת חופשית, אמון בשלטון, ושימוש במדע מצמצמת את התפתחותן של תיאוריות קונספירציה ספונטניות. דוגמא טובה להפצה מכוונת של תיאוריית קונספירציה היא הטענה של טראמפ לגבי זיוף הבחירות על ידי ביידן. הפצת הקונספירציה לוותה בכל כך הרבה שקרים, עד כדי כך שיותר משני שליש מהרפובליקנים האמינו בנכונותה.

כיוון שאנחנו לא יודעים מה התרחש באסון התאומים, מי רצח את קנדי, והאם השב"כ שותף לרצח רבין, אנחנו נסמכים על מקורות שמתווכים לנו את המידע, מקורות שאנחנו מאמינים להם. שלושת מקורות המידע המרכזיים להבנת אירועים משמעותיים הם: מוסדות (ממשלתיים ובינלאומיים), התקשורת והמדע. כאשר מתרחש אירוע "גדול" אנחנו צריכים למצוא הצדקה לפער שנוצר בין המציאות לבין הציפיות שהיו לנו, ולקבל הסבר. כשאין בידינו הסבר מניח את הדעת אנחנו מחפשים את מי להאשים, כיוון שקשה לנו לקבל שהאירועים התפתחו בלי תכנון ושליטה. בימי קדם זה הוביל לאמונה באלים, מתוך הצורך להסביר תופעות שלא ניתן להבין אותן.

אם עסקינן בתיאוריות קונספירציה, חשוב לי להבהיר מה ההגדרה אינה כוללת. למשל, אמונות שגויות ומזיקות אינן בהכרח תיאוריות קונספירציה. הבה נבחן, למשל, את אמונתם של מתנגדי החיסונים שאלו גורמים לאוטיזם. אמונה זו אינה מוגדרת כקונספירציה, משום שאין כאן טענה שיד נעלמה עומדת מאחורי הדברים, אלא שאוטיזם הוא תופעת לוואי של חיסונים. נכון, יש הטוענים שהממסד עומד מאחורי ההסתרה, ומונע מחקרים בנושא. אבל אפילו אנשים אלו, ככל הידוע לי, אינם סבורים שהממסד עומד במכוון מאחורי תופעת הלוואי.

אין לי ספק שתומכי הרפורמה משוכנעים בלב שלם שהיא אמורה לשפר את הדמוקרטיה (למרות שישראל דמוקרטיה ליברלית), שבית המשפט העליון מונע מנבחרי הציבור לממש את המדיניות כרצונם, שמדובר במהלך צודק, נכון ומועיל לישראל. זאת בשונה ממוביליה שלגביהם אני משוכנע בהיפך הגמור. אני יודע שאני חוטא כאן בהכללה, ויש בקרב תומכי ההפיכה כמה קבוצות שמצדדות בה מסיבות שונות, אבל עדיין ההכללה נועדה לטובת מיקוד הטענה, ולא כדי לזלזל חלילה באנשים עצמם.

ההפיכה המשטרית נתקלה בגורם האחרון שנותר "חופשי" בדמוקרטיה הישראלית – המומחים המקצועיים. כל אלה קמו כנגד צעדי הממשלה ותיווכו לציבור הרחב מידע מקצועי ונגיש בהיקף ובאיכות חסרי תקדים. משפטנים חוקתיים, כלכלנים מכל רחבי העולם ובישראל, נגידי בנק ישראל לשעבר, מדעני מדינה ואנשי ממשל ופוליטיקה, חוקרים של נסיגת דמוקרטיות ומהלכים חוקתיים ועוד. קבוצה עצומה של אנשי מקצוע התגייסה להנגיש מידע לציבור כנגד עוצמתה של הממשלה ושופרות התקשורת מטעמה. אנשים שכותבים מאמרים עם קומץ עוקבים לפתע ערכו גרפים, כתבו מאמרי דעה והציגו לאזרח הסקרן אפשרות לקבל מידע מעמיק, וכלי ניתוח רציניים לבחון את המציאות. משנה המשחק הגדול של המחאה הישראלית והמאבק על הדמוקרטיה הוא היקף המומחים שנכנסו מתחת לאלונקת המאבק לגיוס דעת הקהל.

ההתנגשות בין כמעט כל המומחים הרלוונטיים לממשלה היא "האירוע הגדול" שקרה לבנימין נתניהו וממשלתו מאז ההכרזה על ההפיכה המשטרית בינואר. בהתחלה היתה התעלמות, אחר כך כשהגיעו האזהרות הרוטמנים פשוט שיקרו לגבי מה שכתוב באנגלית או הטרילו בעברית. כשחלק מהאזהרות התממשו עברו לפיתוח תיאוריית קונספירציה: אהוד ברק מושך בחוטים, קיים מימון עצום של גורמים אנונימיים, זה המשך של מחאת בלפור, התכנון התחיל עוד לפני הצגת הרפורמה וכו'. העובדה היא שהמחאה תפסה תאוצה, וציבור עצום, בהיקפים חסרי תקדים בעולם המערבי הצטרף אליה באופן ספונטני מרצונו תוך השקעה של משאבים עצמיים אדירים.

שוב היה צריך להתמודד עם המציאות ואז התחילו הניסיונות להקטין את היקף המחאה. מדי שבוע היה ניסיון להגחיך את כמות המשתתפים, לטעון שמדובר במנדט וחצי בקושי, שמשתתפים בה כמה אלפי קשישים וכן הלאה. גם הניסיון הזה התנגש במציאות המרה בליל גלנט. אבל כל זה לא בלם את נסיונות ההכחשה שנמשכים בכל שבוע. גם השבוע ינון מגל טען שלקפלן הגיעו רק 7000 מפגינים. יש גם תוספת קטנה של ציד סימנים לדעיכת המחאה, כאילו העובדה שיש ירידה נקודתית בהיקף מראה כי המחאה נעלמה. גם זה התפוצץ למול המציאות בחודש לפני ביטול עילת הסבירות, שבו היקפי המחאה היו שוב עצומים וחסרי תקדים.

סוג ההכחשה השלישי היה התעלמות מאזהרות אנשי המילואים – זה התחיל מכך שלא האמינו שהם יממשו את האיום, נמשך באמירות שאחרי יום-יומיים הם יירגעו, עבר במאמרי סופ"ש של עמית סגל שכבר הכינו פתרונות למקרה הצורך, ונגמר באמירות ש"שטויות, נמצא להם מחליפים". הסוגיה הזאת לוותה בקמפיין משמעותי שמטרתו היה ליצור נרטיב שלילי כנגד אנשי המילואים ובפרט כנגד טייסי חיל האוויר. הוא כלל הכפשות, השמצות, ביזוי ואיומים על שליחתם לכלא. שילוב שני הדברים האלה שמר על יכולת ההכחשה שצפויה בעיה משמעותית לבטחון הלאומי של ישראל.

ארמון החלומות של הימין הישראלי התפוצץ את מול המציאות, שהיכתה בו בעוז. תומכי ההפיכה יכולים להכחיש עד שפניהם יכחילו, אבל יש בעיה חמורה בצבא המילואים וכולם מבינים ויודעים שהיא בדרך גם לקבע ולסדיר; אפשר להכחיש את הבעיה עד מחר אבל ההשקעות בהייטק נעצרו, הכלכלה הישראלית מקרטעת, הגירעון גדל וצפויה החמרה נוספת בטווח הבינוני. נכון שזה לא התפוצץ כמו בצה"ל, פשוט הכלכלה עובדת יותר לאט.

באמצע שנות החמישים עקב פסיכולוג חברתי צעיר בשם ליאון פסטינגר אחרי כת שמנהיגתה הצהירה שהעולם יסתיים ב-21 בדצמבר 1954. את המנהיגה הם כינו במחקר מריאן קיך. היא הבטיחה למאמינים שהם יאספו ע"י צלחת מעופפת שתיקח אותם למקום בטוח בחצות של ה-20 בדצמבר. רבים מהמאמינים עזבו את עבודתם, מכרו את ביתם ושחררו את החסכונות שלהם בציפיה לסוף. מי צריך את הכסף בחלל החיצון? מאמינים אחרים היו מרוסנים יותר והתכנסו בציפיה לסוף בביתם. ההערכה של החוקרים היתה שהמאמינים החזקים יותר, שעשו צעדים בפועל כמו מכירת הבית, יגבירו את אמונתם אחרי שהנבואה לא תתגשם ואילו אלו שהיה מרוסנים יותר יאבדו את האמונה. בחצות לא היה כל סימן לסופו של העולם, ובקבוצה החלה תחושה של עצבנות. ב-2:00 הם החלו להיות מודאגים. ב-4:45 למריאן קיך היה חזון חדש: העולם ניצל בזכות האמונה החזקה של הקבוצה. ואכן, כך היה, למאמינים האדוקים התחלף מצב הרוח מייאוש לאופוריה. הם החלו לקרוא לעיתונאים לכתוב על הנס שהתרחש.

מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים זה ניסיון לבנות את החזון החדש של תומכי הממשלה, כיוון שצריך להתמודד עם שברון החזון המקורי:

לא צריך את חיל האוויר, נמציא לנו חיל טילים שיחליף אותו. אז מה אם טיל עולה הרבה יותר, מדינת ישראל לא יכולה לייצר אלפי טילים בשנה (אפילו רוסיה וארה"ב לא מסוגלות), מערך הפעלה ואחסון של טילים הוא מורכב מאוד, אבל יותר מכל הם לא ורסטיליים, כושר החדירה שלהם מופחת ועולה הרבה יותר להביא טון חימוש למטרה.

נחסוך את התקנים ונעביר אותם למקומות אחרים. אז מה אם אלה אנשי מילואים, שלא תופסים תקן ולכן אין כאן מה להעביר.

נקים במקום חיל האוויר עוד אוגדות יבשה, גם ככה חיל האוויר לא מכריע מלחמות. טוב, צבא היבשה יתקוף במזרח סוריה וצפונה דרך קבע, יתפעל את מערך הנ"מ ליירט כטב"מים איראניים, ויתקוף "יעדי עוצם" בעזה. עוד רעיון מבית היוצר של היעדר תפיסת בטחון לאומית לישראל. הנה תקשיבו לד"ר מור אלטשולר: צבא היבשה הוא נאמן יותר.

לבסוף, הבה נחליף את כלי הטייס המאויישים במטוסים ללא טייס, כי זהו כיוון ההתפתחות של הטכנולוגיה. אז ראשית, גם מערך הכטב"מ מופעל ע"י… בני אדם. לא תאמינו, אבל גם שם הפסיקו רבים את שירות המילואים שלהם. פרט לזה, במציאות, עדיין רחוק היום שבו המערך הזה יחליף את המטוסים המאויישים משלל סיבות שקצרה היריעה מלהרחיב עליהן.

ג'ארד דיימונד בספרו התמוטטות כתב על הסיבות בגללן ציוויליזציות מתמוטטות: השחתת הסביבה בידי האדם; שינויים אקלימיים; קיומם של שכנים המגלים עוינות פעילה; הפסקת תמיכתם של שכנים ידידותיים; המשתנה החמישי מתמצה בשאלה "כיצד מגיבה החברה על בעיותיה, בין אם אלה בעיות סביבתיות ואם לאו". חברה עשויה לעמוד בפני אויביה כל עוד היא חזקה, רק כדי להיכנע להם כשהיא נחלשת מסיבה כלשהי, ובכלל זה פגיעה בסביבה, לכן גם התמוטטות שסיבותיה אקולוגיות או אחרות עשויה להתחזות לפעמים לתבוסה צבאית". השפעתו של משתנה זה תלויה במבנה החברתי והפוליטי של הציוויליזציות ולכוחות הפועלים בהן. מרגע שכוחות אלה מונעים פתרון רציונלי לבעיות שארבעת המשתנים הקודמים מציגים, ובמקומו נוטים לכיוון המיסטי, הדתי או האידיאולוגי – מתקיימת אמירתו של ארנולד טוינבי: ציוויליזציה קמה כאשר היא מגיבה לאתגרים בפתרונות יצירתיים ומתעצמת כל עוד היא מתמידה בכך. כשהיא אינה משכילה להעמיד לעצמה אתגרים, או כשהיא נכשלת בהתמודדות עם אתגריה – הציוויליזציה נכנסת לתהליך של שקיעה. ציוויליזציות אינן נרצחות, הן מתאבדות".

לסיכום, חשוב לי לומר, שאני מכיר ברמת השכנוע של תומכים רבים בממשלה, אך לא כולם. המאבק על הדמוקרטיה הוא לא בהם. המאבק הוא במי שמנסה לאפוף אותם במקסם שווא, בתוך ארמון החלומות של הימין.

להסתדרות העובדים הכללית, שתולדותיה שזורים בדברי ימי מדינת ישראל, תמיד היו שני צדדים: איגוד מקצועי הנאבק על זכויות חבריו, ואליטה מנהיגותית המקדמת מטרות חברתיות ולאומיות. ד"ר זיו בורר, היסטוריון של המשפט הבינלאומי מאוניברסיטת בר אילן, טוען שבהתנהגותה הנוכחית ובכשלונה להתנגד לרפורמה המשפטית, מועלת ההסתדרות בתפקידה ההיסטורי כפי שעוצב בידי דוד בן גוריון. ינשוף היסטורי ופוליטי-מדיני בטור אורח.

את ההסתדרות אוהבים לשנוא, ולעיתים בצדק. אך יש לה צד אחר, שממעטים להבחין בו, שכן הוא נתפס כמובן מאליו, בהיותו שלוב בקווי המתאר של החברה. בחלק מצד זה תוכלו להיווכח אם תנסו לדמיין את העבודה בישראל ללא בתי-הדין לעבודה (שממזמן היו מפורקים בלחץ בעלי-אינטרסים לולי הגנת ההסתדרות), וללא כל הזכויות וההגנות, תוצרי מאבקי ההסתדרות, שמחלקן כולנו נהנים. אבל זה רק קצה הקרחון, שכן נסו לדמיין: את תחום הספרות ללא "הוצאת עם עובד"; את תחום החינוך בלי רשת "עמל", ו-"הנוער העובד והלומד"; את הדאגה לגיל השלישי ללא רשת בתי-האבות "משען" וללא פעילויות הסתדרות הגמלאים. שלא לדבר על העובדה ההיסטורית שהמשק, ואף המדינה, לא היו קורמים עור וגידים, לולא פועלה של ההסתדרות. במילים אחרות, להסתדרות שני צדדים: חומר מול רוח. אך מדוע צד הרוח כה רחב וכה עמוק טבוע במסד החברה הישראלית?

התשובה נעוצה בתורה המכוננת של ההסתדרות, שתמיד ראתה בה כבעלת יעוד רחב יותר משל "רק" ארגון עובדים. האדם שהיטיב לגבש תורה זו עמד בראש ההסתדרות, כמעט מיום היוסדה, במשך כעשור וחצי, והוא: דוד בן-גוריון. כפי שהוא הסביר (במאמר "הייעוד הלאומי של מעמד הפועלים"), תורה זו רואה כייעודו הלאומי-היסטורי של הפועל הישראלי לשמש "כשליח העם…וכחלוץ המפעל [הציוני]…יחיד או יחידים…עלולים להתכחש לשליחותם הלאומית…אבל…הם יוצאים מן הכלל. ציבור הפועלים בתור כלל, שבשלה בתוכו…הכרת היֵעוד ההיסטורי…רואה את צרכיו ואת צרכי עמו…[כ]אחוזים ודבוקים". יעוד זה לא רק ממשיך גם לאחר קום המדינה, אלא דורש יחסי מחויבות חזקים בין העובדים והמדינה, כפי שהסביר בן-גוריון, בנאום ב-1949: "גם במדינות אחרות–המדובר במדינות מתוקנות העומדות על דמוקרטיה וחירות–מן ההכרח שהחוק יישען על רצון העם, והמנגנון הממשלתי יהיה עושה דברו של הציבור. בתוך עם בן-חורין אין כופים חוקים על הציבור, אלא העם עושה את חוקיו ונשמע להם, באשר הוא נשמע לרצון עצמו, לרצונו הקיבוצי…מידת-הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת התרבות והחירות של עם…והוא הדין ביחס…ל-"משרתי" המדינה…[אבל] היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת-ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה…[הוא] לא [י]יתכן בלי התנדבות כללית…הנכס הגדול והיקר הזה, שנקרא בשם מדינת-ישראל, מחייב את…כל העובדים במדינה". כל האמור משליך על תפיסת יעודה של ההסתדרות; ואכן, כפי שהוסיף והסביר בן-גוריון (הפעם ב-1956): "הסתדרות העובדים [שלנו] הי[ת]ה שונה מלכתחילה…[מ]הסתדרויות הפועלים בארצות אחרות…[היא] לא ראתה…עצמה אך ורק כנציג[ת] הפועלים…אלא כשליח[ת] המוני ישראל…לעשותם שליטים בגורלם ומעצבים דמות חברה חדשה, שיש בה גאולת אדם ועם שלמה, ומשמשת מופת לאנושות…[וזאת לאור] אחריות העובדים לגורל העם, בטחונו וגאולתו".

תבואו ותגידו שכל זה היסטוריה. אבל חיזרו והיזכרו בכל הדברים הטובים שכיום קיימים בזכות ההסתדרות. משמע, עדיין ישנם להסתדרות שני צדדים: צר וחומרי, מול רחב וערכי. בהתאם, חוקת ההסתדרות העכשווית (מ-2019), קובעת ש:"הסתדרות העובדים הכללית החדשה מאחדת ומאגדת את כל העובדים…למאבק בלתי-נלאה ורצוף [לא רק] על הגנת תעסוקתם…[אלא גם, בין היתר, ל]בניין חברת עבודה ורווחה דמוקרטית, חופשית, מתקדמת והומנית, המושתתת על עיקרי הצדק החברתי, [ו]השואפת לשוויון והבטחת חרויות-הפרט".

עכשיו, אני רוצה לשאול את יושב-ראש ההסתדרות, ארנון בר-דוד: האם, עד כה, תגובת ההסתדרות בהנהגתך, לניסיון ההפיכה החוקתית, באמת משקפת מאבק בלתי-נלאה לבניין חברה דמוקרטית השואפת להבטחת חרויות-הפרט? נראה לי שהתשובה ברורה. הינה כי כן, בעוד ניסיון ההפיכה טרם הצליח להפר את חוקת המדינה, כבר הופרה בגינו חוקה אחרת: חוקת ההסתדרות. אבל בר-דוד, עוד לא מאוחר, יש זמן לתקן (אם כי לא הרבה). כפרפראזה לדברי מנהיג הסתדרות אחר (יצחק בן-אהרון): אנא אזור עוז לפורענות בטרם תמורה! הפגן אומץ והשבת את המשק עד להפסקת ניסיון ההפיכה, בטרם ישונו פני מדינתנו האהובה מהיסוד ולעד!

הכותב הוא דוקטור למשפט בינלאומי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגים, חבר בפורום המרצות והמרצים למשפטים למען דמוקרטיה, ונכדה האוהב של אסתר ברגמן ז"ל יקירת ההסתדרות במחוז חיפה ל-1989.