לכבוש את הרווארד- קומדיה שהפכה לפארסה

לאחרונה, כך נראה, התעוררו סטודנטים מסויימים בהרווארד משינה עמוקה- והחליטו שמתחשק להם לחיות את שנות השישים מחדש. התוצאה- תנועת "לכבוש את הרווארד". התנועה רואה את עצמה כחלק מגל המחאות הנוכחי בארצות הברית כנגד העולם הפיננסי (לכבוש את וול סטריט). מה המטרות שלה? שאלה טובה. לפני מספר ימים הצטרפתי לתהלוכה של המוחים ואף השתתפתי באסיפה הכללית שלהם, מתוך ניסיון לגלות את התשובה לשאלה הזאת.

התחלתי בשיחה עם אחד ממארגני המחאה, בחור שחלק מתפקידו להסביר לעוברים ושבים מה היא מטרתה. ראשית, שאלתי את אותו סטודנט מדוע הוא וחבריו מוחים נגד הרווארד. הרי היא מוסד פרטי, ולא אחראית למדיניות הממשלה. "ההשקעות של הרווארד לא מוסריות!" ענה לי הבחור. "הרווארד צריכה להשקיע לא כדי להרוויח כסף" (איך משקיעים שלא כדי להרוויח כסף- הוא לא לימד אותי). כשביקשתי פירוט, הוא ענה ש"הרווארד משקיעה בחברות לא מוסריות". אילו חברות בדיוק, ולמה הן אינן מוסריות? התשובה היתה משהו כמו "אה… אה…."

כשהצטרפתי לצעדה, דברים התחילו להתחמם. "Harvard, Harvard you can hide, we can see your greedy side!", נשמעה הצעקה מגרונות ניחרים. אחדים מהצועדים העלו מצוקות אחרות, אמיתיות- כמו למשל ההסכם הקיבוצי המקרטע עם עובדי הניקיון. ואכן, מוחה אחר, דוקטורנט למזרח אסיה, טען באוזני כי הרווארד הסכימה להעלות את שכרם של עובדי ניקיון בשל המחאה. לי דווקא נראה שהעובדה שעובדי הניקיון איימו לערוך שביתה כללית בקמפוס דווקא עזרה יותר, אבל מילא.

האספה הכללית היתה אמורה להתנהל, לפי המסורת של שנות השישים, בהתאם לכללי "הדמוקרטיה הישירה". קבוצה של מאה מפגינים, בערך, ניהלה דיונים ארוכים, כאשר הקהל חוזר על כל משפט של הדוברים (לפצות על העדר מיקרופון). נואמים מ"לכבוש את בוסטון" הגיעו כדי לגזור קופון. אחדים מהם, כמו נציגי ארגון המנקים, אמרו דברים נכונים על ניצול עובדים באוניברסיטה (בספרדית, ועם תרגום), אחרים הרעישו עולמות בסיסמאות חלולות שאין מאחוריהן דבר. הגדיל לעשות בחור בשם טים מקארתי, שתבע במשתמע לפטר פרופסורים ממסדיים מהאוניברסיטה. כנראה ששם המשפחה שלו לא ממש מקרי…. המקארתיזם עובר בשרשרת הדורות. רק דובר אחד, שקול וחכם מהאחרים, הציע להפוך את המחאות לבמה לדיון מעמיק בבעיות הכלכלה והחברה. אבל הוא, משום מה, התקבל בקרירות וקיבל מחיאות כפיים קלושות בלבד.

אחדים מהנואמים הנלהבים יותר הציעו לנקוט ב"אי ציות אזרחי" ולהתחיל לכבוש בניינים בהרווארד. ככל הנראה, ריחות האקטיביזם של שנות השישים עלו באפו. אתם יודעים, עשרות אלפי סטודנטים זועמים שכובשים את בנייני האוניברסיטה למשך שבועות וחודשים. ואכן, היו אלפי סטודנטים בסביבה – אבל הם באו לאכול חינם בפסטיבל של אגודת הסטודנטים, לא למחאה. לשם הגיעו בקושי מאה איש.

לא שזה ייאש את האקטיביסטים שלנו. כדי למנוע כניסה בלתי מבוקרת של מפגינים מבחוץ, החליטה הנהלת האוניברסיטה להגביל את הכניסה לנושאי תעודות סטודנט בלבד. מאה המופלאים החליטו לנסות ולפרוץ את השער, ואז התפזרו. אין פלא: אחד מהם ביקש מהאספה הכללית לדחות את אי הציות האזרחי למחרתיים, כי מחר יש לו בוחן בספרדית.

בסופו של דבר, שניים עשר סטודנטים בקירוב הקימו אוהלים (יוקרתיים ואופנתיים) בחצר הקמפוס. לא שהם ישנים בהם. מוחה אחד אמר לי ש"קר מדי כדי לישון שם". אחרים התלוננו על העובדה שהנהלת האוניברסיטה מפריעה להם להתעצם. זה, אכן, פטנט מהפכני חדש: המוחים דורשים מהגוף שכנגדו הם פועלים לסייע להם במחאה.

בינתיים, הקמפינג הזה גורם לקמפוס כולו לסבול. הנהלת האוניברסיטה סגרה את רוב השערים, קשה מאד להכניס אורחים (צריך לבקש אישור בטחוני- בהליך שדומה לקבלת אישור כניסה לאזור הירוק בבגדאד), וכדי להגיע לכיתות צריך לבצע לעיתים מעקפים ארוכים. אתמול השיגה האוניברסיטה הסכם שכר הוגן עם המנקים, כך שהתירוץ האחרון של המחאה נמוג. "זה בכלל לא קשור", אמר לי בחור נחמד עם מבטא וולשי באחד האוהלים, "אנחנו נישאר כאן עד שיתוקן אי השוויון בעולם כולו". אכן, כפי שנאמר, במהרה בימינו אמן. מפגינה אחרת, הזויה אפילו יותר, אמרה ש"למי אכפת מקומץ סטודנטים עשירים".

רוב הסטודנטים, כפי שאפשר לשער, כועסים מאד על יושבי האוהלים, שלא מייצגים אותם כלל. עצומה של "לשחרר את הרווארד" מתחילה לצבור תאוצה – בניסיון להזיז את האוהלים אל מחוץ לתחומי הקמפוס ולפתוח מחדש את השערים. אבל הבעיה היא לא באי הנוחות של כולנו. מחאות לעיתים דורשות מהציבור הרחב מידה מסוייימת של אי נוחות, ואפילו של סבל. אבל התביעה מציבור הסטודנטים הרחב לסבול הפרעה משמעותית לאורח חייו הופכת למגוחכת, כאשר ה"מהפכנים" עצמם מפונקים כל כך: רובם ככולם לא טרחו אפילו להקים אוהלים. גם אלו שעשו זאת (שוב, בערך 12 איש) לא טורחים לישון באוהלים שלהם כי "קר". וכמובן, שאסור להפסיד את הבוחן בספרדית. גם הציפייה מההנהלה לסייע להם למחות כנגדה מראה על הלך רוח של פינוק שאותם מפגינים שרויים בו. לעיתים נראה, משיחות רבות שניהלתי איתם, כי החבר'ה אינם מעוניינים באמת בהשגת מטרות כלשהן. הם אוהבים את ה"ביחד", רוצים להחיות את האקשן של שנות השישים ובכלל לעשות קצת בלגן.

הדבר הפתטי הוא- שאפילו את זה הם לא מצליחים באמת לעשות.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 18, 2011, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. עמוס בן-ישראל

    יש לפחות סיסמאות טולקינאיות? לא ממש הבנתי למה כמה אוהלים שאף אחד לא ישן בהם דורשים נהלי אבטחה דרקוניים. יש מפגינים בחוץ שרוצים להתחבר לחבורת החובבנים הזו? אם כי זה נראה לי יותר טקטיקה שמחד שומרת עליהם מבודדים מהמחאות האמיתיות שקורות בחוץ ומאידך מעוררת אנטגוניזם כלפיהם (והאנשים המבריקים שלומדים בהרווארד נופלים מול טקטיקות פשוטות כאלה, גם מצד המפגינים וגם מצד הקהל, אחרי הכל הצעדים הדרקוניים הם אשמת ההנהלה ולא המפגינים). נראה לי שאפשר לשקול אותם כמועמדים לאיגנובל לשלום – כמי שמעמידים דוגמה איך לא מנהלים מחאה. הם רק צריכים להתפצל לשתיים-שלוש תנועות מחאה וזה יהיה מושלם.

    • תראה, אני בהחלט מסכים איתך שסגירת הקמפוס הוא ניסיון מצד ההנהלה לעורר אנטגוניזם כלפי המפגינים. זה עובד- מפני שהאנשים בהרווארד, כמו בני אדם בכל מקום אחר, לא אוהבים הפרעה לאורח החיים שלהם אם הם לא סבורים שזה מוצדק. התנהלות המפגינים עד כה לא מצדיקה זאת. אני חושב שההצעה של "שחררו את הרווארד", שהם יעברו למקום אחר ליד הקמפוס- היא סבירה מאד.

      אני לא חושב שזה המניע היחיד של ההנהלה, דרך אגב. לדעתי הם פוחדים מהמוני הומלסים שיתנחלו בקמפוס…

      • עמוס בן-ישראל

        אני חושב שכדאי שהמפגינים יצאו החוצה כי נראה לי שזה איפה שיש אנשים עם נושאים להפגין עליהם ומצוקות אמיתיות (במחאות בארץ גם אם לא כולם הסכימו עם הדרישות, כשכבר היו כאלה, לפחות היתה הסכמה רחבה מה הבעיה) וזה איפה שאנשים עם ידע (או לפחות התלהבות) יכולים לעזור. איכשהו מהתיאור שלך יש לי תחושה בלתי-מבוססת שברגע שהומלסים היו מצטרפים המחאה היתה מתפוררת ואז כל מה שהיה צריך זה לפנות את ההומלסים. אבל אולי אני לא עושה לאנשים האלה צדק. זה נראה לי עצוב אנשים אנטיליגנטיים (אני משער) שרוצים להיות חלק מהמחאה העולמית אבל הם כל כך לא בכיוון. או שיחזרו לשולחן השרטוט, או שיצאו החוצה, או שיתנו למישהו עם ראש על הכתפיים להוביל אותם (אם כבר הם מחפשים נושאים אז שיבדקו איפה הוכשרו אלו שאחראים למשבר)

  2. חחחח והם עוד קראו לנו בישראל מחאת המפונקים בהתחלה. שיסתכלו לשם ויראו מפונקים אמיתיים. אנשים צעירים פשווט לא יודעים לאן להפנות את האנרגיות שלהם יותר. אין להם מענה וזה עצוב פלוס.

  3. ראשית, מזמן לא צחקתי כך, אז תודה על הביקורת המהולה בהומור…
    נראה כי הטענה שהעולם מתעורר בשנה האחרונה לגלי מחאה אזרחיים הדורשים צדש חברתי כזה או אחר אולי מתארת היבט מסויים של המציאות אבל לא את כולה. המחאות החברתית-אזרחיות במזה"ת, באירופה, בארה"ב ובישראל מבוצעות לע רקע שונה, ונראה שמה שהתחיל במקומות מסויימים כמחאה אותנטית, הפך במקומות אחרים (למשל הארוורד) לאופנה.

  1. פינגבק: להרביץ לפרה- על הפרדוקס הבסיסי של השמאל הרדיקלי « הינשוּף

  2. פינגבק: להרביץ לפרה- על הפרדוקס הבסיסי של השמאל הרדיקלי | דני אורבך

  3. פינגבק: מהפכני צעצוע: העולם המופלא של אריאל זילבר | הינשוּף

  4. פינגבק: Mabatartמהפכני צעצוע: העולם המופלא של אריאל זילבר/דני אורבך - Mabatart

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: