הראש תחת הפְּרֶסָה: סיפורים מסימטאות רומניה וישראל

כפי שחלק מכם יודעים, לאחרונה חזרתי ממסע ברחבי רומניה: ארץ של מפלים, אגמים צלולים והרים נישאים, מנזרים וטירות, תיאטראות וארמונות, בתי עץ מימי הביניים וארכיטקטורה קומוניסטית מגלומאנית.  אבל הפעם, אני רוצה להתמקד פחות באתרי התיירות, ויותר בפינות הנסתרות, הדאחקות המסופרות בין כוסיות יין משובח וצואיקה, ברנדי השזיפים המקומי, והסיפורים הנודדים בין רומניה וישראל: מסימטאות בני ברק ועד לרחובותיה הרחבים של בוקרשט ושבילי הכפר הציוריים בבּוּקוֹבִינָה. השבוע הזה יתמקד בישראל דרך עיניים רומניות, והשבוע הבא- ברומניה עצמה.

נוף לנהר הביסטריצה, בוקובינה

ישראל בעיניים רומניות

האדם שפתח לנו את האשנב לרומניה (וישראל) שלא הכרנו הוא נֶלוּ אנדרייקאן, אחד ממדריכי הטיולים הטובים והמשעשעים שיצא לי לראות בכל מסעותי הרבים. נֶלוּ, כפי שתוכלו לראות באתר האינטרנט שלו, דובר עברית שוטפת, ומשמש כנהג ומדריך בכובע אחד. תמורת מחיר סביר בהחלט, לקח אותנו במכוניתו ברחבי רומניה, תכנן לנו את המסלול והזמין מקומות לינה. אני מזכיר אותו כאן במיוחד, לא רק מפני שלקח אותנו למקומות מרתקים, יפים ומיוחדים שלא היינו מגיעים אליהם בעצמנו, חלק מהם בזכות קומבינות עם סוכני תיירות מקומיים. למעשה, קורות החיים המרתקים של נלו לימדו אותנו על ישראל לא פחות מאשר על רומניה. הוא עבד בישראל מספר שנים ברישיון, בכל העבודות האפשריות: פועל בניין, נהג משאית, מנקה מדרגות וחדרן. רוב הזמן גר בבני-ברק, ואף עבד במלון "הכנסת אורחים" של חסידות ויז'ניץ.  עבורי, היתה זו חוויה מרתקת מעין כמוה לשמוע על ישראל דרך עיניו הציניות, לעיתים המשועשעות של פועל רומני חריף ואינטליגנטי- אדם שהוא אוהב ישראל אמיתי, אך בכל זאת ער לחריקות, לפגמים ולסתירות ברחובות ובסימטאות האחוריות שלנו.

נֶלוּ אנדרייקאן – מבט ציני ומשועשע

מסתבר שעוד לפני כעשור, לפני גזירות אלי ישי וכאשר הקהילה הרומנית בישראל היתה בשיאה, נוצרה סימביוזה משונה ברחובות האחוריים של בני ברק: עולם צללים שחרדים, פלסטינאים ופועלים רומנים מתנהלים בו כתף אל כתף, רבים, נתקלים זה בזה ומשתפים פעולה. הנטייה של חרדים רבים "לעבוד שחור" השתלבה ככפפה ליד עם רצונם של פועלים רומנים לעסוק בכל עבודה אפשרית, ותוך ניצול הפרשי המחירים בין ישראל לרומניה, לחזור לארצם עם כסף רב.

עולמם של הפועלים הרומנים הוא עולם של יזמות פרועה: אף אחד לא דואג לך, אם אתה לא דואג לעצמך. מכיוון שכל שקל ישראלי שווה הון ברומניה, כל סכום שאתה מרוויח בניקוי מדרגות יכול לעזור לך מאד בבית. הסוד הוא להיות חרוץ, לעבוד יום ולילה, לדעת לדבר עם אנשים, ליצור רשת קשרים ולהשיג עבודות רבות ככל האפשר, בין אם בירקות, במסעדות, בניקיון או בבניין. מצד שני, אתה חשוף לניצול מהסוג הגרוע ביותר: נלו נאלץ להסתלק מחברה של קבלן בעל מידות טובות, שניסה (והצליח) להלין שכר לפועליו הרומנים. איש לא יגן עליך מאלימות של בריונים ואנשי אגרוף. אחד מהאנשים שפגשנו, אמר לנו שלא ידע עברית כאשר בא לארץ. כאשר נתקל בבעיה בריאותית חמורה ודחופה, נאלץ למצוא בדרך לא דרך רופא יהודי דובר רומנית שטיפל בו באופן לא רשמי. וכמובן- אם אתה לא חוקי, כמו רבים מהם, ישנה גם הבעיה של משטרת ההגירה. ובכל זאת, למרות כל אלו, הצליחו פועלים אינטליגנטים וחרוצים כמו נלו לחזור לארצם ולפתוח בה עסקים משגשגים בזכות הכסף שהרוויחו בישראל.

מרומניה לבני-ברק- הרפתקאות ועלילות גבורה

כשרות מפוארת ומהודרת

לעולם הצללים חוקים משלו, שלרוב לא נחשפים לעיני הציבור הכללי. קחו, למשל, את הכשרות. במהלך הטיול פגשנו מספר פועלים רומנים, מלבד המדריך שלנו – רובם ככולם בוגרי הקהילה הרומנית-נוצרית הקטנה של בני ברק. אחד מהם עבד בחנות מזון קטנה אי שם בעיר החרדית. יום אחד, הגיע לחנות שלהם אדם חרדי שניתן להגדירו כ"אנין כשרות" – אברך המקפיד על כל קוצו של יוד. הוא אמר בחגיגיות לבעל החנות שהוא לא אוכל כל "כשר למהדרין", אלא רק מזון עם חותמת הכשרות המיוחדת של הרב לנדא. אבוי! לבעל החנות לא היה אוכל עם חותמת הכשרות הזאת, ובמיוחד לא עוגיות- שאותו אברך רצה לקנות בכמות גדולה. אבל הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, ובעל החנות ופועלו הרומני מצאו עצה ותשועה: הם לקחו ארגזים ריקים של הרב לנדא, העמיסו עליהם עוגיות "טרפות" הנושאות חותם אחר של "כשר למהדרין", ומכרו אותם לאותו אברך – תפור לכשרות שביקש.

"מכניס לו ראש בפְּרֶסָה"- על מכות, עלילות גבורה וכדורגל בבני ברק

 

במשך יומיים מהטיול, נלו נאלץ לצאת לחתונה- ואת מקומו מילא המדריך סֶמְיוֹן דנצ'וּקֶה – טיפוס צבעוני וססגוני, עצום בגודלו, חזק כדוב וחד לשון. גם הוא עבד כפועל- ניחשתם נכון- בבני ברק. סמיון הוא גבר קשוח וחובב קרבות, ששיחה של חמש דקות איתו יכולה להפיל אתכם לריצפה בצחוק מטלטל. כל מי שרוצה לחוות את זה בעצמו ולנסוע עם סמיון ברומניה, מוזמן לפנות אלי ואני אמסור את האימייל שלו. כך נשמע מונולוג אופייני (דמיינו מבטא רומני כבד) על קטטת רחוב בישראל:

"ואז בא אלי זה, חושב גיבור הוא, ומנסה דוחף אותי. אז אני אומר לו זה… "כלב מסריח! דוחף לך ראש מתחת פְּרֶסָה (מכבש), לתת לך שני בוקסים כאלה…"

יום אחד, ניגש לסמיון חרדי בעל סמכות- שהיה ממונה על האבטחה בכל האזור, והציע לו חמישה דולר לשעה כדי לשבת ולשמור בשבת על הסמינר של הבנות. בעיקר- עליו להרחיק משם שבאבניקים שמנסים להיכנס. המדריך שלנו הבין מיד שהבעיה הגדולה ביותר שלו היא עם חבורת ערסים מקומיים ששיחקו כדורגל בשבת מתחת לבניין- ונהגו לבעוט "בטעות" את הכדור פנימה כדי שיהיה להם תירוץ להתקרב לבנות. בפעם הראשונה, תפס להם את הכדור והסכים להחזיר רק בצאת השבת. בפעם השנייה:

"לקחתי זה מזרק, כמו בית חולים, תקעתי בכדור שלהם… עוד פעם מביאים כדור, בועטים לי… אני לקחת אולר כזה גדול, לומר להם- בפעם הבאה נופל כאן כדור- אני ככה חותך אותו זה- חצי לך, חצי לי…."

בפעם השלישית חתך את הכדור לרבעים, והציע לנערים להביא את החתיכות להורים, שיכניסו אותם במרק עוף.

המדריך שלנו, סמיון- להביא אותה בפְּרֶסָה

מיותר לומר שהשכנים באו להודות לו על השבת השקטה הראשונה שהיתה להם מזה שבועות. בגלל שראש המתפרעים, כך מסתבר, היה הבן של הרב המקומי, אף אחד לא העז להתעסק איתו, חוץ מפועל "גוי" שהגיע מחוץ למערכת. לפעמים, אפילו בחברה השמרנית ביותר, יש צורך באאוטסיידרים….

מה מותר אצל הגויים- הכנסת אורחים בויז'ניץ

חבר של נלו, שעבד איתו במלון "הכנסת האורחים" של ויז'ניץ בבני ברק, יצא יום אחד מהמקלחת בחדר הקטן שהקצו לו, ולפתע ראה אורח לא קרוא שהמתין לו בחדר: בחור חרדי שהתחיל לשאול אותו, בפנים נרגשות ולשון מגומגמת, אם "אצלכם הגויים מותר דברים כאלה…" הרומני לא הבין על מה הוא מדבר, עד שהחרדי החל לעשות תנועות מיניות. לאחר מכן הסתבר שמדובר במטריד מיני ידוע (גם של ילדים) שפרנסי הישיבה שיכנו בחדר לבד על מנת שלא יזיק. כמובן שהפועל שלח אותו לכל הרוחות, ואיים לספר לרב. אבל הסיפור משקף מגמה ידועה ומוכרת: הניסיון של תת-חברות חרדיות סגורות, בפרט בחסידויות כמו ויז'ניץ, לטאטא את הכביסה המלוכלכת אל מתחת לשטיח ולבודד "גורמים בעייתיים" במקומות מוקצים בתוך הקהילה כדי שלא יזיקו. הבחור, שידע שיסתבך בצרות אם ינסה "להתחיל" עם חרדי כלשהו- ניסה לפנות בייאושו ל"אחר" האולטימטיבי, הגוי הרומני. הרי אצל הגויים, כידוע, כל החטאים מותרים, אז אולי שם "מותר גם הדבר הזה". בפעם הזאת, הוא בהחלט טעה.

קריית ויז'ניץ בבני ברק

נלו וסמיון לא סיפרו לנו רק על ישראל. בשבוע הבא ב"ינשוף", נדבר על התהפוכות הסוערות והמתסכלות שעברו על רומניה מאז המהפכה הגדולה של 1989 דרך העיניים של המדריכים שלנו – ולא רק הם. מהמקלעים של המשטרה החשאית והוצאתו להורג של רודן, לעסקאות אפלות בחדרים אחוריים וישראלי אחד מוזר שניסה להימלט מהכלא בארץ הקודש לארמון הנשיאות הרומני.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מאי 31, 2012, ב-הינשוף הנודד, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. תמיד משעשע לראות מה חושבים עלינו זרים שמגעים לארץ (לא שתמיד יש להם פרספקטיבה מספיק רחבה)

    עדין לא החלטתי אם תופעת הנוראית של עובדי הקבלן אשר התרחבה בישראל היא כקונטרה לוועדי העובדים האיומים שקימים בארץ או אולי כהמשך ישיר ליבוא העובדים הזרים וליכולת לנצל אנשים.
    אין לי ספק שהעסקת עובדים זרים והם יכולים להיות פליטים פועלים זרים או פלסטנאים מהשטחים, מוחלשים וללא זכויות שקל לנצל אותם משחיתה את החברה הישראלית

    • מסכים איתך שניצול עובדים זרים משחית את החברה. אבל כל עוד חוקי ההיצע והביקוש מכתיבים זאת, אין מנוס ממתן אשרות לעובדים זרים.

      • כן, אבל לדעתי הניצול הוא תופעת לוואי בלתי נמנעת של העסקה, ולכן על הרשויות לנסות לצמצם כמה שאפשר את העובדה הזרה תוך שמירה מקסימלית על הזכויות של אלה שכן עובדים בארץ באישור.

  2. לשים מראה מול הפנים , מסתבר שפני החברה הישראלית כפי שנראים להכי חלשים
    שעוברים בסביבה .

    לא כל כך יפים כפי שהיינו רוצים לחשוב .

    נתי

  3. כרגיל-משעשע ומחכים!
    מצפה בקוצר רוח לפרק הבא- אע'פ שגם רומניה שבין 1945-1989 היא מדינה מרתקת ויוצאת דופן (החלקים שכתב עליה ג'אדט ב POSTWAR היו מהממוצלחים ביותר בכל הספר…. במיוחד נהניתי לקרא על אנה פאקווין, שרת החוץ היהודייה הראשונה בעולם, על גילה הצעיר של הארכיטקטית החביבה על צ'אושסקו ועל הזרעת הסוסות בשנות השמונים במאמץ לחסוך בדלק המיועד לייצוא…)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: