אני מודה מעומק הלב לפרופ' סטיבן מיצ'ל, חוקר המורשת הויקינגית מאוניברסיטת הרווארד, שענה על שאלות שעלו במהלך כתיבת המאמר.

"מאז שאוֹלָף השעיר, המפקד העליון של כל הויקינגים, הזמין שמונים אלף קסדות קרב עם הקרניים מופנות פנימה, לא התנהלה מלחמה באופן מחורבן כל כך"

בְּלָקאֶדֶר צועד קדימה

המשפט הידוע בסדרה הקומית "בלקאדר צועד קדימה", פרודיה אכזרית ונשכנית על הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, נותן הצצה לתדמית הרווחת בעולם המערבי על הויקינגים: שודדי ים טפשים, שעירים ולא חכמים במיוחד. בדמיון התרבותי שלנו, מצטייר הויקינג כלוחם גבוה ושרירי, עם שיער בלונדיני שופע, קסדת קרניים וגרזן קרב. אבל מי היו באמת הויקינגים, אותם יורדי ים צפוניים שהטילו את חיתתם על אירופה? האם היו עם, או שמא קבוצה אתנית? האם כל האנשים שחיו בנורבגיה, שוודיה ודנמרק של היום בין המאה התשיעית לסוף המאה ה-11 היו "ויקינגים"? מה פירוש המילה "ויקינג"? והאם הם באמת לבשו קסדות מקורננות?

למעשה, אנחנו לא יודעים עליהם יותר מדי. מקורות המידע שלנו על הויקינגים מוגבלים בהיקפם. הקורבנות שלהם, בעיקר נזירים וכותבי כרוניקות מאנגליה וצרפת, כתבו באימה על אותם שודדים שמופיעים ממרחבי הים או משפכי הנהרות, טובחים, רוצחים ואונסים את כל הנקרה על דרכם. מכיוון שהויקינגים היו לא רק שודדים אלא גם סוחרים ומתיישבים, בממלכות שהיו נתונות איתם בקשרים נותרו עדויות עליהם. ויקינגים הפליגו בוולגה והקימו את הממלכות הראשונות ברוּס, הגלגול המוקדם של רוסיה המודרנית. הם שטו בכל רחבי הים הצפוני, והקימו מושבות באיסלנד, גרילנד ואפילו אמריקה. הם שוטטו ברחובות דמשק ובגדאד, הערים המעטירות של המזרח, וגם לארץ ישראל הגיעו. הדוחות המרתקים והמפורטים ביותר עליהם נכתבו, למרבה ההפתעה, דווקא על ידי נוסעים ערבים ויהודים מספרד ומסופוטמיה.

מה זה בעצם "ויקינג"? בין ההשערות שעלו למקור הביטוי ניתן למנות את המילים "מפרצון" (Vic בנורדית עתיקה) או "מחנה צבאי אירעי" (Wic באנגלית עתיקה). באנגלו-סקסונית של המאה השמינית, משמעות שם העצם Wicingsceaoa היה "פיראטיות". בשפה הנורדית של ימי הביניים, "Viking" היה מסע שוד או מלחמה ימי, ושודדים או לוחמים יורדי ים נקראו Vikingr. ברונות עתיקות שנחקקו על סלע בשוודיה במאה ה-11, נכתב כי "טוֹלָה הציבה את האבן הזאת לזכר בנה גֵייר, גבר טוב ואמיץ שנפל במהלך ויקינג." במקורות אנחנו רואים גם שמות חלופיים רבים אחרים. האנגלו-סקסוניים קראו להם גם "דֶנים", הפרנקים כינו אותם "נורמנים" (אנשי הצפון, ומכאן שם הנחלה בצרפת שניתנה להם, נורמנדי). בערבית הם נקראו "רוסים", על שם ממלכת רוּס שהקימו, ובאירית עתיקה "גאלים" (זרים).

אולם מי בעצם הם היו? האם מדובר פשוט במילה נרדפת לסקנדינבים? את קצה החוט שלנו נתחיל ונחפש במקום הבלתי צפוי ביותר, ספר מלכים ב', 13:20:

" וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ, בָּא שָׁנָה"

בתרגום נורבגי של התנ"ך מהמאה ה-13, תורגם הפסוק כך:

á því sama ári herjaðu nökkurir víkingar af ríki Moab á Israelitas

"באותה שנה, הגיעו ויקינגים ממואב כדי לשדוד את בני ישראל"

אפילו מסעות שוד של מואבים, עם מדברי לחלוטין, קושרו בדמיון המתרגם הנורבגי עם הויקינגים. משמעות הדבר הוא, שויקינגים היו בעלי מקצוע – שודדים, לרוב שודדי ים. לפעמים שימש גם המושג לתיאור סתם "פושטקים", עובדי אלילים או נוצרים שסטו מדרך הישר. הויקינגים לא היו בהכרח סקנדינביים- רבים מהם היו ככל הנראה סלאבים, באלטים או בני עמים אחרים. כך, למשל, בכתובת שוודית מהמאה ה-13:

"והם הפליגו מערבה לאורך הים [הבלטי], ואז תקפו אותם ויקינגים אסטונים."

כלומר, לא זאת בלבד שהויקינגים היו אסטונים, אלא שקורבנותיהם, במקרה הזה, היו שוודים. לא כל הסקנדינבים, לפיכך, היו ויקינגים. אפילו לא כל המלחים הסקנדינבים. אולם מכיוון שרבים מהויקינגים היו בכל זאת סקנדינבים, התקשרה המילה אליהם בתודעת הדורות הבאים.

כל מי שראה ויקינגים חמושים, במערך קרב, מתקרבים במהירות לחוף שלו, הבין שהוא נמצא במצב רע מאד, בלשון המעטה. כאשר הגיעו למטרת שוד, ולא סחר או התיישבות, הם אכן הרבו לאנוס, לשרוף ולרצוח, ואת אלו שחטפו (בעיקר נשים) מכרו לעבדים בשווקי כל העולם. הכנסייה נטתה לראות אותם כמעין אסון טבע שמשלח אלוהים במאמיניו החוטאים. כך, למשל, נכתב בכרוניקה של נזירים אנגלים מסוף המאה השמינית לספירה:

793" לשנת האדון: השנה הגיעו אזהרות מבשרות רע לארץ הנורת'מברים ומילאו את לב העם באימה: הבזקי אור עזים שבקעו את האוויר, מערבולות, ודרקונים נושפי אש שחלפו מעל הלהבות. מיד לאחר הסימנים המפחידים הללו הגיע רעב גדול, וזמן קצר לאחריו, נחילים נחילים של עובדי אלילים שזרעו הרס רב בכנסיית האל באי הקדוש, באונס ובטבח."

למעשה, למרות תדמיתם האימתנית, רוב הויקינגים לא היו שודדים במשרה מלאה אלא בעיקר סוחרים, דייגים או איכרים. מדי פעם, בעיקר בקיץ, הם התרכזו מסביב למנהיג כריזמטי ויצאו למסע סחר, שוד או התיישבות ברחבי העולם. בראש ובראשונה הם היו הרפתקנים, או במילותיו של פרופסור סטיבן מיצ'ל, חוקר הויקינגים מאוניברסיטת הרווארד, "אנשי עסקים אופורטוניסטים". אנחנו יודעים שהם האמינו בדת הנורדית העתיקה, שהדים קלושים ממנה הגיעו אלינו דרך כתבי יד ספורים מאיסלנד שהתחברו בידי נוצרים בימי הביניים. האל אודין, הנוסע שתום העין ואבי האלים, המקריב את עצמו לעצמו כדי לזכות בידע, תור, הבריון האָלִים שמנופף לכל עבר בפטישו, הואלקיריות, הפיות שמרחפות מעל שדה הקרב ומחליטות מי יחייה ומי ימות וענקי הכפור האימתניים: כל אלו שייכים לעולם האגדות העשיר שהותירו אחריהם הלוחמים הויקינגים. המיתולוגיה הסקנדינבית, כפי שהיא מתבטאת באֶדָה השירית ובאֶדָה הפרוזאית, בסאגת האהבה והנקמה ווֹלְסוּנְגָה על סיגורד קוטל הדרקון ובאגדות אחרות, השפיעה על יצירות ספרותיות אין ספור בעידן המודרני, ביניהן מחזור הטבעת של ואגנר ושר הטבעות של ג'.ר.ר. טולקין.

אנחנו לא יודעים, למעשה, כיצד התבטאו האגדות הללו בפולחן הדתי של חיי היומיום. פרט מעניין שדווקא ידוע לנו, דרך אגב, הוא העובדה שהקסדות המקורננות המפורסמות, לא שימשו את הויקינגים לקרב- אלא לריקודים פולחניים לכבודו של האל אודין.

חלון מרתק ונדיר לעולמם של אותם לוחמים נועזים ואכזריים, נפתח דרך כתביו של אחמד אבן פדלאן, שליח דיפלומטי ערבי ונוסע בן המאה העשירית, שביקר את הויקינגים ברוּס (רוסיה של ימינו) ותיעד בהרחבה את מנהגיהם. וכך הוא כותב בתיאור המסע שלו:

"מעולם לא ראיתי אנשים עם גוף מושלם כמו שיש להם. הם דומים לעצי דקל, בהירים ואדמדמים, ואינם נוהגים לחבוש קורטאק או קפטאן על ראשם. הגברים לובשים גלימה שמכסה מחצית מגופם, ומותירה זרוע אחת חשופה. כל אחד מהם נושא עמו גרזן."

אולם כרגיל בעדויות כאלו, הפליאה מהתרבות החדשה והאקזוטית מלווה בשילוב מורכב בין רגשות משיכה ודחייה. מעניין שאבן פדלאן, כמוסלמי, לא הזדעזע כלל וכלל מהעובדה שאנשי הצפון שפגש עובדים אלילים או שותים אלכוהול. כמו תיירים רבים, דווקא ההיגיינה הירודה שלהם דחתה אותו יותר מכל. ההלם של אבן פדאלן מכך שהם לא שוטפים את ידיהם אחרי האוכל, הזכירה לי את הסיפור המפורסם מאגדות אלף לילה ולילה, כשכלה טרייה מפליאה את מכותיה בבעלה האומלל ואף כורתת לו אצבע מפני שלא שטף את ידיו לאחר אכילת שום:

"הם המטונפים ביותר מכל בריותיו של אללה. הם לא מנקים את עצמם לאחר שהם מטילים צואה, שתן או מקיימים יחסי מין. הם אפילו לא שוטפים את ידיהם לאחר האוכל. אכן, הם כמו חמורים שרועים [באחו].

אבן פדאלן מוסיף ומספר על אורח החיים של אנשי הצפון, כולל (ובמיוחד) מנהגי המין המשונים שלהם:

"הם [המשלחת המסחרית] הגיעו מארצם, קשרו את סירותיהם ליד נהר אָטִיל ובנו על גדותיו בתי עץ גדולים. הם מתאספים בבתים בקבוצות של עשר או עשרים, פחות או יותר. כל אחד מהם יושב על ספה משלו. לסוחרים מתלוות שפחות צעירות ויפיפיות. כל אחד מהם שוכב עם נערה שפחה, בעוד רעיו מסתכלים מן הצד. לפעמים חבורה גדולה שלהם עושה זאת בפרהסיה."

כמובן, אי אפשר לקחת את דבריו של אבן פדאלן כפשוטם. ייתכן שנפלו בהם אי דיוקים רבים, או שהוספו פרטים אקזוטיים ומשעשעים להנאת קהל הקוראים. יש לזכור גם שהוא לא ביקר בסקנדינביה אלא במרחב הסלאבי-נורדי הסמוך לה, שנמצא ברוסיה של היום. אולם התיאור המפורסם ביותר שלו קשור דווקא למנהג הויקינגי לשלח את מתיהם ל"גן העדן", וָלְהַאלָה, בספינות בוערות. הריטואל הזה, שמידע עליו הגיע אלינו גם ממקורות אחרים, הצית את דמיונם של אינספור קוראים וכותבים במערב. די לזכור את הסצינה הידועה בשר הטבעות, על "שילוחו" של בורומיר בספינה במורד האנדואין, כדי להבין עד כמה עמוק חלחל המנהג הויקינגי הזה לתרבות שלנו. אבן פדלאן צפה, מזועזע, בנערה שפחה ש"התנדבה" ללוות את אחד ממנהיגי הצפוניים לעולם המתים:

"שישה אנשים נכנסו לפביליון וכולם שכבו עם הנערה השפחה. הם השכיבו אותה לצד [גופת] אדוניה. שניים מהם אחזו ברגליה, ושניים בזרועותיה. הזקנה המכונה "מלאך המוות" כרכה חבל מסביב לצווארה בלולאה, ונתנה לשני הגברים למשוך אותו. היא אחזה בפיגיון רחב להב ונעצה אותו בין צלעותיה של השפחה, פעם כאן ופעם שם, בעוד שני הגברים חנקו אותה למוות עם החבל.

אזי, התקרב בנו של הנפטר, אחז בכפיס עץ והבעיר אותו. הוא הלך אחורה, עם הגב לספינה ופניו לציבור, עם כפיס העץ הבוער בידו האחת. הוא היה עירום לגמרי, וידו השנייה כיסתה על אחוריו. הוא הצית את העץ ששמו מתחת לספינה, לאחר שהניחו עליה את השפחה שהרגו לצד אדוניה. אז הצופים התקדמו לספינה… כל אחד מהם אוחז במקל בוער אותו השליך על ערימת העצים [שעל הספינה]. העצים נדלקו, ואחריהם הספינה, הפביליון, הנפטר, הנערה השפחה וכל היתר. רוח בלהות נשבה, והלהבות זינקו והשתוללו בכוח רב.

אחד מאנשי רוּס עמד לידי ושמעתי אותו מדבר למתורגמן שלי. שאלתי אותו [את המתורגמן] מה הוא אמר, ונענתי כי "הוא אמר, אתם הערבים כל כך טפשים!" ואז שאלתי: "מדוע?" והוא ענה: "משום שאתם, במתכוון, לוקחים את יקיריכם המכובדים וקוברים אותם מתחת לקרקע, שם הם נאכלים בידי האדמה, תולעים ויתר מזיקים, בעוד אנחנו שורפים אותם באש מניה וביה, וכך הם נוסקים לגן עדן מיד." את דבריו ליווה בצחוק רועם וממושך. שאלתי אותו על הכניסה לגן העדן, והוא ענה: "בגלל האהבה שהאל רוחש לו, הוא שלח רוח לקחת אותו בתוך שעה קלה." למעשה, בתוך פחות משעה אוכלו הספינה, עצי ההסקה, השפחה ואדוניה לאפר ועפר.  הם בנו מעין תלולית מעל הספינה שנמשתה מהמים, ובמרכזה הניחו מקל ארוך מעץ לבנה עליו חקקו את שם הנפטר ושמו של מלך רוּס. לאחר מכן עזבו את המקום."

בראשית המילניום השני לספירה, דעך בהדרגה העידן הויקינגי. הקיסר הפרנקי גילה כי הדרך הטובה ביותר לבלום מסעות שוד ויקינגיים, הוא באמצעות ויקינגים אחרים. לפיכך, עשה עסקה עם רולו, אחד ממנהיגי הויקינגים, שכנע אותו להתנצר ונתן לו נחלה בממלכתו, שנקראה מאז אותו יום נורמנדי. מספרים שרולו הרגיש כל כך חזק ובטוח בעצמו מול הקיסר, עד שכאשר התבקש לנשק את רגלו, תפס בקיסר בחוזקה, החזיק אותו הפוך מרגליו, העלה את כף הרגל לפיו ונישק אותה. ב-1066 פלשו הנורמנים לאנגליה בראשות מנהיגם הנודע, ויליאם הכובש. גם הממלכות בסקנדינביה התנצרו בזו אחר זו. מסך ההיסטוריה ירד על הויקינגים, אולם הם הוסיפו להיות נוכחים בדמיון המערבי, מאז ועד היום.