החילונים בישראל כועסים כל כך, מכיוון שמה ששייך לציבור הדתי והחרדי כמעט אף פעם לא נתון למשא ומתן, אבל השטח שלהם, החילונים, תמיד ציבורי ושנוי במחלוקת.

אתחיל בוידוי אישי. אני מאד לא אוהב את מה שקרה אתמול בכיכר דיזינגוף בתל אביב. ראשית כל, המראה של אנשים שמונעים בכוח תפילה הגעיל אותי, כמו גם האמירה של אדם שאני מעריך מאד שהוא "מתכנן לעשות מנגל" ליד אחד מהמניינים, כי אצבע בעין תיענה באצבע בעין. שנית, אני לא אוהב אנשים שעושים דין לעצמם ומפוצצים אירוע; התנגדתי לזה בנחרצות בארצות הברית, ואני מתנגד לזה גם כאן. שמעתי מחברים דתיים שמציקים להם באופן שגרתי ברחוב, דבר שקומם אותי מאד. בנוסף לכך, מדובר בטעות טקטית קשה של מחנה המחאה, משום שהוא עלול להעיר כנגדו את חמתו של הציבור המסורתי והדתי-ליברלי, שאנו זקוקים לפחות לחלקו לצידנו, או לפחות לכך שלא יתגייס נגדינו ובעד ההפיכה המשפטית. ולבסוף, מעציב אותי שקדושתו הפומבית של יום כיפור, אחת מההסכמות השקטות מזה עשורים בחברה הישראלית, נשברה אף היא. לפי עדויות אנקדוטליות ששמעתי, מעולם לא נצפו יותר מכוניות של חילונים בכבישים מאשר הפעם (גם אם לא נביא בחשבון את השבאב הפלסטינים בירושלים ובחיפה שמנצלים את היום לעשות חראקות), ואני משער שבשנה הבאה המצב יהיה הרבה יותר גרוע. השבר בחברה הישראלית הולך ומעמיק.

אני יודע שבעקבות הדברים האלה אחטוף אש מאנשים שנמצאים במחנה הפוליטי שלי, שיאשימו אותי ברכרוכיות, צו פיוס, רפיסות כלפי ה"משיחיים" וכיוצא בזה. זה לא מעניין אותי במיוחד. מה שהייתי רוצה לעשות בפוסט הזה, זה להסביר דווקא לקוראים הדתיים והמסורתיים שלי למה, לדעתי, נגרם השבר הזה, ומהם שורשי הרוש והלענה שמקצינים את הציבור החילוני ומחסלים את דו הקיום שנותר כאן. אחרים אולי יראו בשורות שלהלן ביקורת חריפה מדי על הציבור החרדי או הדתי-לאומי. מבחינתי, מדובר בניתוח שקול של המצב, הא ותו לא: לא מה שאני רוצה שיקרה, אלא מה שאני חושב שקורה.

אומר זאת במילים פשוטות: הציבור החילוני מרגיש תחת מתקפה. מדובר כאן במספר מגמות נפרדות, שכל אחת מהן לא העירה את הציבור הזה מתרדמתו, אבל השילוב שלהן ביחד שקול למכת חשמל. החוצפה של החרדים, ההקפדה שלהם על כל קוצו של יוד בכפייה דתית, נכונותם לגרוף עוד ועוד כספי ציבור, והרצון שלהם לעגן בחוק את ההשתמטות שלהם מהצבא, הפכה מצב שרוב החילונים השלימו עמו דה-פקטו (אם כי אולי בחירוק שיניים) לעלבון בלתי נסבל. הזיהוי של חלקים גדולים ומשמעותיים בציבור הדתי-לאומי, ובפרט החרדל"י, עם הכהניזם של בן גביר מחד, ועם הרפורמה המשפטית של רוטמן-לוין מאידך, העובדה שאין מפלגה נטולת כהניזם שמייצגת את הציבור הזה, והברית הצמודה של אותה מפלגה עם החרדים, הפכו בעיני חילונים רבים את שני הציבורים גם יחד לאיום אסטרטגי על אורח חייהם. בית המשפט, המעוז האחרון שמגן על הציבור החילוני וזכויותיו, נמצא תחת מתקפה. הוא השלים אולי, לבושתו הרבה, עם השתוללות נערי הגבעות בשטחים, אבל לא עם העובדה שנציגיהם מנהלים את המדינה. החילונים הירושלמים, שאני נמנה עליהם, מרגישים שמנסים לגרש אותם מהעיר, בעוד כל שכונה שנבלעת מאחורי מחסומי השבת מטוהרת במהירות מתושביה הקודמים.

ראיתי את התמונות של הנשים בשמלות החג הלבנות שבאו לאירוע שהוא מבחינתן חגיגי וקדוש, והלכו משם בבושת פנים, ובתחושה שהן מגורשות, לא רצויות. המראות האלה העלו לי דמעות בעיניים. אבל כדאי שידעו שהתחושה הזאת בדיוק, שאתה לא רצוי במרחב זר ועוין, היא תחושתם של חילונים בירושלים מזה שני עשורים, אם לא יותר, שלא לדבר על ערבים במקומות לא מעטים בארץ.

זאת ועוד – וכאן אני מגיע לנושא החשוב ביותר – החילונים בישראל מתוסכלים, ובצדק, מכך שכל שטח שנחשב "דתי" חסין מכל התערבות חילונית, בעוד השטחים החילוניים נחשבים טריטוריה נייטרלית שאפשר להתווכח עליה ולהזרים לתוכה "זהות יהודית". אף אחד לא מערער על הזהות הדתית והפוליטית המובהקת של מערכת החינוך החרדית והדתית-לאומית, ואיש לא מתערב בתכניה באופן משמעותי. אפילו הניסיון לאלץ מוסדות חרדים ללמד מקצועות ליבה מינימליים נוחל הישגים צנועים ביותר. לעומת זאת, פוליטיקאים דתיים ובעלי בריתם מהליכוד מרשים לעצמם להתערב ללא הרף במערכת החינוך הממלכתית. ישיבות תיכוניות שלחו ושולחות את תלמידיהן להפגנות ימין, ולהרביץ יהדות בבתי ספר ממלכתיים במסגרת כל מיני עמותות, אבל במערכת החינוך הממלכתית נזעקים על "פוליטיזציה". זו הסיבה לתגובה החילונית, המוגזמת לעיתים, לכל תוכן שנתפס כ"הדתה". שכונה חרדית או דתית לעולם לא תחזור להיות חילונית. במקרה של הרובע היהודי בירושלים, למשל, חילונים לא יכולים אפילו לגור בו – רשמית וחוקית. לעומת זאת, חרדים עוברים לגור בשכונות חילוניות, בידיעה ברורה שברגע שיצברו מסה קריטית השכונה תיבלע מאחורי מחסומי השבת. במרכז הארץ יש חופי ים עם שעות נפרדות לדתיים, אבל בקריית ארבע חברי המועצה הדתיים סיכלו שעות מעורבות, משפחתיות, בבריכה העירונית. בני ברק סגורה לרכב בשבת ובחג, ואיש לא מערער על כך. לעומת זאת, כפי שהכריזה מירי רגב בתרועה רמה, הרכבת הקלה שחילונים בתל אביב סבלו כה הרבה עבורה, לא תשרת אותם בשבת – כמובן בתמיכתם הנלהבת של הפוליטיקאים החרדים והדתיים הלאומיים כאחד. אף אחד לא יעז לפתוח מכולת בשבת בבני ברק, אפילו לא ברחובות שגובלים בערים חילוניות, אבל דרעי חוקק חוק מיוחד כדי לסגור את המרכולים גם בתל אביב.

מישהו מקרב קוראיי הדתיים תהה, אולי, מה מרגישים שכניו החילונים, כאשר פוליטיקאים ממפלגת הציונות הדתית מדברים על "בחוקותי תלכו" או "מלכות דוד ושלמה", בעודם תובעים בפה מלא "התחשבות ברגשות" שלעולם היא חד צדדית? מישהו מהם חשב מה הם מרגישים כאשר העיתונאי או הצייצן הדתי התורן אומר להם שהם אליטה שוקעת שעתידה להימחק דמוגרפית, וש"הגיע הזמן לחילופי משמרות"? איך הם אמורים לחוש כששלמה קרעי מבטיח להם שיטפל בתקשורת ובאקדמיה אחרי שיגמור לטפל במערכת המשפט? במידה מסויימת מדובר בבעיה מבנית. דתי, הרי, לא יכול לאכול טרף. חילוני, אפילו חילוני גמור, כן יכול לאכול כשר. דתי לא יכול לעבוד בשבת. חילוני יכול לשמור שבת. המצב הזה, שהיה תמיד ברור וידוע ("מה קשה כל כך לשמור שבת"? שאל החזון איש את בן גוריון), גרם לפוליטיקאים דתיים למתוח את החבל יתר על המידה. הציבור החילוני זועק, למעשה, לשוויון. גם לו מגיעה התחשבות. גם לו יש רגשות. ולא יתכן שהטריטוריה של האחר תהיה מוגנת בשם ה"התחשבות ברגשות" בעוד הטריטוריה שלו תהיה מושא למאבק מתמיד. וכן, אפשר לטעון שרחובות תל אביב אינם שייכים ל"חילונים" אלא לציבור כולו, אלא שאפשר לטעון גם את אותו הדבר על רחובות בני ברק ושכונת גאולה, אך כולנו יודעים שלאלו יש ציביון ברור ומוגדר שאסור לערער עליו. פעילים דתיים תובעים זכות להתפלל עם מחיצה בכיכר דיזינגוף, אך איש לא יאפשר תפילה רפורמה או קונסרבטיבית מעורבת ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, מול ישיבת פוניבז', או בכותל המערבי, ובוודאי לא מצעד גאווה או מסיבת רחוב. מי שמנסה, כמו בכותל המערבי, חוטף מכות.

כאן נכנסים לתמונה גם הגרעינים התורניים. אני יודע שרבים מאנשיהם בטוחים שהם מפיצים טוב ואור, אבל כדאי שיבינו שחילונים – כמו בני אדם בכלל – לא אוהבים שמנסים לחנך אותם ובמיוחד לא את הילדים שלהם. כן, אני יודע שיש חילונים שמנסים "לחנך" את הדתיים להימנע מחלק ממנהגיהם, הפרדה מגדרית למשל. ההתנהגות של הגרעינים התורניים הופכת את אלו, שפעם היו מוגבלים לקבוצות קטנות באקדמיה ובארגונים כמו "הפורום החילוני", לעמדה של מיינסטרים. כיום, ההתנגדות להפרדה מגדרית, בכל מחיר, הפכה לחלק מהזהות החילונית והליברלית. ישראל זעירא, המנכ"ל של "ראש יהודי", הצהיר במפורש שהוא הגיע לתל אביב לא כאדם יחיד, אלא כעמותה שמטרתה לחזק את ה"ציביון היהודי" של העיר, קרי להפוך את המרחב לדתי יותר ("אנחנו לא מתביישים בהדתה שלנו"). הנ"ל, כידוע, הוא איש נדל"ן שהתמחותו היא יצירת מרחבים דתיים מטוהרים מחילונים. אחד מהפטרונים שלו, הרב שמואל אליהו, קרא במפורש "לנקום בחילונים ולהחזיר את ילדיהם בתשובה". פלא ש"ראש יהודי" עורר התנגדות לתפילות בהפרדה שלא היתה (לפחות לא באופן משמעותי) בארבע השנים האחרונות? רוב החילונים, בעבר לפחות, לא התנגדו לשכנים דתיים שפשוט רוצים לחיות את חייהם. מידע אישי אני יכול לומר, למשל, שבתפילת יום כיפורים פתוחה של חב"ד דווקא בחדרה, הרב אמר לכל הנוכחים שאין הפרדה וכל אחד יכול לשבת היכן שהוא רוצה. התוצאה? חילונים רבים הגיעו להשתתף, ולמעשה היתה בדרך כלל הפרדה בפועל. אבל מי שבא כאקטיביסט, כדי להצהיר הצהרה או "להראות לתל אביבים מה זה יהדות" ועוד מוסיף שמן למדורה ומזמין אליו דווקא את הרב לוונשטיין ("להטב"ים הם מגיפה שצריך למגר"), שלא יתפלא שהוא נתקל בהתנגדות. חילונים מרגישים, מצדם, שמייבאים את פרקטיקת ההשתלטות הנהוגה בחברון ובגבעות למעוזים האחרונים שנותרו להם, ונקעה נפשם. שוב אני רוצה להדגיש, שהזיהוי של הציבור הדתי לגווניו עם הרפורמה המשפטית, משדר לאותם חילונים שבמקביל למה שהם תופסים כמתקפה על אורחות חייהם, יש ניסיון לנטרל את המגן האחרון שנותר להם. מכאן גם מגיעים רעיונות הזויים כמו תנועת ההיפרדות בין ישראל ויהודה.

לצערי, אם מישהו לא יתעשת, המצב ילך ויחמיר. אני חייב לומר באופן אישי, שמעולם לא היה לי יום כיפור עצוב כל כך.