המגפיים של ז'וקוב: תעלומות, שקרים וסיפורים בדרך למוסקבה

לפעמים, תואר אקדמי ופרופסורה הם מסווה שחושף טפח ומסתיר טפחיים. אלו סילופים התרחשו בדרך לסטלינגרד, וכיצד הציגו חוקרים מערביים מצג שווא בפני קוראיהם על הצבא האדום במלחמת העולם השנייה? מישה שאולי, היסטוריון ונצ"מ בדימוס, על הטעיות, אשליות, והפזילה המתמדת לבוס שבקרמלין. מאמר אורח בינשוף.

הבהרה: הדיעות המובעות במאמר זה הן באחריות הכותב בלבד, ואינן מבטאות בהכרח את דעתה של מערכת הינשוף.

 

מי ישפוט אותם? הסטודנטים מסתירים את דעותיהם, כדי להגן על הקריירה; העמיתים נמנעים מלבקר זה את זה, פן יותקפו גם הם; ולהדיוטות אין המומחיות הנחוצה לשפיטה של למדנות מסתורית. כתוצאה, אנשי האקדמיה נהנים מהיעדר חובה לתת דין וחשבון.
  ד"ר דניאל פייפס, היסטוריון,

JERUSALEM POST, 20.9.2007

מי פתח את מלחמת העולם השנייה?

את "בוקע הקרח" של ויקטור סובורוב קראתי לראשונה במהדורה הבריטית של 1990[2]. מסקנותיו המהפכניות על גורמי מלחמת העולם השנייה סתרו את כל מה שלמדתי. סובורוב סיפק תשובות הגיוניות לאירועים שקודמיו הסבירו בהשערות פסיכולוגיות מעורפלות (סטאלין פחד מהיטלר והאמין לו) ובמה שהוכיח כסילוף עובדות (הנשק של הגרמנים היה רב יותר ובאיכות גבוהה יותר). סובורוב הסביר באופן הגיוני ועקבי, כיצד נפתחה מלחמת העולם השניה. אלה עיקרי השקפתו[3]:

–          הקומוניסטים ראו במלחמת-עולם את הדרך הבטוחה למהפיכת-עולם קומוניסטית;

–          אחרי שהמעצמות הקפיטליסטיות יתישו אלה את אלה במלחמה ממושכת, תיכנס ברה"מ למערכה ותכבוש את כולן;

–          גרמניה הוחלשה והושפלה בהסכם ורסאי, רצתה לנקום, וברה"מ עזרה לשקם את כוחה הצבאי;

–          ברה"מ מנעה מהקומוניסטים גרמניים לחבור לקואליציה עם הסוציאל-דמוקרטים, כדי שהנאצים יגיעו לשלטון ויפתחו במלחמה אירופית;

–          החברה והמשק הסובייטי היו, החל מסוף שנות ה-1920, למחנה צבאי ענק שהכין נשק וכוח אדם למלחמה עתידית, תוך פגיעה חסרת רחמים ברמת החיים ובזכויות האדם של האוכלוסייה;

–          הסכם מוסקבה מ-23.8.1939 ("מולוטוב-ריבנטרופ") דחף את היטלר לפלוש לפולין, בריטניה וצרפת הכריזו, כמו שסטאלין ציפה, מלחמה על גרמניה, ורק אז פלש גם סטאלין לפולין;

–          הצבא הסובייטי צבר נשק התקפי בכמות ובאיכות גבוהות מאלה של הוורמאכט, וכוח האדם שלו היה רב יותר;

–          אחרי שנוצר גבול משותף בין ברה"מ לרייך, התכוון סטאלין לפלוש לגרמניה ביולי 1941, אך פלישתו של היטלר לברה"מ ב-22.6.1941 סיכלה תוכניות אלה;

–                 פריסתו ההתקפית של הצבא האדום ואי-מוכנותו להגנה היו בעוכריו וגרמו לתבוסתו ב-1941.

ויקטור סובורוב

למרות שנימוקיו של סובורוב נראו לי משכנעים, ספקנותי המקצועית (כחוקר במשטרה) דרשה ללמוד גם דעות של אחרים. ידידיי מהאוניברסיטה המליצו על כמה עבודות של בני-סמכא מערביים, וקודם כול – על רב המכר "הדרך לסטאלינגרד", פרי עטו של ג'ון אריקסון, שפורסם בבריטניה ב-1975[4].

התעלומה של ג'ון אריקסון

פרופ' ג'ון אריקסון

המבוא והפרקים הראשונים בספר זה דנו בכמה נושאים שבהם עוסק "בוקע הקרח". מצאתי בהם את הגרסה המסורתית של גורמי מלחמת העולם השנייה. הייתי מוכן לדיון בנימוקים לטובתה. אבוי, בספרו של אריקסון לא מצאתי דיון בכלל ונימוקים בפרט. אריקסון הציג את סיפורו כתורה מסיני. להבדיל מ"בוקע הקרח" של סובורוב, העמודים של "הדרך לסטלינגרד" כמעט ולא מפנים את הקורא אל המקורות[5]. אך זאת לא משום שאין מקורות בספר. נהפוך הוא: אחרי 482 עמודי הטקסט (הקדמה,מבוא ו-10 פרקים) באים 92 עמודי "מקורות וסימוכין". לכל פרק מוגשים מקורות משלו, אבל לא לפי סדר הופעתם בטקסט של אותו הפרק. המקורות ממוינים, לפי מוצאם, לקבוצות ותת-קבוצות, שלאחדות מהן יש כותרת (למשל: "מסמכים: יחסים גרמניה-ברה"מ", "מסמכים גרמניים צבאיים", "תורת הלחימה הסובייטית", "היסטוריה סובייטית רשמית/מפלגתית"), ולאחרות – אין. בתוך כל קבוצה ותת-קבוצה, המקורות מסודרים לפי אל"ף-בי"ת, ולעתים הם מלווים בהערותיו של אריקסון על המקור המצוטט. אין רשימת מקורות כללית.[6]

אריקסון הסביר (ע' 475):
נמנעתי ממראימקום יחידניים לטובת הרכבה של מנעד רחב של חומר הנוגע לכל פרק, תוך ניסיון לזהות את המקום של מסמכים, דו"חות ושאר חומרים מקוריים. החלטתי לא לזהות סתם את מקורם של פריטים מסוימים, אלא גם את המנעד הרחב של חומרים שמהם עוצבו הפרקים.

מאחר ואין המקורות של אריקסון מקושרים לטקסט שלו, לקורא נותר רק להאמין לדברי המחבר. אין אפשרות מעשית למצוא קשר בין הרשימה העצומה של "הספרות לנושא", מחד, לטקסט הספר, מאידך.

היעדר מראי המקום נראה לי אז כרשלנות ו/או כזלזול בהדיוטות. אבל לא לי ללמד פרופסורים, כיצד כותבים רבי-מכר. לכן, בהיעדר אפשרות לבחון את התאמת גרסתו של אריקסון למקורותיו-שלו, החזרתי את "הדרך לסטאלינגרד", ספר חסר תועלת, לספרייה. אציין כי לעמיתיו של אריקסון היעדר מראי-מקום לא הפריע, אבל על כך – בהמשך.

8 שנים אחרי "הדרך לסטלינגרד", פרסם אריקסון את המשכו, "הדרך לברלין". בספריו, הוא לא נגע יותר ברקע המלחמה בין הנאצים לסובייטים, ולמיטב ידיעתי אז, לא התבטא על הרעיונות של סובורוב. לכן ראיתי באריקסון שתקן יהיר, אחד מאלה שהטילו על סובורוב חרם אקדמי.

אך לפני שנים מספר ראיתי בחנות ספרים את המהדורה החדשה, מ-2003, של "הדרך לסטאלינגרד"[7], ושם נוספו  אל ההקדמה המלים הבאות:

חלפו שלושים שנה בדיוק מאז שהרעיון של ספר זה נולד ותוכנן במוסקבה, ומיד החלה העבודה עליו.

נגישות רבה יותר לארכיוני רוסיה ולאוספיה המודפסים, ברוכה ככול שתהיה, לא שינתה באופן ניכר את מהות העלילה ורק הגבירה את האימה, העמיקה את החידה של "התקפתפתע" של 1941 ושל התנהגותו של סטאלין, צרבה בחדות גבוהה יותר את פרטי הטרגדיה שבאה אחרכך, ואישרה את היקף האובדן האנושי שאין שני לו.

ג'ון אריקסון
אוניברסיטת אדינבורו
אפריל 1993"

מוזר, חשבתי, שכל מה שפורסם מסוף שנות ה-1980 ועד תחילת 1993 – מסמכים ארכיוניים חשובים ביותר (אף כי מעטים) ומחקרים, כולל זה של סובורוב, לא שינו "באופן ניכר את מהות העלילה". הכרחתי את עצמי לקרוא הלאה, והמאמץ השתלם: בעמוד 9 מצאתי את ההבדל השני (והאחרון) מהמהדורה הקודמת. הייתה זו הפניה למראה-מקום שבתחתית אותו העמוד:

ראו את הניתוח המפורט של משחקהמלחמה המבצעיאסטרטגי הסובייטי אצל אל"מ פ.נ. בוביליוב "החזרה הכללית של האסון" ב[כתבעת] VIZh, 1993, גיליון 6 (ע' 16-10), גיליון 7 (ע' 21-14) וגיליון 8 (ע' 35-28); מסמכי הגנזך של המשחקים 37977  fond RGVA;  East View Publications, Minneapolis, USA: 35 מסמכים, תכנון, משתתפים, כיוונים עיקריים של הצדדים, "מערבי" ו"מזרחי", משחקים צבאיים הראשון והשני, מסמכי הניתוח. על תוכניות המלחמה של 1941 – פ.נ. בוביליוב "לאיזו מלחמה התכונן המטה הכללי של הצבא האדום ב-1941?", [כתב עת] "היסטוריה של מולדת", 1995, גיליון 5 (ע' 20-3).[8]

הפניה זו נוגעת למשחקי מלחמה שהתקיימו במוסקבה בינואר 1941. אריקסון כותב עליהם ממש לפני ההפניה:

המטרה הכללית של משחקמלחמה זה כללה התנגדות עיקשת של כוחות "מזרחיים" בפיקודו של פאבלוב באזורים המבוצרים אשר הקהו את התקפת ה"מערביים" מצפון לביצות פריפיאט, ועלידי כך יצרו את התנאים ההכרחיים לכוחות ה"מזרחיים" שלו לעבור ל'התקפה מכרעת". 'הגודריאן הסובייטי'[9] פעל בהחלטיות, אך לתדהמתו, הכוחות של ה"מערביים" תחת פיקודו של ז'וקוב יצאו בהתקפות מתכנסות, 'מחקו' את ריכוזי הארמיות "המזרחיות' בגרודנו ובביאליסטוק ופרצו את דרכם ללידה.

אציין כי אריקסון מתאר כאן לא אפיזודה משנית, אלא את השלב המכריע בהכנת הצבא האדום למלחמה נגד גרמניה. במאמרו שהופיע ב-2001 (הפרטים – בהמשך) כינה אריקסון את משחקי-המפה האלה "חולייה בעלת חשיבות קריטית בהתפתחות התכנון הסובייטי של המלחמה", ולא לחינם זכו הם במהדורה החדשה של "הדרך לסטאלינגרד" להפניה חדשה אחת ויחידה. כאן המקום להציג, בקיצור, את מה שידוע היום על משחקים אלה.

בסוף דצמבר 1940 כונסה במוסקבה ועידת הפיקוד הצבאי והפוליטי העליון של הכוחות המזוינים. נכחו בה ראשי מיניסטריון ההגנה והמטה הכללי והמינהלים הראשיים שלהם, מפקדים וראשי המטות של פיקודים צבאיים, ארמיות, אקדמיות צבאיות וגם מפקדים אחדים של גייסות ואוגדות – סך הכול 270 איש.

מיד אחרי נעילת הוועידה התקיימו משחקי מלחמה אופרטיביים-אסטרטגיים. המשחק הראשון היה ב-6-2 לינואר, השני – ב-11-8 לינואר. משתתפי הוועידה מילאו תפקידי-מפתח בצדדים "הנלחמים". ניהל את המשחקים שר ההגנה מרשל טימושנקו, ועזרו לו סגניו, הרמטכ"ל ואחרים מהמנגנון המרכזי של מיניסטריון ההגנה ושל המטכ"ל. במשך שבועיים, כ-70 המפקדים הבכירים ביותר השעו את פעילותם השגרתית ובתנאי סודיות חמורה ערכו חזרות למלחמה הבאה.

עוד בטרם הוסרה ב-1990 הסודיות מהתיעוד של הוועידה ושל המשחקים, סיפרו אודותם מרשל ז'וקוב בספרו "זכרונות והרהורים", מרשל זאחארוב (כתב ב-1969, פורסם ב-1989), ד"ר אנפילוב (מפי ז'וקוב) ואחרים.

ב-1993 היה אל"מ ד"ר בוביליוב, זה שאריקסון הסתמך עליו במהדורה השנייה של "הדרך לסטאלינגרד",  אחד מעורכיו של התמליל הרשמי המלא של ועידת דצמבר 1940 ושל סיכום המשחקים[10]. בוביליוב (מהמכון להיסטוריה צבאית של מיניסטריון ההגנה הרוסי) גם פרסם שני מאמרים גדולים שהוזכרו על-ידי אריקסון. לענייננו, בוביליוב ניתח את מהלך המשחקים והגיע למסקנות שאיש מעולם לא ערער עליהן:

–          לא תורגלה במשחקים שום הגנה על שטח ברה"מ;

–          הצבא האדום תקף רק בשטח האויב, ואחרכך ניסה האויב, ללא הצלחה, לתקוף חזרה;

–          סיפורי ז'וקוב, לפיהם הוא הביס את פאבלוב על אדמת ברה"מהם המצאה.

זכרונות ושקרים? מרשל גיאורגי ז'וקוב

 הנה אחד הקטעים מהמאמר "החזרה הכללית לאסון" של בוביליוב:

ו.א.אנפילוב טוען, שלפי רעיון המשחק, "המזרחיים" צריכים היו "במגננה עיקשת באזורים מבוצרים להדוף את התקפת "המערביים" צפונה מ[נהר] פריפיאט וליצור תנאים למעבר להתקפה מכרעת. אבל, בניגוד למתוכנן, ה"מערביים" הנחיתו שלוש מהלומות עוצמתיות בכיוונים מתכנסים, פרצו דרך האזורים המבוצרים, "השמידו" את ריכוזי "מזרחיים" בגרודנו ובביאליסטוק ויצאו לאזור לידה". נקודת ראות זו הובאה בספר אודות ג.ק.ז'וקוב בסדרה "חיי אנשים דגולים". כפי שרואים אפילו בתיאור הקצר של המשחק הראשון, הטענות המצוטטות כלל אינן מתאימות לאמת [אותיות בולטות – שלי, מ"ש].

לב הבעיה נמצא כאן: אחרי שאימץ את גרסתו של אנפילוב אודות המשחקים, הפנה אריקסון את קוראיו ל"ניתוח נוסף" במאמרו של בוביליוב שמוכיח, כי טענותיו של אנפילוב "כלל אינן מתאימות לאמת".

עם כל החשדנות המקצועית שלי, לא יכולתי לחשוד שאריקסון כיזב, כי הבחנתי בבעיה עם תאריכים: את התוספת להקדמה הוא כתב ב-1993, וברור שההפניה המדברת על פרסומי 1995 הופיעה מאוחר יותר. פניתי למו"ל, וזה השיב כי לא סביר שמישהו הכניס את ההפניה בלי ידיעתו של אריקסון[11].

כאן השאלה: האם הטעה אריקסון את קוראיו משום שלא הכיר את המקורות שעליהם הסתמך? אם כך, זו בושה, אך לא זדון. אבל אם הוא במודע השאיר בספרו את גרסת ז'וקוב (ואנפילוב) תוך ידיעה, כי היא שקרית…

להחליט, האם אריקסון הבין שז'וקוב שיקר, עזר לי מאמרו בכתב העת הבריטי History Today מיולי 2001. המאמר נקרא "ברבארוסה יוני 1941: מי תקף את מי?", ולו תת-כותבת "ג'ון אריקסון סוקר את הפולמוס האחרון על פלישת היטלר לברה"מ"[12]. במאמר גדול זה אין מראי-מקום (כתב העת הפופולארי אינו דורש אפראט מדעי שהכרחי לפרסום אקדמי), ורק בסופו מציע אריקסון כ"קריאה נוספת" כמה ספרים של מתנגדי סובורוב: גלאנץ, גורודצקי, אוורי ואחרים.

המאמר מתחיל בהצהרה שבעשר השנים האחרונות "ההבנה של המלחמה הגרמנית-סובייטית, שקודם נודעה כמלחמת המולדת הגדולה של ברה"מ 1945-1941, השתנתה באופן דרמטי הן ברוסיה והן במערב". אחר-כך נידונים במאמר: משקל-יתר ששנים רבות ניתן לתיעוד ולפרשנות הגרמניים; "מיתוס הגבורה" של התעמולה הסובייטית; דה-סטאליניזציה ורה-סטאליניזציה – וכן הלאה. בהמשך מתואר העשור של 2001-1991 שבו הכוונות של הגרמנים והסובייטים נחשפו, סופסוף, הודות לנגישות החדשה של הגנזכים.

אבל לפתע, ממשיך אריקסון, "הדיון הרגוע יחסית", כפי שקראו לו הרוסים, <…> הופר בגסות ב-1992 כשהופיעה ברוסיה פצצה ספרותית, Ledokhod של ויקטור סובורוב…" בהמשך כותב אריקסון על הקריירה הצבאית והספרותית של סובורוב, ועל העימות שלו עם היסטוריון ישראלי גבריאל גורודצקי.

הדאיגה אותי הערתו העוקצנית של אריקסון על כך שסובורוב יוצר, ביד אומן, את "הרושם (אך לא את המהות) של שימוש בארכיונים אמיתיים". בדקתי הן את LEDOKOL ברוסית והן את ICEBREAKER[13] באנגלית – והתברר שסובורוב כתב שם את ההיפך הגמור:

היה לי המזל לעבוד, זמן לא רב, בארכיון מיניסטריון ההגנה הסובייטי, אך לגמרי במודע אני משתמש מעט מאוד בחומר ארכיוני. גם חומר רב מארכיונים צבאיים גרמניים יש לי, אבל גם בהם איני משתמש, למעשה. המקור העיקרי שלי הוא פרסומים סובייטיים גלויים. גם הם מספיקים בהחלט להעמדת הקומוניסטים הסובייטיים אל עמוד הקלון ולהושיבם על ספסל הנאשמים לצד הנאצים הגרמניים, ואולי אף לפניהם. <…> החשיבות של מקורותיי היא בכך שהפושעים מספרים על פשעיהם

ברור שאריקסון לא קרא את סובורוב, או שקרא וסילף, כדי לפגוע במוניטין של בר-פלוגתא. בהמשך המאמר מפוזרות גם עקיצות לא מנומקות נגד סובורוב, ובסיום נקראים רעיונותיו של סובורוב "פנטזיות, עלילות ובדיות". מעניין שאנשי אקדמיה שתומכים ברעיונות של סובורוב לא קיבלו במאמר יחס כה מזלזל ופוגע.

אבל אפשר למצוא פנינה גם בערימת מלל לא-אובייקטיבי בעליל. הנה התיאור של משחקי המלחמה בינואר 1941:

המשחקים הצבאיים האסטרטגיים בשני חלקים, "אדומים נגד כחולים"[14], שנערכו בשבוע הראשון של ינואר 1941, הפכו לחוליה בעלת חשיבות קריטית בהתפתחות התכנון הצבאי הסובייטי ובהכנה המבצעית. כעת יש לנו הרישום המפורט של משחקים צבאיים אלה שתוכננו עוד באוקטובר 1940 ונועדו לבחון את תוכנית המלחמה המתוקנת. הגנרלים פאבלוב וז'וקוב שיחקו לסירוגין את התוקף ואת המתגונן. המשחק הראשון בזירה הצפונית הראתה שהשטח והביצורים של מזרח פרוסיה יהפכו כל "מתקפתנגד" סובייטית למשימה ממושכת. בזירה הדרוםמערבית יצר ז'וקוב "מתקפתנגד" מוצלחת באופן מזהיר, מה שנראה כאישור הטענה שזירה זו צריכה לקבל תגבור מועדף.

כאן אריקסון תיאר נכונה את הכול. הכיוון הדרומי הועדף לא משום ששם ציפו לפלישת האויב לשטח ברה"מ, אלא משום שמשם נוח יותר לצבא האדום לפלוש לשטח האויב. מוצדקות המירכאות שאריקסון צירף למלה "מתקפת נגד": היו אלה מתקפות ממש מצד הצבא האדום, לא מתקפות-נגד. שני המשחקים החלו דווקא מהתקדמות "מזרחיים" לעומק שטח האויב. לעומת זאת, כלל לא שוחקו מתקפות מצד "מערביים", רק הוזכר במבוא שהן התרחשו לפני תחילת המשחקים. כיצד בדיוק הדפו ה"מזרחיים" את המתקפות מצד "מערביים" –לא צוין, משום שזה קרה לפני תחילתם של המשחקים.

ובכן, קטע זה במאמר מ-2001 תואם בדיוק רב את סיכום המשחקים ואת מאמריו של בוביליוב. הוא תואם גם את התיזה של סובורוב על הכוונות ההתקפיות של הסובייטים, אך מנוגד באופן קוטבי לדברי אריקסון במבוא ל"הדרך לסטאלינגרד" שצוטטו כאן קודם.

המאמר אפשר לי לומר בוודאות שבין מהדורת 1975 של "הדרך לסטאלינגרד" למהדורת 2003, למד אריקסון את האמת והחליט לאפשר לקוראיו להגיע אליה במאמריו של בוביליוב. בו בזמן השאיר אריקסון ב"הדרך לסטאלינגרד" ללא שינוי את שקריו של ז'וקוב אודות "חוליה בעלת חשיבות קריטית בהתפתחות התכנון הצבאי הסובייטי ובהכנה המבצעית".

לקורא שאינו מומחה למלחמה הנאצית-סובייטית, אין פנאי לקרוא מקורות, והוא לא יגלה את הסילוף. ובתור סיפור פשוט, "הדרך לסטאלינגרד" נראה "יסודי, מעניין ואינפורמטיבי"[15]. אני אפילו מוכן להניח שלהיסטוריון צבאי מותר לא לדעת שז'וקוב שיקר. אבל מדוע עמיתיו של אריקסון לא שמו לב לליקוי חמור באפראט המדעי של "הדרך לסטאלינגרד"? מכל המבקרים שמצאתי, רק אחד, איבאן מאודסלי, פרופסור להיסטוריה[16], ציין את היעדר ההפניות. אבל – רק כליקוי משני, "טכני", כמו היעדר מפות ואי-דיוקים באינדקס. מלבד זאת, בביקורת זו ובאחרות יש רק דברי שבח. והרי כל אחד מהפרופסורים להיסטוריה המהללים את אריקסון היה נותן ציון "נכשל" לעבודת-סמינריון של סטודנט עם אפראט מדעי כמו זה שלו.

אבוי, סלחנותם אינה מפתיעה. ריצ'רד פייפס, שהיה משך 38 שנה פרופסור מן המניין בהרוורד, האוניברסיטה הטובה בעולם, מספר על אנשי-אקדמיה במדעי הרוח[17]:

חיי אקדמיה אינם כולם אור ומתיקות. מבחינה פסיכולוגית, אנשיאקדמיה פחות חזקים מרוב בניאדם: ככלל, אחרי שעוברים את גיל הביניים, הם מדהימים אותי בחוסר המנוחה שלהם. אישעסקים יודע שהוא מצליח כאשר מרוויח כסף; פוליטיקאיכאשר הוא זוכה בבחירות; ספורטאיכאשר הוא מנצח בתחרויות; סופרכאשר ספריו נעשים רבימכר. אך לאישאקדמיה אין תבחינים קבועים כאלה להערכת הצלחתו, וכתוצאה הוא חי במצב תמידי של חוסר ודאות שהולך ועולה עם הגיל, משום שאנשיאקדמיה צעירים ושאפתנים ממרפקים את דרכם אל קדמת הבמה ומבטלים את מחקריו כמיושנים.

התבחין העיקרי של הצלחתו הוא הכרת העמיתים. כתוצאה, הוא חייב לרצותם, מה שמביא קונפורמיות ו"חשיבה קבוצתית". מצופה מהחוקרים שיצטטו אחד את השני בדרך חיובית, שיבקרו בכינוסים, שיערכו כינוסים ויתרמו להם את מאמריהם. קהילות מקצועיות מקדמות מטרות אלה. מי שאינו משחק לפי הכללים או סוטה באופן ניכר מהקונסנזוס, מסתכן בנידוי. הדוגמה הקלאסית של נידוי כזה היא היחס כלפי אחד הכלכלנים וההוגים חברתיים של המאה הקודמת, פרידריך פון האייק, זה שביקורתו חסרת הפשרות של תכנון כלכלי וסוציאליזם גרמה לגירושו מחוגי המקצוע. הוא חי מספיק זמן כדי לראות שהשקפותיו מנצחות, ופרס הנובל לו זכה שיקם את המוניטין שלו לחלוטין, אבל לא כולם בנימזל כמוהו. התנהגות כזו, הנצפית גם אצל בעליחיים, מעלה את לכידות הקבוצה ומגבירה את תחושת הביטחון של כל אחד מחבריה, אבל מדכאת יצירתיות.

הארכתי בציטוט, כי הרהוריו של הפרופסור ריצ'רד פייפס מסבירים לא רק את הסלחנות מצד עמיתיו של אריקסון כלפי כתביו, אלא גם את עוינותם כלפי סובורוב שבכלל אינו שייך ל"מועדון שלהם". 

בהקשר זה מעניינת הסיבה להיעדר ההפניות ב"הדרך לסטאלינגרד" ו"הדרך לברלין"[18]. אין לכך תקדים בהיסטוריוגרפיה רצינית. אין גם להסביר את היעדר ההפניות בכך שזו שיטתו הרגילה של אריקסון: בספרו הקודם, מונוגרפיה בת 800 עמודים, ישנו אפראט מדעי מסודר וסטנדרטי.

לדעתי, אריקסון בכוונה הקשה על בדיקת מקורותיו ובו בזמן הציג לעמיתים חלופה נוחה: להסתמך על ספריו-שלו כעל מקור. העמיתים התפתו, וכך הפך הוא לאחד ההיסטוריונים המצוטטים ביותר בתחום המלחמה הנאצית-סובייטית. עמיתיו, מצדם, נמנעו מלמתוח ביקורת על "אחד משלנו" בגין היעדר מנגנון הפניות לקוי.

הצגתי את השערתי זו לכמה היסטוריונים מקצועיים, והם הצטערו שלא חשבו על דרך זו אל התואר הנכסף "המחבר המצוטט ביותר".

לתשומת לב נפרדת ראויים היחסים בין אריקסון לסובורוב.[19] התכתבותם ושיחות הטלפון נמשכו מאמצע שנות 1980 והסתיימו בפגישה ביולי 1990. סובורוב שלח לאריקסון העתק של ICEBREAKER שזה עתה יצא לאור, ואריקסון הזמין אותו לאדינבורו. אחרי שיחה ידידותית כתב אריקסון הקדשה לסובורוב על כריכת "הדרך לסטאלינגרד":

לוויקטור באיחולים מיטביים ותודה על הזדמנות להחליף דעות בעניין כה חשובעם אחד כמו ויקטור, זה שיודע. ג'ון אריקסון, אדינבורו, 1 ליולי, 1990".

אבל אריקסון סירב אז, בלי כל הסבר, לכתוב ביקורת על ICEBREAKER – לא חיובית ולא שלילית. כדי להבין את סירובו, יש לדעת את הרקע של יחסיו עם הקרמלין, ולשם כך אני ממליץ לקרוא מאמר לזכרו שפורסם בבריטניה אחרי מותו ב-2002[20]. מעניין ללמוד שם, למשל, כיצד ממש מביקורו הראשון במוסקבה ב-1963התחבב אריקסון על הגנרלים הסובייטיים: הוא דחה בזעם את חשדם שהוא מאמין ב"מעשי אכזריות שהכוחות הסובייטיים ביצעו, כביכול, בברלין"[21]. מאז היה הוא אורח רצוי במוסקבה, אירח עמיתים סובייטיים בבריטניה, ייסד את "שיחות אדינבורו" (שנמשכו גם במוסקבה) בין מנהיגים צבאיים ואזרחיים של סקוטלנד ושל ברה"מ.

לכן אני חושב שביולי 1990, כשסובורוב ביקש ממנו לכתוב ביקורת על ICEBREAKER, אריקסון עוד לא ידע, לאן נושבת הרוח במוסקבה. שם הכריזו כבר על "GLASNOST’" (פתיחות) ו"PERESTROIKA"  (בנייה מחדש), אבל לא הביעו דעה אודות גרסת סובורוב על הגורמים למלחמת העולם השנייה. מה יכול היה פרופסור בריטי, אשר מאמצע שנות ה-1960 שיתף פעולה עם הסובייטים, לכתוב על ICEBREAKER, כשטרם נודעה דעתו של הקרמלין על ספר זה?

וב-2001, עת כתב אריקסון את מאמרו ב-HISTORY TODAY, הכול התבהר במוסקבה: סטאלין הוכרז "מנהל יעיל", ז'וקוב – כ"מציל המולדת". אריקסון נרגע ואחרי שנים של שתיקה כתב במאמרו, שעבודותיו של סובורוב הן "פנטזיות, עלילות ובדיות".


[1]  ברוסית פורסם המאמר במרשתת ב-http://berkovich-zametki.com/2010/Zametki/Nomer8/Shauli1.php ובאחד הכרכים של "האמת של ויקטור סובורוב".

[2]   Viktor Suvorov, ICEBREAKER, Hamish Hamilton, London, 1990

[3]  תקציר מפורט יותר של תורת סובורוב: http://bokeahakerakh.org.il/hebbrief.htm

[4] John Erickson, The Road to Stalingrad, Weidenfeld & Nicolson, 1975

[5] יש בו סך הכול 20 הערות המחבר, ומהן רק ב-10 יש הפניות למקורות – מ"ש.

[6] הביבליוגרפיה של שני הכרכים יש רק בכרך השני, "הדרך לברלין", שיצא לאור כעבור 8 שנים, ב-1983 – מ"ש.

[7]  Cassel Military Paperbacks, London, 2003

[8] כתבי העת והגנזך – במוסקבה; בוביליוב ז"ל היה אל"מ בצבא הסובייטי ופרופסור להיסטוריה במוסקבה – מ"ש.

[9] הכינוי של פאבלוב, גנרל סובייטי, שנחשב לבר-סמכה בלחימת שריון – מ"ש.

[11]  The Orion Publishing Group Ltd.  השיבה למכתבי מספטמבר 2010, כי שינוי כזה ללא ידיעת מחבר הספר נוגד לחלוטין את מדיניות החברה. לצערי, מו"ל זה אינו שומר מסמכים יותר מ-7 שנים, ואריקסון מת ב-2002 – מ"ש.

[13]   Icebreaker,  Hamish Hamilton, 1990, p.XVII.

[14]  אריקסון שוגה: הצדדים כונו "אדומים וכחולים" רק בתכנון הראשוני של המשחק (גם ג'וקוב מכנה אותם כך), אבל בפועל שיחקו "מזרחיים נגד מערביים" – מ"ש.

[15]  כך הגדירו, במכתב אלי, פרופסור למתמטיקה מסוים – מ"ש.

[16]    Prof. Evan Mawdsley, Soviet Studies, Vol. 28, No. 3 (Jul., 1976), pp. 449-450

[17]   מצוטט לפי http://www.danielpipes.org/blog/2007/09/group-think-in-the-academy/, נכון ל-26.4.2012

[18]   John Erickson, The Road to Berlin, Weidenfeld & Nicolson, 1975

[19]  סובורוב סיפר על כך בכמה ראיונות עיתונאיים ולי אישית – מ"ש.

[21]  היו מאות אלפי מקרי אינוס, רצח וביזה שבוצעו בגרמניה על-ידי הצבא האדום ב-1945, אבל רוסיה היום, כמו ברה"מ פעם, מכחישה זאת –מ"ש.


אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מאי 5, 2012, ב-ינשוף היסטורי, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 19 תגובות.

  1. כמה הערות:

    אין ספק שהוכחת כאן מצויין שאריקסון סילף את העובדות בספר שלו. זו לא הפעם הראשונה, ולצערי גם לא האחרונה, שהיסטוריון מקצועי מסלף עובדות. גם אני נתקלתי בתופעה לא מעט במהלך עבודתי.

    ולמרות זאת, יש לי השגות לא מעטות על האמור בפוסט:

    1. בניגוד לאמור כאן, ולדברי פייפס, סטודנטים לא מפחדים להביע עמדות לא שגרתיות – בוודאי שלא אצלנו. כאיש אקדמיה, אף אחד מעולם לא אמר או רמז לי לא להביע עמדה מסויימת.

    2. קומוניסטים באקדמיה הם זן הולך ונכחד.

    3. לדעתי הסיבה שסובורוב לא מתקבל באקדמיה, או ליתר דיוק- הסיבה שלא מתייחסים אליו ברצינות, היא הפשטנות של עמדתו. להיסטוריה מקצועית יש כללים מסויימים, ומי שלא עומד בהם- לא יכול לצפות להיכנס למועדון. היסטוריונים מקצועיים מעריכים מורכבות. סובורוב מנסה לשפוט ולהוקיע על עמוד קלון מוסרי. האמת שלו חדה ונוקבת, שחור ולבן, ואילו אצלנו נהוג לראות גוונים רבים של אפור. גם טענתו כאילו היתה "תוכנית על" סובייטית לכיבוש העולם ספקולטיבית במקרה הטוב. היא לא מסבירה, למשל, מדוע הסובייטים לא סיפחו את פינלנד ומונגוליה, גם כשהיו יכולים לעשות זאת באופן עקרוני. גם הטענה כאילו "היה ברור" שגרמניה תנקום על חוזה וורסאי היא ראייה בדיעבד. בשנות העשרים לא היה ברור שגרמניה תנקום על משהו, ובוודאי שלא היה ברור שהנאצים יעשו זאת. בהיסטוריה אקדמית המטרה שלנו לא לשפוט אלא להבין- וסובורוב לא עושה זאת לצערי.

    4. לעניין עצמו: מדוע אפשר לשלול את האפשרות שהסובייטים האמינו, מתוך ביטחון עצמי מופרז, שיהדפו התקפה גרמנית כאשר תגיע, יפנו מיד למתקפת הנגד ולכן אין טעם לתרגל את הדיפת ההתקפה? זאת הטענה של גרד אוברשר, למשל- שמתייחס בפירוט לדברי סובורוב ומתעמת עמו על כל טענותיו באופן ענייני.

    • "תוכנית-על סובייטית לכבוש עולם" אינה טענתו הספקולטיבית של סובורוב. ב-30.12.1922 בכנס הייסוּד של "ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות" ("ברית המועצות" בתרגום קלוקל לעברית) נתקבלה (ומיד פורסמה רשמית) ההחלטה שנותרה בתוקף עד לדצמבר 1991, כשמדינה זו התפרקה. בהחלטה נאמר, בין היתר: "…הכניסה לברית פתוחה לכל הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות, הן הקיימות והן אלה שיקומו בעתיד, מדינת הברית החדשה… תשמש מבצר נאמן נגד הקפיטליזם העולמי ותהווה צעד החלטי חדש בדרך לאיחוד פועלי כל הארצות לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית העולמית".

      • זו נקודה חשובה מאד: יש הבדל גדול בין רטוריקה למעשה. החלטה רטורית אין פירושה בהכרח שהיתה כוונה לבצעה בפועל.

  2. ואם נשאל, מדוע סלחו לאריקסון על הפרה בוטה של הכללים? זה קשור למציאות עגומה אבל קיימת: מי שנמצא בתוך המועדון נהנה מפריבילגיות ומקרדיט שאנשים "בחוץ" לא נהנים מהם. אני לא סובל את זה, אבל לצערי זה המצב.

    • למען אובייקטיביות אקדמית, אני מצפה שגם ל"מיין קאמפף" ולמסמכים אחרים, כולל, נאומיו של היטלר וחבריו, יתייחסו האל רטוריקה. אם, כמו במקרה של ברה"מ, המעשים תואמים את הרטוריקה – יש להכריז שזה צירוף מקרים. כנ"ל לגבי שאיפות האיסלאם לכיבוש העולם.

      • ואכן, הספרות העדכנית על הרייך השלישי כבר לא רואה במיין קמפף תוכנית פעולה מפורטת ומפורשת אלא הצהרת כוונות כללית. מעט מאד אנשים מאמינים בתוכנית אב נאצית לכבוש את העולם שתוכננה כבר בשנות העשרים.

        בעניין האיסלאם זה עוד יותר מופרך, לדעתי. אין שום תוכנית מוסלמית לכבוש את העולם, בוודאי לא כזאת שמקובלת על הזרמים המרכזיים באיסלאם. לא כדאי להאמין לכל תיאוריה מבית מדרשם של האיסלמו-פובים בימין הניאו-שמרני בארה"ב.

  3. מה שמטריד אותי הוא שהעובדות – לא הפרשנות שלהן, משתנות לפי האידאולוגיה . ליהודים בישראל נוח שרוסיה תהיה המתגוננת וגרמניה התוקפן . שהשואה תהיה אירוע אקסלוסיבי וזוועות הצבא האדום סתם חריגים ובטח נוח להקהות את המבוכה של ההערצה לסטאלין שפילגה פה ישובים בשנות החמישים

    • אני – מישה שאולי, מחבר המאמר. אכן, בישראל קשה במיוחד לחשוף את האמת על תפקידה של ברה"מ במלה"ע 2. ראשית, רואים בברה"מ את מצילת היהודים – מה שלא נכון. שנית, חושבים, שכל מי שלחם בהיטלר הרשע, חייב להיות טוב. כשאומרים לי זאת, אני שואל: במלחמה בין עיראק לאיראן – מי היה טוב ומי רע?

      • אבל למה חייבים לחשוב על ההיסטוריה במונחים של "טובים" ו"רעים"? הבעיה העיקרית של סובורוב, לדעתי, היא שהוא מנסה לשפוט ולהעמיד על עמוד הקלון- הרבה יותר מאשר להבין מורכבות.

  4. דני – כמה התיאוריה שהיטלר פלש לגרמניה כמכה מקדימה טרום-מתקפה סובייטית שעומדת לבוא מבוססת? יצא לי לקרוא אותה גם בביוגרפיה על סטאלין (סליחה ששכחתי את שם הסופר), אבל זה ספר שבאמת לא בוחל בשום תיאוריית קונספירציה. רוב ספרי ההיסטוריה שאני מכיר מתייחסים למבצע ברברוסה כאל מבצע מתוכנן זמן רב מראש ולא כתגובה למהלך רוסי שעומד לבוא.

    • ראובן, אני – מישה שאולי, מחבר המאמר, ולכן אני מרשה לעצמי להגיב.
      ראשית, זה שברה"מ רצתה במלחמת-עולם וגרמה לפתיחתה, לא מתאים למונח "קונספירציה". הייתה זו אידאולוגיה גלויה של הקומוניזם אשר ראתה בהקמת רוסיה הסובייטית ב-1917 (וברה"מ ב-1922) רק שלב ראשון בכינון "ברית כלל-עולמית של רפובליקות סובייטיות סוציאליסטיות". עוד ב-1916, באמצע מלחמת העולם הראשונה, כתב לנין, שאם מהפיכה עולמית לא תבוא, יהיה צורך במלחמת העולם השנייה.
      אני מסכים ש"ברברוסה" לא תוכנן כתגובה להכנות ברה"מ לפלוש לגרמניה ולרומניה, ובכך אני חולק על סובורוב. היטלר לא ידע על הכנות ברה"מ. אבל מהלכיו של סטאלין (ולנין לפניו) היו גם הם עצמאיים, ז"א לא כתגובה על ההכנות התוקפניות של גרמניה.

    • אני לא מחסידי התיאוריה של ויקטור סובורוב, אבל נראה לי שלא כדאי להוציא מכלל אפשרות שסטלין תכנן לתקוף *מתישהו* במערב. בכל מקרה, בוודאי שמבצע ברברוסה היה מתוכנן מראש ולא תגובה על התקפה סובייטית ממשמשת ובאה.

  5. דני, לתגובתך מ-4:15 AM:
    "קומוניסטים באקדמיה" – פייפס הגדול בספרו ואני הקטן במאמרי לא כתבנו על קומוניסטים, רק על GROUP THINK באקדמיה.
    אכן, היה לסטאלין ביטחון עצמי מופרז, אבל אין זה אומר שהוא רק חיכה שהגרמנים יתקפו, כדי לצאת למתקפת-נגד מכרעת. חשוב לזכור שהסובייטים התחילו לחשוש שהנאצים יקדימו אותם רק במאי 1941, כשהצבא האדום היה כבר בהכנות אחרונות לפלוש לגרמניה ולרומניה. לפני כן, החל מקיץ 1940, הכנות הסובייטיות אלה כלל לא ציפו פלישה גרמנית. על כך כתב בהרחבה מרק סולונין (http://www.solonin.org/en/article_comrade-stalins-three-plans).
    אין לצמצם את התיזה של סובורוב לשאלה "מי עמד לתקוף את מי". העובדה (כן, עובדה!) שסטאלין תכנן לתקוף ראשון ביולי 1941 היא האקורד המסיים של הכנון ברה"מ למלחמת-עולם, אשר החלו במלוא העומה כ-15 שנה לפני כן.

    • סליחה, המשפט האחרון השתבש, צ"ל:.. "האקורד המסיים של הכנות ברה"מ למלחמת-עולם, אשר החלו במלואן עוד כ-15 שנה לפני כן.

  6. אלכס מהכרמל

    גם בצה"ל מתרגלים ותירגלו כל הזמן הכרעות בשטח האויב. זה לא אומר שישראל שואפת לכבוש את מדינות ערב או לפתוח במלחמה כנגדן.
    הטענה של מר שאולי כי בישראל לא קיבלו את טענות סובורוב בגלל שראו בבריה"מ את מצילת היהודים היא מגוכחת, עם כל הכבוד. בתור אחד שלמד במערכת החינוך הישראלית אך ידע על החזית המזרחית הרבה מעבר לתלמיד הישראלי הממוצע, נדהמתי מהמשקל המועט לו זכו מערכות מכריעות במזרח כמו סטאלינגראד או קורסק, לעומת הקרב על לונדון או פרל הארבור. גם התדמית של בריה"מ ממש לא אהובה בארץ והעובדה שהיא היא זו ששיחררה את אושוויץ מרגיזה רבים וטובים. כך שנוח היה להפוך את בריה"מ לשעיר לעזאזל ו"לתלות עליה את כל הכלבים", כמו שאומרים הרוסים.

    • חייבים לפרט את "העובדה שהיא [ברה"מ] זו ששחררה את אושוויץ". העובדה היא חיילי הצבא האדום הופתעו כשהגיעו למחנה ההשמדה, כי הפיקוד העליון במוסקבה, שידע היטב מסוף 1943, מה מתרחש שם, לא העביר את המידע לכוחות. ההנחייה היחידה הייתה לא להרוס את מפעלי התעשייה באזור.
      שומרי מחנה ההשמדה עזבו אותו כ-10 ימים לפני שהצבא האדום נתקל בו, וגם הוורמאכט נסוג בלי להגן על המחנה. אם אתה עדיין רוצה לקרוא "שחרור" לכניסת חיילים סובייטיים למחנה פתוח לכל הרוחות – זכותך.

      • אלכס מהכרמל

        יש עובדה פשוטה. אם בריה"מ לא הייתה מקדמת פעולות התקפיות באזור, הנאצים לא היו עוזבים את המחנה.
        האם לרוסים הייתה כוונה להציל את היהודים? אכן יש ספק בכך, למרות שמאמרים כמו בלינק המצורף לא יכלו לראות אור בלי אישור של הדרגים הגבוהים ביותר בבריה"מ.
        (לדוברי רוסית)
        http://tihgorodok.ru/index-1944-oni-otomstyat-za-vse.html
        http://www.waronline.org/analysis/hitler-jews.htm

      • אבל ללא התקדמות הצבא האדום, הנאצים לא היו עוזבים את אושוויץ ולא מפסיקים את ההשמדה בו, וכמו כן חיילי הצבא האדום סייעו לניצולים בטיפול רפואי ומזון והצילו חיי רבים. עם כל הדגש המוצדק על עוולות הצבא האדום ופשעיו, על הדבר הספציפי הזה צריך להכיר לו תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: