מי שעוקב אחרי, יודע שמזה זמן רב אני הומלס פוליטי – נודד ממפלגה למפלגה, תמיד קול צף; וזאת משום שאף אחת מהמפלגות הקיימות לא מייצגת את עמדותי באופן שקרוב אפילו להיות משביע רצון, ומפני שאני מאד לא אוהב את נתניהו והממשלה הנוכחית. אבל מה הייתי רוצה לראות בממשלה הבאה, אם וכאשר תקום? ינשוף פוליטי-מדיני מציג לכם שבעה עקרונות חשובים, כמו מצע.

מי שעוקב אחרי, יודע שמזה זמן רב אני הומלס פוליטי – נודד ממפלגה למפלגה, תמיד קול צף; וזאת משום שאף אחת מהמפלגות הקיימות לא מייצגת את עמדותי באופן שקרוב אפילו להיות משביע רצון, ומפני שתקופה ארוכה אני לא מוצא מדינאי שאוכל להזדהות איתו באמת. ולמרות זאת, לעולם לא אחרים את הבחירות, פשוט מפני שבמדינה דמוקרטית, הבחירה היא תמיד בין אפשרויות לא מושלמות. בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למשל, הצבעתי לרע"מ מסיבות אסטרטגיות, במטרה לקדם את שילוב האוכלוסיה הערבית במערכת הפוליטית.

כולכם יודעים גם שאני לא מתומכי הממשלה הנוכחית והעומד בראשה, וזאת בלשון המעטה. בעיני, יש מעט מאד אנשים שעשו נזק לרפובליקה הישראלית כמו בנימין נתניהו, שבמובנים רבים הרקיב חלק מאושיותיה הבסיסיות ביותר. במוקדם או במאוחר האיש הזה יצא סוף סוף מחיינו, ואז נוכל, בתקווה, להתגבר על הדיכוטומיה הרעילה של "כן-ביבי-לא-ביבי" ששאבה כל כך הרבה מתשומת הלב שלנו. אני זוכר, בהקשר זה, ראיון ישן ומרתק עם פורטר נפאלי דובר עברית, שליווה ישראלים רבים מאד בטרקים בהימלאייה. אחד מהדברים שאמר למראיין, זה שהוא תמיד נדהם מהאובססיה של המטיילים לביבי והשיחות אינסופיות עליו. "למה הביבי הזה כל כך חשוב?" תהה. כן, הוא ראש הממשלה, אבל הבעיות המבניות גדולות וחשובות ממנו, ובסופו של דבר צריך להקדיש את רוב תשומת הלב לסוגיות פוליטיות ומדיניות ענייניות, ולא רק לפוליטיקאים ספציפיים.

לכן, בפוסט הזה, לא אציע לכם לאיזו מפלגה להצביע, או במי לבחור. אפילו לא אתמקד בשאלה אלו מפלגות צריכות להיות בקואליציה הבאה, ואלו לא. במקום זאת, אנסה לדבר על העקרונות שלדעתי צריכים להנחות את הממשלה החדשה, אם וכאשר תקום.

עיקרון ראשון: בנייה מחדש של השירות הציבורי

הנזק הגדול ביותר שנתניהו עשה לדעתי למערכת הפוליטית הישראלית, היא שחיטה הדרגתית ויסודית של השירות הציבורי, בין אם מתוך אינטרסים אישיים או מתוך אידיאולוגית DEEP STATE קונספירטיבית של תומכיו, פוליטיקת זהויות ותסכול מגזרי. כתוצאה מכל אלו, תומכיו ההדוקים של נתניהו רואים את מוסדותיה של מדינת ישראל כאויב שצריך להילחם בו. במשך שנים, תחת ממשלות נתניהו השונות אך בעיקר בזמן האחרון, הדרג הפוליטי מייבש תקציבים לאזורים קריטיים של השירות הציבורי, כמו משרד החוץ שבקושי יכול לתפקד. השירות הציבורי בתקופת נתניהו שבור ביותר ממובן אחד. רק להסברה, למשל, יש מספר רב של גופים שונים שמתחרים זה בזה, ואף אחד מהם לא מתפקד באופן מינימלי. ראינו, למשל, כיצד אזרחים פרטיים היו צריכים לעשות את רוב העבודה בכספם ועל חשבונם בתקופת מלחמת חרבות ברזל.  פקידים בכירים מתפטרים ולא ממונים להם מחליפים קבועים, רק "ממלאי מקום" שיאכלו מכפו של השלטון. בתקופתו של נתניהו, משרדי ממשלה חשובים פורקו למרכיבים שפוזרו לכל עבר חדשות לפרקים, בכדי לספק אתנן לתומכים פוליטיים, באופן שמנע כל עבודה קוהרנטית ורצינית על נושאים קריטיים. כמו אהוד ברק לפניו, נתניהו דואג למנות את האנשים הלא מתאימים ביותר לתפקידים הלא מתאימים ביותר, כדי שיוכל לבצע "הפרד ומשול" בתוך כאוס. טיפוסים כמו דודי אמסלם ומירי רגב (ואלו רק שתי דוגמאות) אינם דוגלים רק ב"מקורביזם" של עולם שלישי, ממש כאידיאולוגיה, אלא מזלזלים במומחיות, נפטרים בשיטתיות מפקידים יעילים וממנים עסקנים ומקורבים פוליטיים ללא כל הכשרה. לא צריך לקבל את כל נבואות הזעם של פרופ' יוג'ין קנדל, למשל, כדי להזדהות עם חרדתו ואימתו בכל הנוגע למצב של השירות הציבורי, והחנפנים הסובייטיים שממלאים אותו כרגע. המשימה החשובה ביותר של ראש הממשלה החדש תהיה לבנות מחדש את השירות הציבורי, ועל כך אסור בשום פנים ואופן להתפשר.

עיקרון שני: התמודדות עם השיתוק הפוליטי

אחת מהבעיות החמורות ביותר בממשלות נתניהו היא שיתוק של המערכת הפוליטית והקואליציונית. נתניהו כל כך חרד ל"בייס", עד כדי כך שהוא נזהר שלא להרגיז אף אחד משותפיו. כך, בן גביר מוביל מדיניות משלו, סמוטריץ' מוביל מדיניות משלו, שרי הליכוד מובילים מדיניות משלהם ועוד. במקביל, הלחץ הבינלאומי מושך לכיוון ההפוך, כך שנתניהו מעדיף שלא להכריע ולא להחליט בסוגיות אסטרטגיות קריטיות כמו עתידה של עזה. בממשלה הנוכחית, במיוחד, כל ממזר מלך, והדחף של כל פוליטיקאי לדבר ל"בייס" שלו בטוויטר מתמרץ עימותים על חשבון פשרות והחלטות משותפות. הממשלה, למשל, החליטה להעביר סיוע הומניטארי לעזה. אפשר להתווכח על התבונה של המדיניות הזאת (לדעתי היא נכונה וחשובה), אבל מרגע שהוחלט עליה, המערכת צריכה להירתם כדי לבצע אותה. כך, ביחד אחת, הממשלה מאשרת סיוע וביד השנייה, סמוטריץ' ותנועת "צו תשע" שנהנית מגיבוי מבן גביר, חוסמים אותו בנמלים ובדרכים. כך, ישראל גם מעבירה לחמאס את מה שהוא צריך כדי לשרוד במנהרות, וגם סופגת נזק בינלאומי בגלל תמונות הרעב בעזה. שוב – מדובר בסימפטום לשיתוק פוליטי, שמתבטא גם בתחומים רבים אחרים.

כדי להתגבר על השיתוק הפוליטי, יש צורך בראש ממשלה נחוש יותר שחרד פחות ל"בייס" שלו, אבל בעיקר בתיקונים מבניים קריטים. החשוב שבהם, לדעתי, הוא הורדה דרסטית של אחוז החסימה, למשל לשני מנדטים. כך יהיה מספר רב יותר של מפלגות שכל ראש ממשלה יוכל לבחור מהן. אם אחת תנסה לסחוט ולעשות שרירים, תמיד אפשר יהיה להחליף אותה באחרת.

עיקרון שלישי: ענייניות ושיתוף פעולה בין שונים

האסון של ארבע מערכות בחירות רצופות, שפקד אותנו לאחרונה ועוד עלול לפקוד אותנו בעתיד, נובע בין היתר מתרבות ממאירה של חרמות פוליטיים. כל כך הרבה מפלגות לא מוכנות לשבת עם כל כך הרבה מפלגות באופן עקרוני, עד שמתמטית קשה מאד להקים קואליציה. לכן, הממשלה הבאה צריכה ליצור תרבות של שיתוף פעולה בין שונים, כפי שממשלת בנט עשתה בכהונתה הקצרה – רחוק ככל האפשר מפוליטיקת הזהויות השלטת כיום. הקריטריון לצירוף מפלגה לקואליציה לא צריך להיות האידיאולוגיה או הזהות שלה (ימנית או שמאלית, דתית או חילונית, ערבית או חרדית) אלא נכונותה להתפשר על קווי יסוד מוסכמים ומשותפים. פחות מעניין אותי, למשל, שבמצעה מפלגה מסויימת מתנגדת לחוק השבות או לנראטיב הציוני. כן חשוב לי שתתפשר ותחתום על קווי יסוד ציוניים במהותם, בכדי לקבל בתמורה הטבות בנושאים אחרים שחשובים לה. ברוח זאת, ייבחרו השותפים לפי גמישותם ונכונותם לשתף פעולה עם השונים מהם. בעניין זה יש לציין לחיוב של הצהרתו של מנסור עבאס, שהוא מעוניין להיות שותף, אך לא מי שיכתיב לרוב את דרכו. כלל הברזל חייב להיות מוכנות של כל הנ"ל להגיע לפשרות, ולא לשתק את המערכת כדי לפנות לבייס שלהם. ההחלטה תהיה איפשהו בין כולם, אבל החלטות חייבות להתקבל. הדגש צריך להיות על ענייניות כעיקרון מנחה.

עיקרון רביעי: יד מושטת לאוכלוסיה הערבית

מהסיבה הזאת, הפרוייקט של שילוב מפלגות ערביות במיינסטרים הישראלי, ראשית כל רע"מ ובעתיד אולי מפלגות אחרות, הוא קריטי כל כך. אישית לא אצביע לאף מפלגה שתנקוט במדיניות ההרסנית של החרמת מפלגות ערביות באופן עקרוני. הממשלה הבאה חייבת להקדיש מאמצים רבים למלחמה בפשע במגזר הערבי ולשלב אותו באופן אפקטיבי יותר בשוק העבודה ובכל שדרותיה של המדינה. כן, רוב הערבים לא יקבלו את הנראטיב הציוני של המיינסטרים הישראלי, אבל אפשר וצריך לנהל את המחלוקת באופן מכבד, תוך כדי הסכמות פרגמטיות, כבוד הדדי ודגש על שלטון החוק.

עיקרון חמישי: הסדרת היחסים בין הרשויות והתקדמות לחקיקת חוקה

כל הקוראים של הבלוג הזה יודעים, עד כמה התנגדתי לרפורמה המשפטית ועד כמה חשבתי שהיא מסוכנת והרסנית. לדעתי, היא היתה דוגמא מובהקת לניסיון של צד פוליטי מסויים לחטוף הכל בדורסנות ובלי להתחשב בקבוצות אחרות בחברה. עם זאת, המצב הנוכחי אינו בריא ודורש תיקונים, מסיבות שעמדה עליהן כבר חברתי פרופ' נטע ברק קורן. הממשלה הבאה חייבת לחוקק את חוק יסוד החקיקה, שיעשה סדר ביחסים בין הרשויות, להתקדם לחקיקת חוקה באמצעות אסיפה מכוננת, ולשריין זכויות אדם שנמצאות בהסכמה רחבה בכל חלקי החברה, כמו חופש הביטוי, לתוך חוקי היסוד. כך, כשזכויות היסוד לא יאויימו יותר, ויהיה ברור מה אפשר לעשות ומה אי אפשר לעשות עם חוק יסוד, יתאפשר גם להגביל התערבות שיפוטית מופרזת בקונצנזוס ציבורי רחב. בכל מקרה, כל התקדמות בנושא זה חייבת להיות תוך דיאלוג מתמיד, פשרות, כבוד למוסדות הפוליטיים ולמערכת המשפט ובמקביל, נכונות להתקדם לרפורמות המקובלות על רוב העם חרף התנגדותם של מיעוטים קולניים משני הצדדים.

עיקרון שישי: סוף לאנומליה החרדית

המציאות הישראלית מכתיבה, כפי שכתבתי למעלה, שיתוף פעולה בין קבוצות שונות. העיקרון הזה כולל, כמובן, גם את החרדים. בניגוד למה שחושבים כל מיני מיסיונרים חילונים כדוגמתו של נאור נרקיס, תפקידה של המדינה אינו לשנות את האוכלוסיה החרדית, לחנך אותה או לבטל את ייחודה. הפשרה שתהיה בין הקבוצות השונות, חייבת לכלול גם כבוד לערכים שחשובים לחרדים, כמו למשל לימוד תורה. עם זאת, מדינת ישראל לא תוכל לשרוד עם אוכלוסיה הולכת וגדלה שמהווה נטל על משלם המיסים ולא משתלבת בשוק העבודה. לדעתי, הממשלה הבאה חייבת להפסיק באופן מוחלט את התקצוב לכל מוסד שאינו מלמד לימודי ליבה באופן אפקטיבי ולא מחנך את בוגריו להשתלב בשוק העבודה. יש להגביל את קצבאות הילדים לילד השלישי, ולהפסיק את התמיכות לאברכים מלבד מספר מצומצם וקבוע של עילויים (בהם אפשר לתמוך בסכומים גדולים בהרבה). כרגע אני לא רואה מפלגה חרדית שתסכים לתנאים כאלה, אבל אם כן – אין מניעה מלצרף אותה לקואליציה. הבעיה שלי היא לא עם היותן של מפלגות חרדיות – חרדיות, אלא עם עמדותיהן. אם יהיו מוכנות להתפשר עליהן, אוכל רק לברך על שותפות עמן.

עיקרון שביעי: ניציות בטחונית ויוניות מדינית

הממשלה הבאה חייבת, לדעתי, לשלב שתי תכונות שכמעט לא ניתן לראותן ביחד במערכת הפוליטית הנוכחית: חתירה לניצחון על האויב ויוניות מדינית. מצד אחד, התנערות מהתבוסתנות ה"חנוך לוינית" שאופפת רבים מאיתנו, כולל גנרלים ובכירים לשעבר במערכת הביטחון. במלחמה שואפים לנצח ולהכריע, וחייבים תשוקה לניצחון, סבלנות אין קץ ונכונות להקרבה. מי שאין לו תוכניות לאופנסיבה, להכרעה, וכל הזמן מסביר רק למה הכל קשה ולמה אי אפשר לעשות כלום, לא צריך לשרת במערכת הביטחון. מצד שני, אני לא רוצה ממשלה של "בחוקותי תלכו" ו"בגויים לא יתחשב", אלא כזו שקשובה לעולם ולקהילה הבינלאומית, מבינה שמלחמה היא אסון נורא, אם כי לפעמים בלתי נמנע, ומנסה לנצל כל פתח לשלום ולהסדר מדיני. עם זאת לשאיפה לשלום חייבים להתלוות תנאים ברורים. הקהילה הבינלאומית ומדינות ערב המתונות צריכות לדעת שישראל החדשה תהיה מוכנה להושיט יד לכל מנהיג פלסטיני, באופן חלקי או מלא, אם יחולל בחברה שלו שינויים עמוקים כגון רפורמה במערכת הביטחון, מערכת החינוך, התשלומים לאסירים והתנערות ממעשי חמאס ורעיונותיו. הושטת היד תהיה פרופורציונלית, לא "הכל או לא כלום": כעומק השינויים, עומק הנכונות של ישראל ללכת לקראת הפלסטינים. הגדרה עצמית פלסטינית, אם וכאשר תהיה, אינה "זכות" המוקנית לעם הפלסטיני בלי קשר למעשיו, אלא ויתור התלוי בתנאים קשיחים שעליו למלא. הויתור על הדדיות, בכל תחום שהוא, והגישה שלאנשים או עמים מסויימים "מגיעות" כל מיני זכויות בלי קשר למעשיהם, היא אסון נורא שמתמרץ סטגנציה והתנהגות מחפירה, ולא רק בזירה הישראלית-פלסטינית.

זוהי, כמובן, רק רשימה חלקית. הייתי רוצה שהממשלה הבאה תאמץ גם כלכלה ליברלית באופן יחסי, תפחית את הנטל מעל עסקים קטנים ועוד, אבל זה כבר לטור אחר.

לסיום, חשוב לי להדגיש שאף אחד לא יכול ליצור ברית פוליטית אפקטיבית ללא פשרות, וחשוב לסדר מטרות לפי היררכיה של עדיפויות. לכן, ברור לי לחלוטין שגם אני אצטרך לתמוך בקואליציה שתקיים רק חלק מהעקרונות הללו, אך בתקווה – כמה שיותר מהם.