האביב הערבי ואומנות המהפכה

מאמר זה פורסם במקור בויי-נט. אפשר למצוא אותו גם באתר "במחשבה שנייה".

למאמר ההמשך ראה: שלהי הקיץ הערבי

במצרים נפל המשטר לאחר כשלושה שבועות של מחאה עממית, בתימן הוא נפל השבוע לאחר כעשרה חודשי עימותים עקובים מדם, ואילו בסוריה מצליח בשאר אסד להיאחז בכסאו למרות ההתנגדות העזה למשטרו שהחלה בחודש מרס. מה מבדיל בין מהפכה למהפכה? מהו ה"מתכון" למהפכה מוצלחת? ובמילים אחרות: מהי אמנות המהפכה?

האביב הערבי הגיע לשיאו בחורף, וליתר דיוק, בחודש פברואר. רצה הגורל, ובדיוק בשבועיים שלפני כן טיילתי במצרים. משיחות עם אינספור נהגי מוניות, סטודנטים, באי בתי קפה, מלונאים, רוכלים וסתם אנשים ברחוב, לא לקח לי זמן רב להבין ששלטונו של חוסני מובארק אינו פופולרי.

אולם אני חייב להודות, ממרחק של זמן, שהמשטר במצרים נראה לי באותם ימים יציב עד מאוד. תמונותיו הזעופות של מובארק נראו בכל פינה, שוטרים חמושים וסמכותיים עמדו בכל קרן רחוב ולמשטרה החשאית היה די זמן "לנטר" אותי ואת שותפי לטיול בכל רגע ורגע.

אתרי התיירות, בתי הקפה, דוכני הפלאפל והמסעדות היו הומי מקומיים ותיירים. רק עין חדה במיוחד הייתה יכולה להבחין שמשהו כאן עומד להתמוטט. "אתה לא תאמין", אמר לי צעיר מצרי אחד בבית קפה קהירי, "עד כמה אנחנו רוצים מהפכה עממית, כמו בתוניסיה. הוא הוסיף מיד שאין לו בעיה עם מדיניות החוץ של מובארק ובמיוחד לא עם הסכם השלום המצרי-ישראלי. אבל הוא מתעב את מדיניות הפנים של הממשלה – את השחיתות, השוחד, הנפוטיזם, הדשדוש הכלכלי והביורוקרטיה.

משטרה חשאית ברחובות, ביקורת פומבית בבית הקפה

יותר מאשר תוכן דבריו, עניינה אותי נימת הקול. בן שיחי ביקר את מובארק בקולי קולות, בבית קפה הומה אדם ולא נראה לי שהוא מפחד ממישהו. זה לא הסתדר לי עם הנוכחות החזקה של המשטרה החשאית ברחובות. אבל לא חשבתי על הבעיה יותר מדי באותו הרגע.

שבועיים לאחר מכן, מצרים בערה. ב-10 לפברואר, מצא נשיא מצרים מובארק זמן לשוחח בטלפון עם ידידו הוותיק, בנימין "פואד" בן אליעזר. לפי עדותו של בן אליעזר, מובארק היה נחוש להמשיך בתפקידו, למרות ההפגנות. הוא העריך שיוכל להתגבר על המשבר. כעבור כמה שעות אילץ אותו הצבא להתפטר מתפקידו. הפגנות ההמונים בכיכר א-תחריר שברו אותו ואת משטרו, שנחשב בעיני רבים לאחד מהנוקשים והיציבים במזרח התיכון.

ארבעה רודנים נפלו, מי הבא בתור? מובארק, קדאפי, סאלח ובן עלי
ארבעה רודנים נפלו, מי הבא בתור? מובארק, קדאפי, סאלח ובן עלי

מדוע התמוטט המשטר המצרי במהירות הבזק וללא שפיכות דמים מרובה? כיצד נסביר את העובדה שבלוב, החזיק מועמר קדאפי זמן רב יותר, והמורדים הצליחו לעקור אותו ממקומו רק לאחר מלחמת אזרחים ממושכת ותודות להתערבות נאט"ו? מדוע בסוריה מידרדרות ההפגנות למלחמת אזרחים עקובה מדם, אבל בכל זאת, אסד אינו מצליח לדכא אותן? מדוע נכשלו ההפגנות באיראן למרות עוצמתן הראשונית? כדי למצוא את התשובה, כדאי להתנתק לרגע מההיבט הפוליטי-אקטואלי, ולנסות לבחון שלושה חוקים בסיסיים שעומדים ביסודן של מרידות עממיות, הפיכות ומהפכות: חוק הצבא הפגום, חוק המרכז וחוק ההתמדה.

חוק הצבא הפגום

קתרין צ'ורלי, בספרה הקלאסי "צבאות ואמנות המהפכה", קבעה כי בתקופה המודרנית, שום מרד עממי וספונטני אינו מסוגל לעמוד בפני צבא מאורגן כהלכה. מרידות מצליחות, טענה צ'ורלי, רק כאשר הצבא סובל מפגם מהותי, שמונע ממנו להפעיל את מלוא כוחו. במצרים, למשל, הצבא נחלש בשל זהות אתנית, דתית וחברתית בין חייליו לבין המפגינים.

מפגיני כיכר תחריר הגיעו מכל רחבי המדינה, בדיוק כמו החיילים מגויסי החובה. מפקדי הצבא שיערו, בצדק, כי הם עלולים להיתקל באי ציות המוני אם יכריחו את החיילים לירות על שכניהם, חבריהם ואולי גם בני משפחותיהם. כדי לפתור את הבעיה הזאת, נוטים משטרים דיקטטוריים להיעזר בחיילים השייכים למיעוט חמוש ועוין לרוב (הסיקים בזמן הקולוניאליזם הבריטי בהודו לדוגמה), איכרים מאזורים נחשלים שמתעבים את המפגינים העירוניים (סין בזמן ההפגנות בטינאנמן לדוגמה) או כוח צבאי אידיאולוגי החייב את עצם קיומו למשטר (משמרות המהפכה והבסיג' באיראן, כפי שראינו בעת דיכוי גל ההפגנות האחרון ב-2009).

אימפקט תקשורתי עצום להפגנות במרכז. כיכר תחריר בקהיר (צילום: AP)
אימפקט תקשורתי עצום להפגנות במרכז. כיכר תחריר בקהיר (צילום: AP)

במצרים לא היה לשלטון כוח כזה. אין זה אומר בהכרח שפעולה צבאית נחושה לא הייתה יכולה לפזר את המפגינים – רק שמבחינת מפקדי הצבא מדובר היה בהימור מסוכן. כיום אנחנו רואים כי הצבא (בסיוע מסיבי של המשטרה) מצליח להילחם במפגיני תחריר בלי לסבול (בינתיים) מגל עריקות, אולם באירועים מסוג זה קשה לחזות את התוצאה מראש.

בלוב ניצלו בזכות התערבות בינלאומית

כדי לצמצם את הסיכון שעמד בפניהם, היה למפקדי הצבא נוח לפתור את הדילמה באמצעות מתן ראשו של מובארק למפגינים, וכך הם עשו. במקרה של לוב, הצבא היה כל כך רקוב מבפנים, שבטי וסיעתי, עד שרבים מחייליו ערקו לשורות המפגינים על נשקם. ובכל זאת, הצבא הלובי היה ככל הנראה מוחץ את המורדים ללא ההתערבות הצבאית של נאט"ו.

בסופו של דבר, לא המרד העממי לבדו ריסק את הצבא הלובי, אלא התערבות של צבאות זרים, חזקים לאין ערוך ממנו. תופעה דומה אנחנו רואים גם בסוריה: עריקות המוניות מהצבא, מלוות בהתערבות (מתונה בינתיים) של מדינות זרות כמו טורקיה, סעודיה, קטאר וירדן לטובת המורדים.

אם נרצה להבין מדוע המהפכה במצרים הצליחה במהירות יחסית, ואילו מקבילותיה בלוב ובסוריה הידרדרו למלחמת אזרחים חמושה וממושכת, עלינו לעיין בכלל ברזל נוסף באמנות המהפכה, שנקבע על ידי ההיסטוריון, הסוכן החשאי ושכיר החרב אדוארד לוטוואק: חוק המרכז.

חוק המרכז

בספרו הציני להדהים, "הפיכה צבאית – המדריך המעשי", קובע לוטוואק כי מהפכנים חייבים להשתלט במהירות על מרכז הכוח העיקרי של המשטר. אם מרכז הכוח אינו נמצא בהישג ידם, הם בבעיה חמורה וסיכויי הצלחתם פוחתים באופן משמעותי. הדיפלומט האמריקני ברוס פרקו קבע, על סמך התיאוריה של לוטוואק, כי מהפכות נוטות להצליח אם הן נפתחות בעיר הבירה.

בעיר כמו קהיר, מרכז הכוח של המשטר, הצליחו המפגינים לערער את עצביה של הממשלה, לאיים עליה באופן ישיר ולתפוס במהירות את תשומת הלב העולמית. המבנה הגיאוגרפי של כיכר תחריר סייע להם בכך. כפי שיודע כל מי שטייל בקהיר, כיכר תחריר היא מרובע גדול ונוח לגישה במרכז העיר, שיכול להכיל כמות עצומה של מפגינים. הכיכר קרובה לאוניברסיטה האמריקנית של קהיר ומוקפת מכל צדדיה במלונות פאר המתנשאים לגובה רב. המלונות הללו, שהפכו במהירות לבתי מבטחים לעיתונאים וצלמים, אפשרו לצלם את ההמון ממבט על, באופן שהעצים את האימפקט התקשורתי של ההפגנות עד לבלי היכר.

אסד מתקשה לרסן את מלחמת האזרחים. סוריה (צילום: AFP PHOTO / YOUTUBE)
אסד מתקשה לרסן את מלחמת האזרחים. סוריה (צילום: AFP PHOTO / YOUTUBE)

בלוב ובסוריה, לעומת זאת, ההפגנות התחילו לא במרכז אלא בערים פריפריאליות (בנגזי ודרעא, בהתאמה). במשך זמן רב, נותרו טריפולי ודמשק מעוזים של נאמנות למשטר ומצב עניינים זה סייע לממשלה לאמץ את כוחה, לגייס יחידות צבא ולנסות להתגבר על בעית העריקות.

חוק ההתמדה

לפיכך, בניגוד למקבילותיהן במצרים, הידרדרו המהומות בלוב וסוריה למלחמת אזרחים עקובה מדם. במקרה הלובי, מלחמה זו הסתיימה רק עקב התערבות זרה. במקרה הסורי, היא עדיין נמשכת.

הכלל האחרון שעלינו להביא בחשבון הוא "חוק ההתמדה". התקוממות הרחוב, טען פרידריך אנגלס, שותפו של קארל מרקס לכתיבת "המניפסט הקומוניסטי", מבוססת על המוני מתנדבים, ולפיכך תלויה ברצונם הטוב של רבבות בני אדם שיוצאים מביתם ומסכנים את חייהם מדי יום ביומו, בלי שאף אחד יוכל לאלצם לעשות כן. לפיכך, הזהיר כי המהפכנים חייבים להתמיד במתקפה כנגד המשטר בכל רגע ורגע, כדי לשמור על המומנטום ולהגבירו. מגננה ודריכה במקום יובילו במהירות לדעיכת ההפגנות.

תפקיד גדול לרשת בהמרצת המפגינים. החשכת אל ג'זירה במצרים (צילום: AFP)
תפקיד גדול לרשת בהמרצת המפגינים. החשכת אל ג'זירה במצרים (צילום: AFP)

במצרים שמענו על "הישג" חדש של המפגינים מדי יום ביומו. "הצבא מסרב לירות על העם", זעקו הכותרות, "השחקן עומר שריף מצטרף אלינו", דיווחו המפגינים זה לזה בהתרגשות בטוויטר ובפייסבוק, "גמאל מובארק ברח ללונדון", דיווחה רשת אל ג'זירה הקטארית למקלטי הטלוויזיה של עשרות מיליוני מצרים. אל ג'זירה, באופן ספציפי, מילאה תפקיד יוצא מגדר הרגיל בהזרקת ההישג היומי לדמם של המפגינים, מכיוון שמדובר בכלי תקשורת שנמצא מעבר להישג ידו של המשטר, פופולרי מאוד במצרים, ומדבר בשפה המקומית.

באיראן, לעומת זאת, הצליח המשטר לשתק ביעילות את התקשורת בין המפגינים ו"להאפיל" את המהומות. לפיכך, המפגינים לא שולהבו מהישגים יומיים ומחאתם דעכה. היעדר רשת בינלאומית פופולרית (שלא נתפסת כשידורי תעמולה זרים) בשפה הפרסית, בדומה לאל ג'זירה, היא אולי ההבדל העיקרי והמהותי ביותר בין מצרים לבין איראן.

שלושת החוקים הללו אינם מוחלטים, ומשתנים ממקום למקום בהתאם לתנאים הפוליטיים והחברתיים, אולם הם יכולים לאפשר לנו לנתח ולהבין את האירועים סביבנו טוב יותר. לאן יוביל אותנו "האביב הערבי" בסופו של דבר?התשובה עודה חבויה בערפילי העתיד.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 25, 2011, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.

  1. אתה לא חושב שההבדלים בין התרבות הערבית לתרבות הפרסית גם תרמו לתוצאות השונות של המהפכות?
    משהו ששמתי לב אליו במהלך ההפגנות במדינות ערב הוא שככל שהמשטר מדכא את ההפגנות בצורה אלימה ואכזרית יותר כך הן מתגברות. תוצאה הפוכה למה שהיית מצפה לו בעולם המערבי. אני חושב שההבדל נובע מכך שערך הכבוד ונקמת הדם בתרבות הערבית גבוהה מערך החיים. ולכן המפגינים מוכנים להסתכן במוות כדי לנקום במשטר על מות חבריהם/קרובי משפחתם.
    אני לא מספיק בקיא ברזי התרבות הפרסית כדי לדעת האם זה קיים גם אצלהם ובאיזו מידה. כי אם ערך החיים אצלהם גבוהה יותר זו יכולה להיות סיבה נוספת לדעיכת ההפגנות באיראן.

    • אני לא חושב שבמקרה הזה, הנקודה הספציפית הזאת שיחקה תפקיד משמעותי.

      ראשית כל, במצרים הדיכוי היה אמנם אלים, אך לא אכזרי במיוחד יחסית למקומות אחרים, ובכל זאת המשטר שם נפל במהירות הגבוהה ביותר. לעומת זאת, בסודאן, מדינה ערבית אחרת, הדיכוי היה אלים ואכזרי ביותר- וההפגנות דוכאו מיד. לעומת זאת, באיראן של המהפכה הגדולה (1978) ההפגנות דוכאו גם ביד קשה, אם כי אכן לא במלוא העוצמה, וזה לא עזר למשטרו של השאה.

  2. אני לא בטוח שזה תיאור נאמן למצב. בלוב הדיכוי האכזרי הצליח להשקיט את ההפגנות בטריפולי עד שכוחות המורדים הצליחו להגיע לשם. במצרים המפגינים היו מסוגלים להתמודד מול המשטרה והבריונים שתקפו אותם, בעוד שהצבא עמד מן הצד ולא הפריע. בסוריה נראה שדיכוי אכזרי לא מצליח אבל אני לא יודע.

    בתרבות האירופית יש ערכים ששווה לסכן עבורם את החיים ויש כאלה שמוכנים לכך. לא בונים אימפריות בלי אנשים שמוכנים לסכן את החיים שלהם ולהלחם במקומות רחוקים.

    בכלל, נראה לי שצריך לקחת את כל הדיבורים האלה על תרבויות בערבון מוגבל. שנים אמרו על המצרים שהם כנועים עד שהם הפילו את מובארק. תרבות היא עניין כל כך מורכב שאפשר להסביר בעזרתה כל התנהגות – ומכאן שהיא למעשה לא מסבירה כלום. אם יימצא שבהיות שאר הדברים שווים בני תרבות א' יתנהגו שונה מבני תרבות ב' באופן עקבי – אפשר לחפש הבדל תרבותי. אם יש הבדלים אחרים נראה לי שרוב הסיכויים שהם מסבירים טוב יותר.

    לגבי המאמר – מאוד מעניין. עצוב שבסופו של דבר כל כך הרבה תלוי בצבא. אני אולי לא הייתי מגדיר צבא עממי כרקוב, אם כי זה כך מנקודת מבטו של הדיקטטור. בעיני הצבא הרקוב הוא זה שישרת כל מטרה וכל עריץ אפילו במחיר של טבח באוכלוסיה אזרחית. בסופו של דבר גם הצבא המצרי גמר בצורה טובה יותר מזה הלובי אם כי מאז הוא הצליחה ההנהגה הצבאית למסמס את הקרדיט שהיה לה.

    • עמוס, לא התכוונתי ל"רקוב" במובן של שיפוט מוסרי, אלא במובן של פגם שמונע מהצבא להפעיל את מלוא כוחו. כמוך, גם אני ספקני בנוגע להכללות גורפות בכל הנוגע ל"תרבות" הערבית ולכל תרבות אחרת. אני מזכיר לך ולאלי, שלפני מלחמת העולם השנייה היו "מומחים" בריטים ליפן, שטענו שבשל התרבות היפנית שכוללת פחד עז מרוחות ושדים, היפנים אינם מסוגלים להילחם בג'ונגל. נו טוב, הבריטים חוו על בשרם בסינגפור עד כמה זה לא נכון…

      • עמוס בן-ישראל

        הבנתי את זה, אבל זה עדיין הקפיץ אותי. אני מניח שבהסתכלות כזו הנוכחות של אנשים כמו פאראמיר וברגונד בצבא גונדור מראה על ריקבון עמוק, שלא לדבר על הסירוב להשתמש בטבעת האחת.

      • שוב, במילה "ריקבון" לא התכוונתי לכל מקרה של אי ציות או סרבנות- אלא לפגמים שמונעים מהצבא להפעיל את מלוא עוצמתו. שים לב שהשתמשתי במושג בעיקר בהקשר של הצבא הלובי- במובן שהוא אינו צבא מאוחד אלא אוסף של סיעות ושבטים שהקישור ביניהם הוא חלש מאד. במידה מסויימת (פחותה בהרבה) זה נכון גם למושא המחקר שלי, הצבא היפני בשנות השלושים.

      • עמוס בן-ישראל

        במובן הזה צבא מורדור היה רקוב קצת יותר (אפילו אם לא סופרים את סארומאן, בוודאי שאם כן סופרים אותו). אם כי סאורון עדיין הצליח להחזיק אותו ביחד עד שנפל (יש כמה יתרונות ללהיות חצי-אל) – אז הכל בסדר.

      • אכן, כי מלבד כוחו של סאורון לא היה שום דבר שיקשור את האורקים זה לזה, שלא לדבר על בני המזרח והדרום.

  1. פינגבק: האביב הערבי ואומנות המהפכה | דני אורבך

  2. פינגבק: בין פרעה ומוחמד: מצרים ערב המהפכה « הינשוּף

  3. פינגבק: שלהי הקיץ הערבי « הינשוּף

  4. פינגבק: שלהי הקיץ הערבי | דני אורבך

  5. פינגבק: לתפוס בכנף המעיל « הינשוּף

  6. פינגבק: היי הקשיבו, הם שרים! מערב איידול לכיכר תחריר | הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: