חנה בישלה דייסה: משפט אייכמן, חנה ארנדט והבנאליות של הרוע
חנה ארנדט, אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע. (הוצאת בבל, 2000)
כשהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, אחד המרצים נתן לנו רשימה של כמה עשרות ספרים "קלאסיים", והטעים כי כל חוקר, לא משנה מה תחום התמחותו, חייב לקרוא אותם. רובם ככולם היו ספרים ידועים ומפורסמים, שהשפעתם על ההגות האנושית היתה ניכרת: מוצא המינים של דרווין, הקפיטל של מרקס, פשר החלומות של זימונד פרויד ואחרים.
העצה שנתן אותו מרצה היתה בהחלט נבונה. לא שאני מסכים עם כל פרטי הרשימה שלו, אבל בוודאי שיש ספרים ידועים שכדאי ורצוי לקרוא. חלקם בהחלט מבריקים, מטרידים ומעוררי מחשבה. אבל אני בטוח שרובכם נתקלתם פה ושם בתופעה מטרידה. האם יצא לכם לקרוא ספר, שכל הסביבה אומרת שהוא "חשוב" ו"קלאסי", אבל אתם חושבים שהוא בעייתי במקרה הטוב, וגרוע במקרה הרע? כשנתקלים בבעיה כזאת, מיד הספקות מתחילים לנקר. אולי לא הבנתי את הספר נכון? אולי לא למדתי מספיק כדי לצלול לעמקותו שאין לה חקר? אם הוא גרוע, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטיים מעריצים אותו? שאלות טובות. במקרים רבים, הרושם הראשוני שלנו עלול להטעות. לא מעט פעמים, יש צורך במבט שני, סבלנות ונכונות ללמוד. אבל לפעמים, בזהירות המתבקשת, צריך לאזור אומץ ולומר שה"קלאסיקה" פשוט אינה ראויה למעמדה.
אני נתקלתי לא מזמן בבעיה הזאת, כשקראתי את אייכמן בירושלים של חנה ארנדט, שיצא בשנת 2000 (לראשונה) בשפה העברית. מאחורי הספר הזה, שמבקרים נלהבים מגדירים כבר עשרות שנים כ"קלאסיקה", יש סיפור מיוחד. חנה ארנדט, פילוסופית יהודיה גרמנית שהיגרה לארצות הברית בשנות השלושים, נשלחה על ידי כתב העת ניו יורקר לסקר את משפט אייכמן. ארנדט, שהמשפט שיעמם ובעיקר תסכל אותה, כתבה ביקורת חריפה, באורך של ספר מלא, שהתפרסמה לאחר מכן תחת הכותרת אייכמן בירושלים. בביקורתה, ירתה ארנדט לכל הכיוונים: בבן גוריון, שניצל לדעתה את משפט אייכמן למטרות פוליטיות, במדינת ישראל, שלא בחרה בפיתרון המתבקש של בית דין בין לאומי, בעדים, בשופטים, בסנגור, באייכמן עצמו ואפילו במתרגמים לגרמנית. המושמץ העיקרי בספר הוא בלי ספק התובע, היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר. בספרה של ארנדט הוא מוצג כטיפוס בינוני, בעל אינטליגנציה והשכלה מוגבלת, שכשל מבחינה משפטית ושימש אך ורק ככלי שרת של אדוניו הפוליטיים. בעיני ארנדט, אייכמן היה אכן צריך להיתלות, אבל לא באופן ולא בדרך שבה הדבר נעשה. השופטים היו צריכים להוציא אותו להורג כגמול פשוט על מעשיו. "אתה לא רצית לחלוק את האדמה איתנו, ואנחנו לא נחלוק את האדמה איתך."
עם זאת, ספרה של ארנדט מפורסם בעיקר בזכות תזת "הבנאליות של הרוע", שהפכה למשפט שגור בשיח הציבורי הן בישראל והן במדינות המערב. כרגיל ב"קלאסיקות" מסוג זה, רבים מצטטים את המושג הזה בלי לקרוא את הספר, ולכן ראוי להסביר אותו במספר מילים. אייכמן, לדעתה של ארנדט, לא היה אדם "רע" במיוחד. הוא לא היה סדיסט, ולא נהנה מגרימת סבל לקורבנותיו. כפקיד ועובד ציבור מצטיין, אדם בעל אינטליגנציה מוגבלת למדי, הוא רצה פשוט למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר (בהערת אגב, מעניין שכמעט כל המעורבים במשפט, חוץ מארנדט עצמה ואולי השופטים, מאופיינים תמיד באינטליגנציה המוגבלת שלהם). רק שבמקרה, תפקידו היה לשלוח רכבות מלאות ביהודים לתאי הגזים. תיאורית ה"בנאליות של הרוע" מראה כיצד אנשים רגילים ונורמליים יכולים לבצע דברים איומים, בלי להרגיש שהם עושים משהו רע. וספרה של ארנדט נועד להוכיח לקורא "עד כמה מבעיתה היא הבנאליות של הרוע."
הביקורת על חנה ארנדט בישראל אינה דבר חדש. היא התחילה כבר כאשר פורסם הספר, והמשיכה כאשר נמנע פרסומו בלחץ הממסד של יד ושם. כאן ייאמר, שהעובדה שמספר פונקציונרים בעמדות מפתח מנעו את תרגומו של הספר הרגיזה גם אותי. ההיתקלויות האישיות שלי עם כמה מהבכירים ביד ושם שכנעה אותי שמדובר בממסד דורסני ואלים, שדוחף הצידה בגסות כל דבר שלא תואם את הקו הרשמי שלו. כמו כן, הביקורת על ארנדט בישראל החטיאה לרוב את המטרה. האשימו אותה, לא לגמרי בצדק, באנטי-ציונות, ויש שהעלו נושאים לא רלוונטיים כלל מחייה האישיים, כמו הרומן שלה עם הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר. יש גם שאמרו שהיא פילוסופית במשקל זבוב. טענתי, לעומת זאת, היא שאייכמן בירושלים הוא ספר כל כך בעייתי לא בגלל שארנדט היא פילוסופית גרועה, אלא להיפך- בגלל שהיא פילוסופית מצויינת. המצויינות המקצועית שלה, במקרה זה, לא רק שלא סייעה לה, אלא גם עמדה בעוכריה.
מבחינה פילוסופית, אין ספק שהבנאליות של הרוע היא תיאוריה מרתקת, ומחקרים מאוחרים יותר הראו שהיא בהחלט מתאימה לרבים מהמעורבים במנגנון הרצח ברייך השלישי. היא בהחלט גם מעוררת מחשבה על נושאים שחורגים מהשואה והמשטר הנאצי ממש. דא עקא, שכדי לבסס את התיאוריה הזאת, ארנדט דרסה ברגל גסה את האמת ההיסטורית, העובדות על משפט אייכמן ואת העקרונות הבסיסיים ביותר של יושר אישי ומקצועי.
נתחיל עם העובדה, שטיעוניו המשפטיים של היועץ המשפטי האוזנר טבעו בים של לעג ובוז, וארנדט לא מתייחסת אליהם ברצינות. אם היתה מקשיבה באמת למתרחש במשפט, היתה יודעת שאייכמן כלל לא היה "פקיד קטן" שניסה בסך הכל לבצע את המוטל עליו או אפילו להצטיין בו. התובע הראה שוב ושוב שאייכמן האמין בהשמדת היהודים כמטרה ראשונה במעלה. כדי להרוג יותר יהודים, הוא רב לפעמים עם הממונים עליו, וניהל מלחמות ארוכות ומתישות עם רשויות אחרות ברייך ואפילו עם מנהיגים זרים. כך, למשל, ניסה ללחוץ על הונגריה לגרש יותר יהודים להשמדה, ביקר אפילו את הימלר על שהוא אינו זריז מספיק, וסירב להתיר אפילו לילד יהודי אחד לחמוק ממלכודת המוות שלו. העובדה שהוא חרג מגבולות תפקידו לשם כך, ברורה וניכרת לכל מי שקרא את פרוטוקול המשפט. יתר על כן, במקרה אחד לפחות שאני נתקלתי בו, אייכמן החל לחשוד שאדמירל קנאריס, מפקד הביון הצבאי הגרמני, מציל יהודים על ידי הברחתם לחו"ל כמרגלים. החשד היה נכון: קנאריס, אנטי-נאצי וחבר חשאי בתנועת ההתנגדות הגרמנית, היה אחד ממצילי היהודים האמיצים והעקביים ביותר בתקופת השואה. בראשית 1942 שלח לו אייכמן מכתב גס במיוחד, ואיים עליו שיישא באחריות פלילית אישית אם יסתבר שה"חשדות" נגדו אכן נכונים. מפקד זוטר במשטרה שמעז לאיים על אחד מראשי הצבא בסנקציות פליליות- הוא בהחלט לא אדם שרק "מבצע את תפקידו". ארנדט, בקיצור, אנסה את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה שלה.
וזה לא המקרה היחיד. כדי לבסס את התיאוריה שלה, שפשיטת הרגל המוסרית של החברה הגרמנית כולה אפשרה ל"בנאליות של הרוע" להתקיים, ניסתה ארנדט להוכיח שגם מתנגדי המשטר בגרמניה היו אנטישמיים ונאצים למעשה. בכך, היא פתחה מסורת ארוכה של הכפשה כנגד קושרי 20 ביולי והקצינים שניסו להתנקש בהיטלר, שהדיה מגיעים עד ימינו אלה. כדי לבסס את התיאוריה שלה על גבם של הקושרים, חרגה ארנדט מתחום הרשלנות, והידרדרה לשקרים של ממש. כך, למשל, היא כותבת שהמנהיג האזרחי של הקושרים, ד"ר קארל גרדלר, רצה לגרש את רוב היהודים מגרמניה. לא דובים ולא זבובים. לא רק שהוא מעולם לא כתב, או רמז את זה, אלא להיפך- הוא הצהיר את ההיפך הגמור. במקרה אחד, מכוער במיוחד, מצטטת ארנדט טיוטת מכתב ל"גנרל" שחיבר גרדלר, ומשתמשת בו כדי להוכיח שרק המלחמה האבודה עניינה אותו באמת. אלא שבמכתב, אומר גרדלר במפורש שהסיבה האמיתית של הקושרים לפעול כנגד היטלר היא לא התבוסות במלחמה, אלא "העובדה שבמהלך המלחמה הזאת נרצחו בפקודה מיליוני גברים, נשים וילדים מהעמים השונים". ואם ארנדט לא יודעת לקרוא, אפילו באופן הבסיסי ביותר, מסמך שהיא מצטטת ממנו- מי ערב שסילופים כאלו, וחמורים מהם, לא מצויים ברחבי הספר כולו?
אייכמן בירושלים היה יכול להיות קלאסיקה, אם ארנדט היתה מסתפקת בכתיבת תיאוריה פילוסופית. במקרה כזה, אין ספק שספרה היה ראוי ומומלץ ביותר. אבל המשימה שלה לא היתה לנסח מחדש את מהות הרוע, אלא לסקר משפט. בכך, ובכל הקריאה ההיסטורית שלה על השואה ועל הרייך השלישי, היא כשלה והכשילה. העובדה שמבקרים אקדמיים רבים כל כך משבחים ומקלסים אותה, אולי אומרת משהו גם עליהם.
פורסמה ב-אפריל 27, 2012, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף היסטורי, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-אדולף אייכמן, אדמירל וילהלם קנאריס, אנטי-ציונות, בן גוריון, גדעון האוזנר, דו"ח על הבנליות של הרוע, הבנאליות של הרוע, הבנליות של הרוע, ההתנגדות הגרמנית להיטלר, היטלר, השמדה, חנה ארנדט, מחנות השמדה, משה לנדוי, משפט אייכמן, נאציזם, ציונות, קארל גרדלר, שואה, תנועת ההתנגדות הגרמנית. סמן בסימניה את קישור ישיר. 65 תגובות.
הינשוּף 
דני, אין ספק שהביקורת שלך חשובה אבל השאלה היא גם האם כאשר חנה ארנדט מצוטטת בהקשר של הבנאליות של הרוע האם היא מצוטטת כהיסטוריונית שנותנת דיווח על המשפט או כמישהי שפיתחה תזה על מה הוא הרוע האנושי. לפחות מההתרשמות שלי עד עכשיו, התשובה השנייה היא הנכונה. במקרה הזה – אני חייבת להגיד שעם כל הבעייתיות אני לא חושבת שצריך להתמקד באי דיוקים היסטוריים אלא על הדברים שהתיאור שלה גורם לנו לחשוב עליהם. במקרה כזה – אני לא רואה סיבה למה לא להחשיב את הספר כקלאסיקה.
אגב, מבחינתי הספר מתייחס לאותה תופעה שהספר אנשים פשוטים מתייחס אליהם (ספר שקראתי כמה שנים אחרי שקראתי את הבנלאיות של הרוע) אבל בסופו של דבר הבנאליות של הרוע הוא זה שנותן את ההבנה הפילוסופית בצורה טובה יותר.
אולגה, אני חושב שזה מתחבר לנושא רחב קצת יותר- המתח בין פיתוח של רעיונות פילוסופיים לניתוח פרטני. ההתנגדות שלי לארנדט נובעת מהעובדה שאת הרעיונות הפילוסופיים שלה היא פיתחה על הגב של אנשים שהושמצו והוכפשו על ידה, בגסות רבה, דרך אגב, בלי כל הצדקה. להכפשה הזאת היתה השפעה ניכרת. גרדלר, למשל, עדיין נתפס בחוגים נרחבים כאנטישמי שרצה לגרש את היהודים מגרמניה כתוצאה מהניתוח של ארנדט והממשיך שלה, כריסטוף דיפר.
נראה לי שההבדל בין "אנשים רגילים" ל"אייכמן בירושלים", שזה שהספר הראשון מבסס בהוכחות ומראה כיצד המערכת הזאת פעלה במציאות, ובגלל זה הערך שלו לדעתי עולה על זה של "אייכמן בירושלים" שמתבסס על ניתוח מוטעה והבנה חלקית מאד.
זה פשוט דוחה , השקרנות הזו. אני אחת מאלה שלא קראה אף ספר של ארנט ומעצבן אותי לקרוא
שהיא סילפה את העובדות. רק בשבוע שעבר שמעתי באחת התוכניות ברדיו שהקושרים היו אנטישמים. ומה עם צימרמן , האם גם הוא מסלף?
כל אמירה על ה"קושרים" בכללותה היא מטעה מיסודה. הם היו קבוצת אנשים מגוונת מאד, וככאלו היה בקרבם מנעד של דעות גם בנושא היהודי. בוודאי שהיו גם דעות אנטישמיות אצל אנשים מסויימים, ואצל הרבה אחרים דיעות קדומות ברמה כזאת או אחרת. אבל הטענה של "הם היו כולם אנטישמים" מבית מדרשם של ארנדט, דיפר והאפיגונים שלהם מבוססת על שקר גס.
אני מעריך מאד את משה צימרמן כאדם וכהיסטוריון. הוא לא חקר את הנושא הזה באופן אישי, אלא הסתמך על ספרים שמבוססים על ראיות מוטעות. אמרתי לו את זה כבר בעבר, לא יודע אם הוא השתכנע.
ולדעתי זה גם די מפריך את התזה שלה.
הרי לא התאמצו כל כך להביא 'סתם' חיילים בוורמאכט למשפט בירושלים, גם לא אנשי אס.אס מן השורה.
ה'בנאליות של הרוע' נכונה אולי לגבי המאסה הגדולה של האנשים אבל בסופו של דבר זה לא יקרה אם לא יהיו אנשים כמו אייכמן שלא רק 'עושים את תפקידם' אלא מציבים להם כמטרה לבצע את הזוועות הללו. כלומר צריך להיות מישהו שבשבילו הרוע הוא לא סתם עניין טכני אלא אידאולוגיה ממש בשביל שזוועות מסויימות יקרו.
עדו,
יעקב לזוביק, שכתב ספר שלם ומרתק על אייכמן והצוות שלו, הגיע למסקנות דומות לשלך, ויותר מזה. בדיון הסופי שלו, הוא סבור שלא קל לבצע מעשי זוועה- רוע הוא עלייה בטיפוס, וככל שאתה עולה יותר גבוה החמצן יותר דליל. אני לא בטוח שהוא צודק, אבל בהחלט זו פרספקטיבה לגבי האחריות של אייכמן (גדולה יותר- כי אפילו אדם כמוהו היה צריך "להתאמץ" כדי להגיע לשפל כזה של פשיעה).
מאמר נכון. אתה בוודאי יודע יותר ממני על ההתנגדות להיטלר בתוך הממסד הגרמני, אז אני סומך עליך בעניין הזה. גם אני חושב שהיא עשתה לאייכמן יותר מדי הנחות כשהיא הכפיפה אותו לתזת הבנאליות. הוא היה יותר אידליסט ויותר מתוחכם מכפי שהיא מציגה אותו, ונראה לי שהיא קצת נפלה קורבן לאסטרטגיית ההגנה שהוא אימץ במשפט.
עוד נקודה שכדאי לציין היא תפקידם של היודנראטים. היא מציגה אותם כמי שהיו תנאי הכרחי להשמדת היהודים ושיתפו פעולה די ברצון. ממה שהבנתי על המחקר ההיסטורי בנושא, נראה לי שזו הכללה גסה.
ההתקפות שלה על היודנראטים הם עוד רצח אופי מכוער, בערך כמו מה שהיא עשתה לגרדלר ולקושרי 20 ביולי. מצד אחד נכון שהיודנראטים היו חלק ממערכת ההשמדה, והנאצים היו מתוחכמים מספיק כדי לתפעל את הקורבנות כדי לייעל את תהליך הריגתם שלהם. אבל מבט קצת אמפטי היה מגלה שבמקרים רבים לא היתה להם ברירה, הם פעלו בתוך אי וודאות (לא היה שום דרך לדעת שהתוכנית הנאצית הסופית היא להשמיד את כולם ממש), וחלק מהם ניסו לעשות את המיטב.
או, הנה נושא שבו שנינו מסכימים לגמרי. ספר מעניין, אך כמו כל דבר אצל חנה'לה, חסר לגמרי כובד ראש בביסוס הטיעונים שלו. בסופו של דבר, כל דבר שארנדט כתבה, משול לאשפת חצים שלמה שנורית לאיזו מטרה תורנית, אלא שהקשתיצ, במקרה שלה, פשוט שיכורה מעצם המחשבה על כישרונה לדרוך את הנשק. כתוצאה – החצים עפים לכל עבר – לתוך המטרה, אבל גם אל הקהל, השופטים, חבריה לתחרות, ומיני חיות השדה התמימות שסתם עברו שם. אבל לדרוך היא יודעת, תודה – הספר נקרא בקלות רבה,
קראתי אותו מזמן, ולכן אני לא בטוח לגמרי כשאני אומר את זה, אך נדמה לי שמה שהציק לה יותר מכול זה איך מדינה קטנה, צעירה וקרתנית כמו ישראל מרשה לעצמה לערוך משפטי ראווה – זכות השמורה למעצמות אירופאיות בלבד, לתרבות בת' רבתי שהיא עצמה חשה כנציגת הכבוד שלה בתוך כל הלבנטיניות הפרובינציאלית הזאת.
יש משהו בזה: ארנדט בהחלט חשה את עצמה כנציגה של תרבות נעלה יותר מכל ה"לבנטיניות הפרובינציאלית" סביבה, אם כי זה לא נאמר במפורש בספר (במכתבים שלה לקארל יאספרס זה משתקף באופן חזק בהרבה). בנוגע לחיצים ולקשת, לא הייתי יכול לנסח את זה טוב יותר.
שני דברים: הספר תורגם לעברית בשנת 2000. כך שלכתוב כי הספר יצא "לא מזמן" בעברית, זה, איך לומר בעדינות, לא מדוייק. שנית, בענין היודנראטים: ארנדט לא אמרה שום דבר שבימים ההם, של משפט אייכמן, לא נאמר בשיח הציבורי בישראל, שראה ביודנראטים בוגדים בעם היהודי ולפיכך מוקצים מחמת מיאוס. צריך רק לקרוא, למשל את פולמוס "שתי הדרכים" שהעיר שירו של אלתרמן בעקבות קסטנר, או לקרוא את דברי הכנסת בעת שנחקק החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, או לעבור על העיתונות של שנות החמישים והשישים, כדי לדעת שארנדט לא הגיעה כלל לקרסוליה של השיפוטיות האכזרית הישראלית בסוגיה זו. כך שהאמירה כי "ההתקפות שלה על היודנראטים הם עוד רצח אופי מכוער", מנותקת לחלוטין מההקשר ההיסטורי. אינני מצדיקה את ביקורתה, אך בענין הזה היא צעדה יד ביד עם השיח הישראלי. ועל כך נאמר "טל קורה מבין עיניך".
רבקה,
שנת 2000 זה "לא מזמן" יחסית לשנת פרסום הספר, אבל בכל זאת אתקן כדי למנוע אי הבנות.
למיטב הבנתי, הביטוי "טול קורה מבין עינך" נועד לגנות אדם שמאשים את זולתו בעברה שהוא עצמו אשם בה. אמנם כתבתי דבר או שניים על מלחמת העולם השנייה, אבל לא זכור לי שאי פעם הייתי חלק מהשיח הביקורתי על היודנראט- כך שהביטוי הזה לא מתאים במיוחד.
הביקורת כלפי חנה ארנדט אין בה כדי לנקות את השיח הישראלי של התקופה. אבל מפילוסופית שידעה לבקר (ובחריפות!) את השיח הישראלי על דברים רבים כל כך, אפשר לצפות לא לחקות אותו כשמדובר ביודנראט דווקא.
דרך אגב, גם בנושא ההתנגדות הגרמנית וקשר 20 ביולי השיח הישראלי היה גס ומסולף, וזאת בניצוחם של פרופ' ישראל גוטמן, פרופ' דוד בנקיר ז"ל ודומיהם. כך שארנדט לא היתה שונה במקרה זה מיריביה המושבעים.
באשר להשמצתם של קושרי הקשר, נראה לי שטענתך משכנעת, אך באשר לאייכמן עצמו, אין בעובדות שהעלת כדי להפריך את טענתה של ארנדט שמדובר היה בעבודה פקידותית יעילה ומסורה ותו לא. למשל בעניין המכתב ששלח לקנאריס: סימן ההיכר של מדינה "מתוקנת" הוא שפקיד זוטר מרגיש ביטחון לתבוע ציות לחוק גם ממי שהוא בעל שררה. הההבדל בין אייכמן ושוטר ש – נניח – פותח בחקירה כנגד אדמירל שמואשם באונס או מעילה הוא לא בכך שאייכמן היה רשע אלא בכך שהמערכת החוקית שהוא עבד לפיה היתה מרושעת.
על מנת להראות שאייכמן היה רשע ולא סתם עובד מסור יש להראות שהוא נחשב לרשע או לסוטה מבחינה מוסרית על פי הסטנדרטים של המערכת שבתוכה הוא עבד. השאלה אינה אם הוא גילה מסירות רבה יותר מאחרים למטרה (מתוך שכנוע עצמי או שאפתנות או מכל סיבה אחרת) אלא אם המטרה שהוא עבד כלפיה היתה חריגה או למצער שנוייה במחלוקת. האם יש לך עדויות שכך היה הדבר?
יורם,
אני סבור שהתגובה שלך מעלה שאלות מעניינות שקשורות לתפקוד הבירוקרטיה בכל מקום ואתר, ולא רק ברייך השלישי. נראה לי, שיעקב לזוביק הביא די ראיות בספרו לכך שאייכמן פעל מעל ומעבר למצופה ממנו, מתוך שכנוע עמוק בנחיצותה של השמדת היהודים. שים לב שהוא לא התעמת רק עם קנאריס, אלא אפילו ביקר את הימלר על כך שהוא איטי מדי, וניסה ללחוץ על מנהיגים זרים לגרש יהודים, דבר שבוודאי לא היה במסגרת תפקידו.
האם אייכמן היה סדיסט? כנראה שלא. אבל הוא גם לא היה פקיד קטן ו"בנאלי", בעל אינטליגנציה מוגבלת כפי שארנדט מנסה להציג אותו.
אני לא יודע אם ארנדט הדגישה את תפקיד הבירוקרטיה, אבל בעיני הדגש הזה (ששמעתי בכל מיני מקומות) הוא מוטעה. הבנאליות אינה תולדה של הבירוקרטיה אלא נובעת מהעובדה שנורמות מוסריות הן בראש ובראשונה מוסכמות חברתיות. בחברה שבה הרעיון של הרג יהודים הוא נורמטיבי, התנהגות כשל אייכמן היא בנאלית (גם אם הוא אכן היה מסור יותר לתפקידו מן המקובל בסביבתו).
אני לא מצליח להתאפק מלציין שהאנלוגיה לחברה שלנו ולחברות אחרות שאנחנו מחשיבים כמתוקנות היא לא עד כדי כך רופפת.
אני לא בטוח שבגרמניה הנאצית, אפילו בגרמניה הנאצית, להשמיד יהודים היתה נורמה המקובלת על הכל. היא בהחלט היתה מקובלת על ההנהגה וחוגים רחבים, אבל בניגוד אולי לאנטישמיות עצמה, ההשמדה לא היתה קונצנזוס. אפילו בבירוקרטיה, לפחות עד שנפלה ההחלטה באופן סופי במפנה 1941-1942, היה ויכוח די רציני בנושא הזה. נדמה לי שיעקב לזוביק מביא ציטוטים מאנשים שהיו בתא ההגהים של מנגנון ההשמדה, כמו תיאודור דנקר (אחד מעוזריו של אייכמן) – שגם הם הבינו באופן עמום שהם מבצעים משהו נורא, אבל ניסו לשכנע את עצמם שזה בסדר מסיבות של "הגנה עצמית".
תקרא את זיגמונד באומן, "מודרניות והשואה". אולי זה ישכנע אותך (כהסבר חלקי כמובן, עוד לא נתקלתי בהסבר חד-משמעי, ממצה ומשכנע לשואה, וטוב שכך אני חושב)
קראתי את ספרו של זיגמונד באומן ואהבתי אותו מאד. לא הסכמתי כמובן עם כל הדברים שהוא כותב, אבל ספרו של באומן זו דוגמא מצויינת איך אפשר לבסס תזה דומה לזו של ארנדט בלי להידרדר להשמצות, סילופים והכללות פשטניות.
מעניין מאד – תודה. שוב, האנאלוגיות למצבים אחרים, פחות קיצוניים, שמוכרים לנו באופן יומיומי, הן בלתי נמנעות.
תוכל להרחיב ולפרט בנושא הזה? זה דווקא מעניין.
יש הרבה דוגמאות של מערכות שמייצרות נורמות התנהגותיות נבזיות. אחת, למשל, היא ניצול עובדים על ידי מעסיקים (בין אם באופן חוקי ובין אם באופן בלתי חוקי). אחרת היא שימוש בפרסומות על מנת להטעות את הציבור. האנשים שפועלים במסגרת המערכות הללו מאמצים לעצמם השקפת עולם שמאפשרת להם להיות חלק מהפעולות האלה מבלי להחשיב את עצמם כמרושעים.
אני לא רוצה להיכנס לשאלה השנויה במחלוקת אם המערכות האלה בהכרח מרושעות, אבל דבריך מתאימים לתיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי המקובלת בפסיכולוגיה חברתית. היינו- אנשים מתאימים את האידיאולוגיה שלהם להתנהגותם בפועל.
גם בחברה הנאצית הטענה שהמערכת הנאצית היא מרושעת היתה שנוייה במחלוקת (במקרה הטוב).
באשר לדיסוננס (כלומר סתירה או התחבטות פנימית), אין סיבה להניח שבדרך כלל קיים דיסוננס כזה. נדמה לי שרוב האנשים בתוך המערכות הללו רואים אותן כמוצדקות – ללא היסוס או סייגים.
לדעתי זו טעות לקחת את הדוגמא הנאצית ולהכיל אותה באופן אוטומטי על שפע דוגמאות אחרות. אם מוסכם היום שהמערכת הנאצית היתה מרושעת, אין פירוש הדבר שאין מקום לחילוקי דיעות בכל הנוגע למערכות אחרות, או שכל מערכת שמישהו טוען כנגדה שהיא "מרושעת" בהכרח דומה למערכת הנאצית.
דיסוננס קוגנטיבי, באופן שבו הוא מוגדר בפסיכולוגיה חברתית, הוא בסך הכל מתח בין השקפת העולם שלך לבין ההתנהגות שלך בפועל, אותו מיישבים באמצעות נסיונות לצמצום הפער. דוגמא לתופעה ניתן למצוא במקרים של רוצחים נאצים רבים, שסוקרו בידי חוקרים כמו כריסטופר בראונינג או רוברט סמית, שעמדותיהם האנטישמיות הקצינו *תוך כדי רצח*, על מנת להצדיק בדיעבד את המעשים הנוראים בהם היו מעורבים.
ברור שלא כל מערכת היא מרושעת כמו המערכת הנאצית. הנקודה היתה שברור מאליו שכל מערכת תמצא צידוקים לקיומה. קיומם של צידוקים כאלו – כמו גם העובדה שהם נטענים בשכנוע עצמי על ידי קבוצות גדולות של אנשים, כולל אנשים בעלי סטטוס אינטלקטואלי מכובד – אינו יכול לשנות כהוא זה את מעמדה הנורמטיבי של המערכת משום שעובדת קיומם אינה משתנה ממערכת למערכת.
> דיסוננס קוגנטיבי, באופן שבו הוא מוגדר בפסיכולוגיה חברתית, הוא בסך הכל מתח בין השקפת העולם שלך לבין ההתנהגות שלך בפועל
אכן. טענתי שלגבי חלקים נרחבים בציבור מתח כזה אינו קיים. ההטמעה של ערכי המערכת היא שלמה. (בדיוק משום כך, הרשע – במערכות מרושעות – הוא בנאלי.)
ישנם אכן יוצאי דופן שעבורם קבלת ערכי המערכת היא חלקית ובעייתית יותר. נפיצותם של יוצאי הדופן גבוהה יותר כאשר המערכת היא חדשה יחסית (כמו המערכת הנאצית), כשהפרטים בתוך המערכת נחשפים למערכות אחרות שלהן ערכים אחרים, או כשיש סתירה ברורה בין האינטרסים של הפרטים לאינטרסים של בעלי השררה במערכת.
יכול להיות שאתה צודק אבל זה לא מוריד ולו במאומה מערכה של התיזה של ארדנט. ברור שאנחנו צריכים היסטוריונים פוסיטיביסטים כדי להביא לנו את העובדות לאמתן אבל בשביל תיאוריה כזו אי דיוקים בעובדות לא משפיעים על הטיעון המרכזי של הטקסט. יחד עם זאת אני לא חושב שהיא טעתה בעובדות אלא בפרשנות. אפילו אם היא תקבל את את הטענה שלך שמדובר בפקיד חשוב- ולא זוטר- זה לא ישנה את המסקנות של ספרה.
אחמד,
התגובה שלך מתקשרת לדיון שניהלתי קודם עם יורם ואולגה. נכון שיש ערך לרעיון "הבנאליות של הרוע"- מעולם לא חלקתי על זה. אבל תיאוריה טובה צריך לבנות על בסיס עובדתי מוצק, וכאן ארנדט כשלה לחלוטין. אייכמן לא היה רק "פקיד חשוב"- זו לא הנקודה. הנקודה היא שהוא חרג מעל ומעבר לגבולות חובתו ומעמדו כדי להגשים מטרה שבאמת האמין בה בכל ליבו- ולא פעל כ"בורג קטן" במערכת. מה שכל כך מרגיז אצל ארנדט, זה שהתביעה הוכיחה בדיוק את זה במשפט- והיא לא רק התעלמה מזה, אלא גם טענה שהתביעה *לא הצליחה *להוכיח את הטענות שלה, בלי להתייחס באמת למה שנאמר.
מעבר לזה- נראה לי פסול מבחינה מוסרית לבנות את התיאוריה שלך על סמך הכפשה ודיבה כנגד בני אדם אמיתיים. מה שהיא עשתה לגרדלר, למשל, ממש בלתי נסלח.
גם הדוגמאות של קאנט היו, חלקן לפחות, מזעזעות. אני לא חושב שזה הופך את טענותיו לחשובות פחות.
אני מתנצל אם אני ממשיך לפצל את הדיון מאולגה ויורם, אבל למה תיאוריה טובה צריכה לבנות על בסיס עובדתי מוצק – אם היום יש כבר בסיס עובדתי חלופי? (אנשים רגילים, באומן, מילגרם, וכו')
אני אאמין לך שהשמצותיה בלתי נסלחות, אבל כיצד היותה היסטוריונית מחורבנת משפיע מהותית על השימוש היום בתיאוריות שהיא הגתה?
בנוסף, אני אודה (ואשמח!) לתשובה על שאלה נוספת: עד כה בלימודיי נתקלתי רק ב"יסודות הטוטליטריות" על מנת להציג את הגותה. האם לאייכמן בירושלים יש חשיבות אקדמית כיום מעבר למונח ה"בנאליות של הרוע", וערכו האנקדוטיאלי?
והיא הנותנת: באומן, מילגרם ובראונינג ביססו את התיאוריה שלהם על עובדות מוצקות, וארנדט לא. זה הופך אותם לתיאורטיקנים החשובים באמת בכיוון הזה. החשיבות של העובדה הזאת היא בלתי מבוטלת. קריאה בבאומן ובראונינג, למשל, מראה שהתמונה שהם מציגים הרבה יותר מורכבת, עשירה ובעלת ניואנסים מזו של ארנדט, מכיוון שהם באמת למדו את הסיפור ההיסטורי על בוריו.
לשאלה השנייה, אני נוטה להסכים שלאייכמן בירושלים יש ערך אנקדוטלי יותר מאשר אקדמי. הוא ספר שכיף לקרוא, ללא ספק, והביטוי "הבנאליות של הרוע" הוא קליט ושימושי, אבל זהו פחות או יותר. בגלל זה לא כל כך הבנתי את מקהלת הצהלות של המבקרים כאשר הספר "סוף סוף" תורגם לעברית.
(אנקדוטיאלי – מה חשבתי לעצמי?)
הביטוי "הבנאליות של הרוע" גם הוא אינו שלה. הוא לקוח מג'וזף קונראד…..
ולא רק בישראל, אלא גם יהודי אמריקה תיעבו את הספר.
כמו שאמר פעם חכם קוריאני, חשוב לדייק בעובדות לפני שמפליגים בפרשנות.
מעניין- לא ידעתי שהיא לקחה את הביטוי מג'וזף קונראד. אבל אי אפשר לקחת ממנה את העובדה, שהיא הכניסה אותו לשימוש בפילוסופיה, היסטוריה ומדעי המדינה. מעבר לזה, מסכים איתך לחלוטין.
ספרו של קונראד HEART OF DARKNESS, אשר יש לו כבר כמה תרגומים לעברית, מוקדש כולו לחקר הבנאליות של הרוע – המתוארת בו בפירוט שמוגבל רק על ידי הז'אנר הספרותי – נובלה. אי אפשר להאשים את הסופר, שכן לא היה פילוסוף – אלא סופר המנתח נושאים פילוסופיים וחברתיים באמצעים ספרותיים.
ההתייחסות התרבותית הכי מפורסמת, המהווה אחת הפרשנויות המודרניות לספר, היא הסרט אפוקליפסה עכשיו. הספר פורסם ב-1902, כבר שמעתי טעונים שאידיאולוגים נאצים הושפעו ממנו (לא בדקתי לעומק אמינות הטעונים האלה, יתכן שמדובר "רק" בצייטגייסט שהוביל אנשים לכיוונים דומים). עם זאת, אין לי ספק שארנדט הכירה הנובלה והזדהתה עם התפיסות שבה. המקוריות שלה היא סמנטית: לא זכור לי וגם לא הצלחתי למצוא עדות לכך שקונראד השתמש אי פעם בביטוי "בנאליות של רוע".
דוגמה אחת מיני רבות, רלוונטית במיוחד למה שהזכרת כאן (שגם אליה התייחסו באפוקליפסה עכשיו) – ואני מצטטת מן המקור, כדי לא להסתבך בסמנטיקה של תרגום:
"He was obeyed, yet he inspired neither love nor fear, nor even respect. He inspired uneasiness. That was it! Uneasiness. Not a definite mistrust — just uneasiness — nothing more. You have no idea how effective such a… a… faculty can be. He had no genius for organizing, for initiative, or for order even. That was evident in such things as the deplorable state of the station. He had no learning, and no intelligence. His position had come to him — why? Perhaps because he was never ill . . . He had served three terms of three years out there . . . Because triumphant health in the general rout of constitutions is a kind of power in itself."
חנה ארנדט טבעה מטבע לשון המגדיר משהו שהיה קיים בשיח התרבותי האירופי כבר לפני מלחמת העולם הראשונה!… אם לא קודם: קונראד כתב ביקורת באמצעים ספרותיים, ביקורת מתייחסת למה שכבר קיים.
זו נקודה מאד מעניינת, אבל תקני אותי אם אני טועה. כשחנה ארנדט דיברה על הבנאליות של הרוע, היא התכוונה בראש ובראשונה לפקודים. לאנשים שאינם טובים או רעים במיוחד, אלא פשוט רוצים "להתקדם בחיים" ולמלא את תפקידם, והבינוניות הזאת מובילה אותם לתהומות זוועה. הטקסט של קונראד, לעומת זאת, מדבר דווקא על הבינוניות של המנהיג. אולי אפשר לקחת את התזה של ארנדט עד לשם, אבל לא נראה לי שדווקא לזה היא התכוונה.
הדמות בה מדובר בספר (שלא כמו בסרט שעל פיו) היא אדם שהופקד על ידי אחרים על סחר בשנהב באזור מסויים שמסביב ולאורך נהר קונגו. בהחלט לא מפקד אלא ממונה מטעם. ההקבלה מלאה כמעט בכל המובנים. התאור האמביוולנטי של הדמות הזאת מתיר את רצונו להתקדם בחיים כשאלה שאין לה מענה חד משמעי ברור, אבל אין ספק שהוא רואה רוב או כל מעשיו כחלק מהתפקיד שהוטל עליו – וזה חלק ממה שהופך אותו לחלק ממה שקונראד מכנה " לב האפלה", וארנדט מעדיפה לכנות "רוע" או "רשע". הספר ואחריו הסרט מפנים אצבע מאשימה אל מערכת ביורקרטית, כמו גם מערכת נורמות חברתיות ומערכת חברתית – אשר כולן ביחד איפשרו/יצרו מפלצת, או אולי בעצם הן הן המפלצת? – לא ברור בספר יותר מאשר זה לא ברור בסרט
ויקיפדיה טוענת שארנדט טבעה את הביטוי. יש לך ציטוט מדוייק מקונראד?
(לא שזה ממש משנה, אבל לאור העובדה שאתה מבקר את ארנדט על אי דיוקים עובדתיים, מן הראוי, נדמה לי.)
השאלה שצריכה להישאל כאן האם העובדה שהוא עשה "מעל ומעבר לתפקידו" הייתה מתוך שנאה וקנאות אנטישמית – או רצון קנאי לא פחות להיות פרפקציוניסט ולהצטיין בתפקידו במטרה להתקדם במעלה ההיררכיה הנאצית – ולטעמי לא הוכחת מספיק שטענה הראשונה גוברת על השנייה. כך שהתאוריה של ארנדט עדיין תקפה.
> השאלה שצריכה להישאל כאן האם העובדה שהוא עשה "מעל ומעבר לתפקידו" הייתה מתוך שנאה וקנאות אנטישמית
אני לא חושב שזו השאלה הנכונה.
גם אם אייכמן אכן חש שנאה וקנאות אנטישמית, הוא התנהג – בהקשר של עולם הערכים שבו עבד, שבו אנטישמיות היתה רעיון מקובל – באופן דומה לזה שמתנהג בחברה שלנו מנהל כח אדם מסור, נאמר, שמוצא דרכים להגדיל את הרווח של החברה שבה הוא עובד על ידי פיטורם של עובדים מסויימים. השאלה אם מנהל כח האדם עושה זאת משום שהוא רוצה לרצות את המנהלים שלו ולעלות בדרגה, או משום שהוא מאמין ברעיון "הצדק של השוק החופשי" אינה משנה לכאן או לכאן.
השאלה הנכונה היא אם אייכמן נחשב כרשע על פי הערכים של החברה שבה הוא חי. כל עוד התשובה לשאלה הזו היא שלילית, אז אין סיבה לראות את הפעילות שלו, ואת הלך המחשבה שלו, כמייצגים דבר החורג מן הבנאלי.
האם ה"רוע" של אייכמן חרג מהסטנדרטים של החברה שבה הוא חי? זו שאלה חשובה, והתשובה לדעתי קשורה כיצד אנחנו מגדירים את ה"חברה שבה הוא חי". אם מדובר בס"ס, אז אולי הוא לא חרג יותר מדי, אם כי גם שם הוא היה נחשב כגורם קיצוני. אבל אם מדובר בחברה של הרייך השלישי באופן כללי, חברה שבה לא היתה הסכמה כללית שצריך להשמיד את היהודים עד האחרון (אם כי רבים הרבה יותר חשבו שיש להרחיקם מגרמניה בדרך זו או אחרת), אייכמן היה בהחלט חריג, ולכן לא ניתן להגדירו כבנאלי.
הרעיון שהרוע של אייכמן היה רשע בעיני הסובבים אותו אינו סביר בעיני בשל הדרגה הנמוכה שלו. אדם בעל כח יכול להכתיב למערכת את ערכיו גם כאשר אלו אינם מקובלים על אחרים במערכת. אדם בעל סמכות מועטה – כמו אייכמן – חייב לפעול במסגרת כללים שנקבעו על ידי אחרים. הכללים במערכת שאייכמן פעל בתוכה איפשרו לו לבצע את מה שביצע משום שאלו שקבעו את הכללים הללו חלקו במידה רבה את מערכת הערכים שלו.
האנלוגיה למנהל הזוטר בחברה מסחרית תופסת בעיני: יכול להיות שבציבור בכללו ישנם רבים שרואים את השיטה הקפיטליסטית כמרושעת. יכול להיות שבחברה עצמה ישנם מנהלים אחרים שרואים את הפיטורים של עובדים כדרך פעולה פסולה שיש להימנע ממנה ככל האפשר (והיו אולי מעדיפים לקצץ במשכורות במקום זאת). עם זאת, המערכת היא כזו שהיא מאפשרת ואפילו מעודדת את ההתייחסות לעובדים כאל כלים. המנהל שמאמץ את דרכי הפעולה האלה אינו מרושע על פי ערכי המערכת שבה הוא עובד. אם הוא היה כזה, הכללים במערכת לא היו מאפשרים לו לעשות את מה שהוא עושה.
יורם,
נראה לי שהויכוח בינינו קשור להגדרה של מושגי יסוד. מה זה בדיוק "מרושע"? עד היכן מוגדרת ה"סביבה" שאדם פועל בה? והכי חשוב- מה זו בנאליות? אני חולק על הגישה שלך, כי אני סבור שהיא לוקחת את האג'נסי מבני האדם ומעבירה אותו לסביבה. בתור מי שלמד פסיכולוגיה חברתית אני מודע לחשיבות העצומה של הסביבה ולהשפעתה על ההתנהגות, ובכל זאת- לאחר קריאה לא מעטה על אייכמן, בפרוטוקול המשפט ומחוצה לו – נראה לי שההתלהבות שלו חרגה בהרבה ממה שהוכתב בידי המערכת. הוא לא היה בנאלי כי חרג מתפקידו או ממה שהכריחו אותו לעשות, או אפילו ביקשו ממנו.
מעבר לזה, אני מסכים איתך שהמערכת של הרייך השלישי בהחלט אפשרה לאייכמן לעשות מה שעשה. בגלל זה זו היתה מערכת מרושעת. האם משמעות הדבר היא שאייכמן בנאלי? אני לא בטוח בכלל.
בכל מקרה, אם חנה ארנדט היתה אומרת משהו דומה למה שאתה אמרת כאן- הביקורת שלי כלפיה היתה הרבה יותר מרוככת. הבעיה עם ארנדט, היא שכדי להוכיח את תזת הבנאליות, היא הפכה את אייכמן לפקיד בינוני ואדיש, והתעלמה מכל הראיות שעלו במשפט על כך שהתעמת עם רשויות אחרות ברייך כדי להשמיד עוד יהודים, ומהתלהבות היתר שלו.
> אני חולק על הגישה שלך, כי אני סבור שהיא לוקחת את האג'נסי מבני האדם ומעבירה אותו לסביבה.
לא כך הוא. בני אדם לא חייבים לפעול לפי הערכים שמוכתבים להם על ידי סביבתם. ההתנהגות הבנאלית היא לפעול על פי ערכי המערכת מבלי לבדוק אותם באופן עצמאי, אך אפשר לבחור שלא לעשות זאת, וישנם אלו שאכן עושים זאת.
ההנחה שהרוע הוא תופעה יוצאת דופן משמשמת כחיזוק עצמי עבור מי שמקבל על עצמו את הערכים המקובלים סביבו: מאחר שהחברה שאני חי בה אינה חריגה, הרי שהחברה הזו אינה רעה. ובאופן ספציפי: מאחר שאני איני חריג, הרי שאני איני רע.
אבל אם, כדבריך, אדם יכול להיות חריג על ידי כך שהוא לא מקבל את ערכי המערכת שבה הוא חי, מדוע יש להוציא מכלל אפשרות שאדם הוא חריג מבחינה הפוכה – היינו, הוא מקצין את ערכי המערכת שבה הוא חי ולוקח אותם למרחקים גדולים מעל ומעבר למקובל בסביבתו?
אדם שמאמץ את ערכי המערכת במסירות חריגה אינו נוקט עמדה מוסרית עצמאית. כאמור, ייתכן באופן תיאורטי שאייכמן אימץ וייצג השקפות ערכיות קיצוניות כנגד היהודים שלא היו מקובלות במערכת. בשל עמדתו הזוטרה יחסית קשה להאמין שהוא היה מצליח להנחיל ולממש השקפות חריגות (שלא היו מקובלות, לדוגמה, על הממונים עליו), אבל אם אכן ישנן ראיות שמעידות שזה אכן היה המצב זה ישנה את התמונה מבחינתי.
אבל עד לאן אתה מותח את גבולות ה"מערכת"? ההגדרה הזאת קריטית כדי לדון בנושא לפי התבנית התיאורטית שלך. האם מדובר רק בהנהגה הנאצית, רק בס"ס, רק בבירוקרטיה או בחברה הגרמנית בכללה?
מובן שמדובר ברצף ולא בגבול חד. כל הקבוצות שמנית הן רלוונטיות והערכים המקובלים בהם משפיעים על הפרט במידות שונות. גם בדוגמה של מנהל כח האדם ישנם רבדים שונים: המחלקה שבה עובד המנהל, החברה המסחרית, השיח הציבורי באמצעי התקשורת ההמוניים, המשפחה והחברים של המנהל, וכו'. כך גם המצב באנאלוגיה השגורה יותר של יחס הישראלים אל הפלסטינים – קבוצות שונות מציגות גוונים אידאולוגיים שונים והשפעתן על פרטים שונים היא בעלת עוצמות שונות.
וארנדט בתגובתה למכתבו של גרשם שלום טענה שלפי מיטב ידיעתה היא הראשונה להשתמש בביטוי הבנאליות של הרוע.
האם העובדה שהוא ביקר את הימלר, הממונה והבוס הגדול שלו, על כך שהוא לא "חרוץ" ומהיר מספיק בהשמדת יהודים, ונדחף בלי סוף לענייניהן של רשויות עוצמתיות ממנו- לא מצביעה על התלהבות אישית אידיאולוגית מעבר לקרייריזם? שלא לדבר על ההתייחסויות האידיאולוגיות הרבות לנושא מחוץ לשעות עבודתו, המתועדות היטב בספרו של יעקב לזוביק.
זה עוד לא אומר בהכרח שזה נכון. בכל מקרה אני לא חושב שזה משמעותי במיוחד.
לטעמי לא. אם הימלר נותן פקודות מצד אחד אבל מצד שני מפריע לאייכמן בביצוע פקודותיו בצד הטוב ביותר וכך מונע את התקדמותו מדוע שלא יבקר אותו? ואדרבא לגבי הרשויות. אם הימלר היה מורה לאייכמן לשלח נוצרים ששמם מתחיל באות ב לאושוויץ האם אייכמן היה נוהג אחרת? לא בטוח בכלל.
הוא היה אולי עושה את זה, אבל לא בהתלהבות ובהצטיינות דומה. הפנאטיות שלו, שהוכחה על כל צעד ושעל במשפט, חרגה מעל ומעבר לפעולתו של כל פקיד- אפילו יעיל במיוחד. פקיד יעיל לא רב עם הרשויות הממונות עליו- ומבצע משימות מעל ומעבר למה שהם הטילו עליו (התערבות בענייני הביון הגרמני ושליטים זרים, למשל).
הייתי רוצה להוסיף הערה. אני לא חושב שארנדט טענה כלפי אייכמן שהוא היה "בינוני ואדיש". להיפך, הוא היה בכיר מצטיין. קו ההגנה שלו, כפי שארנדט מציגה אותו, היה בערך כך: "אני הייתי מומחה לבעיה היהודית; מתוקף תפקידי, הייתי אחראי למתן פתרון (סופי) לבעיה היהודית; לפיכך, ביצעתי את תפקידי בצורה הטובה ביותר שיכולתי. מה כאן לא ברור?"
זכור לי במיוחד קטע שבו אייכמן מצטט את הצו הקטגורי של קאנט, אך למעשה מנסח אותו מחדש (בלשונה של ארנדט) כ"פעל באופן כזה שאילו הפיהרר היה מודע למעשיך, הוא היה מאשר אותם".
וזו נראית לי בעצם מהות הביקורת של ארנדט: שכל המערך התבוני והרגשי של אייכמן היה מגויס ואינסטרומנטלי לשירות המדיניות הנאצית. הוא היה "בנאלי" במובן שלא היה מסוגל להבין את המשמעות המוסרית האמיתית של מעשיו מעבר למערכת הערכים הנאצית.
כאמור, גם התחושה שלי היא שמסקנה זו לא מתיישבת עם מכלול העובדות הידועות על האיש ופועלו, והקריאה של ארנדט בחומר הראיות הייתה מגמתית ומוכפפת לתזה. אבל התזה היא מורכבת יותר מ"הוא רק מילא פקודות".
אבל זכור לי שארנדט, מספר פעמים, לועגת לבינוניות ולאינטליגנציה המוגבלת של אייכמן (למעשה, לכולם במשפט, חוץ מהשופטים וארנדט עצמה, יש אינטליגנציה מוגבלת לפי "אייכמן בירושלים"). זה בוודאי לא תיאור נכון ומדויק של האיש ופועלו. וכאן ישנה נקודה מכריעה, שיגאל עילם תיאר היטב בספרו על ממלאי הפקודות. אייכמן לא רק פעל במסגרת המערכת הערכית של הרייך השלישי. כלומר- יש מערכת נתונה, והוא פועל במסגרתה וממלא פקודות כמיטב יכולתו בתנאים הנתונים. אייכמן, כממלא פקודות נלהב ואידיאליסטי, היה שותף מלא גם *בעיצוב* מערכת הערכים של הרייך השלישי. הרי המדיניות היהודית של הרייך היתה רחוקה מלהיות מוסכמת אפילו ב-1940. היה ויכוח רציני בין אליטות נאציות שונות בכל הנוגע לדרך לפתרון "הבעיה היהודית", והשמדה לא היתה העמדה הכללית עד סוף 1941. אייכמן, שניצב בצד הקיצוני ביותר של המערכת, תרם תרומה מכריעה לניווטה. ואת הנקודה הזאת, נראה לי, ארנדט פספסה לחלוטין.
מסכים.
אני רק אומר שכדי לבקר את תזת הבנאליות של ארנדט – להבדיל מביקורת על הספר כהיסטוריה – צריך לקבל, לצורך הדיון, את המסכת העובדתית ואת השתלשלות האירועים כפי שהיא הבינה אותם ולבקר אותה לשיטתה. ואני חושב שמבחינתה, מהרגע שאייכמן הופקד על הפתרון הסופי, הוא לא אמר לעצמו "ואללה, זה נראה קיצוני, אבל מה לעשות, אלה הן הפקודות מלמעלה ועכשיו, אם אני רוצה לשמור על משרתי (שלא לדבר על חירותי ואף על חיי), אני חייב לבצע את העבודה וגם לאהוב את זה". הוא אמר "אם ההנהגה החליטה להשמיד את היהודים, הרי שמעתה מדובר בדבר מוסרי ביותר, ואני חייב להתמסר למשימה כי זה מעתה הייעוד שלי". לכן, אני חושב שעצם העובדה שאייכמן "הגדיל ראש" לא בהכרח סותרת, כשלעצמה, את תזת הבנאליות.
השכלתי ממאמרך – תודה על כך.
אני מתפלא שאף אחת מהתגובות פה לא העלתה את השאלה המתבקשת ביותר מהמאמר –
מהי הרשימה המלאה של הספרים ה"קלאסיים" שכל חוקר מכל תחום ידע חייב לקרוא. אם אינך זוכר את רשימת הפרופסור אשמח לרשימה משלך לאותם ספרים ש"לא ניתן בלעדיהם".
תודה מראש.
מיכאל, שאלה קשה שאלת. קשה להרכיב פתאום רשימה כזאת, אבל אם בספרה של ארנדט עסקינן (ואם הוא צריך להיות ברשימה, זה בעיקר כי כולם מדברים עליו), אז יש ספר טוב בהרבה שעוסק בנושא דומה. ספרו של אליאס קנטי, "ההמון והכוח". הפרק שלו על ציות הוא מבריק ומעורר מחשבה, אם כי אני לא בטוח שאני מסכים לכל מה שהוא אומר.
אני עקבתי אחרי המשפט לכל אורכו. המשפט בהחלט ריתק אותי. נוכחתי בשתי ישיבות שמהן יצאתי מזועזע מהעדויות שנשמעו שם. כל יהודי בעל לב יהודי לא יכול להיות מושפע ממשפט זה. כיליד הארץ משפט זה איפשר לי לראות את השואה בעיניים אחרות. יתכן שהחנה הזאת היא פילוסופית טובה, אך כיהודייה וכאדם???
אני לא בטוח שהיא גם פילוסופית מהשורה הראשונה. בכל מקרה, הבעיה העיקרית שלה היא שהיא הכפיפה הליך שאמור להתנהל לפי עקרונות משפטיים לרעיונות פילוסופיים מופשטים. משפט ופילוסופיה הן שתי דיסציפלינות שונות, וניסיון לערבב ביניהן יכול להוביל למסקנות מגוחכות, כמו אלו של ארנדט. לדעתי המשפט בעיקר שעמם אותה.
מה המקורות לגבי ההתכתבות של אייכמן עם קנריס
זה מסמך ארכיוני. אם אני זוכר טוב, מכתב של אייכמן לתחנת המשטרה בדיסלדורף שמעיד על ההוראות הללו. הערת השוליים נמצאת בספר שלי, אבל אם תשלחי לי אימייל אני אשמח לשלוח הפנייה מדוייקת וגם את המסמך עצמו.
לטיפשים, כידוע, קל ופשוט, כולם טיפשים בעיניהם: בן-גוריון, גדעון האוזנר, וכן הלאה,
דא עקא, הפילוסופית הדגולה והחכמה היחידה באולם המשפט (בעיני עצמה) הייתה כפי הידוע היחידה שאייכמן 'הצליח לעבוד עליה', ולשכנעה בהיותו פקיד אפור קטן מוחין שמבצע פקודות…
הגדרה יאה וראוייה לה נתנה ע"י מרמלשטיין, ראש היודנראט (היחיד ששרד) מטרייזנשטדט – 'טיפשה קטנה'.
אך התופעה שחנה'לה מייצגת חשובה ממנה: 'פוסטמיזציה של הידע', על משקל 'בנאליה של הרוע'.
תודה.
רציתי לשאול את דעתך על עניין היודנראכט האינטרפרטציה של ארנדט על הנושא.
תודה מראש.
אורן
לדעתי, כמו שכתב ישראל גוטמן, הפרשנות של ארנדט בנושא היא שיפוט מוסרני יהיר. כשנתקלים באנשים שפעלו בתנאים כל כך זוועתיים, המינימום זה לא לשים את עצמנו כשופטים. לפחות לא באופן כל כך כוללני. עם ההסתייגות הזאת, הייתי מבדיל בין יודנראטים שניסו לפעול כמיטב הבנתם בכדי לנהל את הקהילה בתנאים איומים שלא הם קבעו, לאלו שניסו לשאוב מהכוח של הנאצים בכדי לקדם דיקטטורה משל עצמם. לפעמים היה ערבוב של שני הדברים, כמו במקרה המורכב מאד של חיים רומקובסקי בלודג׳.
גטו לודז' היה מאחרוני הגטאות שחוסלו אם לא האחרון בה' הידיעה, ובמובן זה היתה זו הצלחה גדולה, כי כל שיכלו היה ל'שחק על זמן' וכך ניסה רומקובסקי לעשות.
קשה מאוד לזכות בגלי אהדה בתפקיד שכזה…
כדאי לשמוע בכאן 11 את דברי ראש היודנראט בגטו טרייזנשטדט שתיאר את הדילמות הבלתי נתפסות עמהן התמודד, כולל הצורך לאיים על צוות התברואה בשל אי בלימת מגיפת הטיפוס.
באשר לחנהל'ה, היא אכן קלאסיקה של יהירות אינטלקטואלית שמנותקת מהמציאות.
כל זה נכון. אבל מצד שני ראוי להתייחס בביקורתיות לניסיון של רומקובסקי לשאוב מהכוח שנתנו לו הנאצים כדי לרדות בקהילה היהודית, לכונן גינוני מלכות ולהנהיג רפורמות פוגעניות מבחינה דתית, בנישואים למשל. ברור שהיו לו אורות וצללים והוא בלי ספק אדם טרגי. אם הסובייטים היו מגיעים בזמן הוא היה הופך ללא ספק לאחד מהגיבורים הגדולים ביותר של תקופת השואה.