המתנקש שלא הרג

על סכין שנשלחה באפלה, והוחזרה לנדנה; המתנקש שלא הרג, וחבר לקורבנו, במהלך שתרם למהפך הדרמטי ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית.

מאמר זה הוא השלישי בסדרה על פרשות רצח היסטוריות. הוא הופיע גם באתר "במחשבה שנייה". לשני המאמרים הראשונים, על פרשת ההתנקשות במלכת קוריאה מִין, ראה כאן.

 

חזון בשעת דמדומים

בקיץ 1862, היתה קיוטו אחד המקומות המסוכנים במזרח אסיה.

ברחובות העיר העתיקה, הנודעת בגני הזן, המקדשים ובתי האחוזה המעודנים שלה, לא עבר חודש בלי קרב המוני, מתקפה מן הצללים או התנקשות פוליטית. חבורות חבורות של סמוראים חסרי אדון, בוערים באש שנאת זרים ואהבה קנאית לקיסר, התקבצו במרכז המלכותי העתיק. מנותקים מאדוניהם ומבוקשים על עריקה, לא היה להם לאן לחזור. הסמוראים הללו, שהגיעו מכל רחבי יפן, נודעו בשם "אנשי החזון", או ביפנית, שִישִי. בקיץ 1862, המו רחובות קיוטו שישי נודדים, אלימים ומחפשי הרפתקאות. הם היו מקושרים זה לזה ברשתות מחתרתיות, ועבדו בשיתוף פעולה עם אצילי חצר שאפתנים, שרצו להחליש את כוחם של האדונים הפיאודליים השונים ולהגביר את כוחה של החצר הקיסרית. מעבר לכך, נהנו מתמיכה וסיוע של פשוטי עם שנשבו בקסם דמותם הרומנטית. הסוחר העשיר שירָאישי סייאיצ'ירו, שגר בסביבות קיוטו, השאיל את ביתו לשישי כבית מבטחים ומעוז לפגישות חשאיות. נשים, מגבירות חצר ועד לגיישות, משרתות ועקרות בית, נתנו להם יד תומכת כאשר התחבאו מהמשטרה. הבולטת מביניהן, גיישה ו"מדאם" בשם נָקַנִישִי מִיקִיאוֹ, ניהלה פונדק על אם הדרך לקיוטו, ששימש כמקום מפגש קבוע לשישי שנדדו לבירה מהנחלות הפיאודליות השונות. מספרים, כי ראי שנתנה לאחד מראשי השישי למזכרת בלם כדור רובה והציל את חייו.

גן בקיוטו. באמצע המאה התשע עשרה היתה עיר הבירה הקיסרית אחת המקומות המסוכנים במזרח אסיה.

היה זה סיומה הסוער של תקופת השלום הארוכה, שנודעה בהיסטוריה היפנית כ"תקופת טוקוגאווה" או "תקופת אדו". ב-1600, הכניע המצביא טוקוגאווה איאֵיאסוּ את אילי המלחמה הפיאודליים של יפן תוך שילוב מנצח בין אגרסיביות צבאית לעורמה פוליטית, ואיחד את המדינה תחת שלטונו. המשטר המורכב שיצר, שנודע לימים בכינוי "בָּקוּפוּ" (ממשלת האוהל), היה מבוסס על תמהיל בין שלטון מרכזי צבאי לביזוריות פיאודלית. מרכז המדינה, וחלק הארי משטחיה הטובים ביותר, היו נתונים לשלטון ישיר של השוֹגוּן מבית טוקוגאווה, ששלט ביחד עם "מועצת הזקנים" שלו. יתר שטחה של יפן היה מחולק בין נחלות פיאודליות (האנים), שכל אחת מהן היתה נתונה לשלטונו של אדון (דָאִימְיוֹ, מילולית: שם גדול). הדאימיו השונים קיבלו שטחים בהתאם לנוסחה מורכבת, שהביאה בחשבון את רקורד הנאמנות שלהם לבית טוקוגאווה.

לאדונים השונים היו סמכויות רבות. השוגון כמעט ולא התערב בדרך שבה ניהלו את נחלותיהם. הוא לא גבה מהם מיסים, לא הכתיב להם מהלכים פוליטיים פנימיים, ונתן להם חופש ניכר לחוקק חוקים בהאנים שלהם. כמו כן, לכל דאימיו היה צבא פרטי משלו. עם זאת, הבקופו שלט על ההאנים השונים באמצעות מערכת מתוחכמת של עונשים ותגמולים. לשוגון היתה זכות להדיח אדון מנחלתו בשל "התנהגות לא ראויה", לצמצם את שטחיו או לקנוס אותו. כל ברית נישואין, ירושה או בניית ביצורים לא היו יכולים להתבצע ללא אישורו. חשוב מכל- לפי חוקי הבקופו, כל דאימיו היה צריך לשלוח את בני משפחתו לאדו, כבני ערובה, ולבלות בבירה כל שנה שנייה, לסירוגין. המסעות התכופים רוששו את הדאימיו ומנעו מהם לצבור כוח שיוכל לסכן את שלטונו של השוגון.

הספינות השחורות, 1853

עם זאת, לקראת אמצע המאה התשע עשרה הלך כוחו של הבקופו ונחלש. שוגונים קטינים, חצר ביזנטינית ותככנית, מאבקים סיעתיים ועייפות פגעו בכוחו של המרכז. סדרה של אסונות טבע ומשברים כלכליים הכניסו את הבקופו לחובות עתק, בעוד יריביו הותיקים, הדאימיו של דרום-מערב יפן, צוברים כוח בשל ניהול כלכלי יעיל וחדשני.  עם זאת, רוב הדאימיו היו אף הם אנשים חלשים, שגדלו בכלוב של זהב והותירו את ניהול נחלותיהם בידי שרים ויועצים למיניהם. התפקידים הבכירים היו שמורים לבני המשפחות המיוחסות, בעוד הסמוראים הצעירים והמוכשרים, שהחזיקו את ניהול הנחלה על כתפיהם, חיו חיי עוני והשפלה. המצב הגיע לסף רתיחה עקב כניסתן האלימה של המעצמות המערביות לפוליטיקה היפנית הסבוכה. יפן היתה סגורה באופן ניכר לרוב הזרים מאמצע המאה השבע עשרה, אולם ב-1853 נכנעה ממשלת השוגון בהדרגה לכוחן העדיף של מדינות המערב. עקב דרישתו התקיפה של קומודור מתיו פרי האמריקאי, שהגיע למפרץ אדו עם ספינות תותחים שחורות, הסכימה ממשלת השוגון לכונן יחסים דיפלומטיים עם ארצות הברית. הקונסול האמריקאי הראשון, טאונסנד האריס, לחץ ביעילות על הממשלה, והצליח להשיג "חוזה מסחר וידידות" שפתח כמה מנמלי יפן לזרים. בנמלים, נהנו הזרים מחסינות משפטית מוחלטת, ואם ביצעו פשע- נשפטו בידי הקונסול שלהם. התנהגותם נתפסה כחוצפה שאין כמוה בעיני הסמוראים הגאים. נוכחות הזרים יצרה ביקושים למוצרים רבים וגרמו לעלייה חדה במחירים. הסמוראים, שנחשבו למעמד העליון ביפן, נפגעו במיוחד מבחינה כלכלית, משום שהקצבות שלהם היו קבועות ולא הוצמדו לעליית המחירים. במיוחד נפגעו הסמוראים הצעירים וחסרי הייחוס, בעלי הדרגה הנמוכה שחיו על משכורות רעב. כמה האנשים הללו החלו, בהדרגה, לברוח מהנחלות הפיאודליות שלהם ולהצטרף לחבורות השישי ההולכות וגדלות באדו, בקיוטו ובהאן של צ'וֹשוּ, ששליטיו רחשו עוינות מסורתית לבית טוקוגאווה.

מנהיגי השישי מההאנים צ'ושו וסאצומה כורתים ברית כנגד ממשלת השוגון, 1866

סכינים באפלה

השישי, שהעלו על ראש שמחתם את שנאת הזרים, אכן ניסו להתנקש בסוחרים ודיפלומטים בריטים, צרפתים ואחרים. באדו, ניסתה חבורה גדולה של שישי להצית את הקונסוליה הבריטית ולהרוג את כל יושביה. זרים אחרים מצאו את מותם בנמלים, ברחובות ובסמטאות של יוקוהאמה, עיר הנמל הסמוכה לאֶדוֹ (טוקיו של ימינו). עם זאת, השישי תקפו בחמת זעם לא פחותה את נציגי השוגון והבקופו. ומהי בכלל, הם שאלו, הלגיטימציה של בית טוקוגאווה לשלוט ביפן? מדוע הפקיע את סמכויות השלטון מהקיסר שבקיוטו? האם לא כדי להגן על יפן מפני ה"ברברים המכוערים"? ב-1858, ניצלה החצר הקיסרית, שאף אחד לא טרח להתחשב בדעתה עד אז, את המצב הנפיץ, ו"ציוותה" על הבקופו לגרש את כל הזרים מיפן. ממשלת השוגון, שידעה שאין ביכולתה להתמודד מול מדינות המערב, התעלמה מן ההוראה. בעיני השישי, ששורותיהם התמלאו בסמוראים צעירים, עניים ומתוסכלים, נתפס בית טוקוגאווה, יותר ויותר, כחבורה בזויה של חומסי שלטון שנכשלה בתפקידה להגן על המדינה. בהשפעת מלומדי שינטו רדיקליים, אומני לחימה ומפקדים כריזמטיים, התחילו השישי לנופף יותר ויותר בסיסמה "סוֹנוֹ ג'וֹי": כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים.

בפונדקים חשוכים ומוצללים, בין כוסות סאקה חמות וגיישות מפנקות ואוהדות, בבתי זונות דלוחים ומאורות שתייה והימורים, נפגשו השישי ותכננו את המכה הבאה כנגד אויביהם, נציגיה השנואים של הממשלה. בקיוטו לא היו זרים, ולפיכך כוונו כל הפעולות כנגד תומכיו המקומיים של השוגון, אצילים שמרנים שאהדו אותו ומפקדי המשטרה שלו. בצהרי היום או באישון לילה, בבוקר או בשעות הדמדומים, איגפה חבורת שישי את אחד מהשרים, המפקדים או התומכים של הממשלה, שיספה אותו בחרבות וערפה את ראשו. למחרת, נתלה הראש על אחד מהגשרים המרכזיים, בליווי שלט שפירט את "פשעיו". הראשים הערופים, פעורי העיניים, נועדו לשגר מסר שאין שני לו לתושבי הבירה ושליטיה: מי שיתמוך בשוגון, בזרים או בפתיחתה של יפן למערב, ישלם על כך בחייו. חרבות השישי הכו ושיספו לא רק בקיוטו, אלא ביפן כולה, באדו ובנחלות הפיאודליות השונות. ב-1860, תקפה חבורה גדולה של שישי את ראש הממשלה של השוגון, שניהל טיהור דמים מקיף כנגדם, התגברה על שומריו ושיספה אותו בחרבות. ההתנקשות התבצעה באדו, ממש בפתח טירתו של השוגון. פסליהם של שוגונים עתיקים בקיוטו נותצו וראשיהם נתלו בראש חוצות, כדי לסמל מה יהיה בגורלם של יורשיהם. רשתות מידע בחצר הקיסרית, בנחלות הפיאודליות, בקיוטו ובאדו, העבירו מידע בין כנופיות השישי השונות באמצעות שליחים. האקדמיות לסיוף ואומנויות לחימה, שריכזו בתוכן סמוראים אלימים ומיומנים בחרב, היו מרכזים לתסיסה ולפעילות שישי חתרנית. לשישי היו מורים ומפקדים נערצים, רובם מההאן של צ'ושו שבמערב יפן, אולם איש מהם לא שלט בתנועה כולה. תנועת השישי היתה פרועה, ועיצבה את עצמה מחדש באופן תמידי. מעל הכל, חיפשו הסמוראים הצעירים הללו מנהיג.

פונדק איקדאייה- אחד ממקומות המפגש של השישי

המתנקש שלא הרג

אחד מהשישי הצעירים הללו, שהגיע מההאן הדרום מערבי טוֹסָה, נקרא סָקמוֹטוֹ רְיוֹמָה. סקמוטו היה נער מהיר מחשבה, זריז וגמיש, שהפליא להילחם בחרב. אומנויות הלחימה הרומנטיות תמיד עניינו אותו יותר מספסל הלימודים ושינונם המשמים של ספרי מוסר בסינית קלאסית. כאחד מאומני החרב הצעירים והמרשימים ביותר בטוֹסָה, נשלח על ידי משפחתו לבירת הבקופו, אדו, כדי ללמוד באחת מהאקדמיות הנודעות לחרב. עוד בהאן שלו חסה בצלו של אחד ממנהיגי השישי המקומיים, ובאדו פגש חברים מהאנים אחרים ונכנס, בהדרגה, לעולם הצללים של פעילות טרור חתרנית. כמו אחרים, נדהם מכניסתם החלקה של הזרים השנואים ליפן, ונשבה בקסמה של המטרה הקדושה, שהיתה משותפת לו ולחבריו: כבד את הקיסר, גרש את הברברים.

סקמוטו ריומה

לאחר שסיים את לימודיו, חזר סקמוטו להאן שלו, אולם באפריל 1862 נמלט משם, ללא אישור, ונטש את תפקידו. הוא הפך לפורע חוק מקצועי, שישי שנדד ברחבי יפן וחיפש מלחמות והרפתקאות. כאשר הגיע לאדו, החליטו הוא וחבריו להכות בליבה של הממשלה, ולהתנקש באחד השרים הבכירים. השישי, וסקמוטו בתוכם, שמו את עיניהם על אדם מסויים, שנחשב בעיניהם למקור הרוע ואחד מראשי הבוגדים. האיש הזה, פוליטיקאי, מלומד ואדמירל בשם קָאצוּ קָאְישוּ, השתתף במשלחת הראשונה של הבקופו למדינות המערב. הוא טייל ברחבי ארצות הברית ואירופה, והתלהב מהיעילות הצבאית, הלכידות החברתית, הקדמה והתעשייה המודרנית שראה שם. יפן, כך סבר, חייבת לפתוח את עצמה לסחר ולחקות את דרכיו של המערב. רק כך תוכל לבנות לעצמה צי מודרני, להפוך לאימפריה ולהשיב לעצמה את הכבוד הלאומי. כאדם שנודע כתומך נלהב של "פתיחת יפן", היווה קאצו מטרה טבעית לכנופיות השישי. סקמוטו וחבריו החליטו שאת הבוגד הזה הם פשוט חייבים לחסל.

התוכנית היתה פשוטה למדי. סקומוטו וחברו הלכו לבקר דאימיו שהכירו, פוליטיקאי חשוב בדימוס שנודע בקשריו הטובים לשישי ולגורמים מסויימים בממשלה. הם ביקשו ממנו שיתווך, וימליץ לשר קאצוּ לקבל אותם לראיון. הדאימיו, שלא היה טיפש, הבין שלא כדאי לומר "לא" לשני שישי חמושים שעומדים מולו, ונתן להם את כתובתו של קאצו. במקביל, דאג להזהיר אותו שחייו בסכנה.

השר קאצו קאישו

קאצו, באומץ לב לא אופייני לשרי הבקופו, החליט שלא לברוח או לדווח למשטרה. רחובות אדו וקיוטו המו בכנופיות שישי. אם יתחמק מהשניים האלה, או ידאג למאסרם, מה יהיה בפעם הבאה? ובפעם שלאחריה? ניסיון העבר הוכיח שגם השרים הקשוחים והמוגנים ביותר, כאלו שהקיפו את עצמם בעשרות לוחמים מיומנים, לא הצליחו להתחמק לאורך זמן מחרבות הנקם של השישי. לקאצו, בניגוד אליהם, היתה תוכנית אחרת להציל את עצמו ואת חזונו ליפן פתוחה, עוצמתית ומתקדמת.

לימים, סיפר אחד מהמעורבים בפרשה על השתלשלות העניינים המפתיעה:

"השניים [סקמוטו וחברו] הלכו ישירות לביתו של קאצו, שהוזהר מבעוד מועד. מיד כשנכנסו לבית, הוא קרא: 'האם הגעתם כדי להרוג אותי? אם כן, אנא המתינו עד שנוכל לדבר על זה. השניים נדהמו ולא ידעו מה לעשות."

ברגע שהמתנקשים הניחו את חרבותיהם, קאצו לא איבד אף רגע. הוא סיפר להם על שראה במערב, על העוצמה, היעילות, המדע והקדמה. האם הם רוצים לעזור למולדת באמת ובתמים? להפוך את יפן למדינה חזקה, גאה ובטוחה בעצמה? הוא שותף, כך הסביר, למטרת העל של השישי: לכבד את הקיסר ולגרש את הברברים. אולם כבוד לקיסר אין פירושו השתוללות חסרת מעצורים ומטרה, אלא פעולה נחושה וחכמה לחזק את כוחה של המדינה. ובאשר לגירוש הברברים, השתמש קאצו בשיטת ה"דְרָש". גם הוא בעד גירוש הברברים, אמר, אולם לא באמצעות מלחמת התאבדות. יפן צריכה לפתוח את שעריה, ללמוד את סוד כוחו של המערב, להקים צי ואימפריה, ואז תוכל "לגרש את הברברים". לא בהכרח במובן של סגירת גבולותיה, אלא במובן של "גירוש" וביטול התוכניות להפוך אותה לקולוניה, שפחה חרופה של ארצות הברית ואירופה. "גירוש הברברים", כך הסביר, יכול להיות משולב עם פתיחות. משמעותו האמיתית של המושג אינה הסתגרות או גירוש בפועל של הזרים, אלא עוצמה צבאית, עצמאות וגאווה לאומית. ובאשר לשוגון, הוא לא חשוב באמת. הגיע הזמן שימסור את כל סמכויותיו לקיסר ויסלול את הדרך לרפורמה אמיתית ועמוקה ביפן. לימים, תיאר קאצו עצמו את תגובתו של סקמוטו:

"הוא אמר לי, 'הכוונה הנסתרת שלי הלילה היתה להרוג אותך, בלי קשר לדברים שתאמר. אבל עכשיו, לאחר ששמעתי אותך, אני מתבייש בקנאות צרת האופקים שלי ומתחנן אליך: הרשה לי להפוך לתלמידך."

סקמוטו ריומה- בסדרת דרמה פופולרית על חייו

כך, פתר קאצו את בעית השישי שביקשו את נפשו. כעת, נשמר לא על ידי שוטרים בלתי יעילים של הבקופו, אלא על ידי כנופיית השישי של סקומוטו וחבריו, שגילתה כלפיו נאמנות עזה כמוות. הם פטרלו מסביב לביתו, הרחיקו ממנו שישי אחרים וסייעו לו, לאחר מספר חודשים, להקים בית ספר לספנות שהיווה בסיס ראשוני לצי יפני מודרני.

סקמוטו לא היה היחיד שהשתכנע מדבריו של קאצו. בשנים הבאות, גם לאחר שסר חינו בעיני השוגון ופוטר מכל תפקידיו, הצליח לדבר ולשכנע אחדים ממנהיגיהם החשובים ביותר של השישי, כולל אלו שחלשו על רשת הטרור הארצית. סקמוטו, תלמידו הנלהב, הפך לאיש מפתח בתנועת השישי הארצית, וביחד עם אחרים הצליח להטות את התנועה משנאת הזרים העיוורת שלה, ולהפוך אותה לתנועה רפורמיסטית באמת ובתמים. התנועה הצליחה, ב-1868, להפיל את ממשלת השוגון ולהפוך, במהירות שהדהימה את העולם, את יפן למדינה עוצמתית ומודרנית. סקמוטו עצמו, שתרומתו לתהליך הזה היתה עצומה, לא הגיע בעצמו לארץ המובטחת. הוא איבד את חייו במהלך המהפכה מחרבו של אחד מנאמני המשטר הישן.

סָקַמוֹטוֹ רְיוֹמָה, המתנקש שלא הרג, שעצר לרגע להקשיב ולשמוע לאדם שאותו ראה כבוגד בן מוות, ובהשפעתו הפך מסמוראי אלים לאיש חזון ולמדינאי,נחשב כיום לאחד מגיבוריה הגדולים ביותר של יפן המודרנית.

 

ולאחר שישים שנה

ראש ממשלת יפן אינוקאי צויושי

אביב 1932, ויפן שוב סוערת וגועשת. קושרי קשר, קציני צבא וצי קנאים ולאומנים, שוב חורשים מזימות ומטילים את אימתם על האליטה הפוליטית בסכינים שנשלחות באפלה. במאי 1932, פרצה חבורת של קצינים כאלה למעונו של ראש הממשלה הישיש, השועל הפוליטי הותיק אינוקאי צוּיוֹשִי. הרוצחים העריצו את השישי וחיקו את דרכיהם. אינוקאי הכיר היטב את סיפור סקמוטו וקאצו. הוא הישיר מבט לעיניהם של המתנקשים שפרצו את דלת חדרו. "בואו נשב ונדבר על זה," אמר להם. הקצין שמולו היסס, אקדחו שלוף וטעון. אבל אז, נכנסה חבורה נוספת של קצינים מהדלת האחורית. "מספיק עם דיבורים!" צעקו וירו בו למוות.

כנראה ששום תרגיל לא עובד פעמיים.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 10, 2012, ב-ינשוף הדמדומים: רוחות, שדים וגיבורים, ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 32 תגובות.

  1. יפה שנתת תיאור (אולי ראשון?) בעברית על המפגש בין ריומה לקאצו "קאישו" רינטארו. מה שמעניין לטעמי הוא השוני בין עשרות גרסאות שונות למפגש הזה. אגב, בגרסה האחרונה, מהדרמה "ריומהדן" כשריומה פוגש בקאצו הוא בכלל לא בעניין של להרוג אותו…. וככה הדור הצעיר לא יחשוב יותר על ריומה כאנטי-מערבי קיצוני ויקבל את דמותו ככזו שמלכתחילה הייתה פרגמטית. מה חבל.

    • אכן, אני לא מכיר תיאורים קודמים של הפרשה בעברית. את ריומהדן עוד לא ראיתי! בתוכנית בקרוב. חבל באמת שמוציאים את העוקץ מהסיפור והופכים אותו לשטוח יותר ומעניין פחות.

  2. מעולה! איזה סיום!

  3. סיפור יפה מאוד. וגם מסופר כאן בכשרון.

    ובכל זאת, עד כמה הוא מבוסס אמפירית? כלומר ברור לי שלא המצאת דברים, ושהסתמכת על מקורות רציניים וכו'. ברור גם שגם למיתוסים יש חשיבות רבה כשלעצמם, אבל עדיין… יש קצת תחושה שמדובר בסוג של מיתוס לאומי, עם אלמנטים "טרומפלדוריים" (משום מה נזכרתי בסרט "האיש שירה בליברטי ואלאנס"), שנועד לשרת אתוס מסוים.

    האם היו נסיונות לבחון את מקור הסיפור, לאמת אותו ולהעמיד אותו לעיון מחדש?

  4. One cannot enslave history and summon history with today's problems" – Edward Luttwak

  5. נדב,

    העלת שאלה מאד חשובה ומעניינת, על אמינות המקורות לסיפור סקמוטו וקאצו. לדעתי, המקורות העיקריים לסיפור הם עדויותיהם של סקמוטו וקאצו עצמם, כמו גם עדותו של הדאימיו מצודאירה שונגאקו (שהשיג לסקמוטו את הראיון עם קאצו) שדיווח עליו בהרחבה. אין הסכמה בכל הנוגע לחלק גדול מהפרטים. למשל, שמו של המתנקש השני שהיה עם סקמוטו, או מהלך השיחה. למעשה, היסטוריונים שיערו מה היה תוכן השיחה לפי שיחות דומות שקאצו ניהל עם שישי אחרים באותו הזמן, ותועדו טוב יותר (זו בדרך כלל היתה אותה שיחה, פחות או יותר).

    הסיפור נחשב בעיקרון לאמין בידי הביוגרפים של סקמוטו, ומופיע במלואו בביוגרפיה שלו באנגלית מאת מריוס ג'אנסן.

    כמובן שהוא הפך למיתוס לאומי ביפן מאוחר יותר, אבל זה כשלעצמו לא הופך אותו לבלתי אמין.

    יתכן כמובן שיש היסטוריונים ביפן שמפקפקים באמינות הסיפור כולו, אבל עדיין לא נתקלתי בתזות ספקניות כאלה.

    • מן הסתם עיקרו של הסיפור – סקמוטו השתכנע והחליף צד – נכון. חוץ מזה שהנבואה התגשמה, ויפן אכן הפכה למעצמה עולמית בזכות הפתיחות.

      ואם כבר הזכרת את נסיון ההפיכה של 1932, מה היה הנרטיב הפשיסטי לסיפור? הרי הם ראו בעין פחות יפה את כל עניין הפתיחות.

      • שים לב שבעייתי מאד להשתמש במילה "פשיסטית" במובן הזה. נכון שהמתנקשים של 1932 מוגדרים על ידי היסטוריונים בדיעבד כפשיסטים, אבל הם דווקא ראו את עצמם כאנטי-פשיסטים. האמת היא, שהיו להם אלמנטים פשיסטיים מסויימים באידיאולוגיה, אבל במובנים אחרים הם נבדלו מהפשיזם באופן ניכר.

        מבחינת המתנקשים, אינוקאי ייצג את שיתוף הפעולה המאוס בין המפלגות המושחתות, אילי ההון (זאיבאצו) והאליטות הישנות שעושקות את העם ובמיוחד את האיכרים. כמו כן, מדיניות החוץ שלו היתה לדעתם "רכרוכית" ולא קשוחה מספיק כלפי ברית המועצות וסין. זאת במיוחד מפני שאינוקאי, למרות שהכיר בכיבוש היפני בפועל של מנצ'וריה, ניסה בכל זאת להשיג הסדר עם סין באמצעות חבריו במעגלי השלטון הלאומני.

  6. יש תקווה, מילים יכולות להחדיר בינה אף בחמומי מוח הממהרים "להציל" את המולדת באמצעות טרור. חבל שרק לעתים רחוקות.

    • מה שמרתק כל כך, הוא שסקמוטו לא בדיוק "החליף צד". הוא לא חדל להיות שישי, לא התחיל לתמוך בשוגון והמשיך בסופו של דבר לפעול כדי להפילו, למרות שיתוף הפעולה עם קאצו. יותר מאשר צד, סקמוטו שינה את הרעיונות שלו ופירש אותם מחדש.

    • רק אם הם סקרנים ונכונים ללמוד, כמו שסקמוטו וכמה מחבריו היו.

  7. היי דני,

    נהניתי מאוד מהקריאה.

    שאלה לי אליך.

    האם אתה מכיר סיפור היסטורי מתועד על פשיטה המונית של נינג'ות על טירה, כדוגמת המתואר בספר 'שוגון' של ג'יימס קלאקבל?

  8. הסיפור מרתק, כמובן שאמיתות הסיפור מסקרנת אבל אני מניח שביפן יש פחות נטיה מליהודים לשבור מיתוסים ולכן ספק כמה הם חוקרים זאת, החישבות הוא בעיצוב האומה לפי הערכים שבסיפור.
    ושאלה לי אליך דני בהקשר לפוסט הקודם שפירסמת, ההפצצה הגריענית על יפן, האם היה צריך להעמיד את הטייס לדין על ביצוע הפקודה הרי הוא טבח באזרחים חפים מפשע?
    בכלל מענין לדעת מה ההיבט ההסטורי של ההפצצה הן מהצד היפני והן האמריקאי.
    אנחנו גדלנו על ההסבר שללא ההפצצה המלחמה לעולם לא היתה מסתימת ויפן לא נכנעת אז לפעמים צריך לפגוע גם בחפים מפשע לצורך יצירת הרתעה

  9. לא יודע לגבי המפגש עם קאצו ספציפית. אבל ספר טוב המאתגר הרבה מאוד מיתוסים על ריומה הוא ספר של טוגאווה ג'ון המסתמך רק על מכתביו של ריומה (135 במספר) בכדי להפריך הנחות רבות על מניעיו ועל מסלול חייו. שמו של הספר: 坂本龍馬 -手紙にみる真実の姿
    מכיוון שריומה לא הזכיר את התקרית במכתביו, וגם שיחזורה (מנקודת מבטו) נעשה דרך מקורות שניים ושלישיים קשה לדעת. (הגרסה של ג'נסן היא תרגום ישיר של היסטוריון יפני לא?)
    עם זאת, חשוב לזכור כי לטענת הרבה מאוד היסטוריונים, סצינות כאלה של דו-קרב עד המוות, או התנקשויות מיועדות היו נפוצות מאוד בבאקומאצו וגם היה זה מתקבל לגמרי על הדעת ששישי יזמום לרצוח אדם שהוא מתנגד לו פוליטית (מה השוני הגדול להתנקשויות באיאי נאוסוקה או יושידה שואין [שאגב, ריומהדן גם "ממציאה" מפגש אמוציונאלי ביותר בינו לבין ריומה על רקע האוניות השחורות…])
    בלי קשר לכל אלו, אני חושב שהתקרית השנויה ביותר במחלוקת (וגם זו שמשכה הכי הרבה תיאוריות קונספירציה) היא ההתנקשות בריומה עצמו, ומניעיה. המתנקשים הרגו את ריומה ואת שינטארו, אבל לגמרי לא את מורשתם. ולמי שהזכיר את טרומפלדור – מילותיו האחרונות של ריומה היו בתרגום חופשי "נפגעתי בחזה, אני גמור" .

    • תודה רבה על ההפנייה! המחקר של ג'אנסן לדעתי מסתמך על מקורות ראשוניים, ולא על מקורות משניים ביפנית. ישנה עדות מיד ראשונה על המפגש בין ריומה לקאצו במכתביו של קאצו עצמו, עדות של מצודאירה שונגאקו שהיה בסוד העניין, ועדויות עקיפות יותר מריומה. אני בהחלט אקרא את הספר שהזכרת- הוא נשמע חשוב מאד לנושא.

  10. דני אשמח לקרוא את דעתך,
    האם פצצת האטום על יפן היתה פקודה בלתי חוקית והטיס (שנפטר לא מזמן) הוא פושע מלחמה?
    מה דעתך על הדעה שהפצצה האיומה הזאת חסכה סבל לאנושות (אני בטוח שבהירושימה ונגאסקי חושבים אחרת) כי היא הצליחה להביא לסיום המלחמה..

    • גל,

      זו שאלה מאד מסובכת ומורכבת שצריך לדון בה בנפרד. בוודאי שקשה להגדיר את פצצת האטום כפשע מלחמה נפרד, בהנחה שמצדיקים את הפצצות התבערה הקונבנציונליות על יפן וגרמניה. בהפצצות על טוקיו נהרגו יותר אזרחים מאשר בהפצצה על הירושימה ונגסקי. לפצצת האטום, בכל זאת, יש נזק מיוחד- בכך שהיא המשיכה להרוג אנשים גם לאחר תום המלחמה בגלל השפעת הקרינה.

      לדעתי הסוגיה המרכזית היא: האם היפנים באמת עמדו להיכנע לפני הטלת הפצצה, והאם האמריקאים ידעו את זה. אלו שתי שאלות נפרדות, ותשובה חיובית לאחת אינה בהכרח מחייבת תשובה חיובית לשאלה השנייה.

      באשר לדעתי שלי, פעם חשבתי באופן די נחרץ שהטלת פצצת האטום היתה פשע במקרה הרע, ומעשה אכזריות מיותר ונקמני במקרה הטוב. זאת מפני שהשתכנעתי מדבריהם של חוקרים כמו בן עמי שילוני שטוענים שהטלת הפצצה (במיוחד השניה) לא היתה נחוצה. עם זאת, בזמן האחרון שמעתי טיעוני נגד משכנעים, והאמת היא שעכשיו אני כבר הרבה פחות בטוח, וחושב שאני צריך לקרוא יותר בנושא כדי לחוות דיעה מובהקת יותר.

  11. תודה על המאמר! אולי פספסתי, אבל מה עלה בגורלו של קאצו אחרי המהפיכה?

    ושאלה צדדית במקצת – אני קצת בוש להגיד שהידע היחיד על התקופה הוא מהספר "הארץ הטהורה" של אלן ספנס, שהוא מין שוגון (כמובן פחות טוב) של התקופה הזו. יש לך מושג כמה הוא אמין היסטורית? כמה מהתיאורים שלך במאמר דומים למדי למה שהוא מתאר שם.

    • קאצו היה מפקד כוחות הבקופו באדו ב-1868, והסכים להיכנע ללא קרב למפקד צבא המהפכה הקיסרי, סייגו טקמורי. ארבע שנים לאחר המהפכה הוא חזר לפוליטיקה, ומונה לסגן שר הצי, שר הצי וחבר במועצת הכתר. הוא הוסיף להיות מומחה בכיר לענייני צי, אם כי השפעתו הפוליטית היתה מוגבלת.

      את הספר "הארץ הטהורה" אינני מכיר. דווקא את שוגון קראתי. אתה ממליץ על "הארץ הטהורה"?

  12. כמובן שאין מה להשוות בין שוגון (אחד הרומנים ההיסטוריים הגדולים שנכתבו) ובין הארץ הטהורה, שהוא ספר די מינורי. הם דומים מהבחינה ששניהם עוסקים ביפן דרך אורח אירופאי, ושניהם מבוססים במידה כזו או אחרת על סיפור אמיתי וסביב רגע מאוד משמעותי של שינוי ביפן. שני הגיבורים של הארץ הטהורה הם בריטי בשם תומס גלובר ומי שעתיד להיות ראש הממשלה של יפן (שכחתי את שמו), והוא מציג אותם כחברים ואת גלובר כאחד מאלה שהניעו את המרד נגד השוגונים.

    אני נהניתי ממנו למדי, בעיקר כי הוא לימד אותי דברים שלא ידעתי. עושה רושם שהוא מתיימר להיות נאמן למדי לעובדות, ומכיל גם הפניות למקורות חיצוניים למי שרוצה ללמוד עוד. התיאור שלך של ה"שישי" די מזכיר את אחת הדמויות שם, שבעליל מהווה מעין תמצות של כל היפנים שהתנגדו לזרים.

    אם תקרא אותו אני אשמח לקרוא דיווח מה משם תואם את המציאות ומה שטויות מוחלטות.

    • באמת, תומס גלובר הוא גיבור הספר הזה? אם כך, אני בהחלט רוצה מאד לקרוא אותו. הוא תורגם לעברית?

      גלובר באמת היה אדם בעל השפעה גדולה מאד על המהלכים בתקופה, סוחר רב קשרים שניהל קשרי מסחר ענפים עם צ'ושו וסאצומה. הוא היה בקשר מצויין גם על סקמוטו ריומה וגם עם טקסוגי שינסאקו, מנהיג השישי בצ'ושו שהפך למפקד הצבאי של ההאן. גלובר נתן לטקסוגי ספינת קרב ב"הקפה", דבר שסייע לו מאד לנצח הן במלחמת האזרחים בצ'ושו והן במאבק כנגד השוגונאט.

    • האם מי שמוצג כ"ראש הממשלה" לעתיד של יפן הוא איטו הירובומי או ימגאטה אריטומו?

      • איטו הירובומי.

      • יהיה מרתק לראות איך הוא הציג את איטו. איטו הירובומי הוא אחד מהאבות המייסדים של יפן המודרנית, והאדם שתרם יותר מכל לכתיבת חוקת מייג'י על יתרונותיה וחסרונותיה. הוא גם ממעצבי הדיפלומטיה היפנית של סוף המאה ה-19. מאוחר יותר הוא גם ייצג את ראשית הקולוניאליזם היפני בקוריאה, ונרצח על ידי מתנקש קוריאני.

  1. פינגבק: רומן היסטורי – ביקורת מודרנית | יפן מונוגטארי

  2. פינגבק: הסמוראי שהדליק זיקוקים: לורד שימאזוּ היסאמיצוּ ומאבקו בגלגלי הזמן « הינשוּף

  3. פינגבק: פרשת מריה לוּז – איך בוטלה העבדות ביפן? | הינשוּף

  4. פינגבק: אורז לאנשי שלומנו: שערוריות שחיתות בדמדומי יפן הסמוראית | הינשוּף

  5. פינגבק: הכה את המומחה: סושי, אומנויות לחימה ואלימות פוליטית | הינשוּף

  6. פינגבק: רצחניים אבל אופטימיים | הינשוּף

  7. פינגבק: ארץ ערפילים ואש: מסע לדרום יפן | הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: