שיטת הלקרדה

מה משותף לימין ולשמאל, ליהודים ולערבים, ומעכיר את הדיון הציבורי בארץ עד כדי מיאוס? הכירו את שיטת הלקרדה.

מאמר זה פורסם גם באתר במחשבה שנייה.

שורת החוקים החדשים שגאוני הימין ניסו להעביר בכנסת בזמן האחרון, ביניהם הגבלה על תרומות של ארגוני שמאל ואף צמצום מסיבי של זכותם לעתור לבג"ץ, אינם רק מסכנים את הדמוקרטיה ואת מעמדה הבינלאומי של ישראל, אלא משקפים מגמה מסוכנת בשיח הציבורי שכדאי לתת עליה את הדעת.

 מובילי השיח כיום, מימין ומשמאל, בציבור היהודי ובציבור הערבי, חוטאים ברובם בכשל לוגי שניתן לכנותו "שיטת הלקרדה" (Red Herring). השם לקוח (כמשל בלבד, כמובן) מתרגיל של עבריינים שנועד להטעות כלבי משטרה: הפושע מפזר דגים מלוחים וכך מסיט את מסלול הריח של הכלב מהמטרה. בשיח ציבורי, בעלי "שיטת הלקרדה" זורקים פרובוקציות ושמות גנאי כדי להסיט את הדיון מעיקרו, ומתמקדים בקטלוגו של היריב במקום בתוכן דבריו. בשמאל ובציבור הערבי, למשל, כל ביקורת מימין נתפסת לעיתים קרובות כ"פשיזם" או כ"גזענות", אפילו אם יש בה טעם. אולם הימין עצמו שכלל את שיטת הלקרדה עד כדי שלמות, במנהגו לקטלג מספר הולך וגדל של אנשים כ"אנטי ציונים" במקום להתווכח ברצינות עם הטענות שלהם.

גם הם מתבלבלים מריח של לקרדה

 דוגמא מצערת במיוחד לתופעה הוא בן דרור ימיני, עיתונאי חד ואינטליגנטי בעל כוונות טובות, שממאמריו האחרונים עולה ניחוח מתחזק והולך של לקרדה. בתחילת שנות ה-2000 התחיל ימיני, שנודע קודם לכן כפעיל שלום, במסע של ביקורת כלפי השמאל הרדיקלי שמנהל, לדעתו, "תעשיית שקר" כנגד מדינת ישראל. בהקשר הזה, רבות מטענותיו נכונות, ובעצמי ביקרתי את השמאל הרדיקלי על רשלנות, צביעות, אוטופיזם ונטייה לזלזל בעובדות. הבעיה היא, שההגדרה של ימיני ל"שמאל האנטי-ציוני", שנמצא מבחינתו מחוץ לגדר, הולכת ומתרחבת. בהתחלה, הביקורת שלו כוונה לרדיקלים ביותר, כמו גדעון לוי וכותבים אחרים ב"הארץ". בשלב הבא, פנה ימיני למרצ, וחילק גם אותה לאגף "ציוני" ולאגף "אנטי-ציוני". לבסוף, סיפח למחנה ה"אנטי-ציוני" גם את ה"סופרים" ו"אנשי הרוח" כמו עמוס עוז ודוד גרוסמן ושרים לשעבר ממפלגת העבודה כמו יצחק הרצוג. לאחרונה, לא יאומן כי יסופר, גם אהוד אולמרט ציפי לבני הפכו לסייעני המחנה האנטי-ציוני, אף על פי שימיני מכיר בכך שהם ציונים בלבם וכוונותיהם אינן רעות. מי שטוען, למשל, שישראל אשמה בקיפאון בתהליך השלום, ביחד עם הפלסטינים, הופך לנספח למחנה ה"אנטי-ציוני", אפילו אם מדובר בראש הממשלה לשעבר. ימיני מכחיש זאת נמרצות, אבל בפועל- כל ביקורת חריפה על ישראל, שאינה מלווה ב"אבל", בהתנגחות ב"תעשיית השקר" או בהשוואה למדינות ערב, הופכת אצלו מיד לאנטי-ציונות במקרה הרע, או לסיוע לאנטי-ציונות במקרה הטוב.

בן דרור ימיני. מינוני לקרדה הולכים וגוברים

נעזוב לרגע את העובדה, שדווקא אלו שמותחים ביקורת חריפה, מצביעים על פגמים חמורים ומאתגרים את השיח הציבורי, אפילו באופן מוגזם – הם לפעמים פטריוטים לא פחות, ואולי אפילו יותר, מאלו שמשבחים ומהללים את המדינה ללא הרף. ימיני, כמובן, מלגלג על הטענה שאלו שמותחים ביקורת חריפה, חדה ולא מהולה במים (בלי "אבל בסוריה יותר גרוע…", "נוער הגבעות פוגע במדינה אבל גם השמאל…", "הערבים מופלים אמנם בארץ, אבל גם באירופה"), באמת מעוניינים להציל את המדינה מאסונות שעלולים להתרגש עליה. כאן, מכל מקום, הייתי רוצה להתרכז בהיבט המסוכן יותר, הלקרדאי, של השיח החדש הזה.

 הבה ננתח את ההיגיון של ימיני. "ציוני", לדידו, הוא מי שתומך ב"הגדרה עצמית לעם היהודי". מי שעורך "דמוניזציה" לישראל, (וההגדרה של ימיני לדמוניזציה הולכת ומתרחבת מיום ליום) הוא אנטי ציוני. "ציוני" זה טוב, "אנטי ציוני" זה רע. לא מספיק סתם לומר שאתה ציוני. ימיני לא מאמין לכל אחד. אהוד אולמרט ויצחק הרצוג, למשל, אומרים שהם ציונים אבל מסייעים בפועל למחנה האנטי-ציוני. ה"אנטי-ציונות" גם מדבקת. אם, למשל, עמוס עוז יושב לצד אנשים שהוגדרו כ"אנטי ציונים" בדירקטוריון של הקרן החדשה לישראל, אז גם הוא הופך לאנטי-ציוני. אוי לרשע ואוי לשכנו.

אוי לרשע ואוי לשכנו. עמוס עוז בועידת ג'יי סטריט

הבעיה בשיח הציבורי הזה, בדיוק כמו הלקרדה שמטה את כלבי המשטרה ממסלול הריח הנכון, הוא שהוא מכוון את הדיון הציבורי למסלול עקר, תפל ומסוכן. כל מי שמוגדר כ"אנטי ציוני" או "שייך לתעשיית השקרים" הופך לאויב שצריך להוקיע ולגנות, ולא לבר פלוגתא שיש להתייחס לדבריו ברצינות המתחייבת. כתוצאה מכך, מכיוון שהגדרת עצמך כציוני איננה מועילה כבר, אנשים ייאלצו להשקיע את רוב מאמציהם בניסיון עקר וממושך לשכנע שהם "ציונים", במקום לנסות להוכיח שהם צודקים. כך, הדיון סוטה מהמהות ועובר להתמקד בתויות. הם גם עלולים לפחד לומר דברים מסויימים, שמא לא יוקעו כ"אנטי-ציונים". מעבר לכך, מדוע אי אפשר ללמוד גם מאנשים שאינם ציונים? האם כל מי שאינו ציוני טועה תמיד? ולמה, למען השם, אי אפשר פשוט לדבר, להתווכח על עובדות ונתונים ולהחליף מידע, בלי לנסות לקטלג אנשים לקבוצה של "אחר" שנוא ובזוי?

 ימיני יכול לומר בתגובה, שהוא אכן עונה עניינית לטיעונים של יריביו, ומגבה את דבריו בעובדות ובנתונים. לא אדון כעת בטיב העובדות והנתונים האלה, שלעיתים קרובות אני חולק על אמינותם. בעתיד הקרוב, אני מתכוון לפרסם מאמר שיפריך את טענות ימיני בכל הנוגע למסמכי אל-ג'זירה, למשל. הבעיה היא לא בויכוח, אלא בקטלוג. כאשר אתה מקטלג לא אדם אחד, לא שניים, לא שלושה, אלא מספר הולך וגדל של אנשים כשייכים ל"אחר" זדוני במקרה הרע, וכ"אדיוטים שימושיים" במקרה הטוב, אתה לא מעורר דיון עניייני, אלא מסיט ובסופו של דבר מחניק אותו. אם הם "שקרנים" או "אדיוטים", אז למה להקשיב לדבריהם, שלא לדבר על, רחמנא לצלן, ללמוד מהם משהו? בשיח מסוג זה, אפילו ויכוח שמתחיל באופן ענייני, הופך במהירות לריטואל קולקטיבי של גירוש שדים.

טקס קולקטיבי של גירוש שדים. אבל אם השד השמאלני ייעלם, מי יהיה הבא בתור?

חבל, כי כוונותיו של ימיני טובות. כאשר פגשתי אותו בבוסטון, התרשמתי שהוא מוכן לשמוע ולהקשיב לטיעוני הצד השני. לעיתים קרובות הוא מגלה הגינות רבה ומתקן את את עצמו כאשר הוא טועה, כמו במקרה של אחמד טיבי ו"מבט לתקשורת הפלסטינית". באמת ובתמים הוא מעוניין להילחם בדמוניזציה של ישראל בעולם. הבעיה היא ש"שיטת הלקרדה", בה הוא משתמש יותר ויותר, תורמת להעכרת הדיון בישראל וליצירת אווירה של ציד מכשפות.

וזה באמת עשוי לפגוע בתדמיתה של המדינה. אפילו יותר ממאמריו של גדעון לוי.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אפריל 6, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 54 תגובות.

  1. היי דני,

    כרגיל, קריאה של פוסט שלך זה עבודת מחקר שלמה, אז אני מראש מתנצל על שעוד לא נכנסתי ללינקים, אבל כקורא די אדוק של בן-דרור ימיני אני חושב שאתה קצת עושה לו עוול, בכל אופן הוא לא הדמות שהייתי מציג כדוגמה לשיטה שאתה מביא (ואם הפוסט אמור היה לעסוק בבן-דרור ימיני, היה עדיף לבחור דימוי אחר מאשר דימוי הרד-הרינג).

    אתה צודק בהרבה מהטענות – ימיני כותב בלהט מיסיונרי, הוא מחלק את העולם לשחור/לבן באופן די מוחלט, והוא קופץ יותר מדי למסקנות נוסח X מוסלמי => X אשם (המאמר הכי גרוע שלו לטעמי הוא זה שבו הוא ניסה להראות איך המוסלמים קשורים לכל הסכסוכים בעולם, ולא טרח להבדיל בין מקרים שבהם הם היו התוקפן ומקרים שבהם הם היו הקורבן) או כפי שכתבת X מבקר את ישראל => X שונא ישראל/אנטי ציוני וכו'.

    אבל עדיין, זה לא רד הרינג. רד הרינג, כפי שהגדרת את זה, זה ניסיון להסיח את הדעת או לייצר מטרות קלות. התשובה של מקארתי לאד מורו (שכולה השמצות בדבר היותו של מורו קומוניסט) מתאימה בצורה מושלמת להגדרה שהבאת. אבל ימיני לטעמי תמיד מתייחס עניינית ומביא דברים בשם אומרם ותוקף אותם. הוא תוקף את אולמרט קשות בעת האחרונה, אבל זה תמיד יהיה "איך אולמרט מעז לטעון שישראל היא הסרבנית אחרי שאבו-מאזן דחה את ההצעה שלו" ולא "איך מישהו מקשיב לפוליטיקאי המושחת הזה". כל הרעות החולות בנוסח "אל תצטרפו למחאה החברתית, היא מונהגת על ידי הקרן החדשה לישראל" או "מי שתומך בהעלאת התמלוגים לגז הוא סוכן איראני" (בחיי שראיתי את הטענה הזו אתמול, ולא סתם אלא בפרוטוקול ועדה הכלכלה…) לדעתי נעדרות מהטורים שלו.

    דבר שני, בן דרור ימיני מציג דווקא דמות ייחודית וחשובה של מי שחושב מחוץ לקופסה. הדעות הבסיסיות שלו – תמיכה בפיתרון שתי מדינות, התנגדות חריפה להתנחלויות, הבנה בצורך למצוא פיתרון של פשרה, היו ועודן דעות של איש שמאל. אבל הוא איש שמאל שמבין שהימין הפלשתיני גרוע בהרבה מהימין הישראלי והימין הזה כולל למעשה את רובו המוחלט של הצד הפלשתיני, מהחמאס ועד בל"ד. זה למעשה הקול היחיד בתקשורת שבכך אומר דברים שקרובים לדעותי שלי, ואני חושב שגם לדעותיך.

    אני חושב שבהתמקדות שלך בו (זה כבר הטור השני שלך שאני קורא שמאזכר אותו במקום מרכזי, ומסתבר שמתוכננים טורים נוספים), שאין בה שום רע לכשעצמה, אתה קצת נופל לפח של "ממנו הייתי מצפה ליותר". אני בכל זאת חושב שגדעון לוי הוא תופעה גרועה ומעצבנת הרבה יותר מבן דרור ימיני. מה גם שבשנים האחרונות זה כבר הפסיק להיות גדעון לוי כסמן קיצוני של הארץ והפך להיות עיתון הארץ כולו.

    וסליחה על האריכות…

    • ראובן,

      מעולם לא התכוונתי לומר שבן דרור ימיני טועה בהכל. להיפך- אפילו בפוסט כתבתי שעובדתית הוא צודק בדברים רבים. האם חושב "מחוץ לקופסה"? על זה אפשר להתווכח, ואני לא בטוח בכלל. המאמר שאני מתכנן לכתוב הוא למעשה על מסמכי אל ג'זירה, וההתייחסות לימיני היא רק בהקשר לתזה שלו לגביהם.

      אף פעם לא היה לי טור שהתמקד בבן דרור ימיני לפני הטור הזה. בטור על אחמד טיבי הזכרתי אותו, ובוודאי תשמח לשמוע שהוא השתכנע והתנצל באופן פומבי לפני אחמד טיבי על הטעות.

      הלקרדה שאני מדבר עליה היא מסוג מאד ספציפי: להכניס יריבים פוליטיים לתוך מן תגית או קטלוג, באופן שמגחיך אותם או הופך אותם לאחר שצריך לצעוק עליו, אבל אף פעם לא ללמוד ממנו או לנהל איתו ויכוח קונסטרוקטיבי. בשמאל רבים עושים את זה עם הגדרות כמו "המתנחלים", "פשיסטים" וכדומה, ובימין מדובר בכינוי "אנטי ציונים". לצערי- ימיני אימץ את השיח המסוכן הזה במלואו. מה שהקפיץ אותי במאמרים שלו (ובגלל זה החלטתי למעשה לפרסם את המאמר) היה הביטוי "מתחזים לציונים". היינו- גם אנשים שאומרים שהם ציונים, לא מאמינים להם. וזה פותח תיבת פנדורה איומה ונוראה. מי ערב שמחר, מישהו עם השפעה בדעת הקהל לא יחליט לקטלג את ימיני, או אותך, או אותי, כאנטי-ציונים? זה מדרון חלקלק שחייבים לבלום, אחרת נגיע לאווירה של ציד מכשפות.

      יש לי לא מעט ביקורת על גדעון לוי, אבל אני חושב שיש גם צד חיובי בכתיבה שלו. אבל זה יהיה נושא למאמר נפרד.

      • בלי קשר לדעות על בן דרור ימיני, אני חושב שהוא פשוט לא דוגמה טובה למאמר הזה. אני חושב שכשהוא יציג מישהו כציוני-מזויף/פוסט-ציוני/אנטי-ציוני או כל גינוי גנאי אחר, זה בדרך כלל יהיה כתגובה למשהו שהמישהו הזה אמר. אז גם אם התגיות הללו מגוחכות ולא מוצלחות, אני לא חושב שהן מובאות כהסחת דעת.

      • קח לדוגמא את מה שהוא כותב על הסופרים – הוא מגנה אותם על כך שהביקורת שלהם על ישראל "מסייעת למחנה האנטי-ציוני", אבל לא מתמודד באופן הוגן ורציני, ללא הגחכות, עם הביקורת לגופה.

      • האם אתה מתכוון לטור הזה?

        http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=3555

        אני לא אומר שהטענה שלך מופרכת, ואני חושב שבכלל מה שנעשה לקרן החדשה לישראל (שקצת יצא לי לראות את "הזרוע הצבאית" שלה – שתי"ל – בפעולה והם עושים עבודת קודש בעיני) זה לינץ' מהסוג הגרוע ביותר. אבל אני חושב שאפילו כאן זו ממש לא הטענה של ימיני. זה בכל זאת טור שדן בתפקיד העקרוני של אנשי רוח, מציג דוגמאות ובסופו של דבר מקונן על הבדידות המזהרת של ימיני במיקומו הנוכחי. בכלל, יש נטייה בארץ להציג "מרכז" כטריטוריה נטולת אידיאולוגיה וכלב הקוצנזוס (כמובן שזוועות כמו קדימה עושות שירות מצוין לעמדה הזו). ימיני מוכיח שהרבה יותר קשה להיות איש מרכז אידיאולוגי – וזה בעצם הטיעון העיקרי שלו, שמקובל עליו שעל אנשי רוח להיות ביקורתיים וחושבים מחוץ לקופסא, אבל למעשה תמיכה אוטומטית במה שנקרא "עמדות השמאל" לא מבטאת חשיבה ביקורתית אלא בדיוק להיפך. בכל אופן, אם לחזור לנקודה, אני לא חושב שהוא בורח מאיזושהי אמירה ישירה ונוקט את הטקטיקה ההרינגית. בודאי שיש דוגמאות טובות יותר לתזה של הפוסט שלך.

        ואם כבר, נצטט את הפיסקה הבאמת משמעותית של הטור שלו שאין בה שום דבר הרינגי וכולה עיסוק במהות:

        "לפני חודשים אחדים פרסמה קבוצת "אנשי רוח" תמיכה בהצהרת העצמאות הפלסטינית. עצומה מתונה לחלוטין. תמיכה בהצהרת העצמאות הפלסטינית גם משום שיש בה, לדעתם, חיזוק להצהרת העצמאות של ישראל. בשיחה עם אחד החותמים הבהרתי לו שאני תומך ברעיון המרכזי, של שתי מדינות לשני עמים. אלא שמטרת המהלך הפלסטיני הייתה הפוכה: מחטף שנועד למנוע את הפתרון של שתי מדינות, לטובת הקמת מדינה פלסטינית, ללא הסדר שלום. עמיתי לשיחה הציג לי את קשריו המצוינים בצד הפלסטיני, וטען שהוא יודע בוודאות שמדובר במהלך לקידום השלום. אשר על כן, הצעתי לו דבר פשוט: אנא, הצג לי מאה אינטלקטואלים פלסטינים, רק מאה, שיחתמו על ההכרזה שלכם, שתומכת בבית לאומי לעם הפלסטיני, לצד בית לאומי לעם היהודי. אין בעיה, הוא אמר לי. אני לא רוצה לתסכל אותך, אמרתי לו. בוא נסתפק בעשרה. לא במאה. זה קרה בחודש ספטמבר. עברה חצי שנה. הוא עדיין לא גייס איש רוח אחד."

      • ראובן,

        בוודאי שיש דוגמאות נוספות, אולי טובות יתר, ללקרדה. אתה מוזמן להביא אותן. לא הייתי כותב את הפוסט הזה על ימיני, אלמלא הוא היה מזכיר שוב ושוב את אלו שהוא מכנה "המתחזים לציונים", או הופך את עמוס עוז לאנטי-ציוני רק כי הוא יושב ליד אברום בורג בישיבות של הקרן החדשה. וזה הקפיץ אותי.

        אני חושב שיש במאמר שציטטת כאן ריח לקרדאי חריף מאד. יוצא, שכל מי שתומך (למשל) בהכרזת העצמאות הפלסטינאית שייך לאותה "מקהלה" של אנשי רוח. ומכיוון שמדובר ב"מקהלה", אז למה צריך להתייחס ברצינות לדברים שהם אומרים?

        וימיני לדעתי לא מתייחס ברצינות הראויה. מדוע, למשל, אי אפשר לחשוב שהכרזת עצמאות פלסטינית תועיל למעמדה של ישראל, אפילו אם הפלסטינים לא מכירים ב"בית לאומי לעם היהודי"? הרי הרשות הפלסטינית הכירה במדינת ישראל. האופי של מדינת ישראל היא לא עניינה. לא דרשנו דבר כזה לא ממצרים, ולא מירדן, ולא מאף אחד אחר. הדרישה הזאת הומצאה בזמן האחרון כדי לשים עז נוספת בפני המשא ומתן. אבל לא- מספיק שאני תומך במשהו פלסטיני, או חושב שלישראל יש חלק באשמה לדברים שקורים, וכבר אני נמצא ב"עדר" או "במקהלה", בלי קשר לעובדה שאני לא מסכים עם השמאל בנושאים רבים אחרים.

      • ודרך אגב, קושיה קטנה: אם הפלסטינים מתכננים להקים מדינה באופן חד צדדי, איך זה יכול לחתור תחת הפתרון של שתי המדינות? לימיני פתרונים.

    • אוי ואבוי – ראובן, מסתבר שאני מסכימה איתך כמעט בכל מילה.
      אם אתה רואה בבן דרור ימיני מייצג די בודד של דעותיך בתקשורת, וכנ"ל אני – מה זה אומר על הדעות שלנו, או לחילופין על בן דרור ימיני?

      • את מסכימה עם ימיני גם לגבי עמדותיו היוניות, או רק לגבי ביקורתו על הצד הפלשתיני?

  2. אני חושב שהבעיה, גם בארץ וגם בעולם, היא עמוקה יותר. כפי שלואיס קרול חזה, המילים (וליתר דיוק, מונחים) מאבדות את משמעותן. כאשר כל אנטישמי יכול לטעון שהוא רק אנטי ציוני (כמו שנטען לאחרונה בהקשר לרציחות בטולוז); כאשר אדם כמו ריצ'ארד סילברסטיין (שבאמת לא מקפיד לבדוק עובדות) יכול להגדיר עצמו כציוני כאשר הוא עוסק יומם ולילה בעלילות נגד ישראל; כאשר אנשים קוראים לחרם נגד ישראל "למען ישראל" וכן הלאה. גם הימין חוטא בזה, למשל כאשר הוא מאשים באנטי ציונות ואף באנטישמיות (או לפחות סוג של) את כל מי שאינו תומך לחלוטין בהתנחלויות ומוכן להכיר שלפעמים בסכסוך בין יהודי לערבי, הערבי צודק (מספיק להסתכל על השיח שבא בעקבות פרשת הבית בחברון).

    מצד אחד, ההגדרות מאבדות את משמעותן. מאידך, אין לנו אפשרות לקיים דיון בלי הגדרות. התוצאה היא ניוון השיח הציבורי, וחבל.

    וחג שמח לכולם!

    • נדב,

      אין לי בעיה עם הגדרות, יש לי בעיה עם הגחכה והדרה. היינו- מיתוג של יריבים פוליטיים בתוך הגדרת גג, שמרמזת שאין להקשיב להם או לקחת אותם ברצינות. זו שיטת הלקרדה, והיא מסוכנת להחריד מהסיבות שהזכרתי.

  3. דני נראה לי שאמצת חלק משיטת כתיבתו, שניכם מתחילים בסוג של ביקורת עצמית ואז עוברים למתקפה כללית על הצד השני.
    כשאני מפסיק להתעצבן מהצביעות די משעשע אותי לראות איך בשמאל דואגים "למעמדה" של ישראל בעולם מאיזה חוק שולי, וזה אחרי שלא הפסיקו להכפיש, לפגוע, לפעול כנגד המדניות של הממשלה. בהחלט דאגה אמיתית.

    לגופו של מאמר, אפשר לומר שימני הוא מגדלור בתוך תקשורת אפלה, כשהתקשורת בארץ היא שמאלנית ומנותקת מהציבור, לחשוב שמאמר דעה של אדם אחד זה מה שמשפיע על השיח הציבורי זה פשוט פתאטי.. ימני פשוט מיצג את דעתו של רוב הציבור שמודר מהתקשורת.
    ישראל נמצאת תחת מתקפה של דה לגטמציה בעולם וימני הוא הראשון לזהות את זה (מזכיר קצת את ביבי) ולכן הוא כל כך מזדעק נגד אותם אנשי רוח מטופשים.
    אני בכלל לא מבין על איזה דיון ציבורי אתה מדבר, השמאל לצערי נטש את כללי הדמוקרטיה ושינה אסטרטגיה, בשמאל כבר התייאשו מהציבור הישראלי שמעיז לגלות דעות אחרות ולכן הוא פונה לעולם שיכפו על ישראל פתרונות/כניעה שרוב הציבור לא רוצה בזה, וזה ידידי לא רק לא דמוקרטי זה גם עונה להגדרה של בגידה.
    וקצת הגינות ידידי, לך מותר לכנות את המתנחלים כובשים, לדרוש לגרש אותם מביתם לומר שהם סכנה למדינת ישראל ושהם יגרמו לאסון לעם ישראל אבל חס וחלילה אסור לבקר אותך למרות שלדעתם אתה והנסיגות שלך מסוכנות למדינת ישראל…

    ולסיום הערה,
    אומנם לא מדובר בפרסום עיתונאי וכללי האתיקה שונים אבל מיכון שאתה כותב לגופו של אדם נראה לי שההגינות מחייבת לבקש מבן דרור ימני תגובה לפרסום שלך.

    חג שמח לכולם

    • גל,

      אם אתה חושב שביקורת נגד מדיניות הממשלה, מבית ומחוץ, היא בגידה- נראה לי שהמשטר שאתה דוגל בו אינו משטר דמוקרטי אלא משהו אחר. דמוקרטיה היא לא רק החלטת הרוב, אלא גם זכויות המיעוט. וחלק אלמנטרי מזכויות המיעוט היא להביע את דעת הנגד שלו בכל פורום, לאומי או בינלאומי, בכל זמן ובכל מצב. אם זו בגידה אז אני בוגד מוצהר.

      מעבר לזה, השאלה הזאת בכלל לא היתה נושא המאמר. הנושא היה הנטייה הישראלית לקטלג את היריב שלך באיזה תג כדי להגחיך אותו ולהימנע מהתמודדות עם העמדות שלו. זה למעשה בדיוק מה שעשית כרגע עם התג "שמאל".

      לא טענתי שמאמריו של בן דרור ימיני מייצגים את כל הציבור- פשוט השתמשתי בהם כדוגמא אחת מני רבות לתופעה הזאת.

      דרך אגב, כפי שכתבתי אני מכיר ומעריך את בן דרור ימיני למרות המחלוקות הקשות. מדרך הטבע שלחתי לו את המאמר והוא כבר הגיב באופן מפורט. אם הוא ירצה, התגובה שלו תפורסם באתר באופן מיידי.

      • אני עושה אבחנה חדה וסביר להניח שגם ימני בין ביקורת פולטית בתוך החברה הישראלית ולחיות בשלום עם הקיצונים וההזוים שבאנשי השמאל כולי תקוה שמחלת הנפש אינה דבר מדבק.
        הבעיה נוצרת שמגיע ביקורת על ממשלת ישראל כלפי חוץ, כאן המצב מורכב יותר ויש שתי נקודות שצריך לשים לב אליהן, אחת שבכל מדינה דמוקרטית בעיתות חירום ומלחמה הדמוקרטיה נסוגה לצורך שמירה על אינטרס המדינה (וזה בהחלט מסוכן אבל הכרחי) הנקודה שניה היא מסע הדה לגטמציה בעולם נגד ישראל והתפיסה האישית של כל אחד מאיתנו כמה זה סכנה אסטרטגית למדינת ישראל.
        הביקורת של השמאל הישראלי בעולם על הממשלה נעה על קשת רחבה מאוד, משמאל מתון שהביקורת או הדעות שלו לגטמיות והבעיה רק שזה משחק לידי אותם שונאי ישראל בעולם, ועד לאותם מטורפים שקוראים לעולם להחרים את ישראל לרוב בתוספת הצגת הסכסוך בצורה מאוד צרה ואנטי ישראלית ועד הכפשה ושקרים כנגד מדינתו והם עונים להגדרה בוגדים וזה ענין של זמן עד שיחוקקו חוקים שיטפלו בהם באופן אישי.
        זה שאתה לא רואה את הקשר של הנושא הזה למאמר היא שורש הבעיה כי כל עיסוקו של בן דרור ימני היא מלחמה במערכת הדה לגטמציה שמתנהלת נגד ישראל בעולם. זכותך לזלזל או לא להסכים לחומרת התופעה הזאת והשלכותיה אבל לנתק את הקשר בין שני הדברים זה פשוט לא להבין על מה הוא כותב

      • "אני עושה אבחנה חדה וסביר להניח שגם ימני בין ביקורת פולטית בתוך החברה הישראלית ולחיות בשלום עם הקיצונים וההזוים שבאנשי השמאל כולי תקוה שמחלת הנפש אינה דבר מדבק."

        תוכל להסביר לי למה התכוונת בדיוק במשפט הזה? כי אני לא הבנתי. תודה.

        האם יש חוק שאוסר עלי לבקר את הממשלה גם בחו"ל? זה רעיון אנטי-דמוקרטי שמשום מה השתרש בישראל, ולא קיים בשום מקום אחר בעולם.

        וישראל היתה במצב חירום מרגע היווסדה, כך שזה לא ממש מרגש אותי.

      • אם תתעלם מהערות הציניות שלי זה מאוד פשוט אין בעיה שבדיאלוג הפנימי שלנו תאמר מה שתרצה תבקר ותנסה לשכנע מצידי תקרא לי נאצי פאשסיט וגזען (הכונה כמובן לדו שיח שיש בין ימין לשמאל) כמו שבשמאל לא צריך אישור על הנאמנות שלהם בימין לא צריך הטפות על המוסר שלהם.
        הבעיה שיותר מדי אנשים בשמאל פונים לעולם ובעיקר למדינות המערב שיכרחו את ישראל לפעול בהתאם לאגנדה שלהם וזה מה לעשות בגידה בעם, אני לא נכנס לפן החוקתי מה שבטוח זה שזה לא מעשה דמוקרטי והגון.
        ימני מזהה את הבעיה הזאת ואת הדה לגטמציה לישראל ונגד זה הוא יוצא בכל מאמריו חלק הוא תוקף כי הם שותפים פעילים למעשה זה, וחלק הם "אדיוטים שימושים" שגם אם יש דבר בטענותיהם הם פשוט הולכים לאיבוד במסע הדה לגטמציה.
        בכל מקרה כל הפוסט שלך קצת אבסורדי. זה לא רק העיתון לאנשים חולים זה כמעט כל התקשורת שמבצעת דה לגטמציה לציבור ענק שנשלח להתיישב על ידי המדינה, קיים טרור מחשבתי באקדמיה ויש נסיונות לחרם תרבותי וכלכלי על המתנחלים ולך מה שמפריע זה טור דעה בעיתון הולך ונעלם?
        על זה נאמר גמל שלא רואה את דבשתו

      • מעולם לא קראתי לך נאצי או פשיסט. זה אתה שמשתמש בביטויים כמו ב"בוגד" או "העיתון לאנשים חולים". הייתי מציע לך, דרך אגב, לקרוא יותר בעיון את העיתון הזה כדי להבין לפחות את הנימוקים והשקפת העולם של הצד השני.

        אם מתיחת ביקורת על ישראל מעבר לגבולותיה היא בגידה- אז אני בוגד מוצהר. אתה מוזמן לדווח לשב"כ אם תרצה.

        האם תוכל לתת לי ראיות ל"טרור המחשבתי" שקיים באקדמיה, מעבר לקשקושים הלא ברורים של אם תרצו?

