האם מודיעין הוא סוג של מדע? האם ניתן לבסס הערכות מודיעיניות בנושא מצרים, איראן או סוריה על מתודות עבודה מדוייקות, ולנמק אותם כפי שמנמקים פיתרון בעיה פיזיקלית או כימית? בספרו המרתק, הפילוסופיה של המודיעין, מנסה פרופ' יצחק בן ישראל לבסס תשובה חיובית לשאלה הזאת. חשוב לציין, כי הוא אינו טוען שמדענים או אנשי מודיעין יכולים לנסח נוסחאות מתמטיות מדוייקות ולנבא באמצעותן את העתיד. גם המדעים ה"מדוייקים" אינם באמת "מדוייקים". מודל מדעי אינו אלא היפותזה, השערה, ולא קביעת עובדה ודאית על העולם. ההשערה הזאת תקפה רק משום שהיא תואמת את התצפיות, אך לעולם לא ניתן "להוכיח" אותה באופן מלא. ברגע שתסתור את נתוני התצפיות, עלינו להשליך אותה לפח. יתרונו הגדול של המדע הוא לא ב"דיוק" שלו בהכרח, אלא במתודת המחשבה המסודרת שלו, ובטיעוניו החשופים תמיד להפרכה ולביקורת.

בן ישראל מעוניין לאמץ שיטת חשיבה מסודרת כזאת גם בתחום המודיעין. על אנשי מודיעין לשער השערות, לבדוק באופן מדוקדק ומסודר אם הן תואמות את התצפיות, ואם התשובה שלילית- להשליכן. הוא מכיר בכך שאנשים העובדים בארגוני מודיעין יתנגדו לחשיבה מסודרת ו"מרובעת" מסוג זה, ולכן הוא מציע לכפות אותה עליהם הר כגיגית. באמצעות שורה של היקשים, הוא מסיק שצורת חשיבה מסודרת כזאת היתה מוכיחה לראשי צה"ל כי מצרים מתכוננת למתקפה ב-1973, ובכך מונעת את מחדל מלחמת יום הכיפורים.

אולם כדי שאנשי מודיעין יוכלו לחשוב באופן "מדעי", עליהם לנסח את הבעיות וההשערות שלהם כהלכה. היינו, ברוח גישתו של הפילוסוף קארל פופר, עליהם לטעון טענות הניתנות להפרכה, ולהימנע מטיעונים ריקים ומעגליים. בעת מחלתו של ערפאת, למשל, אמר ראש אמ"ן דאז, אלוף אהרון זאבי-פרקש בועדת חוץ וביטחון ש"או שערפאת ימות, או שלא." "הערכה" מודיעינית מסוג זה אינה ניתנת להפרכה, ולפיכך אין לה ערך. אולם, אליבא דבן ישראל, בתחום המודיעין נפוצים  גם טיעונים מעגליים מתוחכמים, ולפיכך מסוכנים יותר. בדו"ח ועדת אגרנט, למשל, כתוב שהערכת אמ"ן על הצבא המצרי לא היתה משביעת רצון. זהו טיעון מעגלי בדיעבד, שאינו ניתן להפרכה: הערכת המודיעין נכשלה בחיזוי תנועות הצבא המצרי, ומכאן ניתן לטעון תמיד בדיעבד שהיא "לא היתה משביעת רצון".

דוגמא מרכזית נוספת של בן ישראל לטיעוני מודיעין מעגליים, וכאן אני מגיע לחלק הבעייתי יותר בספרו, היא שלילתה של כל הערכה המסתמכת על חישוב סבירויות. כאשר ראש אמ"ן, למשל, אומר כי "פניה של סוריה ככל הנראה לשלום, אולם בסבירות נמוכה- פניה למלחמה", הרי שמדובר בטיעון "ריק" שלא ניתן להפריכו. בין אם סוריה תשמור על השלום או תצא למלחמה, הערכת המודיעין תהיה תמיד נכונה. מסיבה זו, טוען בן ישראל, אין למסור לקברניטים הערכות המבוססות על חישוב סבירויות. על חוקרי המודיעין לסדר את המידע שלהם בהתאם למתודה המדעית המתוארת בספר, ואז להביא לקברניטים מסקנה ניתנת להפרכה: "סוריה פניה לשלום" או "סוריה פניה למלחמה".

לדעתי, הצעתו של בן ישראל להימנע מהערכת סבירות בעייתית ואף מסוכנת, וזאת משתי סיבות עיקריות. ראשית, היא מתעלמת לחלוטין מאקראיות ומאי וודאות, האופפות כל החלטה המתקבלת בחיים האמיתיים. אם ניקח את הדוגמא של סוריה, למשל, הרי שהברירה בין "פניה לשלום" ו"פניה למלחמה", כאילו היו אלו שתי הנחות מדעיות שאפשר לבחור בינהן (1 או 0), היא מטעה עד מאד. ואולי, למשל, רק לשם הדוגמא, פניה של סוריה לשלום, אולם היא מפחדת מריכוזי כוחות ישראליים בגולן, ועלולה לפתוח במלחמה כמתקפת מנע? ואולי בצמרת הסורית יש עדיין ויכוח, וזה מושפע גם מפעולות ישראליות או מהתערבות של גורמים חיצוניים, שקשה לצפותם? במקרה כזה, במיוחד בהנחה שהידע שלנו על המתרחש בצמרת הסורית אינו מושלם, דיון בסבירות הוא שימושי עד מאד. מעריך המודיעין, למשל, יכול לקבוע כי הסבירות שסוריה תצא למלחמה תגדל, אם תזרים ישראל כוחות נוספים לגולן, או אם רוסיה וארצות הברית לא יתערבו. לעומת זאת, הוא יכול גם לומר שפעולות שונות, של ישראל או מדינות אחרות, עלולות להפחית את הסבירות למלחמה. הקברניט, ששומע את הערכת המודיעין, ידע אלו פעולות שינקוט עשויות להגביר, או להפחית את הסבירות למלחמה, וכך התנהלותו עשויה להיות תואמת יותר לתנאים בשטח.

שנית, הערכות ברורות וחדות מדי עשויות להטעות את הקברניטים, שאינם בקיאים בהכרח ב"פילוסופיה של המודיעין". אמנם, בן ישראל ומעריכי המודיעין שיאמצו את גישתו יודעים היטב, שהערכותיהם אינן אמת, או קביעה מוחלטת על המציאות, אלא רק השערות שיש להשליכן אם יסתבר שהן נוגדות את התצפיות. אולם רוב הקברניטים אינם מתעניינים בתהליך המחשבתי שהוביל את איש המודיעין להערכתו. אם הם שומעים ש"פניה של סוריה למלחמה" הם מניחים שמלחמה עומדת בפתח, ולעיתים לא יהיו קשובים לאיש המודיעין אפילו אם ישנה את הערכתו בעקבות נתונים חדשים. לעומת זאת, אם איש המודיעין מנסח את דבריו מתוך חישוב סבירויות, ואומר ש"הסבירות שסוריה תצא למלחמה גוברת או פוחתת אם ישראל תנהג באופן X או תבצע Y", האחריות חוזרת לקברניטים. הערכת המודיעין נותנת להם כלי, או מפת דרכים, להתנהל באמצעותה, אך לא אילן וודאי להיתלות בו, שעלול לעודד אותם להתנהג באופן מקובע.

המסקנה, לפיכך, היא שהמתודה המדעית אינה תואמת לחלוטין לזו הרצויה בהערכות מודיעין. מודיעין הוא עבודה אנושית יצירתית, המתבצעת בתנאים של אי וודאות, אקראיות, מציאות משתנה ופערי הבנה בין אנשי המודיעין לפוליטיקאים וקברניטים למיניהם. בתנאים כאלו, הערכה ספקנית המתבססת על חישוב סבירויות עדיפה על הערכה ברורה ו"מדעית" יותר שעלולה להתפרש כוודאית ומוחלטת, ובכך להוביל לטעויות הרות אסון.