מי בעד חיסול הטרור

רשומה זו היא גירסה מורחבת של מאמר שפרסמתי בווי-נט. היא התפרסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

בימים האחרונים, נראה שגם ישראלים עם השקפת עולם ימנית-מרכזית, ואפילו בחוגי השלטון, התחילו להבין שהפעם בריוני ההתנחלויות חצו את הגבול. מי שהיו מוכנים להשלים עם ההתעללות היומיומית של המתנחלים באוכלוסיה הפלסטינית, מי שהסתפקו בגינויים עקרים נוכח שריפת מסגדים, מי ששתקו מול טרור "תג מחיר"- קיבלו את ליל האימים בחטמ"ר אפריים והתקפה קטלנית על קצינים בכירים בצה"ל. בהקשר זה יש להזכיר גם את הניסיון הכושל של נערי גבעות "להתנחל" בגבול ירדן. בפעם הבאה, הם עלולים לחצות את הגבול ולגרום לתקרית דיפלומטית שנזקה לא ישוער.

אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו, כך נראה, מתחיל להתעורר מנמנום העצלתיים שלו. אמנם נתניהו לא אישר עדיין למערכת הביטחון לקרוא לנערי הגבעות בשמם האמיתי, מחבלים ששייכים לארגון טרור, אבל הוא דווקא אישר את מעצרם בידי צה"ל ושיפוטם בבתי דין צבאיים- צעד שמעטים ראו כאפשרי עוד לפני כמה שבועות. תא"ל ניצן אלון, שידוע כקצין שמחויב (באופן יחסי) למאבק בהפרת החוק של המתנחלים, מונה לאלוף פיקוד המרכז. אולם דווקא כעת, כאשר נראה כי המערכת מתחילה להתעורר, יש להיזהר מדגם קבוע, הרסני ומסוכן שהתפתח ביחסים בין המדינה להתנחלויות מאז שנות השבעים, וניתן לסכמו בסדר הבא: עימות המלווה בפחד מ"מלחמת אחים", ואחריו הידברות, פשרה והסלמה נוספת.

כניעתה המבישה של ממשלת רבין למתנחלים ב-1975 היתה אחת הסנוניות הראשונות. כדאי להיזכר באירועים: חבורה אידיאולוגית נחושה של קנאים דתיים מתנועת "גוש אמונים" עלתה, בניגוד לחוק, לסבסטיה שבשומרון כדי להתנחל שם. הממשלה, למרות שיתוף הפעולה שלה עם המתנחלים באזורים אחרים, החליטה שהשומרון חסום להתנחלויות. שמונה פעמים פינו כוחות הביטחון את הפולשים. שמונה פעמים הם שבו וחזרו. ולבסוף, כרע-נפל שלטון החוק לפני קבוצה נחושה של עבריינים אידיאולוגיים. המדינה לא היתה יכולה לעמוד מול האידיאליזם, הנחישות ורוח ההקרבה שלהם, שהזכירו לרבים את ראשית הציונות. "הם אינם הגנגסטרים מסבסטיה," כתב העיתונאי שלמה שמגר בידיעות אחרונות, "הם השמן והסולת של עם ישראל, מבוע של אידיאליזם, של מסירות, של נכונות להקרבה והגשמה אישית." מול המניעים הטהורים של העבריינים, שלא היו אלא כיסוי דק לחזון דתי-משיחי, החליט שר הביטחון שמעון פרס להיענות להצעתו של חנן פורת, מראשי החבורה, ו"להתפשר מעט". המתנחלים הועברו למחנה צבאי- ומשם הקימו, בניגוד לחוק, יישוב אזרחי. מפשרה זו צמחו עשרות רבות של התנחלויות, ומהן- המאחזים הבלתי חוקיים.

העלייה לסבסטיה, 1974

בימי הממשלות האחרונות חזר הדפוס על עצמו: נערי גבעות מקימים מאחזים לא חוקיים כדוגמת מיגרון, חזון דוד או מצפה יצהר, המנהיגים ה"מתונים" של מועצת יש"ע קוראים להידברות כדי "לבלום את הקיצוניים" ו"למנוע מלחמת אחים", ולבסוף מושגת פשרה. בימי ממשלת ברק, למשל, נחתם הסכם לפיו "פונו" חלק מהמאחזים (למעשה, קרוואנים לא מאויישים) תמורת הכשרת האחרים. כך נכנעה הממשלה שוב ושוב, והמאחזים פשו על הגבעות. כפי שכתבו עידית זרטל ועקיבא אלדר בספרם על ההיסטוריה של ההתנחלויות, ה"מבוגרים האחראים" במועצת יש"ע היו מודעים היטב ליעילותה של האסטרטגיה הזאת. "שטחי האתרים שיפונו יוסיפו להישאר באופן מעשי בשליטת היישובים.", נכתב באיגרת רשמית של מועצת יש"ע, "יהיה אפשר לקיים בהם פעילות חקלאית ואחרת, מכיוון שההגבלה היא לעניין מגורים בלבד. מאז סבסטיה ואלון מורה, המאבק למען ההתיישבות נשען גם על מהלכים טקטיים של פשרה. כולם ללא יוצא מן הכלל רק קידמו והעצימו את מפת ההתיישבות."

בריוני המאחזים, שהבינו שאיש אינו בולם אותם, החליטו לנקוט באסטרטגיה של מאזן אימה למול הממשלה כדי למנוע כל תוכנית לפינוי עתידי, וכך נולדה לה התופעה של "תג מחיר". קורבנותיה הראשונים היו פלסטינים, הבאים בתור היו אנשי שמאל (כפי שגילה פרופ' זאב שטרנהל, כאשר מטען הונח על פתח ביתו) וכיום היא התפשטה גם כנגד קציני צה"ל. לא רק המתנחלים- אלא גם המדינה אשמה. מי שהתפשר עם אנשי המאחזים, מי שהסתפק בתגובה פושרת מול שריפת מסגדים ועקירת זיתים- גילה היום שטרור המתנחלים רודף אחריו עד ביתו שלו.

מה עושים? ראשית כל, בולמים את הטרור היהודי ביד ברזל. יש לנהוג בו בדיוק כפי שנוהגים בטרור הפלסטיני. שיפוט הפורעים בבתי דין צבאיים והענשתם במלוא חומרת הדין (רצוי עונשי מקסימום, בלי להתחשב במדיניות ענישה מקלה), הם צעד ראשון, אם כי בהחלט לא מספיק. שנית, כדי לבלום את ההידרדרות ההרסנית לפשרות קטלניות, יש לקבוע כי יישוב שהוקם באופן לא חוקי, לא ניתן להכשרה בדיעבד. שנית, כפי שכתב הבלוגר נדב פרץ, יש להשתמש כנגד בריוני הגבעות לא רק בכוח משטרתי אלא גם בכוח התשתיתי של המדינה. יש לנתק ליישובים ולמאחזים לא חוקיים את החשמל ואת המים, ולשלול מהם כל אבטחה צבאית ומשטרתית. שירעדו מקור בלילות האפלים בין כפרים פלסטינים. בסופו של דבר, בלי שיתוף הפעולה של המדינה המבנה העברייני שלהם ייפול כמגדל קלפים.

בצעדים אלו תיבחן הנחישות החדשה של הממשלה- האם מדובר בכוונה אמיתית לבלימת הטרור היהודי, או רק הבטחות ואיומים. אי הידברות, סירוב לפשרות, אכיפה נחושה והפעלת כוח תשתיתי הם הדרך היחידה לעצור את ההידרדרות. אנחנו נמצאים על סף התהום, ומחר עלול להיות כבר מאוחר מדי.


אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-דצמבר 22, 2011, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. עמוס בן-ישראל

    מה שכתבתי על הרשומה האחרונה תקף גם כאן. טיפול במסגרת החוק תוך כיבוד זכויות האדם וזכויות האזרח שלהם – כפי שמכבדים את זכויותיו של כל אנס וכל רוצח. וכן הקפדה על זכויותיהם של הפלסטינים. כי מה שאתמול השתמשו בו נגד פלסטינים והיום נגד מתנחלים עלולים להשתמש בו מחר נגד כל אזרח שדעותיו לא מוצאות חן בעיני השלטון. כבר היום אנשים בשמאל (ובימין) מזומנים לשיחות איום של השב"כ.

    בסופו של דבר כל עוד אין פתרון מדיני מוסכם יכולות קבוצות קיצוניות (ובוודאי כאלה שיש להן תמיכה בשלטון) לעשות ככל העולה על רוחן ולהתיש את גורמי אכיפת החוק. אפשר ורצוי לא לעזור להם. אני לא רואה שום סיבה להידבר ולהתפשר, ובוודאי במקרים של אלימות (וצריך גם להגן על האוכלוסיה הפלסטינית מפני אלימות שלהם, לא רק להפך, לו זה היה נעשה אולי לא היינו מגיעים להיכן שאנחנו היום). צריך לראות מי המנהיגים ולדאוג שאם הם מעודדים עבריינות הם ישאו בתוצאות. אבל גם לעבריין הגרוע ביותר יש זכויות שצריך וראוי לכבד.

  1. פינגבק: מי בעד חיסול הטרור | דני אורבך

  2. פינגבק: גזירה לא שווה- בין אל עראקיב ומגרון « הינשוּף

  3. פינגבק: הבריחה קדימה | הינשוּף

  4. פינגבק: הבריחה קדימה/דני אורבך - Mabat Magazine

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: