האם אפשרית גישה אחרת במלחמתה של ישראל מול הרפובליקה האסלאמית? בזמנים של מבוכה וחרדה קיומית, יועיל לנו להיעזר ברעיונותיו של סיר באזיל לידל-הארט, ובתיאוריה האסטרטגית המקורית שלו: "הגישה העקיפה". מאמר זה פורסם בויי-נט לפני כשבוע, וזכה לתגובות מגוונות, ביניהן נאצות של אינספור טוקבקיסטים. אולם ממש לפני מספר ימים, התבטא מנהיגה של איראן, האייתוללה עלי חמנאי, באופן המאושש את הכתוב בו.

מאמר זה פורסם לאחרונה בויי-נט. ניתן לקרוא אותו גם באתר במחשבה שנייה

שוב, תופי המלחמה מכים באזורינו. יודעי דבר בעיתונות מבטיחים "חדשות" בנושא האיראני ממש בקרוב, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי אומר שאם היה איראני "היה מודאג בשבועות הקרובים", ונתניהו מצהיר בנחישות ש"רק הוא יקבע" מתי יוצאים או לא יוצאים למערכה מול הרפובליקה האיסלאמית. שר הביטחון אהוד ברק, בעדינות הרגילה שלו, מבטיח לנו שמלחמה לא תהיה נוראה במיוחד – רק כמה מאות הרוגים בעורף.

לא צריך להיות איש שמאל כדי להעלות סימני שאלה בנושא נחיצותה ומחירה של המלחמה הקרבה. למעשה, רבים מבכירי הממסד הבטחוני בעבר ובהווה, ממאיר דגן ויובל דיסקין ועד גבי אשכנזי עושים זאת. ממצאי ועדת וינוגרד בנושא חוסר מוכנותו של צה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה מחזקים את סימני השאלה הללו, ועוד יותר מכך – דו"ח מבקר המדינה באשר למוכנות העורף. בצדק תמה ח"כ דב חנין, כיצד ישראל מעזה אפילו לחשוב על יציאה למלחמת טילים, כאשר שירותי כיבוי האש שלה (למשל) נתונים במצב כה מחפיר. ועוד לא דיברנו על הסתבכות בפעולה האווירית, מלחמה נגררת עם מדינות אחרות, אפשרות לתבערה מזרח תיכונית וכיוצא בזה.

אולם בכל זאת, יש צדק גם בדבריהם של תומכי המלחמה. בעית הגרעין האיראני היא אכן בעיה רצינית: לא רק האפשרות (הקלושה) שאיראן תשליך פצצת אטום על ישראל, אלא גם הסכנה של מירוץ גרעין אזורי, זליגת חומרים רדיואקטיביים לידי ארגוני טרור ועוד כיד הדמיון הטובה. לפיכך, שומא על מתנגדי המלחמה להציע פתרונות אחרים.

פיתרון אפשרי אחד שכדאי לחשוב עליו מתבסס על "הגישה העקיפה" לאסטרטגיה צבאית, מבית מדרשו של סר באזיל לידל-הארט, מגדולי ההוגים הצבאיים במאה העשרים. לידל-הארט, שהשפיע מאד על מפקדי צה"ל במלחמת העצמאות, יצא כנגד הגישה הרווחת בזמנו של "מלחמת השמדה טוטלית". לדעתו, התנגשות ראש בראש עם היריב אינה אלא מתכון להקזת דם חמורה, ואובדן מיותר של משאבים וחיי אדם. גרוע מכך: לעיתים קרובות הצד המתקיף משלם מחיר כבד בלא להשיג את השמדת היריב. במילים אחרות, השאיפה לפתור בעיות אסטרטגיות באמצעות "זבנג וגמרנו" הנה, ברוב המקרים, אשליה מסוכנת.

סיר באזיל לידל-הארט, "הסרן שלימד גנרלים": מחשובי ההוגים הצבאיים במאה העשרים, ואבי "הגישה העקיפה"

כאלטרנטיבה, הציע לידל-הארט את "הגישה העקיפה": מהלומות בעורף האסטרטגי של היריב, בפריפריה שלו ובצדדיו, על מנת לבלבל אותו, ולתמרן אותו למצב של חולשה ובמקרה הטוב- כניעה. לעיתים, נמנעת הגישה העקיפה מעימות צבאי "רשמי" ופוגעת באויב באמצעים אחרים, חשאיים יותר. הפעולות הנוכחיות של ישראל והמערב כנגד איראן: סנקציות משתקות, חיסול מדעני גרעין וכיוצא בזה, תואמות את הגישה הזאת.

אולם ניכר שאין בצעדים אלו די על מנת לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית. לשם כך, על המערב להגביר הילוך ב"גישה העקיפה" בלא להסתבך בעימות צבאי מול איראן. כוונתי היא למהלך אסטרטגי מתואם, שיביא למיטוט הדרגתי של מערכת הבריתות האיראנית במזרח התיכון. המרד בסוריה הוא הזדמנות פז לאסטרטגיה כזאת. המורדים מתעבים את המשטר האיראני, שתומך בבשאר אסד, ועוד יותר ממנו את חיזבאללה. מסיבה זו, יש לעודד את המערב להתגבר על ההיסוסים ולתמוך ככל יכולתו במרד (שוב, בלי התערבות צבאית ישירה) על מנת להביא למיטוט מהיר ככל האפשר של משטר אסד. התמוטטותה של סוריה תביא להיחלשותו של חיזבאללה, ותאיץ את המעבר של חמאס לציר המצרי-סעודי, מהלך שממילא נמצא בעיצומו.

מנהיגה העליון של איראן, האייתולה עלי חמנאי, אושש את הגישה הזאת לפני מספר ימים בלבד. מקורות מודיעין מערביים מוסרים כי בדו"ח מיוחד שהוגש לחמינאי נאמר, בהקשר של המלחמה בסוריה, כי איראן "אינה יכולה להיות פסיבית לנוכח האיומים החדשים על בטחונה הלאומי, וכן שתמיכת המערב באופוזיציה הסורית מעמידה בסכנה את "בת הברית להתנגדות" ויכולה גם להפריע לגישה של איראן לחיזבאללה בלבנון. הדו"ח הציע למשטר האיראני להדגים למערב כי ישנם קווים אדומים באשר למה שהוא מוכן לקבל בסוריה." חמינאי אימץ את הדו"ח, ולפיכך הורה לאנשי כוח אל-קודס, זרוע הביון והטרור של המשטר, להגביר את מינון הפיגועים כנגד מטרות מערביות בחו"ל. מכאן, עולה בבירור כוחה של הגישה העקיפה: מחד, איראן מכירה בכך שמיטוט המשטר הסורי הוא מכה אסטרטגית חזקה. מצד שני, מכיוון שלא מדובר במכה ישירה, היא אינה יכולה להגיב בפעולות מלחמתיות של ממש אלא רק בפיגועים, שלא מסכנים את המערב באופן ממשי.

כיצד יכולה ישראל לתרום לאסטרטגיה כזאת? בשתי דרכים עיקריות. טורקיה כבר ממילא התרחקה מאיראן בשל העימות בסוריה, אולם היחסים בינה לבין ישראל עדיין מעורערים בשל פרשת המרמרה. יש להתנצל, לשלם פיצויים ולשים את הפרשה מאחורינו, כדי להחזיר את היחסים עם טורקיה לקדמותם ולחזק את הצבת הלוחצת על איראן. המהלך השני מסובך יותר, אבל אפשרי גם הוא. חמאס ממילא החל להתרחק מאיראן ולהתקרב למצרים. על ישראל לדון בשקט עם חמאס על "מודוס ויוונדי" המבוסס על הסרה מוחלטת של המצור, תמורת הפסקה מוחלטת של ירי הקסאמים. הצעות מסוג זה כבר הוגשו בידי חמאס בעבר. מהלך שכזה, מלווה (בתקווה) ביוזמה מדינית חדשה בערוץ הפלסטיני, יוכל גם לשפר את היחסים בין ישראל למצרים, להרחיק עוד יותר את חמאס מאיראן, ולהנחית מהלומה נוספת על מערכת הבריתות של הרפובליקה האיסלאמית באזור.

אמנם, קשה לצפות שממשלת ישראל הנוכחית, שנשלטת בידי אנשים שראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, האשים בצדק ב"משיחיות", תנקוט באסטרטגיה כזאת. אולם חשוב, לפחות, להניח אלטרנטיבה מעשית על השולחן, לפני שאסון המלחמה ינחת עלינו באופן סופי.