כורדיסטאן העיראקית נחשבת על ידי רבים לפלא של המזרח התיכון: מדינה קטנה ומוקפת אויבים, שהצליחה להגיח חלקית מהגיהנום העיראקי ולבנות אי ידידותי של שקט ויציבות. לכורדים גם עבר של שיתוף פעולה קרוב עם ישראל, ולאחרונה התבטא אף רה"מ נתניהו בזכות עצמאותם המדינית. לפני זמן מה, שמענו כיצד מאויימים גבולותיה של כורדיסטאן, ספק חלק מעיראק וספק מדינה עצמאית, על ידי הצבאות המתקדמים של דאע"ש, פלישה שנבלמה לעת עתה. אבל כורדיסטאן העיראקית היא גם ארץ של פסגות וגאיות, מפלים וערים עתיקות המוקפות חומה. ומעניין לא פחות: היא מכניסה ישראלים לשטחה. תמר ברס, טיילת ישראלית, נכנסה לשם ושלחה את רשמיה לינשוף הנודד. לא תקראו את זה בשום מקום אחר.

תמונה זו של נוף הלילה בארביל, בירת חבל כורדיסטאן, ויתר התמונות בפוסט, צולמו ע"י תמר ברס

הבהרה מאת המערכת: פוסט זה אינו מהווה בשום אופן המלצה לבקר בכורדיסטאן, שעדיין מהווה באופן רשמי חלק מעיראק. יש לקוות כי עם העצמאות הכורדית הממשמשת ובאה, הדבר יהיה נוח ואפשרי במהרה ובקרוב.

חודש יולי 2014 הביא איתו את הרמדאן הארוך ואולי הקשה ביותר. רוחות חמסין נושבות בכל רחבי עיראק, חום של 45 מעלות, ואנשים מתהלכים כמו זומבים. בנוסף לכך, דאע"ש, ארגון הטרור הקיצוני, החליט לפתוח במלחמה. המטרה היתה להפוך את עיראק, שמצבה לא היה מזהיר במיוחד, לסוג של מדינת טליבאן. הם כבר כבשו את מוסול, הנמצאת בסמיכות לכורדיסטאן העיראקית, ספק מדינה ספק לא, שעדיין מתאוששת מעברה המדמם ומחכה להכרה רשמית מהעולם. את השטח הקטן הזה אופף ים של השערות וסימני שאלה. האם דאע"ש תעז לפלוש לשם? האם הכורדים יאבדו את עצמאותם החדשה שזכו בה אחרי מלחמות קשות עם העיראקים? כורדיסטאן, דרך אגב, עדיין נקראת צפון עיראק בבי-בי-סי, והדיווחים על האזור מפחידים. אחרי התלבטות רבה חציתי את הגבול מתורכיה ונכנסתי לשם במונית, כדי לבדוק אם יש עשן בלי אש. למדתי שאין עשן בלי אש, אבל אם האש נמצאת במרחק עשרים קילומטר זה לא מדאיג את הכורדים.

תיירת ישראלית בכוריסטאן. תמר ברס במצודה של ארביל.

במסוף הגבול, הנהג לקח את דרכוני הנוסעים כדי להחתים אותם. הפקיד לא שש לצאת מהמשרד הממוזג, לא כדי לראות את הנוסעים וגם לא לגבות את התשלום על הויזה. לא התלוננתי. קיבלתי את החתימה ושאלתי עוברים ושבים לאן כדאי לנסוע.

ואז גיליתי שני דברים:

שהכורדים ממש לא דוברי אנגלית.

הערבית שלהם מעורבת במילים כורדיות ובקושי מובנת.

אבל הם היו מכניסי אורחים וסובלנים, ותקשרנו בצורה שטחית.

'אמדייה מקום יפה?' שאלתי.

'כן', הם אמרו.

'איך מגיעים לשם.'

'אין אוטובוס'.

מקום יפה. נוף מהכפר אמדייה

אז נסעתי בטרמפים לאמדייה, כפר עתיק העומד בראש הר ומשקיף לנוף טרשי. בכפר חורבות מהתקופה האשורית ושרידי זכרונות של קהילה יהודית שפעם התגוררה שם. למרגלות הכפר טיילת עם מסעדות ומפלי מים שמקורם בהר. בתקופות טובות נהרו לכאן עיראקים כדי לנוח מהחום המסמם של בגדד ולשכשך את רגליהם במפלים. היום הם נוהרים לכאן כדי לברוח מהמלחמה בדרום, ובתי המלון עמוסים בפליטים מבגדד ושאר ערי עיראק.  הגעתי למלון עם מוצ'ילה בגודל של גופה וערבית ירדנית. מבעל המלון קיבלתי קיתונות של עצבים בגלל שלא הבנו אחד את השני. מפקיד הקבלה קיבלתי מכתב אהבה מרגש. אחר כך פגשתי את משפחת אבו באכר, שברחה מבגדאד עם קבוצה של ילדים צרחנים. אני שמחתי לפגוש אנשים שמבינים ערבית פלסטינית, הם שמחו לפטם אותי ולהתלונן על המצב.

"אנחנו אוכלים פה את החסכונות שלנו", הם אמרו. "משלמים 100 דולר ללילה". חבל שסדאם הלך.

"סדאם"?

"כן, סדאם היה גדול. המצב היה טוב יותר בתקופה של סדאם."

רחוב בכפר אמדייה

מאמדייה יצאתי למסע טרמפים שנמשך חמש שעות במישור מדברי לוהט.

"מה הסיכוי שדאע"ש יפלשו לפה?" שאלתי את הנהגים.

"כורדיסטאן בטוחה," הם אמרו, "לא יקרה כלום. רק אל תסעי לזאכו."

"אבל באתי משם."

"אז אל תסעי למוסול וקירקוק."

בכל צומת יש שלטים שמפנים למוסול, בגדד וקירקוק, והנהגים מצביעים לשם. "את רואה את הצומת הזאת?", הם אומרים, "לא לפנות שם."

כורדיסטאן בטוחה. לילה בארביל, בירת החבל.

קל לתפוס טרמפים בכורדיסטאן בגלל שהכורדים נדיבים וכמעט תמיד עוצרים. קשה להישאר בטרמפ בגלל שיש הרבה נהגים בודדים. אחרי שפרשתי מרכבו של נהג קשה הבנה מצאתי את עצמי בצומת רותחת עם דוכני ירקות ורוכלים מעולפים. רכב ממוזג עצר בפתאומיות ודרס בקבוק דלק.

אישה. סוף סוף.

בקבוק הדלק היה שייך לשני ילדים שניסו למכור אותו. בגלל המלחמה בעיראק, שליש ממקורות הנפט של הכורדים הלכו לאיבוד. המחירים טיפסו, אין מספיק דלק לכולם, וליד כל תחנת דלק יש טור ארוך של מכוניות שמשתרע למרחק קילומטר לפחות. הם מחכים שעה, או יותר, כדי למלא דלק. בקבוק הדלק שנדרס היה שווה זהב והילדים התעקשו שהנהגת תשלם את מחירו.

"בואי," היא אמרה לי.

נכנסתי לאוטו וברחנו משם.

"אני תיירת בלונדינית ומפוחדת," אמרתי לה. "אני חוששת שדאע"ש יפלשו לכורדיסטאן, יחטפו אותי וישלחו לבי-בי-סי קלטת באיכות מזעזעת." "אין סיבה לחשוש," היא אמרה. "יש לנו צבא חזק."

במחסום הקרוב הנהגת פנתה לחייל. "יש לי פה תיירת צמאה. יש לכם מים?"

"יש לכם מים בשבילי?" שאל החייל. "הצבא לא נותן לנו לשתות ברמדאן. יש פה חום של תנור ואני הולך למות."

בארביל, עיר הבירה של כורדיסטאן העיראקית, אני מטפסת לקלעה, מבצר אשורי מוקף חומה ענקית, שחולש על העיר. ארביל היא העיר העתיקה ביותר בעולם שהיתה בה התיישבות רצופה, שהתחילה לפני כ-6000 שנה. למרגלות הגבעה המוקפת חומה נמצא השוק העתיק בו אפשר למצוא הכל, מבגדים כורדיים נוצצים ועד ממתקים ושווארמה. ליד השוק מזרקות ענקיות, מרכז הבילוי של תושבי ארביל. בלילה, אחרי שבירת הצום, העיר מתעוררת לחיים ומאות משפחות, זקנים ונערים מתקבצים במזרקות. שורה של מעשני נרגילות ושחקני רמי ושש בש ממלאת את הסמטאות והרחובות הראשיים. מסעדות מקרינות את המשחקים וגם שירים פטריוטיים של הפשמרגה, הצבא הכורדי.

המצודה של ארביל, בלילה

ארביל היא עיר מפותחת שמושכת משקיעים זרים מכל העולם. בקריית אינגליז מתגוררים עובדים אמריקאים ואירופאים, ובכל פינת רחוב יש קניון מפואר עם מותגים זרים, מכשירים אלקטרוניים, סלוני טיפוח ועוד. יש עבודה לכולם, יש מעט מאד קבצנים ויש כסף בעיר. מסעדות פתוחות למרות הרמדאן, מכוסות בוילון, כדי שכל מי שלא חובב צומות יוכל לאכול שם בדיסקרטיות. בין השיטוטים שלי ברחוב אני עוצרת בלובי של מלון ממוזג, כדי לשאוף אוויר קר. חבורה של שוטרים ועוברי אורח, כורדים וערבים, נמצאת שם מאותה סיבה, עסוקה בשיחה על המצב. אחד מהם מתפרץ:

"תפסיקו להגיד כורדיסטאן! אין כורדיסטאן! כולנו עיראקים! אנחנו עכשיו בעיראק!"

והכורדים שותקים. זהו המצב המורכב של כורדיסטאן העיראקית.

שבירת צום הרמדאן. מזרקות במרכז ארביל.

ב-1992 הכורדים כבשו את ארביל מידי צבאו של סדאם, הכריזו על עצמאותם והקימו ממשלה. יש להם משטרה מקומית, צבא, חוקים משלהם, דגל והימנון. עשרים נציגויות זרות יושבות בארביל, וגם לארביל יש נציגויות משלה. הכורדים יכולים לתת ויזות לתיירים זרים הנכנסים לשטחם, ולנהל את כל ענייניהם בעצמם.

אך העולם אינו מכיר בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית, ובטח שלא עיראק. עיראקים וכורדים יכולים לטייל ולעבוד בשתי המדינות ללא צורך בויזה, ולכורדים יש תעודת זהות אחת-עיראקית.

אך הכורדים לא זנחו את חלומם לכורדיסטאן עצמאית, והם מקווים שחוסר היציבות בעיראק והפיתוח המואץ של השנים האחרונות יאיץ את ההכרה הבינלאומית במדינתם. זה כבר גרם לביבי נתניהו להביע את תמיכתו בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית.

נוודים כורדים בהרים

מהחום אני בורחת לג'בל הלגור, הפסגה הגבוהה ביותר בכורדיסטאן שבראשה שאריות של שלג מהחורף. אני מטפסת במשך יומיים לפסגה וצופה על נוף הררי מרהיב.

למרגלות הפסגה מתגוררות משפחות נוודים כורדיות, באוהלים עם צלחות לוויין, והן מתעקשות להאכיל אותי למרות הצום.

בסוף אני מקימה את האוהל בשטחם ומצטרפת אליהם לארוחת שבירת הצום. משם אני ממשיכה באוטובוס ישיר לגיאורגיה. האוטובוס נתקע ארבע שעות בגבול הכורדי. הפקיד צופה במשחק ומסרב להסתכל על הדרכון של אחד הנוסעים. כשהמשחק נגמר הוא מחתים את הדרכון ואנחנו ממשיכים. הדרכון היה שייך לנוסע עיראקי. "אנחנו בדרך לתורכיה," אומר הנוסע. "הולכים לנוח מהבלגן של עיראק. הכל הידרדר שם מאז הכיבוש האמריקאי. בתקופה של סדאם, אם היית אזרח שקט שלא מתערב בפוליטיקה, יכולת לחיות חיים שקטים ויציבים. היום המצב משפיע על כולם ואין שם שקט. ומה את עושה פה?"

"הולכת לים השחור." עניתי. "רחוק מהטילים."