האם אכיפה חסרת רחמים כנגד עברייני רחוב קטנים תוביל לסביבה בטוחה יותר, או שמא להתעללות משטרתית באנשים חפים מפשע ובני מיעוטים מקופחים? הויכוח בארצות הברית נמשך במלוא עוזו.

בימים אלה סוערת ארצות הברית בשל פרשה עקובה מדם שהתרחשה לפני כחודש וחצי, ב-26 בפברואר השנה. נער שחור בשם טרייבון מרטין נורה למוות בסאנפורד, פלורידה, בידי "ויג'ילנט", שומר שכונה מטעם עצמו בשם ג'ורג' צימרמן. צימרמן, שסבר כי מרטין מתנהג "באופן חשוד", עקב אחריו באופן שגרם לנער, שלא היה לו עבר פלילי, להיכנס לפאניקה. מכאן, שנויים האירועים במחלוקת. צימרמן טוען שמרטין תקף אותו, ולפיכך נאלץ להרוג אותו מתוך הגנה עצמית. עדים אחרים, לעומת זאת, יצאו בתוקף נגד גירסה זו, וטענו בתוקף כי מרטין נרצח בלא פרובוקציה, רק בשל היותו שחור. הפרשה נמצאת עכשיו בחקירת ה-FBI, והפכה לתפוח אדמה לוהט ברחבי ארצות הברית כולה. לאחרונה, דווח כי צימרמן, ששוחרר בהתחלה על ידי המשטרה, יעמוד לדין על רצח מדרגה שנייה (כלומר, רצח שאינו מתוכנן).

טענות, שנראות מבוססות, על גזענות מצד המשטרה המקומית, משתלבות בויכוח לוהט המתנהל ממש כעת, על פסיקה חדשה ושנויה במחלוקת של בית המשפט העליון. ברוב של ארבעה מול חמישה שופטים, החליט בית המשפט כי לרשויות האכיפה מותר לחפש באופן חודרני, גם בעירום, על אנשים שנתפסו מבצעים עבירות קטנות. השמרנים בארצות הברית כמובן מריעים לפסיקה, בעוד משפטנים ליברלים זועמים עליה. ברנרד הארקורט, משפטן מאוניברסיטת שיקגו, התריע, למשל, כי ארצות הברית בדרך המלך להפוך למדינת משטרה, וכי הממשלה מפעילה את השיטות החודרניות והמשפילות ביותר כלפי "האנשים שנזקם לחברה הוא הקטן ביותר". מותו של מרטין ופסיקת בית המשפט משתלבות, בעיני המבקרים, למכלול אחד: שיתוף פעולה מפחיד בין אזרחים "מהוגנים" למשטרה אלימה שמופנה כנגד החלשים והמקופחים בחברה, אלו ש"נזקם הוא הקטן ביותר".

האמנם נזקם של מבצעי עברות קטנות לחברה הוא הקטן ביותר? זוהי השאלה שנמצאת בלב הויכוח, הקשור לתיאורית קרימינולוגית פופולרית בשם תיאורית החלונות השבורים. תיאורה זו גורסת כי מי שרוצה למגר פשעים חמורים, חייב להתחיל במלחמה בעבירות קטנות ובעבריינים קטנים. אם יש חלון שבור בבית, ואיש לא מתקן אותו, הציבור מקבל תחושה ש"אין בעל בית" ולאיש לא אכפת מהמקום. לפיכך, מגיעים האנשים בהדרגה למסקנה כי אפשר לשדוד את תכולת הבית או להשחית אותו.

המסקנות הללו הסבירו תוצאות ניסוי קלאסי שערך הפסיכולוג החברתי פיליפ זימברדו ב-1969. הוא הכניס רכב לשכונה "טובה" של בני המעמד הבינוני, ושבר את החלון שלו באמצעות פטיש. במהרה, בזזו אנשים שנראו "מהוגנים" ו"שומרי חוק" את כל תכולתו של הרכב, ואחרים השחיתו את כל מה שנותר רק לשם השעשוע.  התיאוריה אומצה על ידי ראש עיריית ניו יורק רודי ג'וליאני ומפקדי המשטרה שלו, ותומכיה טוענים שהיא נחלה הצלחה מסחררת. המשטרה התמקדה במלחמה חסרת פשרות בעברות קטנות כגון ציור גרפיטי, וונדליזם ו"התפלחות"  לרכבת התחתית, והתוצאה, כך נטען, היתה ירידה חדה בפשיעה האלימה ברחבי העיר כולה. גם פסיקתו החדשה של בית המשפט העליון היא ברוח תיאורית החלונות השבורים: הפעלת כוח חודרני כנגד פושעים קטנים חשובה ומוצדקת, למען האינטרס הציבורי של מיגור הפשע כולו.

לאחרונה, זכתה תיאורית החלונות השבורים לביקורת אינטנסיבית מצד שמאל.  רבים חולקים על הנחות היסוד הסוציולוגיות, הסטטיסטיות והמתמטיות שבבסיסה, ובויכוח זה, מן הסתם, איני מוסמך להתערב. די לומר כי ניסויים חוזרים ונשנים העלו תוצאות שאינן מובהקות, וניתן לפרשם לכאן ולכאן. רבים מהמבקרים, ובראשם ברנרד הארקורט הנזכר לעיל, אף טוענים כי הירידה הדרמטית בשיעור הפשע בניו יורק אינה קשורה בהכרח לתיאורית החלונות השבורים אלא לתהליכים חברתיים ארוכי טווח.

אולם מעבר לטענות הסוציולוגיות והסטטיסטיות של האסכולה הביקורתית, מבצבצת, בגלוי או במשתמע, ביקורת פוליטית חריפה על תומכי "החלונות השבורים", שקשורה גם להתנהגות הגזענית, לכאורה, של המשטרה בפרשת מרטין ולחיפושים החודרניים והמשפילים שאושרו על ידי בית המשפט העליון. בויכוח עם דייויד תאצ'ר, מתומכי התיאוריה, טוען הארקורט כי "אכיפה אגרסיבית על פשעים קטנים פוגעת ביחסים בין הגזעים במדינה הזאת," משום שרוב הנעצרים הם שחורים, היספאנים ובני קבוצות מקופחות אחרות. המשטרה, טוען הארקורט, נוטה לעצור צעירים מהקבוצות הללו, משום שהם נתפסים בעיניה באופן טבעי כ"פושעים". התופעה הזאת מנציחה קיפוח ואפלייה, ומגבירה את הניכור של קבוצות השוליים מהמדינה. כתחליף לאכיפה אגרסיבית על עבריינים קטנים, מציע הארקורט השקעה של המדינה בתשתיות הלקויות בשכונות המצוקה והתמקדות בפשעים חמורים באמת כמו רצח, אונס ושוד.

דא עקא, שהביקורת השמאלית על תיאורית החלונות השבורים פוסלת במומה.  הנחת היסוד בבסיסה, ששיטור אגרסיבי כנגד עבירות קטנות פוגע באופן אינהרנטי במיעוטים אתניים מקופחים כשחורים והיספאנים, היא שמעורבותם של צעירי בני המיעוטים הללו בעברות מסוג זה היא גזירת גורל שאין לשנותה. ואולי דווקא שיטור אגרסיבי כזה יוכל לפעול במקביל ליוזמות חינוך שיילחמו בתרבות הפשיעה בשכונות מצוקה? מה גם שהשיטות של תומכי התיאוריה אינן כוללות רק סנקציות משטרתיות, אלא גם פעולות מסיביות לאחזקה וניקיון, למשל הסרת גרפיטי, שנועדו להילחם באווירת ההפקרות היוצרת את ההקשר של "סביבת המצוקה והפשע".

זאת ועוד- המבקרים מתעלמים לרוב מהעובדה, שמלחמה בעברות קטנות תומכת במאבק בעבירות חמורות, ולא רק מתחרה עמו על משאבים. למשל, כפי שכותב מלקולם גלדוול, מלחמת החורמה שהכריזה הנהלת הרכבת התחתית בניו יורק על ה"מתפלחים" הניבה פירות לא צפויים בתחום המאבק בפשיעה חמורה יותר. חיפוש על הנעצרים, למשל, גילה שאחד מעשרה היה אשם בעברות קודמות, ואחד מעשרים החזיק נשק בלתי חוקי. בפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון, משתמשים שופטי הרוב באותם נימוקים בדיוק.

חשוב מכל, המבקרים משמאל מתעלמים מהתועלת שעלולה לצמוח דווקא לתושבי השכונות ובני המיעוטים האתניים משיטור אגרסיבי ו"אפס סובלנות" לעבירות קטנות. הרי תרבות הפשיעה, הכנופיות, קיבוץ הנדבות האלים, הגרפיטי והזוהמה פוגעת בראש ובראשונה לא בדיירים המבוססים של הפרברים הלבנים , אלא דווקא בתושבי שכונות המצוקה. השחורים וההיספאנים, לא פחות מבני המעמד הבינוני בפרברים, ירוויחו מביעור תרבות הפשיעה הממררת את חייהם.

למעשה, אפילו פרשת מרטין מחזקת, ולא מחלישה את תיאורית החלונות השבורים. נוכחות משטרתית מוגברת בשכונות בעייתית, חיפושים חסרי עכבות על עבריינים קטנים ואפס סובלנות לפשיעה זעירה, עשויה לייתר את תפקידם של "שומרי שכונה" אלימים מסוגו של ג'ורג' צימרמן. אם תיאורית החלונות השבורים היתה מיושמת בסאנפורד, פלורידה, ייתכן שטרייבון מרטין היה עדיין חי עימנו.