מלחמה בין ארצות הברית לסין על גורלה של טייוואן יכולה להפוך לאסון בינלאומי בלתי נתפס. ובכל זאת, מה הסיכוי של טייוואן להגן על עצמה ולעכב את הענק הסיני עד שארצות הברית תתערב? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

אסונות מתרחשים לפעמים באופן בלתי צפוי.

מי מכם שהיה חי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה אולי היה קורא בעיתונים על מתח בין המעצמות, אבל במציאות היה רואה תיירים מסתובבים בכל אירופה, יחסי מסחר תוססים ורכבות חוצות מדי יום את הגבולות של גרמניה וצרפת. כשהוכרזה המלחמה, היו לא מעט תיירים ש"נתקעו" בצד הלא נכון של הגבול ושוחררו לארצם רק כעבור זמן. לפני מספר שנים, הודו וסין התכתשו בגבול טיבט ועמדו בסכנה ממשית של מלחמה. באותו הזמן, העיתונות ההודית היתה עסוקה בעיקר בדיווחים על בוליווד, קריקט ורכילות פוליטית. בתקופת ה"שלום הארוך" הבינלאומי שאנחנו נמצאים בו, מלחמות הפכו למשברים לוקאליים, שמורגשים אך בקושי באזורים אחרים בעולם. המציאות החיובית הזאת אפשרה לחוקרים כמו סטיבן פינקר, מחבר רב המכר The Better Angels of our Nature לקבוע שמספר ההרוגים במלחמות, באופן ממוצע, הולך ויורד, והעולם מתקדם לכיוון של שלום. הסיבה לכך, כמובן, היא שמאז מלחמת העולם השנייה לא היתה מלחמה בקנה מידה מלא בין מעצמות. אפילו אם נשים לרגע בצד את אפשרות השימוש בפצצות גרעין, התנגשות מהסוג הזה עלולה לגרום למיליוני הרוגים בכלי נשק מתקדמים שטרם הופעלו בקנה מידה גדול. די לומר שאיש אינו יודע כיצד תיראה לוחמה אורבנית במגה-ערים של מיליוני תושבים כדוגמא בייג'ינג, טוקיו או אפילו טאיפיי, פשוט כי מאז קרבות ברלין ומנילה במלחמת העולם השנייה אין כל דוגמאות היסטוריות למערכה עירונית בסדר גודל כזה. כל הדוגמאות שיש לנו הן מערים של מאות אלפים כמו גרוזני ופאלוג'ה, או עשרות אלפים כמו ג'נין.

איש אינו יודע מה צופן לנו העתיד, אבל בזמן האחרון, שמי המזרח הרחוק נצבעים באדום. ייתכן שהמשבר המתרקם בין ארצות הברית לסין במיצרי טייוואן יחלוף ללא ירייה, אולם כבר עתה ניתן לראות שהכוכבים מסתדרים באופן מעורר דאגה. החוק האמריקאי שידוע כ-TRA (Taiwan Relations Act) מחייב את הבית הלבן לספק לטייוואן עזרה צבאית ונשק הגנתי שיוכלו לשמור על האי מפלישה סינית, אך אינו מגיע עד לכדי ברית הגנה של ממש. בייג'ינג, שרואה את השבת טייוואן למולדת הסינית כאחת ממטרותיה האסטרטגיות החשובות ביותר, היתה מוכנה עד כה לדחות את "פתרון הבעיה" לעתיד לא ידוע, כל עוד טייוואן לא תכריז על עצמאות באופן רשמי. האמריקאים שומרים על מחוייבותם לטייוואן עמומה ונמנעים מלתת לטאיפיי צ'ק פתוח בכדי לא להמריץ את הטייוואנים להיכנס להרפתקאות מיותרות.

אולם לאחרונה, המשולש הרעוע הזה הולך ומתערער באופן מפחיד. המפלגה הדמוקרטית-פרוגרסיבית, שנמצאת בשלטון בטייוואן מאז 2016, אינה מסתירה את שאיפות העצמאות שלה. סין חודרת באגרסיביות לשטח האווירי של טייוואן, בעיקר מאוגוסט האחרון, ומנהיגיה אינם מסתירים את כוונתם "לפתור את הבעיה" לא בעתיד הרחוק אלא בקרוב ממש. הנשיא ביידן ומזכיר המדינה שלו, אנתוני בלינקן, החליפו את העמימות במחוייבות ברורה יותר, אם כי לא ברורה לחלוטין, להגנת טייוואן. אמנם אף צד אינו מעוניין במלחמה כוללת, אבל כל טעות של צלע אחת במשולש בפרשנות כוונתן של האחרות עלולה להוביל להסלמה בלתי נשלטת.

כיצד יראה תרחיש של מלחמה טייוואנית-סינית? החוקר איאן איסטן (Ian Easton) מנסה לשרטט תמונה מפורטת, בהסתמך על מסמכים צבאיים סינים וטייוואנים (סיכום קצר של ממצאיו אפשר למצוא במאמר שפרסם האנליסט טאנר גריר). לפי מסמכים מודלפים שאיסטן מצטט, סין תטיל ראשית כל מצור ימי ואווירי על טייוואן, ותנסה לרסק את רצונה להתנגד באמצעות מבצע לוחמה פסיכולוגית שיחדיר את המסר ש"הכל כבר אבוד" וש"אין טעם להתנגד". לאחר מכן, בשלב הראשון של המלחמה, צבא השחרור העממי של סין ינסה להמם את טייוואן בהתקפות טילים, הפצצות ימיות ואוויריות עם חימוש חודר בונקרים, לוחמה אלקטרונית וסייבר, וכן פשיטות קומנדו, שימחקו את מתקני הקשר, התשתית, הפיקוד והשליטה של הצבא הטייוואני, וגם את משרדי הממשלה שלה. המטרה היא להשמיד את חיל האוויר הטייוואני על הקרקע, במידת האפשר, ובסופו של דבר להשיג עליונות אווירית. בינתיים, צבא הסוכנים הסינים בטייוואן יסמן מטרות בלייזר עבור המפציצים, יארגן התקוממויות, ויפתח בקמפיין של התנקשויות כנגד הנשיאה טסאי, ממשלתה ושדירת הפיקוד שלה. יחידות קומנדו מוטסות יתפסו שדות תעופה. בשלב השני, הצי הסיני ינחית כוחות רגלים ושריון, בסיוע צי הסוחר האזרחי, ראשית באיים הקדמיים קינמן ומאצו, ואז בטייוואן עצמה כדי לטאטא במהירות את יחידות הצבא המבודדות והלומות הקרב. השלב השלישי הוא הקמפיין בפנים הארץ. צבא הפלישה יתקדם ראשית לטאיפיי כדי לרסק את מרכז הכובד הטייוואני ומשם ימשיך לערים הגדולות האחרות. האסטרטגים הסינים משקיעים מאמץ רב בתכנון הקצב המדויק של התקדמות כוחות הפלישה, כמו גם מערך הלוגיסטיקה הנלווה אליה, כדי שהדרכים המופצצות לא תחסמנה בפקקי תנועה.

בכדי להתמודד עם האתגרים של לוחמה אורבנית, הסינים מתכוונים לחקות את המערכה האמריקאית בעיראק בשנת 2003. היחידות יהיו רזות ומהירות, ויסתייעו במהלכי איגוף זריזים של טנקים, עם חיפוי אווירי של הליקופטרים והפצצות ריכוך ארטילריות. חיילי קומנדו מוטסים ינחתו בשכונות מגורים וינסו לתפוס מגדלים גבוהים בכדי לספק אש מסייעת לצבא הפלישה. אחריהם יגיעו הרגלים והטנקים שיתמקדו בשדירות ובכבישים הראשיים של העיר בכדי לנתק את השכונות השונות זו מזו. המתכננים מצפים לקרבות עזים מחדר לחדר במפקדות הצבא ובנייני הממשלה העיקריים. לאחר מכן, יגיע שלב טיהור קיני ההתנגדות במרכזי קניות, שכונות מגורים צפופות, חניונים תת קרקעיים ומנהרות הרכבת התחתית. ההנחה היא שאלו ייכבשו בשילוב של לוחמה פסיכולוגית ולחימה בפועל מרחוב לרחוב, מסמטה לסמטה. רק לאחר שייפלו הערים הגדולות, הכוחות הסיניים יפנו לאזורי הכפר ויטהרו את מעוזי ההתנגדות בג'ונגלים וברכסי ההרים.

החוקרים איאן איסטן ומייקל באקלי אופטימיים בנוגע ליכולותיה של טייוואן להגן על עצמה. זו זקוקה ראשית כל להתרעה מוקדמת, הן בכדי לגייס מילואים והן בכדי להכריז על מצב חירום ולפתוח במבצעי מעצר המוניים של בוגדים, סוכנים וגורמים פרו סינים בכל רחבי האי, בלי בג"ץ ובלי בצלם. מידע, ככל הנראה, לא יחסר. לטייוואן יש מערך איסוף יומינטי וסיגינטי מרשים בסין עצמה, והיא גם נהנית מתמיכה מודיעינית אמריקאית ויפנית, כולל שירותי לוויין. סין תתקשה להסתיר התארגנות לפלישה, דבר שיאפשר למודיעין הטייוואני, לפי הערכתו, לקבל מידע "דו משמעי" לפחות 60 יום לפני הפלישה, ומידע "חד משמעי" לפחות 30 יום לפניה. פלישה סינית לטייוואן מצריכה הכנות אדירות, כולל ריכוז צי מספיק באזורים הרלוונטיים, אגירת סחורות כמו דלק, אורז ופחם (דבר שעשוי להעלות את מחירן בשווקי העולם), אימון חיילים, תיאום בין גורמים רבים וכיוצא בזה. לכל אלו יש חתימה מודיעינית גבוהה מאד. לבסוף, ישנו מרחק של שמונים מיילים בין סין לטייוואן בנקודה הצרה ביותר, דבר שיקשה על ארמדת הפלישה להסתיר את עצמה, וישנם רק שני חלונות זמן, אפריל ואוקטובר, שבהם מזג האוויר, זרמי הים, הגלים, הגשמים וסופות הטייפון מאפשרים פלישה. ובכל זאת – ניסיון העבר הראה לנו שקונספציות, טעויות פרשנות והונאה מצד האויב עלולים להוביל לכשלי מודיעין גם במצבים כאלה. קשה להאמין שהסינים יוכלו להסתיר מהטייוואנים את עצם קיום הפלישה, אבל יתכן שיטעו אותם בנוגע למועד או למיקום המדויק.

זאת ועוד:  גם המתכננים הצבאיים הסיניים אינם מצפים שההפצצות יכריעו את טייוואן לבדן. ניסיון העבר מראה שלמכה אווירית קשה מאד למחוק צבאות או לאיין את יכולתם להילחם, אפילו כשיש פער טכנולוגי כביר כמו במלחמותיה של ארצות הברית בעיראק ואפגניסטן. לטאיפיי יש מערכות מתוחכמות של טילים נגד טילים, וכן מקלטים ובונקרים, שיוכלו לרכך את המכה המקדימה הסינית. הטייוואנים יפזרו כמובן את כוחותיהם, את המפעלים ואת מחסני התחמושת שלהם בשלל אתרים מוגנים, ישתמשו באמצעי הסוואה, ויפנו את ההנהגה למעוזים מוכנים מראש בעומק ההר ובמקומות מסתור אחרים.

מבצעי החפה, פלישה ימית לחוף מבוצר, הם מן המסובכים, הקשים והמסוכנים ביותר בארסנל הצבאי. כפי שכותב באקלי, מבצע החפה מוצלח דורש שלושה תנאים: עליונות אווירית, מקום שבו התוקף יוכל להנחית כוחות רבים יותר ממה שהמגן מסוגל להעמיד מולו, ויכולת להזרים תגבורות מהר יותר מאשר האויב. כל אלו קשים מאד להשגה. ראשית כל, לא ברור אם הסינים יוכלו להשיג עליונות אווירית. שנית, הטייוואנים ינסו להשמיד את הצי הסיני בטרם יספיק להנחית את חייליו על החוף, בין היתר באמצעות טילי חוף-ים מונחים ארוכי טווח (60 עד 250 מייל) מדגם "רוח אמיצה" (Hsiung Feng). הספינות שיגיעו יצטרכו לעמוד מול אש ארטילרית כבדה והתקפות ממוקדות ממסוקים וממשגרי רקטות מולטי-קניים. בחיפוי כל אלו, יחכו לסינים טנקים, נגמש"ים ויחידות חיל רגלים שינסו לקטול את הפולשים הנוחתים. הסינים יכולים להנחית רק 26,000 חיילים ו-640 כלי רכב משוריינים ביום הראשון, וכ-18,000 חיילים בכל אחד מהימים הבאים, בעוד הטייוואנים יהיו מסוגלים להזרים כוחות הרבה יותר גדולים לחופי הנחיתה. בתנאים כאלו, קשה לראות כיצד הסינים יצליחו לזכות בעליונות מספרית מקומית, אפילו באופן זמני.

גם אם כל אלו ייכשלו, הסינים זקוקים למרחב חולי שטוח, במרחק הפלגה קצר יחסית מסין, וקרוב לדרכים ראשיות, תשתיות נמל ושדות תעופה, שיהיה ניתן להנחית בו כוחות משוריינים גדולים ולעשות בו שימוש כראש גשר לוגיסטי לפלישה לפנים הארץ. רוב החופים של טייוואן אינם מתאימים למטרה זו, מפני שהם הרריים, מוקפים במצוקים, בנויים בצפיפות או מלאים בביצות, בריכות או נחלים שעולים על גדותיהם כשיורד גשם. אנליסטים זיהו רק 14 חופים אפשריים, והצבא המקומי יכול להפוך כל אחד מהם לגיהנום עבור הסינים, ממלכודות ימיות ועד מכשולים נגד טנקים, משוכות צמחים קוצניים, תעלות, קיני מכונות יריה וצלפים, שיני דרקון, גדירות תיל, ושפע של מוקשים מתוחכמים ומוסווים, וזאת עוד לפני שהגענו למלחמה מסוייטת מרחוב לרחוב בערים הגדולות. הצבא הטייוואני מתכנן, למשל, לחבר בניינים וגורדי שחקים בתיילים שישבשו את תנועתם של מסוקים. לצד ההגנות הסטטיות, צוותי קומנדו ויחידות תגובה מהירה ראשית כל יוודאו היכן הסינים נחתו ומה כיוון ההתקדמות שלהם, ואז ישבשו את הקמת ראשי הגשר הלוגיסטיים, ויאפשרו לעיקר הצבא להתארגן להתקפות נגד, בעוד בסיסי טילים מוסתרים ישגרו אש תופת למטרות איכות בעומק סין. וגם לביון הטייוואני, כמובן, יש סוכנים שיכולים להפתיע עם מבצעי חבלה והתנקשות בים וביבשה.

הגורמים הטייוואניים שאיסטן מצטט חלוקים בדעתם, האם האי יוכל להתמודד לבד ללא עזרה אמריקאית. ישנם אופטימיסטים שמאמינים שכן, אבל רוב גורמי הביטחון סבורים שלא יוכלו להסתדר לפחות בלי תמיכה אווירית וימית של בעלי בריתם האמריקאים והיפנים. פסימיסטים סבורים כי יוכלו להגן על עצמם במשך כשבועיים עד חודש ללא התערבות זרה. בסופו של דבר, כוחה העדיף של סין, הן במספרי גייסות, הן במשאבים והן בשטח, יכריע את הכף. אבל למזלה של טייוואן, גורלה אינו רק עניין של נאמנות ויוקרה בינלאומית מבחינת האמריקאים. היא חולשת על חלק גדול כל כך משוק השבבים הבינלאומי, עד שיהיה קשה להפקיר אותה לגורלה ולתת למשאב הקריטי הזה ליפול בידי הסינים. כמו כן, מיצרי טייוואן הם נתיב ימי אסטרטגי, ששליטה בו תאפשר לסין להטיל אמברגו שיוכל להוריד גם את יפן על ברכיה. מצד שני, בייג'ינג מקווה לכבוש את טייוואן כל כך מהר עד שכיבושה יהיה עובדה מוגמרת, וכמו שפרשת אפגניסטן הוכיחה, אף אחד לא אוהב להילחם עבור עמים שלא נלחמים חזק וקשה עבור עצמם.

בהקשר הזה, לצד שנאה לסין ורצון לעצמאות, יש בטייוואן גם סימנים מדאיגים של תבוסתנות, פסימיות וחוסר רצון להילחם, כמו גם בעיות אחרות. אחד מהאנליסטים מודאג, למשל, מאסטרטגיית הרכש של טייוואן, שמתמקדת  בצעצועים אמריקאיים יקרים כדוגמת טילים התקפיים, צוללות ומפציצים ארוכי טווח יותר מאשר בכמויות גדולות של ציוד זול אך קטלני כמו סירות מהירות ומטולי נ"ט שנחוץ ללוחמה א-סימטרית מול הפולשים הסיניים. לסיכום, לטייוואן לא יהיה קל להתמודד עם פלישה סינית, אפילו באופן זמני עד שארצות הברית תגיע לסייע, וכל מלחמה כזאת תהיה כרוכה בהרס בלתי נתפס ומספר קורבנות דמיוני. אבל לפי הנתונים שיש בידינו היום, המצב רחוק מלהיות אבוד.

מאמר זה הוא שני בסדרה "הסאגה של סאצומה" – על סמוראים, להט קרבי והדרמה של יפן על סף המאה העשרים. למאמר הראשון, "הסמוראי שהדליק זיקוקים", הקליקו כאן.

לפעמים, אירועים קטנים גורמים לתבערה גדולה.

כמה עשרות מלחים מאיי ריוּקיוּ שמדרום ליפן עלו בסתיו 1871 על ספינה, כדי למסור את המס השנתי לבירת הממלכה שלהם, שוּרִי שבאי הגדול אוקינאווה. העובדה שממלכת ריוקיו לא היתה עצמאית כבר מזמן, אלא כפופה במקביל לסין וליפן, לא עניינה אותם במיוחד. האירועים הדרמטיים, המשברים והמלחמות בטוקיו ובבייג'ינג נגעו בממלכת ריוקיו השלווה אך מעט. ה"מפקחים" היפנים באו והלכו מהבירה שוּרי, שנואים אך נסבלים. האמריקאים, וזרים אחרים, עברו שם מדי פעם בדרכם לטוקיו. מיסיונר בריטי טרדן התנחל בעיר והטיף לתושביה עד זרא, אולם אירועים מרגשים יותר פסחו בדרך כלל על האיים הסובטרופיים שבים הדרומי.

המלחים שהפליגו לאוקינאווה באותם חודשי סתיו, לא ידעו שהם עצמם יהיו הקטליזטור לסדרת אירועים מסעירה. מספר ימים לאחר שעזבו את אי הבית שלהם, מיאָקוֹ, נתקלו בסופה עזה שסחפה אותם מערבה, לחופיו של האי הנידח טייוואן. לרוע מזלם, הם נחתו בחוף הדרומי מזרחי של האי, שנשלט בידי קוֹאָלוּט, בּוּדָאן ויתר שבטים פראים של אבוריג'ינים מקומיים. הפקידים של קיסרות סין, ששלטו רק בצפון טייוואן, כינו אותם "ברברים נאים" (מלשון בשר נא), להבדיל מה"ברברים המבושלים", אותם ילידים טייוואניים שהושפעו מסין וקיבלו את שלטונה ותרבותה. בעיני הסינים, נחשבו הברברים הנאים לחיות דו רגליות שלא ייתכן איתן כל שיג ושיח.

מספר שנים לפני כן, ב-1867, התרסקה באזור ספינה אמריקאית, והקואלוט שחטו את כל המלחים, כולל אישה אחת, ואספו את ראשיהם כפרסים. הקונסול האמריקאי באמוי שבדרום סין, צ'רלס לֶגֶ'נְדֶר, הורה מיד על פלישה צבאית, שבסופה השיג הסכם חסר תקדים עם מנהיגם הנורא של הקואלוט, טוֹקִיטוֹק. זה הסביר לאמריקאים כי בני שבטו החליטו להרוג את כל הזרים, כי פעם ניסו פולשים מהים להשמיד אותם. מעתה, אם יניפו מלחים זרים דגל אדום בכניסה לאי, יידעו הקואלוט שהם ידידותיים ולא יפגעו להם לרעה. דא עקא, שטוקיטוק השאיר לקונה קטנה וגורלית בהסכם. כאשר המושל הסיני של טייוואן ביקש ממנו לחוס גם על חייהם של סינים שייקלעו לשטחו, שלח טוקיטוק את בתו עם תגובה חדה, חותכת ומזלזלת. האמריקאים נלחמו בגבורה בקואלוט, אמר, בעוד הסינים ישבו בצד כפחדנים גמורים. לא- הם לא כלולים בהסכם. כל סיני שיעז לתחוב את חוטמו לשטח של הקואלוט, ראשו יופרד מגופו לאלתר. לרוע מזלם של המלחים מאיי ריוקיו, האבוריג'ינים משבט בודאן, שמצאו אותם על החוף, חשבו אותם לסינים. הם נשחטו באכזריות, ראשיהם נערפו ונאספו, ורק אחדים הצליחו לברוח לחלק הסיני של האי. משם הם הפליגו לסין, טופלו והוזנו בידי המושל המקומי, ולבסוף חזרו למולדתם.