      • חס ושלום אתה לוקח את דברי למקום שלא התכונתי אליו, בוגדים נאצים פאשיסטים זהו לצערי הדיון הציבורי שהשתרש בארץ ולכן השתמשתי במונחים האלה. בוגדים מבחנתי זה אותה קבוצה מצומצת של אנשי שמאל שקוראים להחרים את ישראל איתם אין לי שיג ושיח. אותך לעומת זאת אני מאוד מעריך יש בך הגינות רבה יותר מרוב אנשי שמאל עם עמדות זהות לשלך.יש לך ידע נרחב גם על אירועים היסטורים וגם על המצב העכשוי במדינות רבות כך שתענוג לקרוא את הפוסטים שלך. אני אמנם חולק עליך על איך צריכה להיראות המדינה שלנו ולא מצליח להבין איך עם כל הידע שלך אתה מצליח להגיע למסקנות כל כך לא רציונליות (לדעתי כמובן) אבל זה משהו שאני יכול לחיות איתו בשלום.
        ודרך אגב את עיתון הארץ אני לא אקרא כי לא אתן להם את הכסף שלי, אבל אני גולש באתר שלהם, בכל זאת יש להם כתבות נהדרות שהם מביאים מחול (ולשמחתי מצליחים לתרגם אותו בלי לדחוף את המילה כיבוש) בין לבין אני מצליח להבין את הלך הרוח בעיתון

      • הייתי רוצה לומר שאני קונה באופן קבוע את עיתון הארץ ואשמח לתת להם כסף, אבל האמת היא שלא קניתי עיתון כבר כמה שנים. אני קורא בעיקר מהדורות אונליין, ומשלם רק עבור מהדורת הדפוס של-Foreign Affairs.

  4. מסכימה עם כל מילה, נתקלתי בזה לא פעם ולא פעמיים בדיונים הקטנים שאני מנהלת וזה בהחלט הופך לחלק מסוכן ומיותר מהשיח הפוליטי בארץ.

  5. מתחשק לי להסכים אתך בעניין ההדרה והתיוג – לי, למשל, זכור היטב כיצד הפרופסור המכובד וההומניסט הגדול שלמה זנד, עצר אותי בימים העליזים שלפני ההתנתקות (הלכתי בגילמן בחולצת "תא כתום" וחילקתי פליירים) והכריז שמבחינתו, אני ושכמותי נמצאים מחוץ לשיח הדמוקרטי, שאנחנו פשיסטים, ולו רק יכול היה, היה תולה אותנו על עצים. (בקשר לדבר האחרון אני לא בטוח עד הסוף – בכל-זאת עברו כמה שנים והזיכרוני התעמם מעט. אולי הייתה שם איזו דרך פעולה רצויה אחרת.) וזה, אגב, לפני שהוא שמע אותי מוציא מילה אחת. אין ספק שדבריו היו ענייניים ונטולים את כל הלקרדיות הימנית/ימינית הזאת שאתה מדבר עליה.

    • יגאל,

      אני לא יודע למה אתה משער שיש לי חשק להגן על שלמה זנד. שלמה לא מדבר גם איתי כי הוא חושב שאני פשיסט, כך שאתה בחברה טובה. למעשה, הוא השתולל וצרח עלי מול קפטריה מלאה בסטודנטים.

      מעבר לעניין האישי, מה ששלמה עשה לך זו דוגמא קלאסית לשיטת הלקרדה במובנה הגרוע ביותר. גם במאמר אמרתי שהטקטיקות הפסולות האלה משותפות לימין ולשמאל כאחד, ולי באופן אישי אין שום בעיה למתוח ביקורת על שני הצדדים.

      • אתה לא תאמין, אבל איכשהו, הייתה לי תחושה מקדימה לגבך ולגבי זנד.
        (:

      • עכשיו סקרנת אותי. למה היתה לך תחושה שלא הסתדרתי עם ההיסטוריון הדגול?

      • עץ התגובות קצת מוזר, אז אגיב פה – סתם הייתה לי תחושה, קרא לזה אינטואיציה. חוץ מזה, זנד הוא ילדה היסטרית בת 66. אני מניח שלידה בלינץ, כמו הילדות בה, לא עושים טוב לשיווי המשקל הנפשי של האדם.

  6. יכולת לתמצת את המאמר שלך לשורה אחת
    הדו שיח הפוליטי במדינת ישראל, נשען על אמוציות ולא על עובדות (ותראה את ההשתלחויות באהוד ברק, שאני לא מחסידיו כדוגמה)
    ויש לי הפתעה בשבילך, גם אתה חלק מהסיפור. תבדוק את צורת ההתבטאות שלך, וזה לא נאמר לגנות, אני בטוח שאם כל אחד מאיתנו יחדל מההתקפות האישיות לגופו של אדם ויתחיל לבקר גופם של דברים, אולי אפשר יהיה להגיע לאיזשהו שיח עובדתי.
    אחד הדברים הנוראיים זה שפוסלים ציבורים שלמים בציבור הציוני כי הם מתנחלים וגוזלים קרקעות, כשהאשמות הללו מגיעות מקהלים שעשו אותו דבר 18 שנה קודם, זה נשמע לא רציני וצבוע. השיח צריך לסוב סביב היתרונות המדינים בפיתרון א' מול היתרונות המדינים בפיתרון ב', לכל השיח אמוציונלי אין לו מקום.
    לכן אני מעדיך לא להתייחס למה שאתה כותב על ימיני. אם תרצה על העובדות אפשר לדון.

    • עודד,

      אני לא חושב שהעניינים שהזכרת כאן, עם כל חשיבותם, הם נושא הפוסט שלי.

      לא כתבתי על שימוש באמוציות. זו בעיה נפרדת שראויה לדיון נפרד. אין לי גם בעיה עם התבטאות ל"גופו של אדם", כל עוד היא מנומקת היטב. כאשר אני אומר, למשל, שמיכאל בן ארי גזען- אני מסתמך על דברים שהוא אמר וכתב.

      אני לא מבין גם מה הבעיה בלטעון, שדברים שנעשו ב-1948 אינם צריכים לחזור על עצמם בימינו.

      הבעיה שלי היא אחת: כאשר מסבים את הדיון לאיזו קבוצה אנשים משתייכים (ציונים, לא ציונים, פוסט-ציונים או אנטי-ציונים) במקום לדון בטענותיהם. אין מנוס מתיוג: אפשר לתייג אדם אחד, שניים, שלושה, ארבעה. אבל כאשר מתחילים לתייג אנשים באופן גורף, זו כבר בעיה חמורה מאד. מדוע? נניח שאני טוען שאנטי-ציונים הם אויבי המדינה. בשלב הבא, אני טוען שפלוני, שביקר בחריפות את התנהגות צה"ל ב-1948, למשל, הוא אנטי-ציוני. משמע- פלוני הוא אויב המדינה. ז"ת- אני משליך על אדם ספציפי את כל התכונות המזוהות עם הקבוצה אליה הוא מתוייג, בלי לבדוק לעומק האם כל התכונות הללו, או רובן, מתאימות גם לא.

      וכאשר אנשים אומרים שהם ציונים ולא מאמינים להם, היינו- שוללים את זכותם להגדיר את עצמם אידיאולוגית, זו כבר בעיה חמורה פי כמה. כך נוצרת אווירה של ציד מכשפות.

      דרך אגב, גם בתגובה שלך ציינת ש"פוסלים ציבורים שלמים בציבור הציוני". האם לפסול קבוצות בציבור הלא-ציוני זה בסדר, או חמור פחות?

      • אז ראשית, אני התכוונתי לפוסלים ציבורים שלמים בציבור הישראלי.
        ורק לצורך הנושא, פסילה של ציבורים על פניו היא דבר שלא יעשה, וכמובן שלכל כלל יש יוצאים מהכלל.
        למשל גינטר גראס פסול בעיני, מעשיו כאיש צעיר והעובדה שהחביא והסתיר את עברו במשך תקופה כ"כ ארוכה פוסלים אותו (ואת כל מי שהיה חבר במפלגה הנאצית) מלהעביר ביקורת על מדינת ישראל לעולמי עלמיא, ולא משנה מהי הביקורת, יחד עם זאת לביקורת הגרמנית יש מקום חשוב. ואני מקווה שבזאת סיימנו את הנושא וההבדלים ברורים.

        אדם יכול להגדיר את עצמו כמו שהוא רואה לנכון, אבל כמו שאני יכול להגדיר את עצמי כציוני, יכול אדם להגדיר אותי כלא ציוני, בשני הדברים אין פסול, ולא ההגדרה היא שמשנה, המעשים הם אלו המשייכים אדם לקבוצה רעיונית. כמו שציין אחד הכותבים מעלה,ריצ'ארד סילברשטיין יכול להגדיר את עצמו כציוני עד מחר בצהריים, העלילות חסרות הבסיס שהוא מעליל על מדינת ישראל מעמידים ספק בהיותו ציוני.
        אתה טוען נגד התיוג הגורף, אבל התיוג בא להעיד ע"פ רוב על שיוכו של אדם, התיוג הוא שמאפשר לנו ללא מילים להבין מספר דברים על מוצאו , תרבותו ושיוכו הרעיוני של אדם והופך את התקשורת עם אותו אדם לקלה יותר. תיוג הוא כמו עמדות פתיחה ידועות מראש למו"מ. אני לא נגד תיוג. יש קבוצות רעיוניות שאני לא אהיה מוכן לדון עמם על שום דבר, למרות שבינהם אולי תמצא כאלו שזכו בפרס נובל לספרות.

        יחד עם זאת, אם הדיון בין הקבוצות יהיה נטול רגשות (ככל האפשר), אפשר יהיה לנהל דו/רב שיח למרות התיוג. וזאת כל אחד לפי הגדרותיו הוא.

        בהתייחס לזוית הראיה שלך על כך שזה בסדר מצד אנשים שחטאו בדבר מסויים לנגח אחרים על כך שהם חטאו באותו דבר 18 שנה אח"כ… אם תשווה את תנאי הפתיחה של מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים, אתה תגלה שתנאי הפתיחה דומים בכמה דברים, בין השאר בכך שלישוב היהודי בשנת 48 ולמדינת ישראל בשנת 67 לא הייתה אפשרות אחרת. אתה יכול לטעון שלהתיישב בשטחים – דבר שנעשה בעידוד ותמיכה פעילה של כל ממשלות ישראל מאז 67 ועד היום – מעמיד בספק את שאלה האופי היהודי של מדינת ישראל, ובכך אני אסכים איתך, אתה לא יכול לטעון שההתישבות בשטחי 48 היא בסדר מוסרית וההתישבות בשטחי 67 היא לא, זו אותה התיישבות באותם תנאים.

  7. וואו, חשבתי שאני הימני היחיד המכור לבלוג (למען האמת גיליתיו רק לפני כשבוע דרך קומפרס) והנה יש כאן חבורה שלמה. אז הנה שתי האגורות שלי:

    לכאורה אכן כל הסיפור עם הציונות לא רלוונטי. יש כאן וויכוח על נתונים וזהו זה. המתנחלים הכניסו לויכוח עניינים מיתיים ושיגעו את כולם, כך שגם מתנגדיהם, דוגמת גדי טאוב, במקום להתרכז בניתוחים ועובדות נסחפו אחריהם וענו להם באותו מטבע: אתם לא ציונים. כל זה מגוחך.

    מצד שני, יש כמה דברים העומדים לזכותו של ימיני:

    ראשית, טענה שגורה של שמרנים כמוני כנגד השמאל הציוני היא שבעוד הוויכוח ביננו לגיטימי והוגן הרי הבעיה עם השמאל הציוני זה חוסר האונים שלו ותחושות הנחיתות כנגד הרדיקלים למיניהם. (למעשה, ביקורת זו משותפת לאינטלקטואלים שמרנים וראה לדוגמא את הראיון של מנספילד מהאוניברסיטה שלך למכון הובר, המבחין שם בין הליברלים של המלחמה הקרה לבין רדיקלי שנות השישים והבעיה של הראשונים זה חולשתם לעומת התקפת האחרונים).

    הנה הוזכר כאן שלמה זנד וזו עשויה להיות דוגמא מעניינת. הפרופסור כתב ספר שרלטני בתחום שאיננו תחומו וההיסטוריונים של עם ישראל מטפלים בו בכפפות משי. יעקב שביט פרסם מסה פושרת ומלומדת ב"עיונים בתקומת ישראל". ישראל ברטל, שכתלמידו אני יכול להעיד על הטמפרמנט המזרח אירופי הסוער שלו, כתב ביקורת ב"ציון" ושם הוא מונה בניחותא אינספור טעויות.
    לו אינטלקטואל ימני היה חוטא בשערוריה דוגמת זו, או או מה ברטל היה עושה לו. די להיזכר במסע הצלב שלו נגד יורם חזוני בכדי להשוות.

    שנית, ככלות הכל ולמרות הכל יש קמצוץ אמת בטענות האד-הומינם למיניהם. השאלה שהשמאל הציוני צריך להפנות כלפי הרדיקלים היא: מהי האלטרנטיבה שלהם? ובהקשר המאמר כאן: מה ישראל צריכה לעשות בכדי שהם יפסיקו להאשים אותה?

    (לדוגמא, בעיה זו עומדת גם בפני השמאל-הדתי שהחרדים מאשימים אותם שהם אינם מאמינים כלל במעמד הר סיני וכל מתינותם היא פיקציה).

  8. לגבי בן דרור ימיני, גם אני הק' מצטרף לדעות קודמי כאן שלא היית צריך להיטפל אליו. איפה עוד ישנם עיתונאים בארצנו המנסים כמוהו לבסס את דבריהם על קישורים ונתונים?

    הבעיה עם בן ימיני שהוא פשוט איננו מתוחכם מספיק בכדי לטפל בשמאל הרדיקלי. הוא איננו מתמודד מספיק עם ערך הביקורת העצמית הממלכד את הרדיקלים, שכן ככל שהם מבקרים יותר את ישראל כך גם באופן הכרחי משתמע שישראל היא טובה יותר שכן היא מאפשרת ביקורת עצמית. וחוזר חלילה, עד שאנו מגיעים למעשים מוטרפים דוגמת זה של ניב גורדון שקרא להחרים את עצמו וגופו.
    דוגמא למישהו מתוחכם יותר מימיני המבין זאת ומתמודד עם הטירוף הזה כראוי באירוניה ובהומור זה אלכס יעקובסון וראה מאמרו ב"המרחב הציבורי" או ביקורתו השנונה נגד ז'קלין רוז.

    לסיום, אם יותר לי לזה מקרוב בא להזמין פוסטים אז אם אפשר אחד על שלמה זנד, והשני להבדיל על ניאל פרגוסון שראיתי שהזכרת אותו כמה פעמים כאן.

    • אהרון,

      ראשית כל- ברוך הבא לבלוג. אני מקווה לראות אותך כאן גם בהמשך.

      "לכאורה אכן כל הסיפור עם הציונות לא רלוונטי. יש כאן וויכוח על נתונים וזהו זה. המתנחלים הכניסו לויכוח עניינים מיתיים ושיגעו את כולם, כך שגם מתנגדיהם, דוגמת גדי טאוב, במקום להתרכז בניתוחים ועובדות נסחפו אחריהם וענו להם באותו מטבע: אתם לא ציונים. כל זה מגוחך."

      אני מאד מסכים איתך, וזה למעשה קרוב מאד למה שניסיתי לומר במאמר. לכל היותר אפשר להאשים מישהו שהתנהגותו, או המדיניות שהוא דוגל בה, פוגעות במטרה מסויימת שהציונות הציבה לעצמה. אז זה כבר ויכוח ענייני. אבל עיסוק אובססיבי במי ציוני, ומי לא ציוני – זו כבר לקרדאות מזיקה שיש להימנע ממנה.

      בנוגע לחוסר הנחיתות, או תחושת חוסר האונים של אנשי שמאל רבים כלפי הרדיקלים, זה נכון לפעמים. עם זאת, כדאי לקחת בחשבון שהדבר קיים כמעט בכל מחנה: אנשי ימין כלפי ימנים קיצוניים, מוסלמים מתונים כלפי פונדמנטליסטים, ודתיים לאומיים מתונים כלפי חרדים. לקיצוניים יש כוח משיכה גדול, כי הם מציגים באופן "טהור" ו"מזוקק" יותר ערכים המקובלים ממילא על הקבוצה. לפיכך קשה לצאת כנגדם.

      באשר למקרה הספציפי של זנד, כמי שהיה באקדמיה בדיוק כאשר הויכוח התפוצץ- אני מאד לא מסכים איתך. ישראל ברטל תקף את הספר בחריפות רבה מאד, וזכה לתגובה לא פחות חריפה מזנד עצמו. באקדמיה לעיתים קרובות מבקרים באופן מנומס, כי זה הנוהג, ולעיתים ביקורת עניינית ומנומסת הרסנית ודוקרנית הרבה יותר מאשר צעקות. הספר של זנד, שגם לדעתי הוא שרלטני, חטף אש צולבת פחות או יותר בכל מקום, אורגנו כנסים נגדו, הוא רב עם רבים מעמיתיו בחוג להיסטוריה, וגם בעולם הוא חטף לא מעט אש (למרות שהיו לו גם תומכים).

    • יש לך נקודה טובה בנוגע ל"סחרור המוות" של הביקורת העצמית., ואשמח לקבל ממך לינקים למאמרים של יעקובסון.

      פוסטים על שלמה זנד? בשביל לכתוב על הספר שלו אני צריך לקרוא אותו במלואו,וזה דבר שטרם עשיתי. אולי בעתיד. ניל פרגוסון הוא מרצה שלי, שאני מעריך מאד ועובד איתו באופן אישי. תרגלתי איתו בסמסטר שעבר, וזו היתה חוויה מרתקת, ומעבר לזה הוא מסייע לי לפעמים בכל מיני פרוייקטים. הקדשתי בזמנו פוסט שלם לתיאוריה שלו על מעשי טבח והתפרקות אימפריאלית (שלהי הקיץ הערבי)- http://bit.ly/HHxGIM

      דרך אגב, אני רוצה לציין פעם נוספת- וזה לאוזני כולם- שהינשוף מקבל פוסטים אורחים, כמובן מתוך שיקול דעת בלעדי שלי בכל הנוגע להתאמתם. אז מי שרוצה לשלוח- מוזמן.

  9. יעקובסון הוא מהכותבים הפוליטיים השנונים בארצנו הקטנה שאיננה משופעת בכותבים טובים. כאמור, בניגוד לימיני ההולם בנתונים, יעקובסון משלב דיון תיאורטי אודות ערך הביקורת העצמית שהינו ערך מערבי בלעדי אך הרדיקלים חסרי מודעות לכך ובכך קולעים עצמם למלכודת מעגלית. ימיני חסר כל מודעות למשחק הזה. הוא רציני מדי וחסר הומור בכדי לטפל בחבורת המטורפים למחצה לשליש ולרביע המכונים רדיקלים. הוא לוקח ברצינות אנשים דוגמת רז-קרקוצקין או יצחק לאור. אך רז קרקוצקין לדוגמא, ודומני אף תום שגב, התראיינו לסרטו של אמנון יצחק על "פשעי הציונות", ובכך יצאו מגדר אנשים רציניים.

    הנה מאמרו על ז'קלין רוז:
    http://katharsis.ekdesign.co.il/images/magazine/Katharsis9Yacobson.pdf

    והנה עוד מאמר טוב:
    http://www.public-sphere.com/image/users/102694/ftp/my_files/journal4/%D7%90%D7%9C%D7%9B%D7%A1%D7%A0%D7%93%D7%A8%20%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%95%D7%9F.pdf?id=7604462

    • אהרון,

      תודה! אני אקרא את המאמרים. ובינתיים, כמה הערות:

      הביקורת העצמית אינה ערך מערבי בלעדי בשום פנים ואופן. אלו שאומרים זאת אינם מכירים ככל הנראה תרבויות לא מערביות, ומתבססים על מיתוסים יותר מאשר על ניתוח אמפירי מבוסס. תופעות של ביקורת עצמית, לעיתים חריפה, קיימות בכל תרבות אנושית שאני מכיר, בוודאי ובוודאי שבתרבות הערבית-מוסלמית ובתרבויות מזרח אסיה.

      לדעתי הגדרתו של תום שגב כאדם לא רציני חוטאת לאמת ולאיש. ספרי ההיסטוריה שהוא כתב הם מוצלחים ביותר ומבוססים על מחקר מעמיק, שכמובן אפשר לחלוק עליו ועל תוצאותיו. גם ספרו על מפקדי מחנות הריכוז, וגם המחקר שלו על מלחמת שש הימים הם ספרי היסטוריה מרתקים מהרמה הגבוהה ביותר. אני לא יודע אם הוא התראיין לסרט של אמנון יצחק, או שאמנון יצחק רק השתמש בקטע מדבריו. וגם אם כן- לא בהכרח ידע והכיר על מה הסרט. אני באופן אישי לא הייתי מסרב להתראיין לשום מקום.

    • ואני רוצה גם להביא את הציטוט הבא מהביקורת של יעקובסון על ז'קלין רוז, בהקשר לניתוח הפסיכואנליטי של הציונות:

      "מאחר שהשימוש הציוני והישראלי בכוח הוגדר מראש כביטוי להפרעה נפשית, שוב אין צורך להתייחס עניינית לטענותיו של המטופל בעניין זה, ועצם השמעתן רק מוכיחה את חומרת מצבו הנפשי."

      זו דוגמאה נפלאה לנגזרת של שיטת הלקרדה (מצד רוז, לא יעקובסון): מכיוון שהשיח הציוני הוגדר ותויג מראש באופן מגחיך כשיח חולה מבחינה נפשית, הרי אין טעם להתמודד עם הטיעונים הציוניים באופן ממשי- אפשר רק לנתח אותם מרחוק ומלמעלה כפתולוגיה.

  10. מאחר ושמו של שלמה זנד הוזכר כאן, אני אמליץ על מאמר (די) חדש אודותיו מאת יונתן פנסלר בכתב העת Israel Studies, למי שיש גישה. לדעתי הוא מתחבר להרבה ממה שנאמר כאן.

    http://muse.jhu.edu/journals/israel_studies/v017/17.2.penslar.html

    • תודה נדב, המאמר מצויין וקולע. הייתי רוצה להפנות את תשומת לבכם לציטוט הבא:

      The book’s conceptual patina is both thin and somewhat rusty, based as it is on outdated nationality theory from the 1980s.

      זה בדיוק מה שאמרתי לשלמה לפני כמה שנים בקפטריה של אוניברסיטת תל אביב. בתגובה זכיתי למבול של חרפות, גידופים וצעקות היסטריות. "אתה אומר שאני מיושן? אתה מיושן! המחקרים שלך על יפן וגרמניה הנאצית מיושנים!" באותו הזמן עסקתי במחקר על התדמית של יפן בגרמניה הנאצית, וזנד משום מה החליט להטיח את זה בי בסגנון "הכל עובר עליך".

      בכל מקרה, מאז שלמה זנד לא מדבר איתי, ולא נראה לי שהפסדתי יותר מדי.

  11. פוסט מעניין ונחמד שאנשים מתדיינים עליו. רק להזכיר לכמה מכם באמצעות דוגמא פשוטה נקודה מסויימת: לפי ההיגיון של הכותב גל, לאזרחי סוריה המדוכאים אין זכות מוסרית לפנות למדינות העולם לעזרה כנגד משטרו הרודני של בשאר אסד. הלוא זו תהיה בגידה מוסרית במדינה. הם למשעה צריכים לפתור את הבעיה מול אסד, שלדבריו (דברי השלטון) הרוב עדיין תומך בו.

    אני עדיף לשמוע דעות שלא נחמד לי איתן, מאשר להשתיק אותן

    • אין ספק שאין שום הבדל בין האופוזיציה הסורית שמאבדת כ-90 איש ביום בממוצע, לבין אילן פפה או עדי אופיר או שאר הפמליה. רגע, בעצם יש – יש את כל ההבדל שבעולם. אבל לא חשוב, בוא ונעשה עסק – ברגע שממשלת ישראל תתחיל לתלות את האנרכיסטים נגד הגדר על אותה הגדר – אני אתמוך לגמרי בזכותם לזעוק אל העולם כנגד העוול הלא מידתי שנעשה להם, סבבה?

      • יגאל, באמת- זו דמגוגיה. אף אחד לא אמר שאילן פפה או עדי אופיר סובלים כמו האופוזיציה הסורית, אפילו לא מאית, אפילו לא מיליונית. סוריה היא דיקטטורת דמים וישראל היא דמוקרטיה. מוש דיבר על העיקרון הכללי: התפיסה שלאופוזיציה אסור לדבר בחוץ, אלא רק בפנים, אינה מקובלת ואינה מתאימה למשטר דמוקרטי.

      • לא, דני, דמגוגיה זו ההשוואה שאליה הגבתי. אשר ל"דיבורים" בחוץ, גם זו קצת דמגוגיה – אין מדובר בדיבורים, אלא במעשים קונקרטיים – תביעות, חרמות ולחץ בינלאומי שנועד לשנות את אופיה של המדינה כנגד החלטותיהם של נציגיה. שהם, אגב, נבחרו באופן דמוקרטי, כפי שאתה עצמך טוען.

        הרי לא מדובר פה בביקורת גרידא, לא צריך להיתמם. ביקורת היא לגיטימית לחלוטין (כל עוד אינה שקרית, כמובן) אבל, כאמור, לא מדובר כאן בביקורת. לשם ההשוואה – כיצד הייתה נתפשת באמריקה קבוצה של אמריקאים הפועלים להגשת תביעות כנגד חיילים אמריקאים שלחמו בעירק? מה, לדעתך, היה קורה להם בדמוקרטיה הגדולה בעולם? אפילו חומסקי אינו מעז להרחיק לכת עד כדי כך, ואצלנו, לעומת זאת, זהו בון-טון באצטלה פלורליסטית ודמוקרטית. קצת מחליא, לא?

      • אני מתנגד נחרצות להגשת תביעות כנגד ישראלים בחו"ל, או לחרמות. גם אלו לא נוגדים את החוק, אם כי הם מתועבים בעיני. שים לב שאני מתנגד להגשת תביעות רק כי לישראל יש מערכת משפט מתוקנת שיכולה לשפוט פשעים כאן. במידה ולא היתה לה מערכת כזאת, לא הייתי מתנגד לתביעות כאלה.

        מה זאת אומרת, ביקורת לגיטימית- כל עוד אינה שקרית? ומי יקבע מה שקרי ומה אמיתי? הרי הויכוח בינינו הוא על מהי האמת. לערב בויכוח עובדתי את מערכת אכיפת החוק זו לא תכונה של דמוקרטיה.

        מעבר לזה, אני רואה כלגיטימי, ומעורב בעצמי, בכל צורה של ביקורת ומחאה חוקית כנגד ממשלת נתניהו, בארץ כמו בחו"ל: ראיונות, כתבות, מחאות, הפגנות, פגישות עם פלסטינים ודיונים איתם, וכיוצא בזה.

  12. להוסיף לקישור של נדב כי המאמר של דרק יונתן פנסלר תורגם לעברית בגיליון האחרון של כתב העת "ציון".

  13. הנה, גם אתה נפלת בפח של ימיני – "לאחרונה, לא יאומן כי יסופר, גם אהוד אולמרט ציפי לבני הפכו לסייעני המחנה האנטי-ציוני, אף על פי שימיני מכיר בכך שהם ציונים בלבם וכוונותיהם אינן רעות."

    מכאן משתמע שכוונותיו של גדעון לוי רעות?

    • ע', קודם כל ברוך הבא לבלוג.

      אני בהחלט לא טוען שלגדעון לוי יש כוונות רעות. להיפך, בניגוד לימיני, אני סבור שכוונותיו של לוי טובות, למרות הביקורת הקשה שיש לי עליו לפעמים.

      במשפט שציטטת תיארתי את התזה של ימיני, לא את דעתי שלי.

  14. דני שלום וחג שמח,
    ברכות על הבלוג. למען האמת הצלחת להפתיע אותי בכך שלא ראית את הכשל הלוגי אליו אתה נופל בפוסט האחרון. הרי זה מקרה קלאסי של "לא להרים קול" עד שאינך חלק מהמותקפים, כפרפראזה על מרטין נימלר. אתה כותב כי ההתקפות חוצות גבולות ואינן מתמקדות "רק" בגדעון לוי או בשמאל ה"רדיקאלי". עכשיו, שוד ושבר, הימין כולל גם אותך כאנטי ציוני. אתה אף מתגאה שגם אתה תקפת את אותו שמאל "רדיקאלי", היינו היית עיוור להיותך מותקף עתידי. תשמע, לבן- דרור ימיני אין כוונות טובות בתקיפותיו חסרות השחר. וחוסר היכולת לצפות את הבאות ולהבין כי ביציאתך כנגד "אוטופיזם" או היעדר קונסיסטנטיות שמאלית רק קידמה את היותך חלק מהלקרדה בעצמך! איני אומר חלילה כי השמאל חסין מביקורת, אך אותו שמאל "רדיקאלי" בו אתה משקיע מאמציך בביקורת (בעוד בן- דרור ימיני הינו פעיל שלום בעל כוונות טובות) רק מבליטות לצערי את הלקרדיות שבטיעוניך. בן- דרור פוגע בתדמיתה של ישראל "אפילו יותר מגדעון לוי" באווירת ציד המכשפות שהוא יוצר?! בן- דרור ימיני סובלני?! על כך מלמדת (דווקא) תגובתו של סרקוזי בשיחה עם ראש הממשלה נתניהו שניסה להתגונן ולומר כי "בשיחות אחד על אחד ליברמן מצטייר אחרת", אשר ענה ש"כך גם לה- פן, אך הוא אינו חלק מממשלתי". אם אפשט זאת עד כדי פשטנות ממש- הרי כל עוד היית בצד "התוקף אך הקונצנזואלי" הכל היה טוב. מרגע שהתחלת לחוות בעייתיות וחוסר נחת מההגדרות המנוכסות של הציונות והאנטי ציונות עאלק (ממש כמו בוש המחלק את העולם ל"נאור" מול ציר הרשע) נפל לך האסימון- הופה, יש כאן בעייה. גם אותי הם שמו במותקפים. לזה קוראים לקרדה. עלית על זה.

    • הי אריאל,

      ברוך הבא לבלוג. אני חושב שהביקורת שלך עלי מנומקת וחשובה, אבל אני חושב שהיו בדבריך מספר אי הבנות.

      ראשית כל, הביקורת שלי על השמאל הרדיקלי עניינית בלבד. אני מבקר אותו על עמדות שעליהן אני חולק, או על דברים שבעיני הם סתירות פנימיות ועל צביעות. אם תראה את הפוסטים הקודמים שלי בנושא, אישה לבנה גזענית ו"ישחקו הנערים לפנינו", תוכל לראות שאני לעולם לא מבקר רדיקלים על מי שהם או על התיוג שלהם, אלא רק את הרעיונות שהם מביעים. תוכל כמובן לחלוק על הביקורת שמתחתי על השמאל בכל אחד מהפוסטים האלה, אבל תצטרך להתייחס לגופו של עניין.

      לפיכך, אין בביקורת שלי על השמאל הרדיקלי משום לקרדה. אני לא בטוח שהבנתי את הטיעון שלך כהלכה. האם אסור לי לבקר, אפילו בחריפות, את השמאל הרדיקלי רק מפני שהימין עלול לתקוף גם אותי? אני מבקר היכן שאני חושב שיש מקום לביקורת, ובבלוג הזה גם השמאל וגם הימין זכו ממני לעיתים קרובות לקיתונות של רותחין כאשר חשבתי שיש בכך צורך.

      השורה האחרונה על גדעון לוי היתה אירונית. בהחלט לא התכוונתי לומר שהוא "פוגע בישראל"- בדיוק להיפך. התכוונתי שה"פגיעה" שלו, אם היא בכלל קיימת, מבוטלת לעומת אווירת ציד המכשפות שיוצרים הלקרדאים.

      באשר לכוונותיו של ימיני, אני לא מסכים איתך. לדעתי הוא איבד את הדרך, והולך לכיוון מסוכן והרסני יותר ויותר, אבל אני לא בטוח שזה נובע מכוונות רעות. יותר מייאוש מהצד הפלסטיני שנגרם בשל אירועי שנת 2000. אפשר לחלוק על יריב פוליטי גם בלי לחשוב שהכוונות שלו זדוניות.

  1. פינגבק: שיטת הלקרדה | דני אורבך

  2. פינגבק: » שיטת הלקרדה/דני אורבך » Mabat USA מבט

  3. פינגבק: סופות בנגב | הינשוּף

  4. פינגבק: סופות בנגב/דני אורבך - Mabat Magazine

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: