שוק הדם, או: למה שבוי ישראלי אחד שווה אלף פלסטינים?

דני אורבך

 

שוק הדם

 

עסקת שליט, ושחרור המחבלים רחב ההיקף שנלווה אליה, עוררו בציבוריות הישראלית רגשות עזים, שהתלווה אליהם מלל פטריוטי רגשני ונלהב. תומכי העסקה, רובם מהמרכז והשמאל המתון, הדגישו את חשיבותה של הסולידריות, ההומאנית והערבות ההדדית בישראל (במשתמע, ולעיתים שלא במשתמע, לעומת היעדרן בצד השני). מתנגדי העסקה מימין, לעומת זאת, ביכו את אובדן כוח העמידה הישראלי ואת "הכניעה לטרור". אחדים מהם ביטאו חשש, שאינו מופרך כלל וכלל, שעסקת שליט תגביר את המוטיבציה לביצוע חטיפות נוספות.

אולם משני צדי המפה הפוליטית, מבקרים נדהמו מול "שער החליפין" הבלתי סביר שייצגה העסקה הזאת, כמו קודמותיה. חייל ישראלי אחד תמורת יותר מאלף מחבלים פלסטינים? כיצד ייתכן הדבר? ב"מעריב", רתח בן דרור ימיני מזעם על המחיר ה"גבוה" וה"בלתי נסבל". גם בשמאל הרדיקלי, למרבה ההפתעה, הופיעה תהייה דומה. לאחרונה, כתבה דבורה אור ב"גרדיאן" הבריטי, במה אנטי-ישראלית ידועה, כי החלפת אלף שבויים פלסטינים מול חייל ישראלי אחד כמוה כדה-הומניזציה לפלסטינים, ו"אישוש הרעיון הציוני" לפיו ישראלי אחד, "בן לעם הנבחר", שווה יותר מאלף מ"שכניו האומללים".

כרגיל, כל הצדדים טובעים בביצה של מלל פטריוטי, צדקני ורגשני, ומסרבים להביט באמת הפשוטה, הצינית והמצמררת מאחורי סחר החליפין של העסקה האחרונה: חילופי שבויים הם עסקה המצייתת לחוקים בסיסיים של היצע וביקוש, בדיוק כמו כל עסקת סחר אחרת. מחירו של מוצר עולה כאשר ההיצע שלו נמוך, הביקוש לו גבוה, וקשה להשיגו. לעומת זאת מוצר זמין הנמצא בשפע, מחירו נוטה להיות זול יותר.

אם מקבלים את העיקרון הפשוט הזה, קל להבין מדוע הוחלף חייל ישראלי אחד, גלעד שליט, באלף אסירים פלסטינים, ומדוע שמו של גלעד ידוע בכל העולם בעוד שמם של האסירים הללו נותר, לרוב, אלמוני. אין לכך כל קשר לעובדה שגלעד הוא חייל לגיטימי, ואילו הם "טרוריסטים". העקרונות הכלכליים שמאחורי עסקאות חליפין אדישים לשיקולים מוסריים מסוג זה. העובדה המכרעת היא, שקשה מאד לחמאס לחטוף חייל ישראלי, בעוד שצה"ל והממשל הצבאי יכולים לעצור מחבלים או סתם פעילים פלסטינים במאותיהם ואלפיהם, בסיכון מועט יחסית. כמו כן, המחיר הכבד שישראל גובה עבור כל חטיפה, בדמות סגר הדוק יותר, מבצעים בעזה וכיוצא בזה, מעלה את מחיר החטוף הישראלי, הנדיר ויקר המציאות, אפילו יותר. מכאן הסוד האמיתי מאחורי עסקת שליט: גלעד "יקר" יותר, פשוט כי היה קשה יותר לחטוף אותו, וכי חטיפתו מסוכנת יותר, מאשר מעצר פלסטינים בידי כוחות הביטחון הישראלים.

ומה בכל הנוגע למחבלים "כבדים", דרג המחט"ים והמג"דים של החמאס בגדה או מנהיגים פוליטיים כמרואן ברגותי או אחמד סעדאת? מכיוון שסכנתם גדולה יותר, הביקוש למעצרם על ידי ישראל עולה והתמריץ להשאירם בכלא גבוה יותר (אין אני נכנס לויכוח, המעניין בפני עצמו, האם היה משתלם יותר דווקא לשחרר את ברגותי, והאם החמאס בכלל רצה לשחררו). מכאן, שמחירם גבוה יותר. ואכן, ראינו שישראל לא הסכימה לשחרר את רוב האסירים ה"כבדים" שברשותה, ואלו ששוחררו- גורשו. גם כאן הסכים החמאס לעסקה, בסופו של דבר, מתוך קבלת העיקרון הכלכלי שבבסיסה. מנהיגיו  העדיפו לשחרר מספר גבוה של אסירים "זולים", מאשר להתעקש, לשווא, על מספר נמוך של אסירים "יקרים".

ניתוח זה עלול להיראות ציני וחסר לב, אולם לעיתים יש להתבונן במציאות בקור רוח. אם עושים זאת, ניתן להסיק שורה של מסקנות שיאפשרו לישראל להתנהג באופן נבון יותר בפעם הבאה. ראשית כל, הקמפיין לשחרור שליט היה חרב פיפיות. מצד אחד, יש בסיס לטענה שבלעדיו, הממשלה לא היתה מתאמצת לבצע את העסקה מלכתחילה. אולם מצד שני, הקמפיין הרגשני, הרעשני והיעיל להפליא שראינו, העלה את ה"ביקוש" לגלעד שליט בצד הישראלי, ומכאן- לפי ההיגיון הכלכלי שתיארנו לעיל, גם את מחירו. ללא הקמפיין, ייתכן שהעסקה לא היתה מתבצעת בכלל (ביקוש נמוך מדי), ואם היתה מתבצעת, המחיר היה נמוך יותר, היינו- ישראל היתה נדרשת לשחרר מספר מועט יותר של מחבלים.

שנית, ניתוח קר של המציאות מעלה שבניגוד לדברי פובליציסטים מהימין, אין דרך לשנות באופן דרמטי את שער החליפין. גם הרעה בתנאי אסירי חמאס לא תושיע. צעד כזה, באופן פרדוקסלי, יוכיח שישראל מוכנה לשלם מחיר בינלאומי כבד יותר למען שחרור חייליה, ולפיכך יעלה את הביקוש ואיתו את המחיר. כל עוד קשה יותר לחטוף חיילים ישראלים מאשר לעצור מחבלים פלסטינים, מחירם של חיילים חטופים יהיה יקר יותר, ובהרבה. אולם אפילו בנסיבות קשות אלו, התנהלותה האווילית של ישראל מול חיזבאללה בעסקאות טננבאום ורגב-גולדווסר החמירה את מצבה אף יותר. חמאס וחיזבאללה, שראו שישראל מוכנה לשלם מחיר יקר אפילו תמורת גוויות וסוחר סמים, הניחו, בצדק, שתשלם מחיר יקר אף יותר תמורת חטוף חי. בעתיד, לדעתי, יש לקבוע עיקרון שלא מנהלים משא ומתן על שבוי כל עוד לא ברור במאת האחוזים שהוא חי, ולעולם, לעולם, לא משלמים באסירים חיים תמורת גופות. העסקה הזאת ההיא היתה כל כך אווילית, והשלכותיה על "שער החליפין" לשבויים בעתיד כל כך חמורות, שקשה לשער מה עבר בראשם של קברניטי המדינה כאשר החליטו לאשר אותה.

אולם בינתיים, שוק הדם ממשיך לפעול. שום מלל פטריוטי, טפיחה על השכם או זעם צדקני לא יעזרו, ולא ישנו את העקרונות הכלכליים הבסיסיים שעליהם הוא מושתת. אם ישראל אינה מעוניינת לשלם מחירים דומים לאלו ששילמה בעסקת שליט, עליה לסגור את השוק לחלוטין ולסרב "לעשות עסקים", היינו- להתעלם לחלוטין מחייליה שנחטפים. אולם לאור עקרונות הערבות ההדדית בישראל, והחשיבות שמייחסת החברה האזרחית לחייליה שנחטפו, קשה להאמין שהדבר אפשרי.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 6, 2011, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. Hi, this is a comment.
    To delete a comment, just log in, and view the posts' comments, there you will have the option to edit or delete them.

  2. פוסט מרתק ומאד הגיוני, כמו רוב מה שאתה אומר.

    כיוון שזה הפוסט הראשון בבלוג, אני אנצל את הבמה ואומר שאני ממש שמח שפתחת את הבלוג ואני מקווה שתוכל לבנות פה קהילה של אנשים טובים וחכמים שישמעו וגם ישמיעו דעות מגוונות.

  3. עמוס בן-ישראל

    תתחדש על הבלוג. לפעמים מחיר השוק פשוט יקר מדי לאנשים והם יוצאים במחאות ורוצים שיינקטו אמצעים שונים להוריד אותו. במקרה הזה פתיחת השוק לתחרות לא נראית כמו צעד שמישהו ירצה לנקוט בו, או משהו שהיה מביא להורדת המחיר – האם זו האנלוגיה הנכונה לזמן הנכון? למרות שבסך-הכל אני מסכים עם העקרון שהסיבה שהמחיר הוא כפי שהוא היא שלנו יש הרבה שבויים. כמובן שיכולות להיות עוד דרכים לשחרר אותם – למשל משא ומתן מדיני אבל את זה הקיצוניים לא רוצים. מה שלי נראה שצריך להעשות הוא לקבל החלטה בשלב מוקדם (ולהגיע להסכם) אולי גם אפשר לחשוב אם צריך כל כך הרבה מעצרים.

  4. קודם כל, מברוק!

    ולעניין. אני חושב שבסך הכל אני מסכים עם הניתוח שאתה מבצע ברשומה לעיל, אבל אני חושב שאפשר לקחת אותו אפילו צעד אחד נוסף קדימה.

    מדוע 1,000 ולא יותר, או פחות? כלומר, מהם תהליכי המחשבה והניתוח בשני הצדדים, בתנאי אי-ודאות מסוימים, שהביאו דווקא לעסקה הזו? אני מניח (לא זוכר בדיוק) שהמו"מ התחיל ב-2006 עם הצעת חילופין מסוימת של החמאס. כיצד גיבשו אותה? כיוון שאני מניח שאנשי החמאס הם רציונליים בבואם לנהל מו"מ, הרי שככל הנראה הרכיבו הצעת מקסימום (אשר ממנה יוכלו לסגת במו"מ לפשרה) – מי נכללו בה, ואיזה עקרונות משקפת הבחירה לכלול דווקא אותם בעסקה מוצעת? מדוע הניחו בחמאס ש"זה הכי הרבה שנוכל לקבל" – מה הם יודעים על הצד הישראלי שהביא אותם למסקנה הזו? איזה "עיזים" הם הכניסו להצעה שלהם (כדי להוציא אותן אחר כך)? וכמובן להחיל את אותו ניתוח על הצד הישראלי, וכן הלאה.

    אולי הבנה של התהליכים הללו היא זו שתוכל (ונקווה שלא יהיה צורך) לקצר כל מו"מ עתידי.

  5. בשעה טובה ומוצלחת על פתיחת הבלוג.
    אני חושבת שמדובר גם ב"שוק" או תעדוף של ערכים, כפי שציינת, כמה שווה ערך הערבות ההדדית? כמה שווה הסולידריות החברתית? עם כמות השסעים בחברה שלנו, אנחנו זקוקים למטרה משותפת או לסוג של הסכמה בסיסית. בניגוד לארה"ב שלא מנהלת מו"מ עם טרוריסטים, אני חושבת שאנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו שלא.
    דרך אגב, למרות שבסוף שוחררה אותה כמות עצורים שהם רצו מלכתחילה לפני חמש שנים, אני חושבת שבמקרה הזה לא הייתה לנו ברירה אלא ללכת ב"דרך הארוכה" ולנסות כל פתרון אחר, צבאי, מדיני, דיפלומטי.

  6. ערן, אני חושב שהעלת נקודה מרתקת. איך בדיוק נקבעים תהליכי התמחור בעסקאות השבויים? אני חושב שהתשובה עליה תצריך מחקר מעמיק יותר מזה שאני, לפחות, מסוגל לעשות. כהצעה ראשונית- אולי החמאס לא העריך באופן נכון את המחיר הריאלי של האסירים ה"כבדים", ולפיכך עיכב את העסקה מתוך תקווה שהעלייה בביקוש, בעקבות קמפיין משפחת שליט, תוכל להכניס אותם לעסקה. האמת היא, ככל הנראה, שהמחיר שלהם גבוה מדי וישראל לא היתה מוכנה לשחרר אותם תמורת חייל אחד.

    פודו, השאלה הגדולה היא האם הסולידריות החברתית כוללת גם קורבנות עתידיים של משוחררי העסקה, או עלייה בסבירות לחטיפות נוספות. אני לא אומר שאני בהכרח נגד העסקה, אבל צריך להכליל את זה בחשבון גם כאשר מדברים על סולידריות חברתית או ערבות הדדית.

    עמוס, אני מסכים איתך בהחלט שהסכם הוא הדרך לצאת מהתסבוכת הכללית שנקלענו אליה. אבל הניתוח שלי לוקח את התסבוכת כמצב נתון.

  7. תתחדש על הבלוג, נקודת מבט מעניינת על העסקה וחדשה עבורי לחלוטין.

  8. אהלן דני היקר-
    אני מאוד שמח לקרוא את הבלוג שלך (ובכלל כל מה שאתה כותב)
    כיהודי-ציוני-חילוני הייתי סקרן לקרוא את עסקת החילופין (ובכלל בנושא הזה) מפרספקטיבה דתית-הלכתית יהודית.
    לדעתי יש מעט הזדמנויות שבהם מדיניותה של ממשלה מודרנית בעידן שלנו יכולה/עלולה להיות מוכתבת מפסקי דין דתיים – ועסקת שליט היא אחת מאלה.
    ולמה בכלל זה חשוב בעיני? משום שגם אחרי שמקלפים את כל השכבות (החשובות כשלעצמן) של מדינה ציונית, מודרנית, ישראלית – אנחנו כאן, במקום הזה, משום שאנו יהודים. ההלכה היהודית (השונה מהנוצרית והמוסלמית) היא ברובה המוחלט פרקטית מאוד ומתיחסת לכל מיני סוגיות פרטניות כמו דיני מלחמה. אמנם המחשבה היהודית בת ימינו נטועה עמוק (מדי, לדעתי) בשיח אידיאולוגי "כן שטחים לא שטחים" אבל היה מסקרן אותי לקרוא מה חושבים גדולי הדור שלנו (מיהם באמת?!) בפרשנות אקטואלית המסוימת הזו.
    מלבד זאת, אני ממליץ לקרוא את מאמרו האחרון של יוסי ורטר בהארץ שבו הוא מזכיר את "עקרון ההכבדה" (כפי שנוסח ע"י אמוץ זהבי) בהקשר של גלעד שליט. מעורר מחשבה ומרתק באמת.

    בהמתנה לפוסט הבא,
    רותם

    • רותם, טוב לראות אותך!

      ולעניינו, עצם המחשבה של החלטה מדינית חשובה שמוכתבת בידי פסקי הלכה מכל סוג שהוא מקפיאה לי את הדם, במיוחד בהתחשב בהקצנה הדתית המשתוללת אצל חלק גדול מהרבנים בימינו, ובפרט אצל "גדולי הדור" (בעיני עצמם וחסידיהם), לפחות.

      תוכל לפרט מדוע ההלכה היהודית היא פרקטית יותר מזו המוסלמית, למשל? בנצרות, למיטב ידיעתי, אין ממש "הלכה" במובן היהודי/מוסלמי של המילה. ואשמח לקבל לינק למאמר של ורטר.

  9. סורי- לא ורטר, פרסלר: http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1546603
    היהדות, מעצם היותה מקיפה (ויש מי שיגידו "שתלטנית") יותר, מחייבת מענה הלכתי לסוגיות שיש לגביהן פחות עיסוק בהלכה המוסלמית, וודאי הנוצרית. (דוגמאות: איסור נידה, מחזור זרעים וכן הלאה)
    אשר למקומם של פוסקי הלכה בתהליך קבלת ההחלטות הפוליטיות "ארציות" שלנו: ודאי וודאי שאני לא מעוניין לתת לכל מיני פנאטים להחליט בשבילי… אבל מאחר ומדובר בסוגיה כה הרת גורל, היה מעניין אותי לפחות לשמוע איזשהו דיון הלכתי בעניין. בכלל- מתי בפעם האחרונה שמענו שיח רבנים מהותי ומאתגר ומרתק? רבאק- אנחנו מממנים אותם כל כך הרבה שנים- לפחות שיפרו גם אותנו מבחינה רוחנית. שנרגיש שהם שווים את הכסף שלנו! 🙂
    צ'או כפרה ולהתראות בהמשך

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: