בין פרעה ומוחמד: יומן מסע במצרים

לאחרונה התראיינתי ברדיו "גלי ישראל" על המצב במצרים. לשמיעה, לחצו כאן. לניתוח צבאי של המהפכות במצרים, איראן, לוב וסוריה- קראו את מאמרי, "האביב הערבי ואומנות המהפכה".

צילום משותף עם הפירמידות, ערב המהפכה

ארץ הנילוס עוברת כיום שינוי דרמטי: הדרמה בכיכר תחריר עודה נמשכת, המועצה הצבאית העליונה עדיין דבקה בשלטון, והאחים המוסלמים צפויים לזכות בהישג נאה בבחירות. בינתיים, נעה מצריים בין הקטבים של פירוד עדתי ואחדות לאומית, הרוח הליברלית שנשבה בתחריר וקיצוניות דתית. ההתפתחויות, לפי כל הפרשנים – אינן בהכרח מבשרות טובות לישראל וליחסנו עם השכנה הדרומית החשובה. ואכן, בתוך התרגשות הבחירות, תרועות הניצחון הצפויות של האחים המוסלמים, ענני הגז המדמיע וההמונים המפגינים- קשה לראות את המדינה המקסימה והרגועה שטיילתי בה בינואר השנה.

 אני, ככל הנראה, הייתי בין הישראלים האחרונים שטיילו במצרים עצמה, בקהיר, אלכסנדריה והדרום, ממש ברגע האחרון לפני המהפכה. העולם שראיתי היה שונה מאד מזה שאנחנו רואים היום, וכמובן שתיירים נוטים שלא לראות זרמי עומק. אולם בכל זאת- החלטתי לפרסם את רשמי המסע שלי כאן ב"ינשוף", כדי לתעד את מצרים שהיתה. בתקווה שמצרים תירגע בהדרגה והסכם השלום עם ישראל יישמר, בין אם תחת אישים מהמשטר הקודם או משטר חדש שטיבו טרם ברור, שווה לסכם את החוויות לכל מי שירצה לטייל שם בעתיד.

 הרשימה, כאמור, נכתבה כאשר שלטונו של מובארכ נראה עוד יציב מתמיד. לא שיניתי אותה. חלק מהדברים, מן הסתם, כבר לא נכונים היום- אולם ארצות עצומות כמו מצרים לא משתנות ביום אחד, גם לא בחודש, שנה או שנתיים.

להיות ישראלי במצרים

מצרים, כידוע לרובנו, היא ארץ סגורה ומסוגרת, מסתורית וסתומה בפני רוב התיירים הישראלים. אזהרת המסע של המטה ללוחמה בטרור, דימויי האימה על "ערבים" הנפוצים בישראל, כמו גם פרשיות הריגול הישראליות לכאורה המתפרסות חדשות לבקרים במצרים, מאיימות על רוב התיירים ומשאירות אותם מחוץ לגבולותיה של מדינה ערבית מרתקת זו. לפעמים, כפי שניתן לראות בכתבה הזאת בעיתון בלייזר, אפילו ישראלים שכן נוסעים למצרים מתייחסים אליה לעיתים אך ורק כבבואה לפנטזיות ולפחדים שלהם עצמם.

            מי שיקרא דוחות טיול אותנטיים יותר מאשר זה של זוג הליצנים מבלייזר, ישמע עדויות סותרות. יש האומרים שהתייחסו אליהם יפה, אחרים הסתירו את עצם היותם ישראלים, ויש אף המדווחים על יחס קר ועוין. מכיוון שאני דובר ערבית, ואחת הסיבות שנסעתי למצרים היתה כדי לדבר ולתקשר עם המקומיים, לא פחדתי לרוב לומר שאני ישראלי, אלא בסיטואציות חריגות (חבורה של ערסים, למשל). יש לציין גם שבמקרים רבים, אין ברירה לתייר ישראלי אלא להסגיר את זהותו, במיוחד במגעים עם המשטרה.

            משיחות עם מצרים רבים, נהגי מוניות, מלצרים, רוכלים בשווקים, סטודנטים, תיירי פנים, שוטרים וסתם אנשים ברחוב, התרשמתי שחרף עוינותם של רוב המצרים לישראל כמדינה, או למדיניות ממשלת ישראל, העוינות הזאת לרוב אינה מתבטאת ביחס רע לישראלים כפרטים. ומעולם לא נתקלתי בתגובה עוינת באופן מופגן, בגסות רוח לאומנית חמורה, ובוודאי שלא באלימות. בטרם התחילו המהומות, רחובות קהיר היו בטוחים להפליא, לא רק בגלל השפעתם המאזנת של החיים הקהילתיים המסורתיים, אלא גם בגלל הנוכחות המשטרתית המסיבית. במרכז קהיר יש שוטר כל מאתיים מטרים בערך, ולפעמים גם יותר, והמשטרה אינה סובלת אלימות מכל סוג שהוא ברחובות העיר. במקרה אחד, למשל, נתקלתי בשתי חבורות של צעירים שהחלו להתקוטט על בחורה. שוטר התערב תוך פחות מדקה, הפריד בין הצדדים והתחיל לפשר ביניהם. כך שהאווירה היא מאד בטוחה – והחשש מאלימות ספונטנית, לאומנית או אחרת, הוא שולי או משני. היו אמנם פיגועים במצרים (לאחרונה בכנסייה באלכסנדריה), אולם תכיפותם נמוכה יותר מאשר בישראל או אפילו באירופה. הדברים אמורים כמובן בקהיר, או בערים תיירותיות אחרות – יש להדגיש כי במצרים יש מקומות אלימים ומסוכנים יותר, בעיקר מחוץ למסלול התיירים המקובל (למשל, עמק הנילוס העליון).

            אני ושותפי לטיול, כאמור, הרבינו "להסגיר" את מוצאנו, ולפיכך היו לנו שיחות מרתקות רבות. התגובה המצרית למפגש עם ישראלים היא לרוב הלם וסקרנות, יותר מאשר עוינות. במסגד אבן טולון, למשל, שוטרים הזמינו אותי לאכול ביחד איתם ארוחת בוקר (פול, לבנה, בצל ירוק, פיתות עיראקיות ופלאפל). לעיתים קרובות, הסקרנות מלווה בחוסר ידיעה מוחלט. נהג מונית אחד שאל אותי "האם הישראלים באמת שונאים את המצרים", שומר צעיר במוזיאון מוחמד עלי, שהתנדב להדריך אותי באופן אישי, שאל "האם מסגדים מותרים בישראל" ו"האם באמת יש תוכנית לגרש את הערבים". נער שישב לידי בספינת הריקודים על הנילוס רצה לראות איך נראה כסף ישראלי (היה לי במקרה שטר של עשרים שקלים בארנק, כך שיכולתי להראות לו), ואחרים התעניינו בשאלות רבות הקשורות לחיי היומיום בישראל. שאלה שחזרה על עצמה פעמים רבות היא "האם בטוח להסתובב בישראל כתייר מצרי", שאלה שהיא מעין תמונת ראי לחששות של ישראלים רבים מטיול במצרים. ושאלת השאלות: "מה דעתך על מצרים?" או "מה אתה חושב על המצרים?" מדי פעם, גם רואים אנשים שבאמת מתלהבים לפגוש ישראלים: סטודנט אחד סיפר לנו כיצד אביו, קצין בצבא מצרים שהשתתף בכל המלחמות מול ישראל, תומך בכל ליבו בנורמליזציה ויחסי שלום איתנו. אחרים ניסו לתרגל איתנו כמה מילים בעברית, ואפילו ביקשו מאיתנו ללמד אותם עוד. שומר בבית הכנסת העתיק בקהיר אמר לנו בעברית משובשת ש"אנחנו מקבלים אתכם כאן בחיבוק." רבים שאלו שאלות פוליטיות על ענייני השעה, הזכירו את פרשיות הריגול הישראליות במצרים ואז אמרו בצחוק: "אבל אתם נמצאים כאן רק למטרות תיירותיות, נכון?"

            מהצד השני, מדי פעם היו תגובות קרות ואפילו עוינות, אם כי מעולם לא אלימות. בתחנת הרכבת בגיזה יצא לי לראות עיתון המאשים את ישראל בפיגוע באלכסנדריה במטרה לחרחר מלחמת אזרחים במצרים. שומרים במקומות לא מעטים שאלו אותנו האם אנחנו "ערבים או יהודים" (המהדרין אמרו, "מערביי 48") וכשבחרנו באופציה השנייה, קיבלנו מבטים חמורי סבר והבדיקה בתיקים שלנו היתה מדוקדקת יותר מהרגיל. נהג מונית אחד בעיר העתיקה אמר ש"ישראל זה רע" והשתתק במהלך הנסיעה כולה. סוכן הנסיעות שארגן את הנסיעה שלנו למקדש אבו סימבל (באסוואן, ראו בהמשך) אמנם היה ידידותי מאד כלפינו באופן אישי, אולם אמר כי "למרות שישראל היא עובדה מוגמרת, הקמת מדינה יהודית לדעתי האישית היתה טעות", והביע ביטחון ש"ישראלים טובים כמונו יוצאים בוודאי כנגד רצח הילדים בעזה." לא התנגדנו. ויש לציין כי היחס של מצרים רבים לתיירים, בין אם ישראלים ובין אם ממקומות אחרים, משולב ברצון למכור להם דברים או לבקש בקשיש (טיפ או שוחד, איך שתרצו) – מניע שחזק לרוב יותר מכל שיקול אידיאולוגי, לאומני או אחר.

            ההיתקלויות עם המשטרה הם פרשה בפני עצמה. בעיקרון, במצרים ישנו כוח משטרה מיוחד שנועד להגן על תיירים, משטרת התיירות שמו. שוטרי הכוח הזה מלווים באנשי מוח'אבארת (השב"כ המצרי), לבושים בחליפות המסתירות בקושי תת מקלע חדיש. השוטרים הללו, במדים ועל אזרחי, מוצבים בכל אחד מאתרי התיירות ובמלונות היוקרה. וישראל, כך מסתבר, נמצאת ברשימה של מדינות שאזרחיהן זוכים לאבטחה מיוחדת (עוד ברשימה: ארה"ב, פקיסטן, איראן ותימן!). לפיכך, בכל עמדת משטרה התייר הישראלי זוכה לתחקור מיוחד: לאיפה אתה הולך בקהיר? באיזה מלון אתה גר? מה התוכנית שלך להיום? במקומות מסוימים, בעיקר במקומות קטנים (כמו אסוואן), המשטרה מציעה לתיירים הישראלים מאבטח אישי שילך איתם לאורך כל היום. מי שמסרב (כפי שאנחנו עשינו), צריך לחתום על טופס ובו הוא לוקח אחריות מלאה לביטחונו האישי. אולם למעשה, גם במקרה כזה, השוטרים ואנשי המח'אבארת מנטרים אותך מרחוק, ומודיעים זה לזה במכשירי הקשר על בואך. משיחות רבות עם שוטרים, ראיתי עד כמה חשוב להם להדגיש שלא מדובר באפליה אלא להיפך – מדאגת יתר לתייר הישראלי ומרצון לוודא שלא יקרה לו דבר.  רוב השוטרים היו באמת בסדר גמור, חוץ מאחד – במצודה של אלכסנדריה, שגם היה עוין באופן יחסי וגם ביקש שוחד ("על האבטחה הצמודה").

            בקיצור – מצרים לא רק בטוחה יחסית, אלא גם מספקת חוויה מרתקת לישראלי שמוכן לשמור על ראש פתוח, להתמודד עם גילויי ההלם והסקרנות של הסביבה ולהצניע את חילוקי הדעות הפוליטיים. לא קל, אך בהחלט אפשרי להתחבר עם מצרים – בעיקר אלו השייכים למיעוט התומך בנורמליזציה מלאה עם ישראל (אם יהיה לכם מזל להיתקל בכאלה). באופן עקרוני, הרשויות דורשות ממצרים שמסתובבים עם זרים להציג רישיון מיוחד, אולם החוק הזה לא נאכף בדרך כלל, וגם אם כן – לא באופן רציני. ואם כי מצרים לא מעטים פוחדים להתחבר באופן רציני עם ישראלים (מעבר לשיחות רחוב קצרות), לנו היו שיחות ארוכות ומרתקות עם מצרים ממעמדות חברתיים ומרקעים שונים.

אולם בכל זאת, טיפ אחד: הרשויות במצרים, ורבים באוכלוסיה, פוחדים עד מאד מריגול ישראלי. לכן, לתייר הישראלי כדאי לנקוט משנה זהירות: לא לצלם אתרים צבאיים או רגישים, ואם יש ספק – לשאול האם מותר; לא להתעניין בנושאים צבאיים; לא להזכיר את המוסד, אפילו לא בצחוק; וכמובן – לא לספר כלל על שרותכם בצה"ל. מעבר לכך, מומלץ לא להתרחק יותר מדי ממסלול התיירים המקובל. בקהיר, לוקסור, אסוואן ואלכסנדריה אמנם אפשר ללכת לכל מקום, אבל בעיירות קטנות בעמק הנילוס העליון, שידועות באוכלוסיה פונדמנטליסטית, המצב יכול להיות שונה. רצוי להתרחק מהן, מה גם שברובן אין באמת מה לראות.

קהיר

"אנחנו הקהירים לא ישנים בלילה" – סטודנט מצרי

"לאופרה, אדוני, אתה יכול להיכנס רק בחליפה ועניבה" – הכרטיסאית בבית האופרה של קהיר

"קהיר? היא צפופה מדי. אני מעדיף את אלכסנדריה" – נהג מונית

הדאונטאון של קהיר

קהיר היא עיר מהממת מכל מבחינה שהיא – גודל האוכלוסיה העצום (20 מיליון), זיהום האוויר שמעכיר את השמיים, הצפירות, התנועה, צריחי המסגדים הניבטים מכל פינה, המון האדם שגודש את הרחובות ואת הסימטאות, קריאות המואזין ופסוקי הקוראן שבוקעים ממקלטי הרדיו של נהגי המוניות. אלמלא המטרו הנקי והיעיל והמוניות הזולות יחסית היה קל לאבד את עצמך בכל הגודש הזה – אולם לא קשה גם למצוא בו את היופי ואת הקסם.

            הייתי רוצה להתחיל את יומן המסע הזה בקהיר דווקא לא מהפירמידות, אלא ממרכז העיר הגדולה והמרתקת הזאת. ליבה הפועם של מטרופולין הענק הזה, הכרך הגדול ביותר באפריקה, הוא כיכר אל תחריר – כיכר השחרור, שבה ובסביבותיה נמצאים (לא בהכרח בסדר הזה) תחנת המטרו הגדולה סאדאת, המוזיאון המצרי, בניין הליגה הערבית, משרד החוץ והמסגד הממשלתי, שבו נקברים כל גדולי האומה המצרית. ממערב נמצא הנילוס הגדול, וממזרח – כיכר אטאבה בואך העיר העתיקה. מרכז העיר לא ישן לעולם. ולכן, מי שמאמין שתל אביב היא "עיר ללא הפסקה", כדאי שיגיע לביקור בקהיר כדי לקבל פרופורציות. בלילה, הקהירים מתעוררים ויוצאים בהמוניהם לרחובות. חנויות הבגדים וצרכניות רבות פתוחות עד השעה אחת בלילה, ומסעדות ובתי קפה – בכל שעות היממה. בתי הקפה, מרכז החיים לאנשים מסורתיים יותר, מלאים בהמונים שלוגמים ספלי תה מתוק וקפה ערבי מריר ומעשנים נרגילות. (בכלל, נראה שהסמל האמיתי של מצרים ולב תרבותה הוא הנרגילה. בכל מקום שהולכים רואים אנשים יושבים ושואפים מצינורות עם ריח מתקתק. אפילו שייט שלקח אותנו לסיור על הנילוס שאף מהנרגילה תוך כדי השיט). מרכז העיר כולו מלא ועמוס בשוטרים המשרים תחושת ביטחון. בקהיר רמת הפשע מאד נמוכה, וקשה לתאר עד כמה בטוח ומהנה להסתובב ברחובותיה בלילה. ועם זאת – כבר אז היה קשה להתנער מהתחושה, שהתחזקה משיחות עם מצרים רבים, שמתחת לשלווה רוחש תסכול גדול – מעליית המחירים, מרמת החיים הנמוכה ומהאבטלה, תסיסה שמדוכאת בינתיים בידי כוחות אכיפת החוק.

שוק חאן אל חלילי

            בעיה זו העלתה אצלנו גם אז את השאלה  – האם תיתכן הפיכה עממית במצרים כפי שהתרחשה לא מזמן בתוניסיה. מצרים אחדים שדיברתי איתם העלו את האפשרות הזאת. בכלל, מדהים עד כמה חופשיים המצרים מבחינת התבטאויות. אדם אחד שישב לידנו בבית קפה, למשל, ביקר את הנשיא מובארכ בקולי קולות בלי לפחד מאיש. אחר אמר לנו שהמשטר לא משקיע מאמצים בלרדוף אנשים שמבקרים אותו ברחוב, כל עוד לא מדובר בסכנה ממשית ליציבות השלטון ומדיניותו.

            דבר מכל זה לא נראה על פני השטח כאשר הלכנו בין המוני האדם שגדשו את חנויות ואת בתי הקפה של העיר העתיקה, מכיכר אטאבה מזרחה. קהיר, "עיר אלף הצריחים", נראית כאן במלוא הדרה הימי בייניימי. פארוק חוסני, שר התרבות הנמרץ (שנודע לשמצה לאחרונה אצלנו בשל התבטאויותיו האנטי-ישראליות) השקיע מאמצים רבים בשיקום סמטאותיה של העיר העתיקה, וחלקים רבים ממנה יפים ומטופחים בהרבה מירושלים המזרחית, למשל.

            בעיר העתיקה אפשר להסתובב ימים רבים, ולא רק בשל גודלה. פעם אחת, למשל, הלכתי כמעט שעה כדי לחצות שניים וחצי קילומטרים בין כיכר אטאבה לאוניברסיטת אל אזהר, בשל צפיפות ההמון הבלתי נסבלת: פקק תנועה של בני אדם על המדרכות הצרות, שאילץ אותי להשתרך אחרי זקנה איטית במיוחד בהעדר אפשרות לעקוף (המקבילה הקהירית של השתרכות בפקק תנועה אחרי משאית). בתוך הקהל, פולחים צריחי המסגדים העתיקים את השמיים, ולצדם שערי אבן בני מאות שנים (כמו באב אל זוויילה המרשים), שווקים ואפילו כמה מוזיאונים מצויינים. כאן יש לציין כי הקו השלישי של המטרו, שנמצא כעת בבנייה, אמור לחבר את מרכז העיר והפירמידות עם אוניברסיטת אל אזהר והעיר העתיקה. כעת, הדרך הטובה ביותר להגיע לשם היא במטרו לכיכר אטאבה, נקודת המפגש בין מרכז העיר לרובע העתיק, או במונית.

מסגד אבן טולון

            את הסיור בעיר העתיקה של קהיר כדאי להתחיל במסגד אבן טולון – אחד המסגדים העתיקים ביותר בעיר שנבנה בידי השליט הפטימי אחמד אבן טולון, אדם שנשלח כמושל מצרים בידי הח'ליפות העבאסית, אולם למעשה ייסד מדינה מצרית עצמאית. המסגד מאד מיוחד, דוגמא לארכיטקטורה הפטימית העתיקה שהוחלפה מאוחר יותר בזו הממלוכית והעותומאנית. המבנה מדהים בפשטותו: שדרות עמודים שמקיפות חצר ובתוכה באר קדושה, והכל עשוי מחומר, כמו בניינים כה רבים בקהיר, כאילו בוקע מתוך האדמה. מחומותיו המבוצרות של המסגד נשקף נוף מדהים של העיר העתיקה, מסגדי הענק של סולטן חסן ואל רפאעי ומעל הכל – המצודה הנישאה של צלאח א-דין. ליד מסגד אבן טולון נמצא המוזיאון הקטן והמעניין של אנדרסון-גאייר, שנושא בחובו סיפור מעניין. קולונל אנדרסון-גאייר היה קצין בריטי בצבא המצרי, שהצטיין בתפקידו עד כדי כך שקיבל ממלך מצרים את תואר האצולה "פאשא". במהלך מסעותיו במזרח התיכון אסף חפצי אומנות מעניינים רבים, ובמותו הוריש אותם לעם המצרי ביחד עם הבית המפואר שרכש בעיר העתיקה. מעבר לאוסף האומנות עצמו, מוזיאון אנדרסון-גאייר הוא הזדמנות מצוינת לראות בית קהירי עשיר בסגנון מסורתי, על חדריו המסוגננים והמעוטרים: סלון קיצי וסלון חורפי, הרמון לנשים, היכל נשפים, ואולמות בסגנון ביזנטי, סיני, סורי וטורקי.

            המצודה של צלאח א-דין היא נקודת ציון שנייה וחשובה במיוחד בעיר העתיקה: מבצר רם ונישא החולש על מבוך הרחובות והסמטאות של העיר, היא נבנתה בידי צלאח א-דין הגדול, כובש ירושלים. צלאח א-דין, כמו כל שליטי מצרים מאז אלכסנדר הגדול ועד מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952, לא היה מצרי ואף לא ערבי, הוא היה כורדי. שליט גדול זה הותיר אחריו דברים רבים, ואין ספק כי המצודה היא אחת מיצירותיו היפות ביותר. אולם המסגד הענק שבמרכז המצודה, מסגד מוחמד עלי, נבנה על ידי גדול שליטי מצרים של העת החדשה המוקדמת הנושא שם זה. מוחמד עלי, הרפורמאטור המודרני (ממוצא אלבני) שהקים את שושלת המלוכה המצרית האחרונה והתנתק בהצלחה מהאימפריה העותומאנית, בנה במרכז המצודה מסגד אדירים עם כיפות רבות בסגנון טורקי-עותומאני, שמזכיר את המסגד הכחול והסולמנייה באיסטנבול. מעבר למסגד הזה, ניתן לראות במצודה את מוזיאון הצבא המצרי – ארמון מרשים המכיל בתוכו מוצגים רבים, תמונות הירואיות של לוחמים מצרים מהתקופה הפרעונית ועד היום, וכמובן (איך לא) תיאור הרואי במיוחד של מלחמת 1973 מול ישראל. להפתעתנו, הרטוריקה כלפי ישראל היתה רכה יחסית, ופינה מסויימת הוקדשה אפילו להסכם השלום של קמפ-דיוויד. ואת הכל ליוו תמונות מחמיאות במיוחד של הנשיא חוסני מובארק מוביל את הלוחמים לשדות התהילה הנצחיים. מעבר לתוכן השנוי במחלוקת המוזיאון עשוי יפה, מרשים ושווה ביקור. גם הארמון שמאכסן אותו מרהיב. רק מישהו צריך לומר למתכנניו, שגם האנגלית המשעשעת במיוחד שלהם היא אחת מהאטרקציות במוזיאון, רק לא בכיוון שהם היו רוצים…

מסעדת אבו טארק, קהיר

            לרגלי המצודה נמצאים שני המסגדים הגדולים, ויש אף יאמרו – היפים והמרשימים ביותר בקהיר: מסגד סולטן חסן ומסגד אל רפאעי. אנחנו, שהגענו רבע שעה לפני הסגירה, קיבלנו מהשומר רשות מיוחדת לבקר במהירות הבזק, איתו – באחד מהמסגדים בלבד לפי בחירתנו, והחלטנו לשמוע בהמלצתו ולבקר במסגד סולטן חסן, העתיק והמרשים מבין השניים. המסגד הזה הוא עצום – הגדול ביותר שראינו בקהיר, עם שער קשת ענק ועוצר נשימה, מונומנט אדירים שמזכיר במשהו את הגרנדיוזיות הפרעונית. המסגד הזה, דוגמא קלאסית לארכיטקטורה ממלוכית מהמאה ה-14, עומד בשכנות למסגד אל רפאעי הצעיר ממנו, שנבנה במאה ה-19 בניסיון לשחזר את ימי הזוהר של העבר. השומר ציין באוזננו בגאווה שנשיא ארה"ב ברק אובמה ביקר במסגד הזה במהלך ביקורו האחרון והמפורסם בקהיר. שני המסגדים הם היחידים בקהיר שגובים דמי כניסה, ולדעתי האישית מסגד סולטן חסן לפחות שווה כל לירה.

            מהמצודה ושני המסגדים יורדת דרך מפותלת וציורית, בת שניים וחצי קילומטרים, דרך שכונת באב אל אחמר, ובין דוכני ירקות, פירות וכלי חמר, אל לב העיר העתיקה: מסגדי אל-חוסיין ואל אזהר והשווקים הצפופים שמסביבם. מסגד אל אזהר קטן יותר מאחיו המונומנטאליים ליד המצודה ובכל זאת עוצר נשימה (במיוחד כשהוא מואר בלילה), והוא ייחודי בהיותו מרכז דתי ורוחני לסטודנטים של אוניברסיטת אל-אזהר. ואכן, במסגד ישנם אולמות פנימיים רבים, בהם יושבים סטודנטים ולומדים על שטיחים ססגוניים ורכים. אוניברסיטת אל אזהר, אחת העתיקות ביותר בעולם, היא עדיין מרכז יוקרתי במיוחד ללימודי תיאולוגיה מוסלמית-סונית, והרועה הרוחני שלה, שייח' אל אזהר, הוא אחת הסמכויות החשובות ביותר בעולם המוסלמי. השייח' הקודם, מוחמד סייד טנטאווי, שנפטר זה לא מכבר, היה מקורב לשלטון וסמל של מתינות מוסלמית. יורשו, שייח' אחמד א-טייב, נחשב מכובד לא פחות, אולם מוקדם עדיין לדעת לאיזה כיוון יפנה מבחינה פוליטית ותיאולוגית. הכניסה לאוניברסיטה עצמה אסורה לתיירים.

מסגד אל-אזהר

מול מסגד אל אזהר נמצא שוק חאן אל חלילי, המזכיר במשהו את השווקים הידועים של העיר העתיקה במזרח ירושלים – סימטאות גדושות בדוכנים המציעים למכירה בגדים, דיסקים, "עתיקות" בסגנון מצרי עתיק, חרבות, פגיונות, וכמובן בתי קפה אפופים בריח נרגילה מתקתק. בצד השני של הכביש ניתן לסייר בשוק מקומי, לא פחות יפה לפי דעתי, אולם הרבה פחות תיירותי והרבה יותר זול. לא תמצאו שם מסיכות בסגנון תות אנך אמון, אבל מי שמעוניין לקנות סחורה מצרית יפה וזולה כמו המקומיים – מוטב שיחצה את הכביש. מרחק קצר משם נמצא המוזיאון לאומנות איסלאמית, אחד מהמוזיאונים היפים והמרתקים ביותר בקהיר – לא פחות לדעתי מהמוזיאון המצרי. שימו לב במיוחד לכדים האיסלאמים עם הקליגרפיה המסולסלת והעדינה, דוגמא של יופי עדין שאין כמותו, ולספרי הקוראן המעוטרים. בקהיר יש גם מוזיאון מיוחד לקרמיקה, אולם לא הספקנו להגיע אליו.

לכל מי שמגיע לעיר העתיקה בימי רביעי או שבת, אסור בשום אופן לפספס את הופעת הריקודים הסוּפִיים במתחם הע'ורייה (ויקאלת אל-ע'ורי), ליד מסגד אל ע'ורי, חמש דקות הליכה ממסגד אל אזהר. ההופעה, שממומנת על ידי משרד התרבות, היא חינמית ומרהיבה: חגיגה של צבעים וצורות, ומיומנות שאין כמותה של דבקות דתית-אומנותית. לסופים, זרם באיסלאם שהדגיש רוחניות ואהבה אקסטאטית הן לאלוהים והן לבני אדם, שורשים עמוקים במצרים, וריקודי הדבקות הם חלק חשוב במורשתם. הריקודים כוללים סחרור עצמי בקצב מטורף – ולצופה לא נותר לדמיין עד כמה מהר הוא היה מקיא את ארוחת הבוקר לאחר ארבעה סיבובים כאלה לכל היותר. לחובבי המוזיקה המצרית הקלאסית, כדאי לבדוק גם את מקאן, מכון למוזיקה מצרית שמציג, במחירים שווים לכל נפש, הופעות של בלדות כפריות מצריות וסודאניות. ההופעות הן לרוב בימי רביעי וחמישי, אך כדאי ליצור איתם קשר ישירות דרך האתר הזה. הביקורות מצויינות, אך אנחנו – למרבה הצער, לא הגענו לקהיר בימים הנכונים ולפיכך הפסדנו את החוויה.

בית קפה בעיר העתיקה, ליד אל-אזהר

            הניגוד הגמור והמוחלט לעיר העתיקה הוא האי היוקרתי שנקרא גֶזִירָה, בתוך הנילוס ומהצד השני, המערבי, של מרכז העיר. באי וילות מהודרות וענקיות מוקפות בחומות, שדרות עצים מלבלבים ופארקים יפים (ופחות המוניים מפארק אל אזהר, הראה הירוקה של העיר העתיקה). הפנינה של האי הוא בית האופרה של קהיר, מבנה מפואר שיכול להביס בנקל במראהו כמעט כל בית אופרה במערב. אני עצמי לא הצלחתי להיכנס להופעה של הפילהרמונית של קהיר, מפני שלהופעות באולם הגדול דרוש לבוש רשמי, היינו – חליפה ועניבה. בשום מקום באירופה, ואפילו בבולשוי הרוסי, לא ראיתי חוקים כל כך נוקשים!

            בין הגזירה לעיר העתיקה, במרכז העיר וליד כיכר אל תחריר, ניצב לו המוזיאון המצרי – שמכיל בחדריו העמוסים והמאובקים אחדים מהיפים באוצרות מצרים העתיקה. למרות סידורו הגרוע יחסית, מדובר לדעתי באחד מהמוזיאונים היפים בעולם, ואין להחמיץ אותו בשום פנים ואופן במהלך ביקור בקהיר. לאחר סדרה של בדיקות ביטחוניות מעיקות, המבקר נכנס לסדרה של אולמות וחדרים. בשום פנים ואופן אי אפשר לראות הכל בביקור אחד, ולכן לדעתי כדאי להתרכז בחדרים המרשימים יותר של המוזיאון: חדרי הממלכה העתיקה בקומה הראשונה, ובמיוחד פסלו השחור והשרירי של פרעה חֶפְרֶן, בונה הפירמידה הגדולה בגיזה, פסלם הנוגע ללב של הכוהן הגדול ואשתו היפה, וקלסתרי הפנים הגאים של הפרעה המונותיאיסטי השנוא אחתנאתון ואשתו נפרטיטי. הקומה השנייה מבהיקה מזהב אוצרותיו של תות אנך אמון, הפרעה הילד שלא עשה דבר חשוב מימיו, מלבד הרס הרפורמות המונותיאיסטיות של אביו אחנאתון. הוא ידוע בעיקר באוצרות הרבים שנתגלו בקברו, שלא נשדד מכיוון שהיה מוסתר מתחת לקבר אחר. מסיכת המוות המוזהבת שלו היא מהאוצרות היפים ביותר שניתן לראות במצרים, כמו גם כס המלכות המרהיב עם גילופי האריות, הכרכרות המלכותיות ובקבוקי הבושם העדינים משנהב. הכניסה לחדר המומיות עולה יותר מהכניסה למוזיאון כולו – ומי שאוהב מראות הלקוחים מסרטי אימה, או חלם כל ימיו לראות את הפרעונים פנים אל פנים, מוזמן להיכנס אליו.

מבט לילי לנילוס

            הפירמידות של גיזה הם הסיבה שתיירים רבים מגיעים לקהיר, והמראה המדברי שלהן מטעה. למעשה, מדובר בפיסת מדבר הצמודה לפרבר גיזה, אזור עירוני צפוף ומזוהם, למרבה ההפתעה – מהמפותחים פחות מקהיר ובמצרים כולה. הפירמידות עצמן אומרות הוד יותר מאשר בכל תמונה, בעיקר כאשר מתבוננים בהן ברחוק על רקע חול המדבר ופסל הספינקס ששומר עליהם כבר כמעט ארבעת אלפים שנה. התעלמו מרוכבי הגמלים והסוסים, מה"מדריכים" מטעם עצמם ומשאר הטרדנים שרוחשים באזור, נשמו את אוויר המדבר והתרשמו מהגודל האדיר והפרופורציות (לנו היתה חוויה לא נעימה, כאשר אחד ה"מדריכים" האלה, שלא רצינו לקבל את שירותיו, התחיל לקלל אותנו נמרצות). לאחר הממלכה העתיקה, הפסיקו הפרעונים לבנות פירמידות ענק, שהיוו "מגנט" לשודדי קברים, ולכן, מייצגות הפירמידות את השלב הראשון, הקדום ביותר, בציביליזציה המצרית העתיקה. בניגוד לחומה הגדולה בסין, למשל, שהפכה לאתר תיירות רק במאות התשע עשרה והעשרים, הפירמידות היו מוקד משיכה מרכזי לתיירים ולנוסעים החל מהתקופה הפרעונית המאוחרת, עבור בתקופה הרומית ועד היום. לדעתי לא שווה להיכנס לתוך הפירמידות עצמן – המחיר יקר, ומדובר בטיפוס די ארוך ומייגע, לפעמים בקומה שפופה, כדי להגיע לחדר אבן קטן עם תיבת קבר ריקה. לגיזה כדאי לנסוע במטרו, ומשם לקחת מונית קצרה לפירמידות. אתר הפירמידות הקדום יותר, של פירמידת המדרגות בסקארה, הוא הרבה פחות מרשים, ואפשר לדעתי לוותר עליו.

            מקום שאין לוותר עליו הוא המובלעת הקופטית מָר-גִירְגִיז, אתר ההתיישבות העתיק ביותר בקהיר (שנקראה פעם פוסטאט – לפני שהוקמה העיר הערבית אל-קהיארה – עיר כוכב מרס, או 'העיר המנצחת'). המתחם, השמור בידי שומרים חמושים וקפדניים במיוחד, הן מהמשטרה והן מהמוח'באראת, ניתן לביקור, אולם רק לאחר בדיקה בטחונית. השלטונות המצריים לא לוקחים שום סיכונים לאחר הפיגוע הרצחני בכנסייה הקופטית באלכסנדריה. ישראלים עלולים לזכות לבדיקה קפדנית במיוחד, ולפיכך מומלץ להגיע למתחם דרך המטרו (תחנת מר-גירגיז) ולא דרך השער הרגלי שמוניות עוצרות לידו. במתחם מספר כנסיות מרשימות, שהיפה ביותר מביניהם ללא ספק היא הקתדרלה היוונית אורתודוקסית סט. ג'ורג', שכל כולה אומרת הוד קדומים. הפנים מרשים לא פחות מהחוץ. מומלץ להגיע ביום ראשון, ולשמוע מיסות יווניות וקופטיות. המיסה בכנסייה היוונית מושרת ביוונית עתיקה (ביזנטית), בדואט בין קולו הגברי של הכומר לבין קולה הנשי, הצלול של זמרת. החוייה היתה מרגשת עד דמעות. המיסה הקופטית, לעומתה, היא חווייה שמיימית פחות ויותר ארצית-קהילתית, ומושרת בשילוב של ערבית מצרית וקופטית (שילוב של יוונית ומצרית קדומה). במיסה הקופטית, בניגוד לזו היוונית, הקהל משתתף בקביעות, והיא דומה בהתלהבות שבה, במידה מסוימת, לתפילות האפרו-אמריקאיות. מומלץ לבקר גם בכנסייה התלוייה, וכמובן שאסור להפסיד את בית הכנסת העתיק אבן עזרא, ששופץ לאחרונה מחדש בידי שר התרבות פארוק חוסני, כאשר רצה להתמנות למזכ"ל אונסקו. בית הכנסת, שהביקור בו כרוך בבדיקה ביטחונית נוספת, הוא מרשים ומפואר, והביקור בו מאד מרגש. כשאני הייתי שם, השומר המצרי הושיט לי כיפה והציע לי להתפלל. אגדה בפי תושבי העיר, כתוב בו – שמשה רבנו התפלל פעם במקום הזה בהיותו במצרים… אחד השומרים אמר לי שכעת משפצים גם את בית הכנסת של הרמב"ם בחאן אל חלילי, ובונים גם מוזיאון לגניזה הקהירית, שהתגלתה בזמנו בקומה העליונה של בית הכנסת אבן עזרא. כנראה שמצרים בונה באופן רציני על תיירות יהודית בעתיד הקרוב…

             קהיר יפה ומרשימה במיוחד בלילה – כאשר לא רואים את הלכלוך על קירות הבניינים (תוצאה של זיהום האוויר), והעיר כולה מוארת בחן ושוקקת חיים. בחור מצרי שהכרנו במהלך הטיול לקח אותנו לבית קפה מקומי בסמטאות ליד אל-אזהר, ומשם (בשתיים בלילה!) לשיפודיה באחת מהשכונות. אופציה נוספת, החביבה על מצרים רבים, היא שיט בספינה מוארת בצבעים זועקים על הנילוס, הפלגה של שעה בערך עם מנה גדושה של פופ מצרי רעשני. שווה בעיקר בשביל החוויה! לחובבי ריקודי הבטן, או אלו שרוצים לראות תיירים סעודיים שופכים כסף על אחת הדיוות המצריות, מומלץ ללכת לאחת מהופעת ריקודי הבטן במלונות היוקרה. אנחנו רצינו, אבל לא הספקנו לעשות את זה. ובמיוחד – לא לפספס את הטיילת היפיפייה על הנילוס, מהצד של גֶזִירָה – מלאה בזוגות מצרים מבלים, מעוטרת בעצים מלבלבים ומוארת באור יקרות, המשקף את מי הנילוס הכחולים כהים.

לחלק השני- דרומה עם הנילוס- מסע ללוקסור, אסוואן ואבו סימבל, לחץ כאן

חיי הלילה בקהיר: ספינת שעשועים לילית, על הנילוס