בסיפרו ארמון החלומות של הערבים מתאר פואד עג'מי בצורה מופלאה את הפערים שהלכו ונוצרו בין האליטה התרבותית של העולם הערבי למציאות בפועל, את הניתוק שהלך ונפער בין המילים הגבוהות של השירה הערבית לתרבות הפוליטית הכושלת, לבורות המתפתחת ולכשלון לבנות חברה. הפער הוליד מתוכו תיאוריות קונספירציה, שגישרו על המרחק בין הציפיות למציאות. במאמר אורח לינשוף, טוען עומר דנק, נווט קרב לשעבר, חוקר אסטרטגיה ומרתוניסט, שתופעה דומה מתפתחת בימין הישראלי. ינשוף פוליטי-מדיני על ארמון החלומות של תומכי הרפורמה המשפטית.

הנקודה היא שכולנו יכולים להאמין בדברים שאנו יודעים שהם אינם נכונים, ואז, כשהטעות מוטחת בפנינו, לעוות את העובדות כדי להראות שתמיד צדקנו. מבחינה אינטלקטואלית, אפשר להמשיך בתהליך הזה לנצח. ההגבלה היחידה היא שבמוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב.

ג'ורג' אורוול, "מתחת לאף"

בסיפרו ארמון החלומות של הערבים מתאר פואד עג'מי בצורה מופלאה את הפערים שהלכו ונוצרו בין האליטה התרבותית של העולם הערבי למציאות בפועל, את הניתוק שהלך ונפער בין המילים הגבוהות של השירה הערבית לתרבות הפוליטית הכושלת, לבורות המתפתחת ולכשלון לבנות חברה. הכשלונות הלכו והעמיקו, וככל שהמדינות ספגו מהלומות במציאות, כך צמחו תיאוריות קונספירציה שנועדו לגשר על הפער שהמציאות הציגה. הכשלון הגדול ביותר היה מלחמת ששת הימים, אבל היו תבוסות רבות נוספות, המשקפות את הערביות כאחד הפרויקטים הכושלים של המאה ה-20. חרף הישיבה על מכרה זהב שחור לא הצליחו הערבים לפתח, להתקדם ולהיות גורם משפיע בפוליטיקה העולמית.

יש הגדרות שונות במחקר לתיאורית קונספירציה, שמקורן בשתי אסכולות שונות: פילוסופיה, שמנסה לברר מהי תיאוריית קונספירציה ועוסקת במתודולוגיה לאבחן אותה; ופסיכולוגיה, מהגישה הפרוידיאנית, שמנסה לברר מהן הסיבות לתיאורית קונספירציה. אני מנסה להיות פרקטי קצת יותר לטובת הדיון המעשי. לכן, לצורך הפוסט הנוכחי אצמצם את ההגדרה של קונספירציה ל" ניסיון להסביר אירוע כלשהו באמצעות פעולה של אנשים חזקים שהצליחו להסתיר את תפקידם מאחורי הקלעים." לתיאוריית קונספירציה יש עקרונות יסוד: ההשערה ידועה מראש; כל אנומליה מחזקת את האמונה בנכונות תיאוריית הקונספירציה; כל ממצא תומך מתקבל בלי קשר למהימנותו; עמידות מוחלטת למידע סותר, ולבסוף,  לא ניתן להפריך אותן.

בקווים כלליים, יש לתיאוריות קונספירציה שתי דרכים להתפתח: האחת, שמועות ורכילויות ספונטניות שהופכות לסיפור (מיתוס); השניה, אנשים שבמכוון מפיצים מידע לא מבוסס או שקרי כדי לקדם תיאוריה כזאת. בחברות בהן נחשפים למעט מידע או למידע חד צדדי, ואין גורם אמין שניתן לסמוך עליו, מתפתחות תיאוריות קונספירציה רבות. מסיבה זו, במדינות ערב יש נטיה בולטת להאמין בתיאוריות כאלה. למשל, בנוגע למעורבות המוסד באסון התאומים וחוסר האמון בכך שאל-קעידה אחראית לפיגוע הזה. גם האמון בפרוטוקולים של זקני ציון עדיין נפוץ במדינות אלו, ועותקים שלהם זמינים לקהל הרחב. חברה שיש בה תקשורת חופשית, אמון בשלטון, ושימוש במדע מצמצמת את התפתחותן של תיאוריות קונספירציה ספונטניות. דוגמא טובה להפצה מכוונת של תיאוריית קונספירציה היא הטענה של טראמפ לגבי זיוף הבחירות על ידי ביידן. הפצת הקונספירציה לוותה בכל כך הרבה שקרים, עד כדי כך שיותר משני שליש מהרפובליקנים האמינו בנכונותה.

כיוון שאנחנו לא יודעים מה התרחש באסון התאומים, מי רצח את קנדי, והאם השב"כ שותף לרצח רבין, אנחנו נסמכים על מקורות שמתווכים לנו את המידע, מקורות שאנחנו מאמינים להם. שלושת מקורות המידע המרכזיים להבנת אירועים משמעותיים הם: מוסדות (ממשלתיים ובינלאומיים), התקשורת והמדע. כאשר מתרחש אירוע "גדול" אנחנו צריכים למצוא הצדקה לפער שנוצר בין המציאות לבין הציפיות שהיו לנו, ולקבל הסבר. כשאין בידינו הסבר מניח את הדעת אנחנו מחפשים את מי להאשים, כיוון שקשה לנו לקבל שהאירועים התפתחו בלי תכנון ושליטה. בימי קדם זה הוביל לאמונה באלים, מתוך הצורך להסביר תופעות שלא ניתן להבין אותן.

אם עסקינן בתיאוריות קונספירציה, חשוב לי להבהיר מה ההגדרה אינה כוללת. למשל, אמונות שגויות ומזיקות אינן בהכרח תיאוריות קונספירציה. הבה נבחן, למשל, את אמונתם של מתנגדי החיסונים שאלו גורמים לאוטיזם. אמונה זו אינה מוגדרת כקונספירציה, משום שאין כאן טענה שיד נעלמה עומדת מאחורי הדברים, אלא שאוטיזם הוא תופעת לוואי של חיסונים. נכון, יש הטוענים שהממסד עומד מאחורי ההסתרה, ומונע מחקרים בנושא. אבל אפילו אנשים אלו, ככל הידוע לי, אינם סבורים שהממסד עומד במכוון מאחורי תופעת הלוואי.

אין לי ספק שתומכי הרפורמה משוכנעים בלב שלם שהיא אמורה לשפר את הדמוקרטיה (למרות שישראל דמוקרטיה ליברלית), שבית המשפט העליון מונע מנבחרי הציבור לממש את המדיניות כרצונם, שמדובר במהלך צודק, נכון ומועיל לישראל. זאת בשונה ממוביליה שלגביהם אני משוכנע בהיפך הגמור. אני יודע שאני חוטא כאן בהכללה, ויש בקרב תומכי ההפיכה כמה קבוצות שמצדדות בה מסיבות שונות, אבל עדיין ההכללה נועדה לטובת מיקוד הטענה, ולא כדי לזלזל חלילה באנשים עצמם.

ההפיכה המשטרית נתקלה בגורם האחרון שנותר "חופשי" בדמוקרטיה הישראלית – המומחים המקצועיים. כל אלה קמו כנגד צעדי הממשלה ותיווכו לציבור הרחב מידע מקצועי ונגיש בהיקף ובאיכות חסרי תקדים. משפטנים חוקתיים, כלכלנים מכל רחבי העולם ובישראל, נגידי בנק ישראל לשעבר, מדעני מדינה ואנשי ממשל ופוליטיקה, חוקרים של נסיגת דמוקרטיות ומהלכים חוקתיים ועוד. קבוצה עצומה של אנשי מקצוע התגייסה להנגיש מידע לציבור כנגד עוצמתה של הממשלה ושופרות התקשורת מטעמה. אנשים שכותבים מאמרים עם קומץ עוקבים לפתע ערכו גרפים, כתבו מאמרי דעה והציגו לאזרח הסקרן אפשרות לקבל מידע מעמיק, וכלי ניתוח רציניים לבחון את המציאות. משנה המשחק הגדול של המחאה הישראלית והמאבק על הדמוקרטיה הוא היקף המומחים שנכנסו מתחת לאלונקת המאבק לגיוס דעת הקהל.

ההתנגשות בין כמעט כל המומחים הרלוונטיים לממשלה היא "האירוע הגדול" שקרה לבנימין נתניהו וממשלתו מאז ההכרזה על ההפיכה המשטרית בינואר. בהתחלה היתה התעלמות, אחר כך כשהגיעו האזהרות הרוטמנים פשוט שיקרו לגבי מה שכתוב באנגלית או הטרילו בעברית. כשחלק מהאזהרות התממשו עברו לפיתוח תיאוריית קונספירציה: אהוד ברק מושך בחוטים, קיים מימון עצום של גורמים אנונימיים, זה המשך של מחאת בלפור, התכנון התחיל עוד לפני הצגת הרפורמה וכו'. העובדה היא שהמחאה תפסה תאוצה, וציבור עצום, בהיקפים חסרי תקדים בעולם המערבי הצטרף אליה באופן ספונטני מרצונו תוך השקעה של משאבים עצמיים אדירים.

שוב היה צריך להתמודד עם המציאות ואז התחילו הניסיונות להקטין את היקף המחאה. מדי שבוע היה ניסיון להגחיך את כמות המשתתפים, לטעון שמדובר במנדט וחצי בקושי, שמשתתפים בה כמה אלפי קשישים וכן הלאה. גם הניסיון הזה התנגש במציאות המרה בליל גלנט. אבל כל זה לא בלם את נסיונות ההכחשה שנמשכים בכל שבוע. גם השבוע ינון מגל טען שלקפלן הגיעו רק 7000 מפגינים. יש גם תוספת קטנה של ציד סימנים לדעיכת המחאה, כאילו העובדה שיש ירידה נקודתית בהיקף מראה כי המחאה נעלמה. גם זה התפוצץ למול המציאות בחודש לפני ביטול עילת הסבירות, שבו היקפי המחאה היו שוב עצומים וחסרי תקדים.

סוג ההכחשה השלישי היה התעלמות מאזהרות אנשי המילואים – זה התחיל מכך שלא האמינו שהם יממשו את האיום, נמשך באמירות שאחרי יום-יומיים הם יירגעו, עבר במאמרי סופ"ש של עמית סגל שכבר הכינו פתרונות למקרה הצורך, ונגמר באמירות ש"שטויות, נמצא להם מחליפים". הסוגיה הזאת לוותה בקמפיין משמעותי שמטרתו היה ליצור נרטיב שלילי כנגד אנשי המילואים ובפרט כנגד טייסי חיל האוויר. הוא כלל הכפשות, השמצות, ביזוי ואיומים על שליחתם לכלא. שילוב שני הדברים האלה שמר על יכולת ההכחשה שצפויה בעיה משמעותית לבטחון הלאומי של ישראל.

ארמון החלומות של הימין הישראלי התפוצץ את מול המציאות, שהיכתה בו בעוז. תומכי ההפיכה יכולים להכחיש עד שפניהם יכחילו, אבל יש בעיה חמורה בצבא המילואים וכולם מבינים ויודעים שהיא בדרך גם לקבע ולסדיר; אפשר להכחיש את הבעיה עד מחר אבל ההשקעות בהייטק נעצרו, הכלכלה הישראלית מקרטעת, הגירעון גדל וצפויה החמרה נוספת בטווח הבינוני. נכון שזה לא התפוצץ כמו בצה"ל, פשוט הכלכלה עובדת יותר לאט.

באמצע שנות החמישים עקב פסיכולוג חברתי צעיר בשם ליאון פסטינגר אחרי כת שמנהיגתה הצהירה שהעולם יסתיים ב-21 בדצמבר 1954. את המנהיגה הם כינו במחקר מריאן קיך. היא הבטיחה למאמינים שהם יאספו ע"י צלחת מעופפת שתיקח אותם למקום בטוח בחצות של ה-20 בדצמבר. רבים מהמאמינים עזבו את עבודתם, מכרו את ביתם ושחררו את החסכונות שלהם בציפיה לסוף. מי צריך את הכסף בחלל החיצון? מאמינים אחרים היו מרוסנים יותר והתכנסו בציפיה לסוף בביתם. ההערכה של החוקרים היתה שהמאמינים החזקים יותר, שעשו צעדים בפועל כמו מכירת הבית, יגבירו את אמונתם אחרי שהנבואה לא תתגשם ואילו אלו שהיה מרוסנים יותר יאבדו את האמונה. בחצות לא היה כל סימן לסופו של העולם, ובקבוצה החלה תחושה של עצבנות. ב-2:00 הם החלו להיות מודאגים. ב-4:45 למריאן קיך היה חזון חדש: העולם ניצל בזכות האמונה החזקה של הקבוצה. ואכן, כך היה, למאמינים האדוקים התחלף מצב הרוח מייאוש לאופוריה. הם החלו לקרוא לעיתונאים לכתוב על הנס שהתרחש.

מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים זה ניסיון לבנות את החזון החדש של תומכי הממשלה, כיוון שצריך להתמודד עם שברון החזון המקורי:

לא צריך את חיל האוויר, נמציא לנו חיל טילים שיחליף אותו. אז מה אם טיל עולה הרבה יותר, מדינת ישראל לא יכולה לייצר אלפי טילים בשנה (אפילו רוסיה וארה"ב לא מסוגלות), מערך הפעלה ואחסון של טילים הוא מורכב מאוד, אבל יותר מכל הם לא ורסטיליים, כושר החדירה שלהם מופחת ועולה הרבה יותר להביא טון חימוש למטרה.

נחסוך את התקנים ונעביר אותם למקומות אחרים. אז מה אם אלה אנשי מילואים, שלא תופסים תקן ולכן אין כאן מה להעביר.

נקים במקום חיל האוויר עוד אוגדות יבשה, גם ככה חיל האוויר לא מכריע מלחמות. טוב, צבא היבשה יתקוף במזרח סוריה וצפונה דרך קבע, יתפעל את מערך הנ"מ ליירט כטב"מים איראניים, ויתקוף "יעדי עוצם" בעזה. עוד רעיון מבית היוצר של היעדר תפיסת בטחון לאומית לישראל. הנה תקשיבו לד"ר מור אלטשולר: צבא היבשה הוא נאמן יותר.

לבסוף, הבה נחליף את כלי הטייס המאויישים במטוסים ללא טייס, כי זהו כיוון ההתפתחות של הטכנולוגיה. אז ראשית, גם מערך הכטב"מ מופעל ע"י… בני אדם. לא תאמינו, אבל גם שם הפסיקו רבים את שירות המילואים שלהם. פרט לזה, במציאות, עדיין רחוק היום שבו המערך הזה יחליף את המטוסים המאויישים משלל סיבות שקצרה היריעה מלהרחיב עליהן.

ג'ארד דיימונד בספרו התמוטטות כתב על הסיבות בגללן ציוויליזציות מתמוטטות: השחתת הסביבה בידי האדם; שינויים אקלימיים; קיומם של שכנים המגלים עוינות פעילה; הפסקת תמיכתם של שכנים ידידותיים; המשתנה החמישי מתמצה בשאלה "כיצד מגיבה החברה על בעיותיה, בין אם אלה בעיות סביבתיות ואם לאו". חברה עשויה לעמוד בפני אויביה כל עוד היא חזקה, רק כדי להיכנע להם כשהיא נחלשת מסיבה כלשהי, ובכלל זה פגיעה בסביבה, לכן גם התמוטטות שסיבותיה אקולוגיות או אחרות עשויה להתחזות לפעמים לתבוסה צבאית". השפעתו של משתנה זה תלויה במבנה החברתי והפוליטי של הציוויליזציות ולכוחות הפועלים בהן. מרגע שכוחות אלה מונעים פתרון רציונלי לבעיות שארבעת המשתנים הקודמים מציגים, ובמקומו נוטים לכיוון המיסטי, הדתי או האידיאולוגי – מתקיימת אמירתו של ארנולד טוינבי: ציוויליזציה קמה כאשר היא מגיבה לאתגרים בפתרונות יצירתיים ומתעצמת כל עוד היא מתמידה בכך. כשהיא אינה משכילה להעמיד לעצמה אתגרים, או כשהיא נכשלת בהתמודדות עם אתגריה – הציוויליזציה נכנסת לתהליך של שקיעה. ציוויליזציות אינן נרצחות, הן מתאבדות".

לסיכום, חשוב לי לומר, שאני מכיר ברמת השכנוע של תומכים רבים בממשלה, אך לא כולם. המאבק על הדמוקרטיה הוא לא בהם. המאבק הוא במי שמנסה לאפוף אותם במקסם שווא, בתוך ארמון החלומות של הימין.

אתיאסט בגוש קטיף, ספרו של מארק לוגובסקוי, הוא עדות אישית מרתקת על תולדות המאבק נגד תוכנית ההתנתקות. הספר כתוב נפלא, מרתק, משעשע וציני לפרקים, אך המחבר מגזים בפראות בנוגע לסיכויי ההצלחה של המאבק, שנידון ככל הנראה לכישלון מראש. ינשוף ספרותי על ההתנתקות, גוש קטיף ותופעת "המגאפון של הפעיל".

מארק לוגוסבקוי – אתיאסט בגוש קטיף (הוצאת ספרי ניב)

לפני שנים הרבה, כשהייתי ילד צעיר ונלהב בנוער מרצ, כבר הבחנתי בתופעה שכיניתי לימים "המגאפון של הפעיל". באותה תקופה, נהגנו לדבר הרבה מאד בקבוצה לא רק על אידיאלים, אלא על יוזמות חברתיות שונות של המפלגה (ובמיוחד של הנוער) בשכונות ועיירות פיתוח למיניהן. הדרכנו בהתנדבות בקייטנות, קידמנו מודעות לחוק הדיור הציבורי של ח"כ רן כהן, ובאופן כללי התלהבנו מאד מכל יוזמת חקיקה חברתית שיזם מי מהחכ"ים דאז. לא היינו תמימים מספיק כדי לחשוב שתושבי עיירות הפיתוח יתחילו להצביע לנו בהמוניהם (אם כי קיווינו להשיג כמה קולות, אולי חצי מנדט). ידענו שרובם הגדול ימנים. שיערנו שעבורם החקיקה החברתית של מרצ חשובה הרבה פחות מדברים אחרים, למשל הנושא המדיני-בטחוני. אבל האשליה האמיתית שלי, לפחות, בראשית אותה תקופה, היתה לחשוב שלמישהו בכלל אכפת. גיליתי שרוב רובו של קהל היעד לא רק שמבטל את הטוב שמרצ מרעיפה עליו כביכול, אלא פשוט לא מודע ולא מתעניין. כשאתה פעיל במרצ בשנות התשעים, נדמה לך שכל חוק שמעבירה ח"כ נעמי חזן או ח"כ ענת מאור הוא בעל חשיבות עצומה. לוקח זמן להבין שגם אם חוק עבר, ואפילו אם משרד האוצר לא הקפיא אותו בחוק ההסדרים, ואף קרה נס והוא נאכף, השפעתו בדרך כלל שולית ובמקרה הטוב מצטברת (ועל נזקי לוואי בלתי מכוונים אני בכלל לא מדבר). וגם אם החוק השפיע, הציבור הרלוונטי בדרך כלל לא מודע לכך. במקביל, אתה נוטה לחשוב שכל מיני שורות במצע של מרצ משפיעות על בוחרים, שלמריבות פנימיות במפלגה יש אימפקט עצום, ובכלל מפריז בכוחה של התנועה הרבה מעבר לריאלי. הסיבה היא שמי שנמצא בתוך תנועה פוליטית מסויימת, בין אם תנועה חוץ פרלמנטרית, מפלגה או אפילו זרם דתי, ועוסק בענייניה נון-סטופ, נוטה לחוות את האירועים הפנימיים בעוצמה הרבה יותר חזקה מאשר האופן שבו הם נחווים על ידי אנשים שנמצאים מחוץ למערכת, כלומר הציבור הכללי. מה שנשמע לאינסיידרים כמגאפון מחריש אזניים, הולכי הרגל בחוץ שומעים לכל היותר כזמזום רקע, אם בכלל.

נזכרתי שוב בעיקרון "המגאפון של הפעיל" כאשר קראתי את אתיאסט בגוש קטיף, ספרו האוטוביוגרפי המצויין של מארק לוגובסקוי. לוגובסקוי, פעיל נלהב נגד ההתנתקות ברצועת עזה, בלט מבין שותפיו למאבק בחילוניותו המופגנת. הוא גדל כחילוני-אתיאסט בקריית ארבע, ראשו הגלוי מתייחד בים של כיפות ושביסים הן בעיר הולדתו (שאת תולדותיו של המיעוט החילוני המופלה בה הוא מוכן לספר לכל דכפין) והן בקרב הציבור שנאבק נגד ההתנתקות. דווקא ככזה, יש ללוגובסקוי הרבה מאד דברים מעניינים לספר. נקודת המבט שלו כאאוטסיידר חריג לא רק בעמדותיו הפוליטיות לעומת הציבור הכללי של 2005, אלא גם כחבר במיעוט חילוני בתוך תנועת מחאה דתית, מספקת אינספור אנקדוטות ציניות, מעניינות ולפעמים גם משעשעות ממש.

תוכנית ההתנתקות היתה, לטוב ולרע, אחד האירועים המונומנטליים בהיסטוריה הישראלית של המאה ה-21. היא ניתקה את ישראל מהביוב של רצועת עזה, אך גם העלתה לשלטון את ממשלת חמאס והובילה לגיהנום הסבבים שלא יצאנו ממנו עד היום. היא הוכיחה שרוב מוחלט של החיילים והקצינים הדתיים, בניגוד ללעז, מצייתים לפקודות ולא לרבנים, אבל יצרה שבר והולידה קו מתבדל ואנטי ממסדי באופן עמוק בציבור הדתי-לאומי. היא פיצלה את הליכוד והולידה במידה רבה את המרכז הישראלי, אך גם שמה קץ לחלומות ההתנתקות החד צדדית שהיו המצע העיקרי של אותו מחנה פוליטי וטמנה את הזרעים של חזרת הליכוד לעמדת כוח. ההתנתקות גם הולידה גל מחאה ימני שהזכיר בעוצמתו את גל המחאה נגד הסכם אוסלו, אבל בניגוד לקמפיין נגד רבין, האש כוונה הפעם נגד אריאל שרון, אחד מאליליו של הימין הישראלי. על הרקע הזה, הקמפיין נגד ההתנתקות בולט בכשלונו המוחלט. ההתבטאויות של הרב אליהו ודומיו של "היה לא תהיה" התגלו כחלולות, התוכנית לפרוץ לגוש קטיף ברוב עם התמוססה לה, וההפגנות ההמוניות לא הותירו אחריהן הד אמיתי. לוגובסקוי הוא לפיכך עד לכישלון. ספרו הוא מקור ראשוני יקר המציאות לכישלון הזה, עדות כנה, חסרת רחמים לפרקים, שמאפשרת להסיק ממנה מסקנות.

הספר בכללו כתוב היטב, וחלקים גדולים ממנו מרתקים ממש, בעיקר כשלוגובסקוי מספר על חוויותיו האישיות ולא שוטח את הנימוקים השגרתיים נגד ההתנתקות שנשמעו אז ומאז פעמים רבות. הוא במיטבו כאשר הוא מתאר בציניות מושחזת את ההיבריס של חלק מאנשי המחאה היותר הזויים (למשל צרחן נפוח מחשיבות עצמית שמכונה בספר "לירון מאוניברסיטת תל אביב", אותו זכיתי להכיר אישית בקמפוס ואף לתאר בטור מיוחד בינשוף), ודיאלוגים שנראה שנלקחו מספר הומוריסטי של אפרים קישון. באחת הסצינות מתאר לוגובסקוי את יקיר הבלוג הזה, משה פייגלין, הדור בבגדי השבת שלו, מלהג ביחד עם פעיל נלהב אחר על הנצחון המזהיר הצפוי להם, כאשר ברור לכל בר דעת ששניהם נמצאים על סף התהום. הוא מתאר את נופי גוש קטיף ורצועת עזה, ריצות מיוזעות בין גדרות היישובים, טרמפים צפופים עם נערים דתיים נלהבים, ואת הניסיון של כל אלו למצוא את הגביע הקדוש – מכוניות של חברי כנסת שרשאיות להיכנס לגוש ללא חיפוש.

לוגובסקוי מדגיש שוב ושוב את אזלת היד של מנהיגי המאבק נגד ההתנתקות. לדעתו, התנגדות לא אלימה ופסיבית, כלומר כניסה לא חוקית לגוש קטיף וחוסר שיתוף פעולה עם החיילים, היתה מקשה כל כך על ההתנתקות עד שהיתה – אולי – מסכלת אותה. במקום זאת, מנהיגי המאבק לא הבינו את גודל השעה, מנעו את הפריצה לרצועה מכפר מיימון ו"מסמסו" את המאבק שלהם עצמם. זאת מול ראש ממשלה דורסני, חסר מעצורים ונחוש, שבליווי מקהלת העידוד של התקשורת, גורמי הביטחון ומערכת המשפט השתמש בשיטות לא דמוקרטית (לשיטתו של לוגובסקוי) כדי למחוץ כל התנגדות לתוכניותיו.

יש לציין כי הביקורת שלוגובסקוי מותח על מובילי המאבק משתקפת באופן מעניין לא פחות בסרט תיעודי אנונימי שראיתי פעם ברשת. הדוקו המדהים הזה, שכנראה נערך בידי גורמי ימין כאלה או אחרים, אינו מכיל הערות או פרשנות אלא רק קטעי ארכיון. הוא מראה, באופן מעורר השתאות, כיצד מנהיגי התהלוכה מכפר מיימון עיכבו אותה בכוונת מכוון; איך רבנים הרביצו "דברי תורה" כדי למסמס את הזמן ופוליטיקאים הובילו את המוחים במעגלים כדי להתיש אותם – אירועים שעל חלק מהם גם מעיד לוגובסקוי. הסרט מראה גם כיצד חלק ממנהיגי מועצת יש"ע תיאמו למעשה את שעת הגירוש עם כוחות צה"ל, ואפילו איך אחד מהם מבקש מהתקשורת "לצלם שגוררים אותו". לאור עדויות כאלו, אין פלא שבעיני לוגובסקוי ורבים מחבריו המאבק היה מכור מלכתחילה.

עם זאת, לשיטתי, לוגובסקוי חוטא בכשל "המגאפון של הפעיל" כאשר הוא מניח שהיה סיכוי כלשהו למאבק מלכתחילה. דווקא בגלל נקודת המבט הפנימית שלו, הוא נוטה לתאר את האירועים השונים של המאבק כחשובים הרבה יותר ממה שהיו באמת. לרוב הציבור הישראלי, שתמך בהתנתקות ובטח באריאל שרון, ממש לא היה אכפת איך בדיוק היו גוררים את המוחים נגד ההתנתקות, ואם היו בולמים אותם לפני או בתוך רצועת עזה, והפרת פקודות המונית היתה יכולה לגרור אחריה בקלות תגובת נגד חזקה לא פחות. נכון שמובילי המאבק היו, בסופו של דבר, אנשי ממסד שלא רצו "לזעזע יותר מדי את הסירה", אבל גם אם היו מזעזעים אותה, האם זה היה משנה משהו באמת? האם רוב הציבור, שתמך בהתנתקות, היה פתאום מתנגד לה בגלל הפגנות של מסירות נפש והתנגדות לא אלימה? לוגובסקוי בוודאי יטען שכן. לי, אישית קשה מאד להאמין, בעיקר לאור התקדימים ההיסטוריים. המחאה נגד הסכם השילומים, למשל, נכשלה למרות תמיכה הרבה יותר גדולה בציבור והתנגדות לא אלימה בהיקף עצום, וכך גם המחאה נגד פינוי סיני והסכם השלום עם מצרים. כשמנהיג מציע צעד פופולרי, קשה להאמין שייעצר בידי מחאה, במיוחד אם כוחות הביטחון והלגיטימציה של החוק הרשמי לצדו.

לסיכום, אתיאיסט בגוש קטיף הוא ספר מומלץ מאד: דו"ח מרתק ואישי מאד על תקופה דרמטית שאת השלכותיה אנחנו חווים עד היום. רוצו לקרוא.

לאחרונה, כך נראה, התעוררו סטודנטים מסויימים בהרווארד משינה עמוקה- והחליטו שמתחשק להם לחיות את שנות השישים מחדש. התוצאה- תנועת "לכבוש את הרווארד". התנועה רואה את עצמה כחלק מגל המחאות הנוכחי בארצות הברית כנגד העולם הפיננסי (לכבוש את וול סטריט). מה המטרות שלה? שאלה טובה. לפני מספר ימים הצטרפתי לתהלוכה של המוחים ואף השתתפתי באסיפה הכללית שלהם, מתוך ניסיון לגלות את התשובה לשאלה הזאת.

התחלתי בשיחה עם אחד ממארגני המחאה, בחור שחלק מתפקידו להסביר לעוברים ושבים מה היא מטרתה. ראשית, שאלתי את אותו סטודנט מדוע הוא וחבריו מוחים נגד הרווארד. הרי היא מוסד פרטי, ולא אחראית למדיניות הממשלה. "ההשקעות של הרווארד לא מוסריות!" ענה לי הבחור. "הרווארד צריכה להשקיע לא כדי להרוויח כסף" (איך משקיעים שלא כדי להרוויח כסף- הוא לא לימד אותי). כשביקשתי פירוט, הוא ענה ש"הרווארד משקיעה בחברות לא מוסריות". אילו חברות בדיוק, ולמה הן אינן מוסריות? התשובה היתה משהו כמו "אה… אה…."

כשהצטרפתי לצעדה, דברים התחילו להתחמם. "Harvard, Harvard you can hide, we can see your greedy side!", נשמעה הצעקה מגרונות ניחרים. אחדים מהצועדים העלו מצוקות אחרות, אמיתיות- כמו למשל ההסכם הקיבוצי המקרטע עם עובדי הניקיון. ואכן, מוחה אחר, דוקטורנט למזרח אסיה, טען באוזני כי הרווארד הסכימה להעלות את שכרם של עובדי ניקיון בשל המחאה. לי דווקא נראה שהעובדה שעובדי הניקיון איימו לערוך שביתה כללית בקמפוס דווקא עזרה יותר, אבל מילא.

האספה הכללית היתה אמורה להתנהל, לפי המסורת של שנות השישים, בהתאם לכללי "הדמוקרטיה הישירה". קבוצה של מאה מפגינים, בערך, ניהלה דיונים ארוכים, כאשר הקהל חוזר על כל משפט של הדוברים (לפצות על העדר מיקרופון). נואמים מ"לכבוש את בוסטון" הגיעו כדי לגזור קופון. אחדים מהם, כמו נציגי ארגון המנקים, אמרו דברים נכונים על ניצול עובדים באוניברסיטה (בספרדית, ועם תרגום), אחרים הרעישו עולמות בסיסמאות חלולות שאין מאחוריהן דבר. הגדיל לעשות בחור בשם טים מקארתי, שתבע במשתמע לפטר פרופסורים ממסדיים מהאוניברסיטה. כנראה ששם המשפחה שלו לא ממש מקרי…. המקארתיזם עובר בשרשרת הדורות. רק דובר אחד, שקול וחכם מהאחרים, הציע להפוך את המחאות לבמה לדיון מעמיק בבעיות הכלכלה והחברה. אבל הוא, משום מה, התקבל בקרירות וקיבל מחיאות כפיים קלושות בלבד.

אחדים מהנואמים הנלהבים יותר הציעו לנקוט ב"אי ציות אזרחי" ולהתחיל לכבוש בניינים בהרווארד. ככל הנראה, ריחות האקטיביזם של שנות השישים עלו באפו. אתם יודעים, עשרות אלפי סטודנטים זועמים שכובשים את בנייני האוניברסיטה למשך שבועות וחודשים. ואכן, היו אלפי סטודנטים בסביבה – אבל הם באו לאכול חינם בפסטיבל של אגודת הסטודנטים, לא למחאה. לשם הגיעו בקושי מאה איש.

לא שזה ייאש את האקטיביסטים שלנו. כדי למנוע כניסה בלתי מבוקרת של מפגינים מבחוץ, החליטה הנהלת האוניברסיטה להגביל את הכניסה לנושאי תעודות סטודנט בלבד. מאה המופלאים החליטו לנסות ולפרוץ את השער, ואז התפזרו. אין פלא: אחד מהם ביקש מהאספה הכללית לדחות את אי הציות האזרחי למחרתיים, כי מחר יש לו בוחן בספרדית.

בסופו של דבר, שניים עשר סטודנטים בקירוב הקימו אוהלים (יוקרתיים ואופנתיים) בחצר הקמפוס. לא שהם ישנים בהם. מוחה אחד אמר לי ש"קר מדי כדי לישון שם". אחרים התלוננו על העובדה שהנהלת האוניברסיטה מפריעה להם להתעצם. זה, אכן, פטנט מהפכני חדש: המוחים דורשים מהגוף שכנגדו הם פועלים לסייע להם במחאה.

בינתיים, הקמפינג הזה גורם לקמפוס כולו לסבול. הנהלת האוניברסיטה סגרה את רוב השערים, קשה מאד להכניס אורחים (צריך לבקש אישור בטחוני- בהליך שדומה לקבלת אישור כניסה לאזור הירוק בבגדאד), וכדי להגיע לכיתות צריך לבצע לעיתים מעקפים ארוכים. אתמול השיגה האוניברסיטה הסכם שכר הוגן עם המנקים, כך שהתירוץ האחרון של המחאה נמוג. "זה בכלל לא קשור", אמר לי בחור נחמד עם מבטא וולשי באחד האוהלים, "אנחנו נישאר כאן עד שיתוקן אי השוויון בעולם כולו". אכן, כפי שנאמר, במהרה בימינו אמן. מפגינה אחרת, הזויה אפילו יותר, אמרה ש"למי אכפת מקומץ סטודנטים עשירים".

רוב הסטודנטים, כפי שאפשר לשער, כועסים מאד על יושבי האוהלים, שלא מייצגים אותם כלל. עצומה של "לשחרר את הרווארד" מתחילה לצבור תאוצה – בניסיון להזיז את האוהלים אל מחוץ לתחומי הקמפוס ולפתוח מחדש את השערים. אבל הבעיה היא לא באי הנוחות של כולנו. מחאות לעיתים דורשות מהציבור הרחב מידה מסוייימת של אי נוחות, ואפילו של סבל. אבל התביעה מציבור הסטודנטים הרחב לסבול הפרעה משמעותית לאורח חייו הופכת למגוחכת, כאשר ה"מהפכנים" עצמם מפונקים כל כך: רובם ככולם לא טרחו אפילו להקים אוהלים. גם אלו שעשו זאת (שוב, בערך 12 איש) לא טורחים לישון באוהלים שלהם כי "קר". וכמובן, שאסור להפסיד את הבוחן בספרדית. גם הציפייה מההנהלה לסייע להם למחות כנגדה מראה על הלך רוח של פינוק שאותם מפגינים שרויים בו. לעיתים נראה, משיחות רבות שניהלתי איתם, כי החבר'ה אינם מעוניינים באמת בהשגת מטרות כלשהן. הם אוהבים את ה"ביחד", רוצים להחיות את האקשן של שנות השישים ובכלל לעשות קצת בלגן.

הדבר הפתטי הוא- שאפילו את זה הם לא מצליחים באמת לעשות.