חלונות שבורים: אז איך ממגרים את הפשע?

האם אכיפה חסרת רחמים כנגד עברייני רחוב קטנים תוביל לסביבה בטוחה יותר, או שמא להתעללות משטרתית באנשים חפים מפשע ובני מיעוטים מקופחים? הויכוח בארצות הברית נמשך במלוא עוזו.

מאמר זה הופיע בגרסה אחרת באתר קומפרס, והתפרסם גם באתר במחשבה שנייה.

בימים אלה סוערת ארצות הברית בשל פרשה עקובה מדם שהתרחשה לפני כחודש וחצי, ב-26 בפברואר השנה. נער שחור בשם טרייבון מרטין נורה למוות בסאנפורד, פלורידה, בידי "ויג'ילנט", שומר שכונה מטעם עצמו בשם ג'ורג' צימרמן. צימרמן, שסבר כי מרטין מתנהג "באופן חשוד", עקב אחריו באופן שגרם לנער, שלא היה לו עבר פלילי, להיכנס לפאניקה. מכאן, שנויים האירועים במחלוקת. צימרמן טוען שמרטין תקף אותו, ולפיכך נאלץ להרוג אותו מתוך הגנה עצמית. עדים אחרים, לעומת זאת, יצאו בתוקף נגד גירסה זו, וטענו בתוקף כי מרטין נרצח בלא פרובוקציה, רק בשל היותו שחור. הפרשה נמצאת עכשיו בחקירת ה-FBI, והפכה לתפוח אדמה לוהט ברחבי ארצות הברית כולה. לאחרונה, דווח כי צימרמן, ששוחרר בהתחלה על ידי המשטרה, יעמוד לדין על רצח מדרגה שנייה (כלומר, רצח שאינו מתוכנן).

טרייבון מרטין

טענות, שנראות מבוססות, על גזענות מצד המשטרה המקומית, משתלבות בויכוח לוהט המתנהל ממש כעת, על פסיקה חדשה ושנויה במחלוקת של בית המשפט העליון. ברוב של ארבעה מול חמישה שופטים, החליט בית המשפט כי לרשויות האכיפה מותר לחפש באופן חודרני, גם בעירום, על אנשים שנתפסו מבצעים עבירות קטנות. השמרנים בארצות הברית כמובן מריעים לפסיקה, בעוד משפטנים ליברלים זועמים עליה. ברנרד הארקורט, משפטן מאוניברסיטת שיקגו, התריע, למשל, כי ארצות הברית בדרך המלך להפוך למדינת משטרה, וכי הממשלה מפעילה את השיטות החודרניות והמשפילות ביותר כלפי "האנשים שנזקם לחברה הוא הקטן ביותר". מותו של מרטין ופסיקת בית המשפט משתלבות, בעיני המבקרים, למכלול אחד: שיתוף פעולה מפחיד בין אזרחים "מהוגנים" למשטרה אלימה שמופנה כנגד החלשים והמקופחים בחברה, אלו ש"נזקם הוא הקטן ביותר".

האמנם נזקם של מבצעי עברות קטנות לחברה הוא הקטן ביותר? זוהי השאלה שנמצאת בלב הויכוח, הקשור לתיאורית קרימינולוגית פופולרית בשם תיאורית החלונות השבורים. תיאורה זו גורסת כי מי שרוצה למגר פשעים חמורים, חייב להתחיל במלחמה בעבירות קטנות ובעבריינים קטנים. אם יש חלון שבור בבית, ואיש לא מתקן אותו, הציבור מקבל תחושה ש"אין בעל בית" ולאיש לא אכפת מהמקום. לפיכך, מגיעים האנשים בהדרגה למסקנה כי אפשר לשדוד את תכולת הבית או להשחית אותו.

המסקנות הללו הסבירו תוצאות ניסוי קלאסי שערך הפסיכולוג החברתי פיליפ זימברדו ב-1969. הוא הכניס רכב לשכונה "טובה" של בני המעמד הבינוני, ושבר את החלון שלו באמצעות פטיש. במהרה, בזזו אנשים שנראו "מהוגנים" ו"שומרי חוק" את כל תכולתו של הרכב, ואחרים השחיתו את כל מה שנותר רק לשם השעשוע.  התיאוריה אומצה על ידי ראש עיריית ניו יורק רודי ג'וליאני ומפקדי המשטרה שלו, ותומכיה טוענים שהיא נחלה הצלחה מסחררת. המשטרה התמקדה במלחמה חסרת פשרות בעברות קטנות כגון ציור גרפיטי, וונדליזם ו"התפלחות"  לרכבת התחתית, והתוצאה, כך נטען, היתה ירידה חדה בפשיעה האלימה ברחבי העיר כולה. גם פסיקתו החדשה של בית המשפט העליון היא ברוח תיאורית החלונות השבורים: הפעלת כוח חודרני כנגד פושעים קטנים חשובה ומוצדקת, למען האינטרס הציבורי של מיגור הפשע כולו.

ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני. תומך נלהב בתיאורית החלונות השבורים

לאחרונה, זכתה תיאורית החלונות השבורים לביקורת אינטנסיבית מצד שמאל.  רבים חולקים על הנחות היסוד הסוציולוגיות, הסטטיסטיות והמתמטיות שבבסיסה, ובויכוח זה, מן הסתם, איני מוסמך להתערב. די לומר כי ניסויים חוזרים ונשנים העלו תוצאות שאינן מובהקות, וניתן לפרשם לכאן ולכאן. רבים מהמבקרים, ובראשם ברנרד הארקורט הנזכר לעיל, אף טוענים כי הירידה הדרמטית בשיעור הפשע בניו יורק אינה קשורה בהכרח לתיאורית החלונות השבורים אלא לתהליכים חברתיים ארוכי טווח.

אולם מעבר לטענות הסוציולוגיות והסטטיסטיות של האסכולה הביקורתית, מבצבצת, בגלוי או במשתמע, ביקורת פוליטית חריפה על תומכי "החלונות השבורים", שקשורה גם להתנהגות הגזענית, לכאורה, של המשטרה בפרשת מרטין ולחיפושים החודרניים והמשפילים שאושרו על ידי בית המשפט העליון. בויכוח עם דייויד תאצ'ר, מתומכי התיאוריה, טוען הארקורט כי "אכיפה אגרסיבית על פשעים קטנים פוגעת ביחסים בין הגזעים במדינה הזאת," משום שרוב הנעצרים הם שחורים, היספאנים ובני קבוצות מקופחות אחרות. המשטרה, טוען הארקורט, נוטה לעצור צעירים מהקבוצות הללו, משום שהם נתפסים בעיניה באופן טבעי כ"פושעים". התופעה הזאת מנציחה קיפוח ואפלייה, ומגבירה את הניכור של קבוצות השוליים מהמדינה. כתחליף לאכיפה אגרסיבית על עבריינים קטנים, מציע הארקורט השקעה של המדינה בתשתיות הלקויות בשכונות המצוקה והתמקדות בפשעים חמורים באמת כמו רצח, אונס ושוד.

דא עקא, שהביקורת השמאלית על תיאורית החלונות השבורים פוסלת במומה.  הנחת היסוד בבסיסה, ששיטור אגרסיבי כנגד עבירות קטנות פוגע באופן אינהרנטי במיעוטים אתניים מקופחים כשחורים והיספאנים, היא שמעורבותם של צעירי בני המיעוטים הללו בעברות מסוג זה היא גזירת גורל שאין לשנותה. ואולי דווקא שיטור אגרסיבי כזה יוכל לפעול במקביל ליוזמות חינוך שיילחמו בתרבות הפשיעה בשכונות מצוקה? מה גם שהשיטות של תומכי התיאוריה אינן כוללות רק סנקציות משטרתיות, אלא גם פעולות מסיביות לאחזקה וניקיון, למשל הסרת גרפיטי, שנועדו להילחם באווירת ההפקרות היוצרת את ההקשר של "סביבת המצוקה והפשע".

זאת ועוד- המבקרים מתעלמים לרוב מהעובדה, שמלחמה בעברות קטנות תומכת במאבק בעבירות חמורות, ולא רק מתחרה עמו על משאבים. למשל, כפי שכותב מלקולם גלדוול, מלחמת החורמה שהכריזה הנהלת הרכבת התחתית בניו יורק על ה"מתפלחים" הניבה פירות לא צפויים בתחום המאבק בפשיעה חמורה יותר. חיפוש על הנעצרים, למשל, גילה שאחד מעשרה היה אשם בעברות קודמות, ואחד מעשרים החזיק נשק בלתי חוקי. בפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון, משתמשים שופטי הרוב באותם נימוקים בדיוק.

קרון מוזנח ברכבת התחתית. האם ניקוי הגרפיטי הוא סוד הקסם?

חשוב מכל, המבקרים משמאל מתעלמים מהתועלת שעלולה לצמוח דווקא לתושבי השכונות ובני המיעוטים האתניים משיטור אגרסיבי ו"אפס סובלנות" לעבירות קטנות. הרי תרבות הפשיעה, הכנופיות, קיבוץ הנדבות האלים, הגרפיטי והזוהמה פוגעת בראש ובראשונה לא בדיירים המבוססים של הפרברים הלבנים , אלא דווקא בתושבי שכונות המצוקה. השחורים וההיספאנים, לא פחות מבני המעמד הבינוני בפרברים, ירוויחו מביעור תרבות הפשיעה הממררת את חייהם.

למעשה, אפילו פרשת מרטין מחזקת, ולא מחלישה את תיאורית החלונות השבורים. נוכחות משטרתית מוגברת בשכונות בעייתית, חיפושים חסרי עכבות על עבריינים קטנים ואפס סובלנות לפשיעה זעירה, עשויה לייתר את תפקידם של "שומרי שכונה" אלימים מסוגו של ג'ורג' צימרמן. אם תיאורית החלונות השבורים היתה מיושמת בסאנפורד, פלורידה, ייתכן שטרייבון מרטין היה עדיין חי עימנו.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אפריל 13, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 13 תגובות.

  1. בקשר לפרשת זימרמן (שלמזלנו אינו יהודי!), נראה לי שהשאלה כאן היא שאלת חוקי ההגנה העצמית המתירניים מדי בפלורידה (ואולי גם במקומות אחרים בארה"ב), לפיהם אדם יכול לפתוח באש רק בשל תחושה (סובייקטיבית למדי) של "פעילות חשודה" מצדו של אדם. הבעיה היא שחשד מסוג זה הוא לרוב פועל יוצא של מה שקוראים "פרופיילינג" ושל סטריאוטיפים גזעניים, וזה מה שהעלה את הפרשה לכותרות. המקרה המקביל בישראל הוא "חוק דרומי", שגם שם קשה לחמוק מהמחשבה שאילו קורבנו של דרומי היא יהודי, הדברים היו מתפתחים אחרת. בכל מקרה, מי שכרגיל הבהירו את העניין היו ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט.

    http://www.thedailyshow.com/watch/wed-april-4-2012/racist-time-out

    בקשר לתיאוריית "החלונות השבורים", נראה לי שיש סוג של מדרון חלקלק בשאלה עד כמה קטן צריך להיות החלון? כלומר, למה לא להתחיל בעבירות של השלכת פסולת ברחוב או חציית כביש באור אדום? סינגפור הייתה ידועה בעונשים שהייתה מטילה על עבירות כמו יריקה ברחוב. מצד אחד, סינגפור היא אכן נס כלכלי. מצד שני, אני לא בטוח שזה אידאלי לכולם.

    בישראל מדברים עכשיו הרבה על כמויות הזבל האדירות שעמישראל משאיר בפארקים במהלך חופשת הפסח, ויש הטוענים שצריך להטיל כנסות כבדים ואפילו עונשי מאסר על מלכלכים. האם זה מה שמוביל לפשע המאורגן? אולי.

  2. אכן, באמת יש לנו מזל שהוא אינו יהודי. מאשימים אותנו בדי דברים גם כך.

    חשוב לשים לב, לדעתי, שיש הבדל מהותי בין חוקי ההגנה העצמית בפלורידה, כפי שתיארת אותם, לבין חוק דרומי. חוק דרומי בוודאי לא מאפשר לך לירות במישהו בכל מקום, רק מפני שאתה חושב שהוא חשוד. הוא מאפשר לך לירות רק במי שפרץ למרחב הפרטי שלך, למשל לבית או לחווה, וזה בוודאי לא תואם את פרשת טרייבון מרטין. עכשיו אני לוקח קורס במשפט פלילי, ואני זוכר שהמרצה אמר שבארה"ב כולה יש נטייה לחזור לדוקטרינת "הטירה": כאשר מישהו פולש אליך הביתה, החוק לא מצפה ממך לברוח ומתיר לך להתנגד בכוח לפלישה, וגם בכוח פטאלי- אם אתה מניח שהפורץ מהווה סכנה.

    נראה לי, לפיכך, שחוקי ההגנה העצמית בפלורידה דרקוניים יותר מחוק דרומי.

    באשר לנקודה שהעלת של זבל בפארקים- זו לדעתי דוגמה מאד טובה. אני לא טוען שצריך לשלוח לכלא את מי שמזבל את הפארקים (אלא במקרה של קבלנים ששופכים זבל תעשייתי, או משהו בקנה מידה גדול), אבל בהחלט צריך לקנוס אותו באופן כל כך חמור, שייצא לו החשק בפעם הבאה. אם נחיל על זה את תיאורית החלונות השבורים, הרי שמלחמה חורמה בהשלכת זבל בפארקים תסייע למיגור אווירת ההפקרות בישראל, שמפירותיה הבאושים אנחנו סובלים מדי יום ביומו: וונדליזם, נהיגה פרועה, זלזול בהוראות בטיחות עד כדי סיכון חיי אדם, וכיוצא בזה.

    אני חושב שסינגפור היא מקרה מאד מוצלח של שמירה על סדר ושלטון חוק. לא צריך לאמץ את כל השיטות שלהם, ואני בוודאי לא רוצה לאסור למכור מסטיק בישראל (דרך אגב, מעניין לומר שבסינגפור מותר ללעוס מסטיק, כל עוד הבאת אותו מחו"ל רק לצריכה אישית). אבל זו בהחלט דוגמא שעובדת.

    • אתה צודק בקשר להבדלים. אכן, החוק בפלורידה (לפחות כפי שעולה מהמקרה הזה) מרחיק לכת הרבה מעבר לחוק דרומי. הדיון על דוקטרינת הטירה הוא דיון ותיק, ויש נימוקים לכאן ולכאן.

      הזווית שמטילה זרקור על פרשת טרייבון מרטין היא הזווית הגזעית. הטענה היא שבעצם ההתנהגות החשודה של מרטין היא שהוא שחור, והתרעומת היא על כך שבית המשפט בעצם נתן לגיטימציה לסטיגמה ששחורים הם מסוכנים יותר מלבנים, ולכן במובן מסוים דמם מותר. זה הזכיר לי את הטענה שהעולתה בקשר לחוק דרומי, לפיה החוק נועד לסמן את הבדואים כמסוכנים ולהתיר את דמם.

      עכשיו כשאני כותב את זה, אני נזכר גם בפרשת השוטר שחר מזרחי וגנב הרכב, שאמנם לא הפך לחוק, אבל יש דיבורים על כך, והדיבורים באים בעיקר מהצד הימני, וגם אני לפעמים קולט איזשהו תדר של "הערבים האלה, ממש מפחיד. עד שסוף סוף מישהו נוקט עמדה, מענישים אותו?"

  3. אגב צימרמן: זה עתה נמסר שהפרופסור דרשוביץ' רואה פגמים חמורים בהחלטה להעמידו לדין. מעניין יהיה לדעת את הפרטים.
    באותו העניין, לא הצלחתי למצוא את נימוקי בית המשפט העליון של ארה"ב על החיפוש גם אצל עבריינים 'קלים'. אסתכן בספקולציה שמטרת החיפוש היא, בין היתר, למנוע סכנה לאנשי החוק (למשל, הסתרת נשק חם או קר על הגוף של החשוד וגם בתוכו) ולעצורים אחרים שבחברתם ישהה החשוד.
    בישראל לא כל-כך מתחשבים בסכנות אלה. למשל, אצלנו האזיקה נחשבת ל'שימוש בכוח', ובכוח מותר להשתמש כשקיים חשד לבריחה או תקיפה. בארה"ב רואים באזיקה 'אמצעי ריסון' שמטרתו להגן על השוטרים.

    אתה צודק כשמגדיר "במומו פוסל" את הטענות נגד אכיפה ללא פשרות. זו אדנות והתנשאות לייחס לאוכלוסיות שלמות נטייה לאורח חיים עברייני וזלזול מולד באיכות הסביבה וברגשות הסובבים.

    • יהיה מעניין בהחלט לראות את הנימוקים של פרופ' דרשוביץ'. באשר לנימוקי בית המשפט העליון, הם מופיעים באופן מקוצר במאמר שקישרתי אליו בגוף הפוסט. הנה ציטוט מדעתו של השופט אנתוני קנדי:

      "But on Monday, the Supreme Court disagreed by a 5-4 vote. Writing for the court's conservative wing, Justice Anthony Kennedy noted that jails are "often crowded, unsanitary, and dangerous places," and that, therefore, the courts must defer to the judgment of correctional officials in order to prevent new inmates from putting lives at risk with weapons or contraband that they may "carry in on their bodies."

      נראה שהאינטואיציה שלך נכונה במקרה הזה, בכל מה שנוגע לנימוקים של השופטים.

      מה דעתך, דרך אגב, על חוק דרומי?

  4. לפי "ויקיפדיה", מדובר בתיקון לסעיף 34 לחוק עונשין: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור."
    זה מוצדק בהחלט, אבל על המתגונן יהיה להוכיח, שבאופן אובייקטיבי רשאי לחשוד שמסיג הגבול (זו עבירה , אמנם פעוטת-ערך) מתכוון לבצע עבירה נוספת. חשוב גם לציין שאם מסיג הגבול בורח – אסור לפגוע בו.

  5. נדמה לי שההבדל בין המחנות כאן, כמו במקומות רבים אחרים הוא מוקד האחריות השונה – הימין מוצא אותו בפרט, בעוד שהשמאל, כרגיל, שולל את האוטונומיה הזאת ומחפש אותו בכלל.

    בהערת אגב קשורה למחצה – לדעתי, התשובה לפשע אינה תלויה ישירות בחומרת הענישה, אלא בהכרחיות שלה, הקשורה ישירות לאחוזי פיענוח גבוהים, הנסמכים, בתורם, על האכיפה הקפדנית. שזה, על רגל אחת, הבסיס התיאורטי של "החלונות השבורים".

    • הייתי מוסיף לזה עוד משהו. התגלה כי כאשר אתה מחפש על אנשים שביצעו עברות קטנות, למשל "התפלחות" לרכבת התחתית- במקרה אחד מתוך עשרים יש הרשעות קודמות, ובמקרה אחד מתוך עשרה יש נשק או סכין. כך, תוך שימוש באכיפה על עברות קטנות, אפשר להתקדם לחשיפה ולמיגור של עברות גדולות.

      מעבר לזה, חשוב לי לציין שההבחנה שאתה עושה בין הימין והשמאל מפשטת את המצב, ולמרות שהיא מתארת מציאות מסויימת- היא אינה נכונה במקרים רבים. הויכוח בין אחריות הפרט לאחריות הכלל, למשל, הוא מאד תלוי קונטקטס. זה נכון שבארה"ב הימין נוטה להדגיש יותר את אחריות הפרט למעשיו, והשמאל את הקונטקטס החברתי, אבל זה כשמדובר בענישה. בהקשרים אחרים, דווקא השמאל מדגיש את זכויותיו של האדם כפרט, והימין את חשיבות הקבוצה- המדינה, הלאום וכיוצא בזה.

      • הטענה שנמצא אצל המתפלחים סכין או הרשעות קודמות עושה לי קונטציה לנושא של ראיות, יותר נכון כאלה שהושגו שלא כחוק ולמרות שהם הכרחים למשפט אי אפשר לנצל אותם.
        תמיד יהיה את המאבק בין זכויות הפרט לנושא של הסדר הציבורי, ואולי אפשר לדמות את זה למשיכת חבל, במקום שבו קיים סדר ציבורי יהיה משיכה לכיון זכויות הפרט מה שיוביל בצורה טרגית לפגיעה במרחב הציבורי ולניצול זכויות הפרט ושוב נצטרך חוקים נוקשים יותר להגנה על הציבור…

      • זה מאד תלוי מצב, אבל בויכוח בין זכויות הפרט לסדר הציבורי אני נוטה, אמנם באופן קל, לצד הסדר הציבורי. במקום שיש בו פשע יומיומי, באופן טבעי זכויות הפרט של אנשים נרמסות כל הזמן, ובני אדם זקוקים לביטחון מעל הכל. כמובן שזכויות הפרט גם קריטיות- אנחנו לא רוצים הרי "חוק וסדר" של דיקטטורה.

  6. שים לב שכתבת "זכויות הפרט" – וכאן אין ויכוח, האחריות מתמקדת בחובות דווקא. עם זאת, ברור שהדיון הזה ביננו מתנהל על רגל דקיקה אחת, וכדי לומר דברי טעם בנושא, יש לפתוח לכל הפחות את "ארבע מסות על החירות" ולהמשיך בהרחבה משם
    (:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: