להשפיע מבפנים

כשאתם באים" "לשנות מבפנים", תבדקו היטב שיש בידיכם את הכוח לעשות זאת, אחרת ה"בפנים" ישנה אתכם. "הינשוף" במאמר חדש על תעתועי האסטרטגיה הפוליטית.

מאמר זה פורסם קודם באתר קומפרס. הוא יפורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

בשלהי ינואר 1933, החליטה קואליציה של מנהיגי ימין שמרני בגרמניה להעלות את אדולף היטלר לשלטון. הם היו בטוחים שיוכלו לשלוט במנהיג הנאצי, לתמרן אותו ולמשוך בחוטיו מרחוק, או במילים אחרות – "להשפיע מבפנים". כדי להבטיח את התוצאה הזאת, תכננו מנהיגי הימין לכבול את היטלר באמצעות הסכם קואליציוני מחוכם. מלבד ראשות הממשלה ומשרד הפנים, כל התיקים, כולל חוץ וביטחון, יועדו לאנשי ימין שמרני ולא למפלגה הנאצית.

 מנהיגי הימין הגרמני היו כה מרוצים מעצמם, עד שלא העלו אפילו על דעתם אפשרות של כישלון. "אנחנו שכרנו את היטלר", אמר אחד, פרנץ פון פאפן, בזחיחות דעת אופיינית. הוא וחבריו סירבו להקשיב לקולות האזהרה שהגיעו אף מהמחנה שלהם. הברון אוולד פון קלייסט, אחד מבכירי המפלגה הלאומנית (ולימים חלק מתנועת ההתנגדות האנטי-נאצית), התרה בפאפן שתוכניותיו "לשלוט בהיטלר" הן הזיה מסוכנת. "אם אתה לא מצליח למנוע את עלייתו לשלטון עכשיו – כשהוא חלש ואתה חזק – כיצד תצליח לרסן אותו בעתיד כשכוחו יילך ויגבר?" פון פאפן סירב להקשיב.

"אנחנו שכרנו אותו" – פרנץ פון פאפן

אזהרתו של קלייסט התבססה על קריאה נכונה של מאזן הכוחות הפוליטי. הוא הבין כי לימין השמרני אין מנופי לחץ אמיתיים, ומשרד הפנים, שניתן לנאצים, מאפשר שליטה מוחלטת על המשטרה. באמצעותה, הבין, יוכלו הנאצים למגר את יריביהם הפוליטיים משמאל ומימין. וכך קרה. חודשים ספורים לאחר אזהרתו של קלייסט, פוזרו מפלגות הימין על ידי המשטרה וחדלו מלהתקיים.

במשטרים דמוקרטיים רבים, גם כאלו שאינם מאויימים בידי כוח דיקטטורי כמו הנאצים, עומדות מפלגות אופוזיציה רבות בפני הפיתוי להיכנס לקואליציה ו"להשפיע מבפנים".  הדילמה הזאת מוכרת לנו היטב גם מהחיים הפוליטיים בישראל. מפלגת העבודה, למשל, עמדה פעמים רבות לפני השאלה, האם להישאר באופוזיציה ולהיאבק בממשלה בדרך דמוקרטית, או להצטרף לממשלות אחדות ו"להשפיע מבפנים". קדימה, כפי שפרשת מופז הוכיחה לאחרונה, עומדת ככל הנראה להיקרע ולהתפלג עקב חוסר יכולת להתמודד עם הדילמה הזאת.

 מתי אפשר להשפיע מבפנים ככוח אופוזיציוני? מתי כדאי לעשות זאת? התשובה היא היחס בין שני משתנים עיקריים: מנופי הלחץ שהאופוזיציה יכולה להפעיל על הממשלה "מבפנים", והמרחק בין היעדים והתוכניות של השתיים. ככל שהמרחק האידיאולוגי גדול יותר, והיכולת להפעיל לחץ אמיתי על המפלגה השלטת מתוך הממשלה קטנה יותר – קטנה היכולת להשפיע מבפנים.

אזהרה נבואית ונוקבת – הברון אוולד פון קלייסט

 הכלל הזה תקף גם בתנאים של דמוקרטיה יציבה יחסית, כמו זו שלנו. משקיפים רבים מציינים, בצדק, כי ממשלות אחדות נוטות להמאיס את הפוליטיקה על הציבור. הסיבה העיקרית לכך, היא שהשותף מהאופוזיציה (כמעט תמיד מפלגת העבודה או קדימה) מתגלה כסרח עודף, המספק לממשלה לגיטימציה אך לעולם (או כמעט לעולם) אינו מצליח לשנות את מדיניותה באופן מהותי. הסיבה לכך ברורה: כמעט בכל ההרכבים הפוליטיים שהיו לנו, שותף מהשמאל או מהמרכז יכול לסייע לממשלת ימין, אך לעולם לא להפיל אותה. מצב עניינים זה משתקף בדברים שאמר בנימין נתניהו לפני יותר מחמש עשרה שנים, לאחר נצחונו בבחירות 1996, בתגובה לשאלה של עיתונאי על ממשלת אחדות:

"ראשית כל נפנה לשותפינו הטבעיים מהמחנה הלאומי, החרדי והדתי. רק לאחר מכן, נפנה למר פרס ונציע לו להצטרף לממשלת אחדות."

"נפנה לשותפינו הטבעיים" – בנימין נתניהו

במילים אחרות, נתניהו הבהיר כי ישמח לקבל תמיכה קואליציונית של מפלגת העבודה, אך לעולם לא להיות תלוי בה. ראשית יפנה ל"שותפיו הטבעיים", ויקים קואליציה יציבה עם אג'נדה ימנית מובהקת. לאחר מכן, תוכל מפלגת העבודה להצטרף, אם תרצה, לקואליציה. מנופי לחץ אמיתיים להשפיע עליה באמת לא יהיו לה. בהעדר מנופי לחץ כאלו, אין סיבה שממשלת ימין תשנה את מדיניותה.

  הלקח הזה צריך להילמד היטב במקומותינו. חבל שמופז לא לקח אותו בחשבון לפני שביצע את המהלך ההתאבדותי האחרון שלו. "להשפיע מבפנים" אפשר רק אם ברשותך כוח לאיים באופן ממשי על שרידות הממשלה או אם אתה מסכים למדיניות הממשלה לחלוטין. אם התשובה לשתי השאלות האלו היא שלילית, עדיף להישאר באופוזיציה.

עכשיו הוא כבר לא מחייך – שאול מופז

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוגוסט 3, 2012, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 27 תגובות.

  1. מצויין. ולקח טוב גם לאלה החושבים להשפיע על-ידי התפקדות לליכוד. שינוי משיגים על ידי העמדת אלטרנטיבה שאליה הציבור ילך כשימאס לו ממפלגת השלטון. חבל שיש כאלה שבוער להם מייד לשבת על כסא של שר או להשיג השגים מדומיינים בטווח הזמן המיידי ולא לבנות לטווח ארוך. זו אחת הצרות הגדולות של השמאל הישראלי (צרה שניה היא מפלגות המרכז לדורותיהן, צרה שלישית זניחה של שותפים טבעיים)

  2. כאן אני דווקא לא מסכים איתך. תזכור מה הכלל שעליו הצבעתי: להשפיע מבפנים אפשר כאשר יש לך מנופי לחץ אמיתיים, שיוכלו לאיים על היריב שלך או לבלום אותו במידה כזאת או אחרת. התפקדות לליכוד, כפי שעושה פייגלין, היא דווקא דוגמא מצויינת לדרך שבה באמת אפשר "להשפיע מבפנים". פייגלין מפקיד אנשים, לאט לאט מכניס יותר ויותר חברי מרכז, ולפיכך מצליח לאיים על הפוליטיקאים של הליכוד בסנקציה הכבדה ביותר: אם הם יעצבנו אותו יותר מדי, רבים מחברי המרכז והתנועה לא יבחרו בהם בפעם הבאה. ההשפעה של פייגלין (והמקביל שלו בלובי יש"ע, שבח שטרן) ניכרת מאד, ויש קשר הדוק בינה לבין הפנייה של רבים מחכ"י הליכוד ימינה.

    לעומת זאת, כשאתה מצטרף לקואליציה יציבה כסרח עודף בממשלת אחדות, אין לך למעשה שום מנופי לחץ. ברגע שתלך נגד רה"מ יותר מדי, פשוט תוצא מהקואליציה ושום דבר לא יקרה.

    • אני דיברתי על המתפקדים מכיוון השמאל-מרכז. פייגלין יכול להיות לובי חזק בליכוד. יתכן שאנשי מר"צ יכולים להיות לובי חזק ב"עבודה". אנשי ימין מתון יכולים להיות לובי בליכוד. אנשי שמאל-מרכז עדיף שיתרחקו משם. זה בגלל הגורם השני שהזכרת – מרחק אידאולוגי ועוד גורם – השותפים הטבעיים. פייגלין מגיע מכיוון השותפים הטבעיים של הליכוד, אנשיו לא יגרמו לליכוד צרות קואליציוניות, אולי קצת עיקום אף מצד מפלגת המרכז-שמאל, אבל זו ממילא סרח עודף. מפלגות המרכז-שמאל הן היריבים הפוליטיים ומבחינת הליכוד להתנתק מבעלי הברית הטבעיים ולחבור אליהן תהיה התאבדות. כמו שמופז גילה בליכוד לא יתאבדו בשבילו.

  3. קראתי את הכתבה. ואם לומר לך את האמת, הצטערתי שחלק גדול מהפרופסורים שהגיבו (שטרנהל, למשל) התייחסו לעניין המוסרי ולא לעניין האסטרטגי, המעניין הרבה יותר. לא כדאי לגחך על המהלך הזה, אלא לדון בו ברצינות. עם זאת, לדעתי הסיכויים שלו פחות מקלושים מהסיבות הבאות:

    1. אפילו פייגלין, שכפי שאמרת קרוב יותר לליכוד מבחינה אידיאולוגית, נתקל בקשיים עצומים. הוא הואשם בהיותו גיס חמישי, נתניהו הטיל עליו חרם, לעגו לו גם בציבור הדתי ובימין, ובמשך שנים הוא היה חייב להמשיך ולפעול, לאכול אינסוף צפרדעים ולהמשיך. לפייגלין יש נחישות ויכולת "לספוג" הפסדים שאני לא מכיר בשמאל. הרי האנשים האלה לרוב הולכים לפי אופנות. קשה לי להאמין שהם יוכלו לספוג עשר שנים של הפסדים וחוסר רלוונטיות בליכוד, כפי שעשה פייגלין עד שהתחיל באמת להשפיע.

    2. עשר שנים, אמרתי? זה במקרה של פייגלין, לא במקרה שלהם. מכיוון שהקהל של פייגלין קרוב יותר לליכוד מבחינה פוליטית, קל יותר לשכנע אותו להתפקד (ושוב, גם במקרה שלו זה היה קשה, במיוחד לאחר ההתנתקות). לך תשכנע אלפי שמאלנים להתפקד לליכוד ולהישאר שם במשך שנים, כשהדבר היחיד שהם רואים זה הפסדים וחוסר השפעה.

    3. מכל הסיבות הללו, רזרבואר השמאלנים שאפשר לשכנע אותו להתפקד לליכוד הרבה יותר קטן. לאנשי השמאל אין את העורף הרחב של ציבור המתנחלים, כפי שיש לפייגלין.

    4. בשמאל אין גם קהילות מגובשות, כמו הקהילות הדתיות-לאומיות בהתנחלויות. אנשי פייגלין היו יכולים להפקיד שם רבים מתוך היכרות אישית- במרכז הקהילתי, בבית הכנסת, וכדומה. בשמאל הטקטיקה הזאת אינה אפשרית.

    • ובנוסף, לאנשי שמאל יש כיוונים טובים יותר להפנות אליהם את האנרגיות הפוליטיות: חיזוק מפלגת העבודה (עבודה לא פשוטה כשלעצמה, יש שם הרבה ריקבון) כך שתוכל לעלות לשלטון ולקבוע את סדרי העדיפויות במקום להיות סרח עודף או חיזוק מפלגות מהאגף השמאלי שיהיו שותפות קואליציוניות טבעיות. הפייגלינים יכולים לפעול או במסגרת הליכוד או במסגרת השותפות הקואליציוניות ובכל מקרה הפעולה שלהם מלכדת את הגוש הימני.

      • אם כבר פעולה נוסח פייגלין אפשרית בשמאל, זה ככה"נ רק במפלגת העבודה (במפלגות המרכז למיניהן הכוח של המתפקדים נוטה להיות שולי, כי הן מפלגות מנהיג). אבל גם כאן, צריך סבלנות, נחישות, יכולת להמשיך לגייס מתפקדים גם בזמנים קשים ונכונות לספוג השפלות והפסדים. אני לא יודע אם כל אלה קיימים בשמאל.

  4. מעורר מחשבה.

    אני תוהה האם לא כדאי להביא בחשבון גם שיקול נוסף: היכולת לשרוד באופוזיציה.

    תקן אותי אם אני טועה, אבל נראה לי שבמקרה של פאפן והאליטה היונקרית הישנה בגרמניה, הם הבינו די יפה שבמציאות שנוצרה בגרמניה, היכולת שלהם לשרוד כמפלגת אופוזיציה אל מול הפופוליזם של היטלר די קטן.

    נהוג למתוח ביקורת על ציפי לבני על כך שהלכה לאופוזיציה. לכאורה, אין שום פסול בצעד שכזה. הבעיה היא שקדימה היא מפלגה צעירה שנוצרה בקונסטלציה מסוימת מאוד, ושמורכבת בעיקר מאופורטוניסטים שמחפשים את הכיסא ומתחילים לגלות עצבנות באופוזיציה. במצב כזה, היכולת של לבני לגבש את חברי מפלגתה לכדי אופוזיציה איתנה היו קטנים.

    מופז ותומכיו הבינו שלקדימה אין סיכוי לשרוד אחרי הבחירות הבאות, ולכן הם הצטרפו לממשלה עכשיו, בתקווה לנסות איכשהו לשריין לעצמם מקום בליכוד בכנסת הבאה.

    • אבל הבעיה היא שקשה מאד גם לשרוד בקואליציה. ואם יש לך בעיות לשרוד באופוזיציה (היינו- המפלגה שלך לא מגובשת וחזקה מספיק כדי להחזיק מעמד) הרי אדרבא, אתה עלול להתפוגג ולהתמוסס בקואליציה אף במהירות גבוהה יותר.

      במקרה של פאפן והאליטה היונקרית, ב-1933 עוד היה להם לא מעט מנופי לחץ, למשל- השפעה חזקה על הנשיא והצבא. הם לא היו מסוגלים לנצח בבחירות, זה ברור, אבל בהחלט היו מסוגלים לטאטא את הנאצים בכוח, אם רק היו מתעקשים. בוודאי שללא הלובי הפעיל של פאפן הינדנבורג לא היה ממנה את היטלר. ובכל מקרה- מפלגות הימין התפרקו ונאסרו לאחר מספר חודשים בקואליציה בלבד. כלומר- שיתוף פעולה עם היטלר היה האופציה הגרועה ביותר מבחינתם. קלייסט הבין את זה – פאפן והוגנברג לא.

      המקרה (השונה מאד) של ציפי לבני עשוי להטעות. לבני עשתה נכון שלא הצטרפה לממשלה. הצטרפות של קדימה לממשלה היתה גורמת לה לסיים, מוקדם ולא מאוחר, בדיוק כמו שאול מופז. הטיעון של מופז (שלקדימה היו יותר מנופי לחץ לאחר הבחירות) אינו מחזיק מים לדעתי. הבעיה של ציפי לבני היא לא שהלכה לאופוזיציה, הבעיה שהיא לא עשתה שם כלום. מלבד נאום פעם בתקופה בכנסת, ממש לא הרגישו אותה. מכאן לדעתי הגיעה הנפילה שלה.

      • נראה לי שבגדול אנחנו מסכימים.

        אני חושב שלקדימה בכל זאת היו יותר מנופים אחרי הבחירות, ואם הם היו מצטרפים אז, בוודאי שהם היו מקבלים הרבה יותר תיקים ממה שקיבלו עכשיו. כמובן שגם זה לא מבטיח יותר מדי, והמקרה של שינוי בממשלת שרון מוכיח זאת. לבני אכן לא עשתה מספיק באופוזיציה, ועל כך היא ראויה לביקורת, אבל ההרכב האנושי של קדימה פשוט לא היה בנוי לישיבה ממושכת באופוזיציה. יותר מדי אנשים שם לא הבינו למה היא עושה להם את זה.

        הנקודה היא שלעתים קרובות מי שנכנס לקואליציה עושה זאת מתוך תחושה של חוסר ברירה, של האופציה הפחות גרועה, ולא מתוך תחושה של ניצול הזדמנות.

      • לדעתי זו דוגמא קלאסית להבדל בין אינטרס ארוך טווח לאינטרס קצר טווח. ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית מוכיחה, שמפלגות אופוזיציה שנכנסו יותר מדי לממשלות אחדות סבלו קשה מאד בשל כך (מפלגת העבודה) או התמוססו לחלוטין (שינוי ובקרוב ככה"נ גם קדימה). האלטרנטיבה היא לסבול מרמור, אולי אפילו מרידות של חכ"ים מתוסכלים, אבל נראה לי שהיא פחות גרועה אסטרטגית מכניסה לממשלה. הטריק הזה עבד רק במקרה של מפלגות סקטוריאליות (יהדות התורה, ש"ס, אפילו המפד"ל) שהצליחו לקחת פיסות עוגה גדולות עבור הציבור שלהן, פשוט כי מי שהיה בשלטון לא התעניין בזה יותר מדי.

  5. דני, המאמר שלך נכון ומתעסק בתורת המשחקים אבל לא רלונטי לפוליטיקה בארץ.
    ראשית כמו שנאמר אם קדימה היתה מצטרפת לממשלת אחדות בהתחלה היא היתה יכולה להשפיע יותר וכנראה גם לשנות את מבנה הקאולציה. מפלגת העבודה הצטרפה בידיעה שהיא לא דומיננטית, ובכלל, אתה יכול אולי לא להסכים, אבל הטענה הבסיסית של ברק זה שהוא מגלה אחריות לאומית (אתה יודע, הוא קצת מגולמן) והאתגר האמיתי של ישראל זה הגרעין האירני ובנושא הזה יש לו מילה.
    בכלל לא ברור לי איזה הבדל מהותי יש בין המפלגות? לפחות מבחינה מדינית הפערים בין המפלגות זניחים, מה גם שכדי לבצע מהלך דרמטי מול הפלסטינים צריך מנהיג בעל שיעור קומה ובשמאל כרגע אין אף אחד כזה.
    דרך אגב מרץ מתמוססת לה באופזיציה למרות שהיא מפלגה נשכנית ורעשנית.

  6. ראשית כל, אם הוא נכון אז למה דווקא לפוליטיקה בארץ הוא לא רלוונטי?

    מעולם לא אמרתי שהסיבה להתמוססות היא אך ורק הצטרפות לממשלת אחדות. יכולות להיות גם סיבות אחרות. אבל ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית הוכיחה שמפלגות אופוזיציה משמאל או ממרכז שמצטרפות לממשלות אחדות ימנית – מתמוססות. מרצ איבדה מכוחה (אבל נשארת קטנה ויציבה) בגלל שהנישה שלה הצטמטמה- סיבה חשובה נוספת לירידה בכוחן של מפלגות.

    מדוע אם קדימה היתה מצטרפת בהתחלה היא היתה משפיעה יותר? אני יודע שזו הטענה של מופז, אני רק לא שמעתי נימוקים טובים די הצורך בכדי לבסס אותה.

    מבחינה מדינית הפערים בין המפלגות אינם זניחים. זה מיתוס. למשל, ההשקעה המסיבית בהתנחלויות, שהופכת את המציאות הדו לאומית מעבר לקו הירוק לפחות או יותר בלתי הפיכה, רשומה בחלקה הגדול לחובת הממשלה הנוכחית.

    אם אתה מאמין לקשקושי ברק- אשריך. לדעתי הוא האדם המסוכן ביותר בפוליטיקה הישראלית היום, ובו בזמן- פתטי לחלוטין.

  7. פשוט לדעתי התאוריה שאתה מדבר עליה היא לא הסטואציה בבחירות האחרונות אולי בעתיד זה יהיה יותר רלוונטי.
    לא הבנתי איזה נישה הצטמצטמה למרץ הדבר היחידי שהצטמצם זה הרלונטיות והמציאות מול השקפת עולמה הפתטית אבל אם שלושה מנדטים זה יציב אז אני מאחל להם שישארו יציבים לנצח (ולנו, שנגדיל את אחוז החסימה).
    לגבי קדימה השאלה היא למה ממשלות האחדות נפלה מלכתחילה ואולי יש פה קרב גרסאות.לפי מה שאני יודע נתניהו לא הסכים לרוטציה ולבני לא הסכימה להיות מספר שתים, השאלה היא איך היתה נראית ממשלות האחדות? לדעתי קדימה היתה נכנסת על חשבון ליברמן או החרדים אבל זה משהו שכנראה כבר לא נדע.
    חבל שאתה נופל לססמאות הממשלה הנוכחית לא השקיעה בהתנחלויות יותר מדי, נדמה לי שרוב התקופה היתה בכלל הקפאה… חוץ מלקבוצה שולית לרוב הציבור ברור שגושי ההתישבות ישארו בשליטה ישראלית, אבל במציאות של היום כל הדיון הזה בכלל לא רלונטי(וזה גם לא הנושא שכתבת עליו).
    מה שאני חושב על ברק לא רלונטי למרות שאני די מעריך אותו, הנקודה היא שלשיטתו הוא כן ממלא תפקיד מרכזי ולכן חשוב לו להיות בממשלה

    • עזוב את מה שנכון או לא נכון לשיטתו של ברק- המפלגה שלו לא מצליחה להמריא, וכנראה לא תעבור את אחוז החסימה. והסיבה לכך ברורה ופשוטה: מי שתומך בביבי יצביע ליכוד ממילא, ומי שלא- אין סיבה שיצביע לברק שנתפס כמשת"פ הכנוע שלו. זו בדיוק התופעה שתיארתי במאמר.

      אתה עוד פעם חוזר לדיעה הסובייקטיבית שלך על השקפת עולמה של מרצ. אני דווקא חושב שהשקפתה נכונה ורלוונטית מתמיד. פשוט הנישה הפוליטית (היינו – מספר האנשים בדיעה זו) הצטמטמה ולכן המפלגה הצטמצמה. אבל הנישה עודה קיימת, ולפיכך המפלגה קיימת ותמשיך להסתובב בסביבות ארבעה או חמישה מנדטים. אם מרצ דרך אגב היתה מתפתה להצטרף, לדוגמא, לממשלת שרון (והציעו לה, למיטב זכרוני) היא לא היתה קיימת היום.

    • ובאשר לממשלת האחדות, הנקודה היא שלבני לא היתה יכולה לאיים באמת על שרידות הממשלה אם היתה מצטרפת. ביבי תמיד היה יכול להעיף אותה ולהכניס את ש"ס וליברמן במקום, אפילו אם הם לא היו נכנסים לממשלה בהתחלה (דבר שאני מפקפק בו עד מאד). תרחיש כזה פשוט היה נותן לליברמן יותר כוח סחיטה, זה הכל. ובהנחה שלבני לא היתה מסוגלת לאיים על שרידות הממשלה, השינוי שהיא היתה מסוגלת לחולל במדיניות היה ככה"נ מזערי עד אפסי. זהו כלל שקשה מאד להתחמק ממנו.

      2012/8/6 Danny Orbach

      > עזוב את מה שנכון או לא נכון לשיטתו של ברק- המפלגה שלו לא מצליחה להמריא, > וכנראה לא תעבור את אחוז החסימה. והסיבה לכך ברורה ופשוטה: מי שתומך בביבי > יצביע ליכוד ממילא, ומי שלא- אין סיבה שיצביע לברק שנתפס כמשת"פ הכנוע שלו. זו > בדיוק התופעה שתיארתי במאמר. > > אתה עוד פעם חוזר לדיעה הסובייקטיבית שלך על השקפת עולמה של מרצ. אני דווקא > חושב שהשקפתה נכונה ורלוונטית מתמיד. פשוט הנישה הפוליטית (היינו – מספר > האנשים בדיעה זו) הצטמטמה ולכן המפלגה הצטמצמה. אבל הנישה עודה קיימת, ולפיכך > המפלגה קיימת ותמשיך להסתובב בסביבות ארבעה או חמישה מנדטים. אם מרצ דרך אגב > היתה מתפתה להצטרף, לדוגמא, לממשלת שרון (והציעו לה, למיטב זכרוני) היא לא > היתה קיימת היום. >

  8. אני לא חושב שברק זה דוגמה טובה למאמר שלך, כי זה הופך להיות פרסונלי, לא עומדת מאחוריו מפלגה עם מסורת, זאת מפלגה של איש אחד ואני מניח שהוא ידע בזמן ההתפלגות שיהיה לו קשה לעבור את אחוז החסימה, (אולי הוא בכלל תכנן להתמזג עם הליכוד?) אתה טוען שהוא לא משפיע בממשלה ומבחינתו הוא נמצא בתקופה הקרטית של התגרענות אירן בצומת ההחלטות.
    אם הוא היה נשאר בעבודה יכול להיות שהמורדים היו מתפלגים והעבודה היתה מדרדרת עוד, אבל אם שלי יחמוביץ היתה נשארת במפלגה ומקבלת את המושכות לפני הבחירות הבאות לדעתי היא עדין היתה מצליחה לשקם את המפלגה למרות שהמפלגה באה מהקאולציה

    • זוכר את הקריטריון השני שלי? אפשר להשפיע מבפנים כאשר ישנה זהות מטרות מוחלטת בינך לבין ראש הממשלה. ברגע שהמטרות שלו ינגדו את אלו של ביבי, הוא יעוף החוצה במהירות.

  9. מסכים עם דני לחלוטין
    מנופי לחץ הם אמצעי קריטי להשגת מטרות
    בטח ובטח בפוליטיקה שמבוססת על אינטרסים וכוח
    שאול מופז טעה כשלא ניסה להשיג לעצמו עמדת כוח משמעותית יותר בועדות חקיקה הפרלמנטריות או במשרד כלשהו
    זו השיטה הישנה והטובה של נציגי החרדים שמתיישבים על דרך קבע בנקודה שולטת, ועדת הכספים לדוגמא
    ומנטרלים בחוכמה ובשקט כל ניסיון לאכוף עליהם חוק וסדר אזרחי
    וכן יש להודות על האמת שביבי בקדנציה שנייה מיומן פוליטית יותר והצליח לדחוק את מופז לפינה בלי שום מנופי לחץ אמיתיים.

    • לא יודע אם זו המיומנות של ביבי כמו העובדה שמופז היה נואש מספיק אחרי שקדימה לא הצליחה להתבלט באופוזיציה. זו, אגב, הבעיה של מפלגות מרכז בכלל – אין להן אידאולוגיה שתאפשר להן להחזיק מעמד באופוזיציה, אז הן מוכרות את עצמן בזול.

  10. סיבה אחת כן להכנס לממשלה שכחת. וזה משעשע משום שזו בדיוק הסיבה שבגללה היטלר הסכים להיכנס לממשלה שבה, לכאורה, הוא בעמדת חולשה.
    הכוונה היא ליכולת לקבוע מדיניות במשרד ספציפי. ברגע שלהיטלר היתה שליטה במשרד הפנים, הוא הצליח באמצעותו לחסר את המטר מבפנים. זו דוגמה קיצונית, נכון. המקרה של מדינת ישראל, למשל, אני בהחלט בעד ישיבה של העבודה בממשלת ימין – משום שזה מבטיח שלפחות כמה משרדי ממשלה יתפקדו באופן סביר. לטווח הארוך, חוששני, כל פגיעה בתפקוד התקין של משרדי ממשלה פועל להגדיל את האלקטורט הימני. אני רוצה שר חינוך טוב. אני רוצה שר לאיכות סביבה שנלחם. אני רוצה שר פנים לא מושחת (ושיפרק את יחידת עוז). ואני מאוד שמח שיש לנו שר ביטחון פחות מופרע ממה שמסתובב בליכוד.

    • היטלר לא הצטרף לממשלה של אחרים. הוא קיבל את ראשות הממשלה – וסירב בתוקף להיכנס לכל קואליציה שלא תבטיח לו את ההנהגה. כמו כן, משרד הפנים נתן לו אמצעי כפייה קיצוני לכפות על ה"שותפים" את רצונו. במאמר כתבתי שאפשר דווקא להיכנס אם יש לך אמצעים ללחוץ על הממשלה לשנות את מדיניותה (מנופי לחץ). במקרה של היטלר היה לו מנוף לא רק להשפיע אלא גם לחסל את השותפים, כך שזה מקרה מאד קיצוני.

      אני דווקא מתנגד בתוקף לכניסה של עבודה לממשלת ימין. כפי שכתבתי במאמר, כאשר אין מנופי לחץ שיגרמו לממשלה לשנות את מדיניותה, כניסה לא תהיה יותר מאשר "עלה תאנה". תפקוד סביר במשרד כזה או אחר לא יעזור אם הכיוון הכללי של הממשלה שלילי. מה יעזור שר איכות סביבה טוב אם לא יתנו לו תקציבים, למשל? מה יעזור אפילו שר ביטחון סביר, כל עוד יתנו לו לנהל רק מבצעים בעזה, אבל את המדיניות הימנית הכללית שתוביל לבידוד בינלאומי או (חס וחלילה) למלחמה הוא לא יוכל לשנות? כאשר הרכבת דוהרת לכיוון הלא נכון, צריך לשנות את הכיוון ולא רק להפוך את הקרונות לנוחים יותר.

      לעומת זאת, לישיבה של העבודה בממשלה יש חסרונות רבים. היא תחניק את האופוזיציה הנחוצה במשטר הדמוקרטי ותחסל את העבודה כאלטרנטיבה לשלטון (וראינו שבכל פעם שהעבודה נכנסה לממשלה, היא הצטמקה עד לכדי התרסקות. הדוגמא האחרונה היא "מנהיגותו" של אהוד ברק). בכלל, אני חושב שממשלות אחדות רעות לדמוקרטיה. בשוק, החוק אוסר קרטלים כי הם מחסלים תחרות ופוגעים בצרכן. ממשלת אחדות היא קרטל רעיוני. המפלגות אומרות למעשה לבחורים – לא משנה שיש לכם חילוקי דעות ולפיכך בחרתם מפלגות שונות. אנחנו נתעלם מכם לחלוטין ונסתדר בינינו.

  1. פינגבק: פיגוע התאבדות נגד השטן: סיפורו של אוולד היינריך פון קלייסט, האיש שכמעט הרג את היטלר | הינשוּף

  2. פינגבק: הרוצה בשלום: כוח ודיבורים בין בוז'י לאובמה | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: