כשהפלסטינים אומרים דבר-מה לעמיתיהם הישראלים מסביב לשולחן המשא-ומתן, כיצד ראוי להעריך זאת? מבט פרטני שלישי במסמכי אל ג'זירה עצמם, ולא בדיווחים החלקיים והמסולפים בעיתונות. האם הפלסטינים באמת רוצים מדינה "נקייה מיהודים"? מהי אבן הנגף הנסתרת בסוגיית ההתנחלויות? ינשוף פוליטי-מדיני על משא ומתן, מיתוסים ופתרונות יצירתיים. 

בפרק הראשון של הסדרה, "מבעד למסך העשן", מבט למסמכי אל ג'זירה, ניסיתי להביט במסמכים במעוף הציפור ולנסות להציע כללים לדיון בתוכנם. הפרק השני עסק בתנועת החמאס.  בקצרה, טענתי שהדיון התקשורתי במסמכים לקוי: בעלי דיעה משמאל ומימין שולפים ציטוטים התואמים לדיעותיהם המוקדמות, ומציגים אותם כאמת יצוקה. עם זאת, קריאה זהירה, זו הנהוגה אצל היסטוריונים וחוקרים אחרים, מתבססת יותר מכל על ניתוח המקורות תוך הערכת אמינותם. התבטאות, בין אם מקורה בציפי לבני, סאא'ב עריקאת, אבו מאזן או אבו עלאא', אינה ישות המרחפת בחלל האוויר – היא נאמרה במקום, הקשר וזמן מסויימים, ובעיקר- כוונה לקהל מסויים. במאמר הראשון, טענתי שחשוב מאד ליצור סולם שיידרג את האמינות של ההתבטאויות הללו.

דיעה המובעת, למשל, בשיחה פנימית בצוות המו"מ הפלסטיני, מבטאת את שאיפותיו של הצד הפלסטיני באופן הטוב ביותר. עמדה המובעת בראיון לעיתון או נאום פומבי אמינה פחות, משום שמטרתה- לעיתים קרובות- היא ליצור לחץ ציבורי, להרגיע התנגדות עממית או לאיים על הצד השני. בהתחשב בכך, התבוננתי בחלק הראשון על העמדה הפלסטינית בסוגיית הפליטים, כפי שהובעה בשיחות סגורות, וטענתי כי אין יסוד לטענה (שהועלתה על ידי בן דרור ימיני ואחרים) שהפלסטינים אינם מוכנים לוותר בסוגיה זו, או משתמשים בה ככלי להשמיד את מדינת ישראל.

 עמדה המובעת במו"מ בין הצדדים נמצאת בתווך בין השניים. עמדה שהצד הפלסטיני, למשל, מביע בפגישה סגורה עם צוות המו"מ הישראלי, אינה מייצגת בהכרח את שאיפותיו כפי שהן, אלא את הטווח בו הוא מוכן להתפשר עליהן מתוך התחשבות באילוצי המציאות. גם כאן, הדיון התקשורתי לרוב מוטעה או מטעה. עמדה פלסטינית המובעת במו"מ, כמו כל עמדה המובעת במו"מ, לעולם אינה ברזל יצוק. לרוב, ויתור המועלה במו"מ הוא בלון ניסוי המותנה בתנאים רבים. אולי אהיה מוכן לוותר על א', אם אתה תוותר על ב'. אולי אני מוכן לוותר על א' עכשיו, אבל אם לא תתגמש במו"מ, לא אהיה מוכן לוותר עליו בעתיד. אולי אני מוכן לוותר על א' או על ב', אך לעולם לא על שניהם גם יחד. במאמר הזה נתבונן במסמך נוסף ממסמכי אל ג'זירה, דיון בין צוות המו"מ הישראלי בראשות שרת החוץ דאז ציפי לבני, וצוות המו"מ הפלסטיני בראשות אבו עלאא' (אחמד קריע), על שאלת ההתנחלויות והגבולות. באמצעות עמדות הצדדים המובעות בו, ננסה לבחון מהו טווח העמדות הפלסטיניות, היינו – מה הויתורים שהפלסטינים היו מוכנים להציע לישראל בתנאים מסויימים, ומה היו אבני הנגף שהקשו על השיחות וסייעו להכשיל אותן בסופו של דבר.

המסמך שלפנינו מתאר, כאמור, דיון בין שני צוותי המו"מ ב-21 במאי, 2008. הדמויות הדומיננטיות בשיחה הן ציפי לבני מהצד הישראלי, ואבו עלאא' מהצד הפלסטיני, אם כי יתר המשתתפים בדיון (מהצד הפלסטיני בעיקר), מתערבים בשיחה אף הם. הדיון, שמתקיים לאור השיחות המקבילות עם סוריה וההכרה (המוטעית, כפי שהסתבר) שהסכם שלום עם דמשק עומד בפתח, עוסק באחוזי השטח והקילומטרים שינתנו למדינה הפלסטינית בגדה המערבית, למעט ירושלים, בגורלן של התנחלויות מפתח מסויימות כגון אפרת, אריאל ומעלה אדומים, באפשרות של מתנחלים יהודים לחיות בשטח המדינה הפלסטינית, ובשאלת חילופי השטחים. כל אחד מכם יוכל לקרוא בעצמו את המסמך באופן ביקורתי, אולי בהתאם לסולם האמינות שהצעתי בפרק הראשון, ולהסיק מסקנות משלו. אני, באופן אישי, סבור שעולות ממנו התובנות הבאות:

1. ראשית כל, יש לשים לב לא רק לתוכן הדיון, אלא לאופן שבו הוא התנהל. הדיון בין שני צוותי המו"מ הוא ענייני ומפורט, מעין בזאר של אחוזים. הצדדים משווים מפות, מדברים על קילומטרים, דנים בהתנחלויות ספציפיות ואומדים במדויק את הבדלי העמדות ביניהם (בערך 6% של הגדה, למעשה- הצד הישראלי מדבר על 92%, והצד הפלסטיני על 98%). שני הצדדים מסכימים על עיקרון חילופי השטחים, אבל לא על יישומו בפועל. מעצם הדיון המפורט עולה כי אין יסוד למיתוס הישראלי הנפוץ, שהופץ בזמן האחרון על ידי בן דרור ימיני ואחרים, כאילו הפלסטינים "אינם מעוניינים במדינה" ולפיכך דחו את כל ההצעות שניתנו להם. המו"מ נפל על הפרטים – לא על העיקרון (על אבני הנגף שסייעו להכשיל אותו, בהמשך).

 2. הדיון הפרטני, ולעיתים אף הקטנוני, מפריך עוד מיתוס ישראלי נפוץ ועקשני: המיתוס של תורת השלבים. בקצרה, מיתוס זה גורס כי הפלסטינים אינם מעוניינים באמת בהסדר קבע עם ישראל. הם מעוניינים לסחוט ממנה ויתורים רבים ככל האפשר, לשלול את הלגיטימציה לקיומה, לקבל את השטחים שתסכים לפנות, ולהשתמש בהם כבסיס להתקפה צבאית ודיפלומטית מחודשת עליה. דא עקא, שאם הפלסטינים היו דוגלים בעיקרון הזה, אין טעם במיקוח העקשני והקטנוני שלהם על הפרטים הזעירים ביותר. אם היו מעוניינים "לשחרר" שטחים ולהשתמש בהם להתקפה מחודשת, למה להתמקח בעקשנות, שעות על שעות, על כל אחוז וגבעה, להציע ויתורים מסויימים תמורת ויתורים ישראליים מקבילים, ובסופו של דבר לא לחתום על עסקה כי הפרטים המדוייקים לא נראו להם? אם תורת השלבים היתה נכונה, סביר להניח שהיו מקבלים דווקא את ההצעה הישראלית, ואז ממשיכים הלאה. ואכן, קשה להאמין כיצד תיאוריה כל כך דמיונית ומופרכת, שהבסיס העובדתי שלה כה קלוש, עדיין פופולרית בחלקים נרחבים של הציבוריות והעיתונות הישראלית.

 3. אבו עלאא' מדגיש כי הצלחת המו"מ עם סוריה תסייע למו"מ עם הפלסטינים, ומעודד את ישראל להגיע להישגים במו"מ הזה. מכאן עולה חשיבותו של ההקשר הכלל ערבי בעיצוב עמדותיהם של הפלסטינים. אווירה כללית של שלום במזרח התיכון, תסייע לפלסטינים להציע לישראל ויתורים נוספים. אבו עלאא' אומר זאת כמעט במפורש, ואף מציע לציפי לבני לחכות עם המו"מ עד להצלחת השיחות עם סוריה. במקרה כזה, הלחץ הערבי עליו יופחת, ועמדותיו יוכלו להיות גמישות יותר. : אף על פי שהסדר עם סוריה אינו רלוונטי בתנאים הנוכחיים, רצוי לנהל מו"מ עם הפלסטינים, אם וכאשר יתחדש, במסגרת היוזמה הערבית לשלום. אם זה לא יועיל, זה בוודאי לא יזיק.

4. במסמכים עולה התבטאות נוספת, מוזרה ומסקרנת של אבו עלאא' : הוא מציע למתנחלים מסויימים, במקרה זה תושבי מעלה אדומים, לחיות תחת ריבונות פלסטינית. הצעה זו זכתה בזמנו לכותרות בעיתונות הישראלית והבין לאומית, אבל מעטים התייחסו אליה בהקשרה הנכון. אבו עלאא' אינו מתייחס לפיתרון זה (שציפי לבני שללה על הסף, דרך אגב) כפיתרון רצוי או קל. הוא משתמש בו, פחות או יותר, על מנת למצוא מוצא מהמבוי הסתום שהמו"מ על האחוזים נקלע אליו. ישנו פער בין הצדדים: ישראל מעוניינת לספח יותר אחוזים מאשר הפלסטינים מוכנים לתת. אבו עלאא' ניסה להציע פתרון: ספחו פחות, ואנו נוותר על עמדתנו הנוקשה ונקבל מתנחלים במדינה שלנו. כיצד זה מסתדר עם דבריו הידועים של אבו מאזן, בפגישה פומבית, שמתנחלים לא יחיו במדינה הפלסטינית? זהו בדיוק הפער בין שאיפות למציאות. הפלסטינים אינם מעוניינים במתנחלים במדינתם, אולם ההצעה של אבו עלאא' מוכיחה שבתנאים מסויימים של מו"מ, ובהינתן ויתורים מסויימים מהצד הישראלי, הצעה כזאת אינה נמצאת מחוץ לתחום הסביר. בהתחשב בכך, דווקא ציפי לבני טעתה שדחתה את ההצעה על הסף. גם אם אנו חושבים שפיתרון מסוג זה (מתנחלים שיחיו במדינה הפלסטינית) לא יתקבל בסופו של דבר, היה רצוי להשתמש בו על מנת להרחיב את מנעד ההצעות במו"מ, לפתור את המבוי הסתום ולעודד העלאת פתרונות יצירתיים נוספים. אני, דרך אגב, סבור שישראל צריכה להתעקש על זכותם של מתנחלים מסויימים, שירצו לחיות תחת ריבונות פלסטינית, לעשות זאת – בתנאי שאינם יושבים כמובן על קרקע פלסטינית פרטית.

 5. מכאן עולה השאלה, מהן אבני הנגף שהובילו להכשלת המו"מ. לדעתי, מהמסמך עולה באופן ברור שאלה שכמעט ולא נידונה בציבוריות הישראלית: הפער בין השטחים הבנויים של ההתנחלויות לבין שטחן המוניציפלי בפועל. ההתנחלויות לא נבנו בשל מחסור בדיור. גוש אמונים בנה אותן, מראש ובאופן מוצהר, לשם השתלטות על מקסימום שטח. לפיכך, ההתנחלויות יושבות על שטחים רחבים באופן לא פרופורציוני לגודלן האמיתי. ישראל, באווילות רבה לדעתי, התעקשה פעמים רבות לא רק על השטח הבנוי של "התנחלויות קונצנזוס", אלא על שטחן המוניציפלי בפועל. התעקשות זו מראה, פעם נוספת, עד כמה תנועת גוש אמונים הצליחה לעצב ולשנות את המציאות בהתאם לחזונה המשיחי. כל גבעה שהשתלטו עליה עם קראוונים, הופכת מיד לחלק משטח ההתנחלות. בית אל א' מצמיח את בית אל ג' וב', ההתנחלויות מתרבות וכל הדיון על האחוזים הופך למסובך הרבה יותר. בשלב כלשהו במו"מ, אבו עלאא' אומר בתסכול כי הישראלים לעולם לא מוכנים לשקול פתרונות יצירתיים, ותמיד, איכשהו, מתעקשים על סיפוח עוד שטח עבור ההתנחלויות.

6.  מכאן ניתן גם להבין, מדוע הפלסטינים מתנים מו"מ בהקפאת ההתנחלויות. כפי שסאא'ב עראקת אמר פעם, אי אפשר לדון באחוזי החלוקה של עוגה, כאשר הצד הישראלי אוכל אותה בו זמנית. לא ניתן לנהל דיון מעמיק ופרטני על אחוזי השטח שיימסרו למדינה הפלסטינית, כאשר המתנחלים, באישור או בלי אישור הממשלה, גורפים שטח נוסף לידיהם מדי שבוע.

מהדיון הפרטני שהצגנו לעיל, והמסקנות הנובעות ממנו, ניתן ללמוד לדעתי על הבדל תפיסה יותר מהותי בין הצד הישראלי לבין הצד הפלסטיני. הצד הישראלי, שרואה כמובן בגבולות הקו הירוק נכס מובן מאליו, סבור כי הדיון כולו מתנהל על קווי 1967; לפיכך אפשר לתבוע מהפלסטינים לוותר על שטחים לטובת התנחלויות, אזורי ביטחון, כבישים וכיוצא בזה. הפלסטינים, לעומת זאת, רואים בגדה המערבית את כבשת הרש שלהם, השריד האחרון שנשאר מחלומם המקורי לשלוט בארץ כולה. לפיכך, הם הרבה יותר מתקשים (אם כי מוכנים, כפי שראינו, בתנאים מסויימים) לוותר על חלקים ממנה.

הניתוח שהצעתי כאן למסמך הגבולות אינו נועד לקבוע מסמרות ומסקנות מברזל יצוק, אלא להציע קווים מנחים לדיון. כאשר אנחנו מנתחים עמדות המובעות במשא ומתן, עלינו תמיד לראות אותן כעמדות מותנות ולא קבועות; צפות ולא עומדות; משתנות ולא נצחיות. עדיף לחשוב עליהן כמעין טווח, או ספקטרום של צבעים: ההצעות שהעלו גורמים פלסטיניים במו"מ (כמו ההצעה להשאיר יהודים בתחומי המדינה הפלסטינית) עשויות ללמד אותנו על מה יהיה מוכן הצד השני לוותר בתנאים מסויימים. חוכמת המשא ומתן היא לנסות ליצור את התנאים שיעודדו את הויתורים החשובים לנו. עד היום אנחנו והפלסטינים נכשלנו בכך, אם כי היינו קרובים להצליח. תחת ממשלת נתניהו, שמעוניינת בהמשך בניית ההתנחלויות, אין גם סיכוי אמיתי למשא ומתן כזה. אולם כאשר תעלה בישראל, בתקווה, ממשלה אחרת שתשוב לשאת ולתת עם הפלסטינים, כדאי לשוב לשיטת המו"מ הגמיש: לדון על כל הפתרונות האפשריים, גם אם הם לא נראים סבירים באותו הרגע; לשכוח מהבלים כגון צדק, סמליות ועקרונות מוסריים; לחשוב מחוץ לקופסה, ולהעלות את כל מנעד הפתרונות על השולחן.

ההיסטוריון בני מוריס טוען שאין פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בטון שקול, ראליסטי ומפוכח לכאורה. אבל כאשר מסתכלים בטיעונים שלו מקרוב, דברים מתחילים להסתבך. לאלו מלכודות נופל החוקר הנודע של מלחמות ישראל-ערב, ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה.

לאחרונה, ראיין עיתון הארץ את ההיסטוריון הנודע בני מוריס, מבכירי החוקרים של הסכסוך הישראלי-ערבי. מוריס, שספריו על בעיית הפליטים ומלחמת 1948 נחשבים בעיני רבים, בצדק, כטובים ביותר בתחום, עבר בשנים האחרונות מפנה פוליטי ממשי: מ"היסטוריון חדש" ו"שוחט פרות קדושות", יקיר השמאל הפרו-פלסטיני, שחשף לראשונה את גירוש הפליטים, לחוקר המקורב לימין הישראלי. מוריס לא חזר בו מממצאיו הקודמים, אלא רק שינה את הפרשנות. ב-1948 נעשו אכן מעשי גירוש וטבח, הוא סבור עתה, אולם אלו היו הכרח בל יגונה בנסיבות השעה, משום שישראל נלחמה על עצם קיומה. למעשה, היא נלחמת על עצם קיומה עד עצם היום הזה. מוריס לא שולל אפוא מעשי גירוש דומים בעתיד, אם יווצרו נסיבות דומות לאלו של 1948. עמדתו לא נובעת מאמונה בארץ ישראל השלמה, אלא מפסימיות עמוקה. הערבים, בכללם הפלסטינים, שואפים, ולעולם ישאפו, להשמיד את ישראל בכל דרך; הם אינם מעוניינים בפתרון של שלום. כיוון שכך, גם הקמת מדינה פלסטינית (פתרון שתי המדינות) וגם הקמת מדינה דו לאומית (פתרון המדינה האחת) לא יהיו אלא המשך הסכסוך, בתנאים נוחים פחות לישראל. מכאן שיש להמשיך במצב הנוכחי. מוריס אינו רואה כל אלטרנטיבה אחרת.

תומכי פתרון שתי המדינות יכולים להעלות השגות רבות על הטיעון של מוריס. ניתן לומר שהמשקל שהוא נותן לסרבנות הפלסטינית מוגזם, שהמידע שהוא מצטט סלקטיבי ואפילו מוטעה. אפשר גם לחלוק על הפרשנות שלו. ברשימה זו, איני מעוניין להיכנס לויכוחים הישנים האלה, אלא להצביע על שלושה כשלים מהותיים יותר בתפיסתו של מוריס, כאלו שרלוונטיים לא רק לויכוחים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא לתצפיות פוליטיות-היסטוריות באשר הן.

ספרו של שלומי אלדר, להכיר את חמאס, חושף בפנינו מציאות שלא הכרנו. במסגרת הסידרה שלנו, "מבעד למסך העשן" (לחלק הראשון- על מסמכי אל-ג'זירה, ראה כאן), נתבונן בספרו של אלדר, וננסה להבין דרכו את הדינמיקה האמיתית של ההתנהלות בין ישראל, הרשות הפלסטינאית וחמאס. כרגיל, נעסוק לא רק בפרטים הקטנים, אלא בשאלות הגדולות: מה ההבדל האמיתי בין "מתונים" ל"קיצוניים" בחמאס, אם יש כזה? מדוע ח'אלד משעל הציע לישראל, מיד לאחר חטיפת שליט, מעין הסכם ביניים נדיב מעין כמותו, כמעט שלום, ולאחר מכן הפך לאחד האישים הקיצוניים ביותר בארגון האיסלאמי? איך הביאו אבו מאזן וישראל, בטמטום משותף שלא ייאמן, להפיכה של החמאס בעזה?

והאם אנחנו יכולים לזקק מכל זה חוקים- שיעזרו לנו להבין את האזור שלנו טוב יותר?

כפי שחלק מכם יודעים, לאחרונה חזרתי ממסע ברחבי רומניה: ארץ של מפלים, אגמים צלולים והרים נישאים, מנזרים וטירות, תיאטראות וארמונות, בתי עץ מימי הביניים וארכיטקטורה קומוניסטית מגלומאנית.  אבל הפעם, אני רוצה להתמקד פחות באתרי התיירות, ויותר בפינות הנסתרות, הדאחקות המסופרות בין כוסיות יין משובח וצואיקה, ברנדי השזיפים המקומי, והסיפורים הנודדים בין רומניה וישראל: מסימטאות בני ברק ועד לרחובותיה הרחבים של בוקרשט ושבילי הכפר הציוריים בבּוּקוֹבִינָה. השבוע הזה יתמקד בישראל דרך עיניים רומניות, והשבוע הבא- ברומניה עצמה.

נוף לנהר הביסטריצה, בוקובינה

המשך הרשומה ←