דו קרב

דו קרב של כבוד. ישנם מעט מאד מוסדות בהיסטוריה המערבית ששרדו זמן רב כל כך, בעקשנות אין קץ, למרות אין ספור נסיונות להכחידם. מלכים איימו לכרות ידיים, להגלות ולתלות; אפיפיורים ובישופים הבטיחו נידוי מהכנסייה ואש גיהנום; המשפטנים ניסחו סעיפים כנגדו, אינספור מוכיחי תשובה ניסו להכחידו- אך לשווא. מהפארקים המהודרים של לונדון ופריז, עבור במחנות צבא רוסיים ועד למטע התפוחים של קיבוץ רמת רחל, ינשוף היסטורי על תשוקה, כבוד וחוסר האונים של החוק.

נכנסתי לתוך החדר של רוזנטל בלי לדפוק ונעצרתי במקומי בהשתאות: רוזנטל ישב על המיטה וניקה במכחול דק חפץ שאחז בידו. לידו, על המיטה, היו מונחות בסדר מסוים חתיכות מתכת אפורות וגדולות. הוא הביט בי בלי להבין. אבל לפני שפתח את פיו, שאלתי אותו: "מה זה? מה הדברים האלה?"

"זה? זה האקדח שלי. אקדח השירות הישן מימי מלחמת העולם הראשונה". הוא גיחך והמשיך לנקות במכחול.
"לשם מה לך אקדח?", שאלתי בבהלה נוראה.
"הוא הביט בי וחייך. "אתה לא הבנת כלום, מה? לא הבנת על מה שוורץ דיבר כאן?". נענעתי בראשי לשלילה.
רוזנטל חייך שוב. חיוך עצוב ומריר. הרים את החפץ המתכתי שהיה בידו והביט בו אל מול אור המנורה.
"שוורץ חושב, שהוא חי עדיין בשנת 1920, בגרמניה. ומכיוון שהעליב אותי כך, מכיוון שכינה אותי גנב ואחר-כך גם פחדן, הרי שגם לי אין ברירה אלא לנהוג לפי חוקי הכבוד שהיו אז שם, אף-על-פי שכל זה נראה לי טיפשות מטופשת!" והוא נאק בכעס.
"על מה אתה מדבר, מר רוזנטל?", שאלתי בשקט, למרות שכבר התחלתי לנחש את התשובה.
הוא נעץ בי מבט מוזר.
"שוורץ הזמין אותי לדו-קרב של כבוד מחר בשעה ארבע. ועד כמה שהדבר יישמע מטורף ואווילי, אני מרגיש שאין לי ברירה אלא להיענות לו". הוא הביט בי במבט נבוך ופרשׂ לאיטו את ידיו בתנועה של ייאוש וחוסר-אונים.

                                      דוד גרוסמן, "דו קרב"

 

"דו קרב", הנובלה הראשונה של דוד גרוסמן (כאן בקטע מומחז במסגרת התוכנית "קריאת כיוון"), מספרת על היינריך רוזנטל ורודי שוורץ, שני זקנים ייקים בירושלים של שנות השישים, שנסחפים לתוך מנהג ישן וקטלני מימי נעוריהם. גניבה של ציור ישן וזיכרון של אהובה נשכחת, מוליכים אותם לקרב אקדחים במטע התפוחים של קיבוץ רמת רחל. הילד דוד, גיבור הנובלה, שמנסה למנוע את קרב הדמים המיותר, נחשף בהדרגה למנהגיה של תרבות הכבוד הגרמנית הישנה. דו קרב, כפי שרוזנטל מסביר לו, אינו סתם קטטה. הוא עניין של גאווה ושל כבוד. הוא מודע לכך שהמנהגים הללו אינם רלוונטיים עוד, ושגם אם יפגע בשוורץ חייו לא יהיו חיים, אך בכל זאת- מרגיש מחוייב, פן חבריו יבוזו וילעגו לו. לפני הקרב, הוא לובש את החליפה הישנה שלו, ואפילו שם שושנה בדש הבגד. אם כבר חוזרים לעבר, הוא מסביר לדוד, יש לעשות זאת כמו אז- בלבוש מהודר.

אני לא אגלה לכם את סופו של הסיפור, אבל מעניין לראות כיצד אותו מוסד ותיק, "דו קרב של כבוד", הצית ומצית את דמיונם של סופרים וקוראים מימי הביניים ועד ימינו אלה. כל מי שקרא את הנובלות, הרומנים וסיפורי האבירים של סר וולט סקוט (אייבנהו, למשל), או את יצירותיו של אלכסנדר פושקין, נוכח בכך. כפי שנראה, לא מדובר בסתם קרב, או קטטה, או נקמה, או טקס דתי- אלא בשילוב של כל האלמנטים הללו, מנהג שנוצר מהיחסים המורכבים בין האצולה והמדינה באירופה של ימי הביניים. וככל שמלכים וכוהני דת ניסו להכחידו, הוא הוסיף לשרוד, כי כזה היה הדו קרב: קסמו האפל נבע, בין היתר, מאי החוקיות שלו.

דו קרב אינו קטטה, ואינו נקמה גרידא- אם כי לעיתים קשה להבדיל בין השלושה. מאז שחר ההיסטוריה, מאז ימי האדם הקדמון בוודאי, אנשים נקמו אחד בשני, או הגיבו באלימות על פגיעה בכבודם. מכיוון שלבעלי כבוד לרוב יש חברים, הקטטות נטו להיות קבוצתיות, והסתיימו לא פעם בפצועים והרוגים. בימי הביניים האירופיים בני כל המעמדות התקוטטו באלימות, אולם לאצילים ולאבירים היו סוסים, ונשק פלדה, ולכן תוצאות הקרבות נטו להיות קטלניים יותר.

דו קרב ביער בולון, ליד פריז, סוף המאה השמונה עשרה

כפי שטוען ההיסטוריון הבריטי ו.ג. קירנאן, שחקר את תולדות הדו קרב, מוסד זה התפתח כהכלאה בין הקטטה לשתי תופעות אחרות, שרווחו באירופה של ימי הביניים: משפט באמצעות קרב, וטורניר האבירים. החוקים העתיקים שנהגו בימי הביניים המוקדמים, ושרדו לעיתים מאות שנים רבות לאחר מכן, התירו לנאשם בפשע להוכיח את צדקתו מול המאשים באמצעות קרב. ההנחה היתה שהאל ייתן את הניצחון לצד הצודק, ומי ששרד בקרב- ניצח במשפט. לעיתים, כפי שיודע כל מי שקרא את שיר של אש ושל קרח מאת ג'ורג' מרטין (או צפה בסדרה המומלצת "משחקי הכס"), רשאי הנאשם למנות לעצמו אלוף שיילחם עבורו. בין כך ובין כך – האל ייטה את החרב כך שתכריע את גורל המשפט.

האצולה בימי הביניים האירופיים ביססה את זכויותיה על כוח החרב. עד לעת החדשה המוקדמת, גם הבידור והשעשועים שלה היו מבוססים על לחימה, בין אם מדובר בציד או בקרבות רומח. טורניר האבירים התחיל כקרב לשם בידור- שהיו בו הרוגים ופצועים. אט אט, בהשפעת הכנסייה והשלטון המרכזי, הוא התעדן, עד שהפך למופע התיארטלי שכולנו מכירים מסיפורי האבירים. שני אלופים רוכבים זה מול זה עם רומחיהם, וכל אחד מנסה להפיל את מתחרהו מהסוס. לעיתים – אהובתו (הרשמית או הלא רשמית) של אחד האלופים תתלה צעיף על רומחו כדי להמריץ ולהביע תמיכה. טורניר האבירים היה, בראש ובראשונה, הצגה שנועדה לא רק לאפשר תחרות על כבוד, אלא גם לבדר ולשעשע.

כמו קרב על ידי משפט, דו קרב הוא דרך להכריע מחלוקת. ההנחה היא שהצד הצודק ינצח, וגם אם הדבר לא נאמר במפורש, התערבות אלוהית נמצאת תמיד ברקע. כמו תחרות האבירים – הוא תיאטרלי מאד, "קרב מבוית" עם כללים וחוקים. הוא אמור להיות בין שניים בלבד, חשאי ודיסקרטי, ומסיבה טובה. מאז המאה ה-15, השלטונות החילוניים והדתיים אסרו שוב ושוב על המנהג, ואיימו להוציא להורג את כל מי שהשתתף בדו קרב או סייע לו. אחד האפיפיורים איים באש גיהנום ונידוי מהכנסייה לא רק על המשתתפים בו קרב, אלא גם על שליטים שיתירו אותו. החשמן רישלייה, ראש השרים האימנתי של צרפת האבסולוטית, הוציא להורג משתתפים בדו קרב, כי הדבר פוגע באינטרסים של המלוכה. טובת המדינה תמיד עולה על הכבוד האישי. במאה השמונה עשרה הבהיר ויליאם בלקסטון, גדול משפטני בריטניה, כי "דו קרב בכוונה תחילה… הוא ביטוי מפורש של רצח בזדון. שני הצדדים נפגשים בכוונה לרצוח, משום שהם סבורים שזוהי זכותם וחובתם כג'נטלמנים… ולפיכך החוק קבע כי הם והמשנים המסייעים להם אשמים ברצח."

אולם ככל שיענוהו, כן ירבה וכן יפרוץ. דורות של דיכוי לא הצליחו למחוק ולהכחיד את דו הקרב מהתרבות של האצולה האירופית, מה גם שחלק מהשופטים והשליטים, שהגיעו מאותו מעמד, היו מעורבים בדו קרבות אף הם. קוד הצבא הפרוסי מסוף המאה השמונה עשרה, למשל, תבע מקצין "להגן על כבודו" והתיר לו במרומז להשתתף בדו קרבות. יתר על כן, המנהג אומץ גם בידי בורגנים, או אפילו פשוטי עם, ששאפו להשתלב באצולה או לחקות את תרבותה.

למעשה, מדובר בתגובת נגד: השלטון המרכזי, שהתחזק יותר ויותר בעת החדשה המוקדמת, לקח מהאצולה את הזכות להילחם מלחמות פרטיות, וכפף אותה (לפחות באנגליה וצרפת) באופן הולך וגובר לכוחה של המדינה. המהפכה הצבאית, שעברה על אירופה כולה במאות ה-16 וה-17, הדגישה משמעת, ציות וסדר על חשבון גבורה ויוזמה אישית. קרב בידי משפט דעך, וטורניר האבירים נעלם. לפיכך, הפכו מלחמות הכבוד לחשאיות ודיסקרטיות, מהירות ומוסדרות. כדי שאף צד לא יתלונן לשלטון, היה צורך להסכים על כללי כבוד מפורשים ולהסדיר את הלחימה. אם היא תהיה פרועה מדי ותהווה איום על הסדר הציבורי, סביר להניח שאוכפי החוק והסדר יתערבו. מכאן, בהדרגה ובאופן מהוסס, הלכו והתהוו כללים מוסדרים לדו קרב, ונכתבו תקנונים מפורטים לניהולו. חלק מהתקנונים הללו, כמו "26 הדיברות" שנכתבו באירלנד, נועדו להבטיח רשמיות, הגינות ושוויון בין הצדדים. בדרך כלל, לצד שנעלב יש זכות להזמין את אויבו לדו קרב, ולקבוע את כללי הקרב הזה.

אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של ארצות הברית, כאן בתמונה, נפל בדו קרב עם יריבו המושבע, ארן באר

מה הוא עלבון?  סטירה, קל וחומר לפני אחרים, היא עילה קלאסית להזמין אדם לדו קרב, אולם גם העלבה מילולית מספיקה לשם כך. כמובן, כאלו ש"מחפשים צרות" כדי לבדר את עצמם, ימצאו עלבונות בין אם הם קיימים ובין אם לא. באיטליה של המאה החמש עשרה, נלחמו שני אצילים בדו קרב עקב ויכוח על איכותו של שיר. אחד מהם נפצע פצעי מוות, ועל ערש דווי הודה- שלא קרא אפילו את השיר המדובר. עניניים ספרותיים הוסיפו להרתיח את הדם גם מאות שנים מאוחר יותר. אני מודה שגם לי עלו מחשבות אלימות בראש לאחר קריאת ביקורות כאלו ואחרות על מאמרי, אולם אף פעם לא שקלתי להזמין את המבקר לדו קרב. משורר בריטי במאה התשע עשרה דווקא עשה זאת כי "נעלב מהביקורת", והשניים נלחמו בפארק. למרבה המזל, איש מהם לא נפגע, והם הפכו לחברים טובים לאחר מכן. פוליטיקה, כמובן, היתה עוד סיבה טובה להילחם. באנגליה של המאות השמונה והתשע עשרה, חברי פרלמנט הזמינו לעיתים לדו קרבות עיתונאים, פוליטיקאים או סתם אוחזי עט שמתחו ביקורת על הצעת חוק, מדיניות כלכלית או צעד אחר שביצעו. דו קרב היה בלתי חוקי בבריטניה של אותם ימים, אולם לפחות שישה ראשי ממשלה קראו תיגר – לעיתים עקב ויכוח פוליטי או מדיני (אובמה ורומני, לידיעתכם).

מריבה רומנטית היתה, כמובן, סיבה טובה למסיבה. אם חשדת שאי מי בוגד עם אשתך, להזמין אותו לדו קרב היה פיתרון מכובד, לפעמים אפילו מתבקש ובלתי נמנע. סתם ויכוח על בחורה היה עלול להוביל אף הוא לאקדחים שלופים בפארק. מטרניך, ראש הממשלה המפורסם של אוסטריה ונביא השמרנות של המאה ה-19, כמעט הזמין לדו קרב את הצאר אלכסנדר הראשון, רק מפני שהשניים התאהבו באותה אישה. גם כאן מדובר במורשת של טורניר האבירים – האביר נלחם עבור גבירתו. דרך אגב, יש גם עדויות על נשים שנלחמו בדו קרב, בדרך כלל מסיבות של קנאה רומנטית, אולם לרוב לא בגברים אלא זו בזו.

ומה עם עלבונות גזעניים? זו היתה תקופה בלי בג"ץ ובלי בצלם, ואי אפשר היה לפנות לאגודה לזכויות האזרח. על כבוד יש להגן- ובדם. בעת החדשה המוקדמת ידועים לנו מקרים של משרתים שחורים שהזמינו לבנים לדו קרב על עלבון גזעני, אולם הדבר היה נדיר – לרוב פשוט עם אינו יכול להזמין אציל לדו קרב, ובוודאי ששחור אינו יכול לקרוא תיגר על לבן. מי שהשתמשו בזכות לעיתים קרובות היו סטודנטים יהודים נמרצים וחמי מזג בגרמניה של ראשית המאה העשרים. בהשפעת הרומנטיקה של המאה התשע עשרה, שקידשה את הספונטניות, הכבוד ולפיכך גם לחימה בדו קרב, הקימו סטודנטים גרמנים רבים "אחוות דו קרב", שחלקן קיימות עד היום. יהודים, שנודו לעיתים קרובות מהאחוות הללו, הקימו אחוות לוחמים משלהם. יהודים רצו להשתלב בחברה, בכל כוחם, וחלק מהעניין היה לקבל את ערכיה. ומה יותר טוב מאשר להזמין את האנטישמי היהיר של הפקולטה לדו קרב אקדחים בפארק, לשפוך את דמו לפי כלליו הוא?

הייד פארק, לונדון, עם עלות השחר. זירה מקובלת לדו קרבות.

התקנונים השונים הסדירו באופן מדוקדק את כללי הלחימה בדו קרב. ראשית כל, כפי שאמרנו, לאדם שנעלב היתה זכות לקרוא תיגר. משמעות הדבר, לבחור את מקום דו הקרב, הכללים וכלי הנשק. בתקופה המוקדמת יותר, לפעמים היה עשוי לתבוע דו קרב מיידי. ידוע לנו מקרה של שני שחקני דמקה, שאחד מהם הפסיד וזרק בזעם את הלוח מהחלון. הלוח פגע בעובר אורח, שעלה לדירה מיד ודרש "סיפוק" של כבודו באמצעות דו קרב. למרבה המזל, גם הוא היה שחקן דמקה מושבע, וכשהסבירו לו את העניין הבין עד כמה מעצבן להפסיד במשחק, קיבל את ההתנצלות והלך לדרכו. אולם בתקופה המאוחרת יותר, כאשר דו הקרב התפתח כריטואל של ממש- הזמנה מיידית כזאת נחשבה כגסה, לא מעודנת ולא תרבותית. הנעלב צריך להמתין יום אחד לפחות, ואז לשלוח למעליב אתגר רשמי, בכתב, באמצעות שליח. ההזמנה תפנה אליו בלשון מנומסת, ותציע מקום, כללים, זמן וכלי נשק ("אדוני הנכבד, סר ג'ורג' לקח לתשומת ליבו שכינית אותו 'פחדן עלוב' בנשף המסיכות האחרון. לפיכך, מתכבד סר ג'ורג' להזמינך לקרב אקדחים, שיתקיים בהייד פארק, עם זריחת החמה, במרחק עשרה מטרים. כל אחד יירה בתורו.") לנעלב היתה שמורה לעיתים הזכות לירות ראשון. הזריחה, דרך אגב, היתה זמן פופולרי במיוחד, כי ברחובות לא היו עוברי אורח, וסכנת הגילוי בידי המשטרה היתה קטנה יותר. קיבל המעליב את מכתב התיגר, שמורה לו הזכות להתנצל. הנעלב יכול לקבל את ההתנצלות, או לדחותה ולהתעקש על קיום הקרב. לעיתים הסתיימו דו קרבות בשלב הזה, אולם במקרים אחרים – עצם קבלת ההתנצלות נחשבה כפחדנות שאין לה מחילה.

הוסכם על קיום דו הקרב, כל צד אמור למנות לעצמו "משנה" (second). המשנה, לרוב חבר, אציל אחר או קצין המשרת באותה יחידה, הוא מעין "עורך דין" שתפקידו לדקדק בהגינות חוזה הקרב. המשנים בודקים שחרבותיהם של הניצים הן באותו האורך, ואם מדובר באקדחים – שטעונה בהם אותה מנה של אבק שריפה. הם יבדקו גם פרטים אחרים, חשובים לא פחות, למשל – שהשמש לא מסנוורת אף אחד מהצדדים. לעיתים, ינסו המשנים לשכנע את הניצים, ברגע האחרון, לוותר על הקרב, או לפחות יידאגו שרופא ימתין בקרבת מקום. משנים אחדים נקטו בתחבולות כדי לחסוך דם. בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, למשל, התקיים דו קרב בין שני קצינים בריטים ששירתו במלחמה הקארליסטית בספרד. המשנים שלהם דאגו שהקרב יתקיים בחולותיו הבוגדניים של חוף סאן סבאסטיאן, כך שרגליהם ימעדו והם יחטיאו. התרגיל עבד. אם המשנים לא מצליחים למנוע את הקרב, לפעמים ינסו להפסיקו לאחר מספר מסויים של סיבובי יריות, או, אם הצדדים נלחמים בחרבות, לאחר שטיפת הדם הראשונה נשפכה. תקנוני הקרב הזהירו מפני בחירת משנים הנמצאים בסכסוך עם הצד השני, פן ינסו ללבות את אש הקרב ולהרבות פגיעה למען תועלתם האישית. ברוב הקרבות, יש להניח, הצדדים נותרו בחיים, ולעיתים השלימו לאחר מכן. במקרים מעטים יותר, נקבע שהקרב יתקיים עד המוות.

אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, גדול סופרי רוסיה. גם הוא נפל בדו קרב על כבודה של אשתו היפה, נטליה. באופן טרגי משהו – היא בזה לו מאחורי גבו, ואף בגלוי.

עד כמה פסיכולוגיה עדינה, קור רוח ומניפולציות רגשיות היו משמעותיות בקרבות הטקסיים הללו, ניתן לראות בסיפוריו של אלכסנדר פושקין, גדול סופרי רוסיה, שנלחם בדו קרבות מספר פעמים וכך גם סיים את חייו. בנובלה שלו, "הירייה" (הקליקו כאן לטקסט המלא בתרגום לאנגלית), מספר פושקין על קצין צעיר, אציל זוטר ועני, שנסחף לתוך סכסוך בין שני ענקים – רוזן עשיר וקצין זר וחם מזג, אומן דו קרבות בשם סילביו. האחרון, דוגמא קלאסית לבריון המנסה לחרחר דו קרבות בלי הפסק, לוחש עלבון לרוזן במהלך נשף. זה סוטר לו על פניו, ולפיכך- בעיני החברה הסובבת – סילביו הוא הנעלב, והקצין הוא המעליב. לפיכך, יש לסילביו זכות לירות ראשון. ובכל זאת, לפי גירסתו של סילביו, כאשר מגיע הקרב חלים שיבושים לא צפויים:

השחר זה עתה עלה. עמדתי במקום שנקבע עם שלושת המשנים שלי, וחיכיתי ליריב בסבלנות חסרת פשר. השמש האביבית עלתה באופק, והבוקר החל להתחמם. אז, ראיתי אותו מגיע ממרחק. הוא הלך ברגל, מלווה במשנה אחד בלבד. התקדמנו כדי לפגוש אותו, והוא התקרב, מחזיק בידיו כומתה מלאה בדובדבנים שחורים. המשנים מדדו שניים עשר צעדים בינינו. היה עלי לירות ראשון, אולם התרגשותי היתה כה גדולה, עד שידי רעדה, וכדי להירגע נתתי לו את הזכות לירות ראשון. היריב שלי סירב, והוחלט שנטיל גורל. הגורל נטה לצידו- בן טיפוחיו הקבוע של המזל.

"הירייה" של פושקין – סיפור קצר ומבריק על דו קרב הנמשך יותר משלוש שנים. בתמונה: הרוזן, אשתו מאשה, וסילביו

כהרגלו, מצליח לסכם פושקין בפסקה אחת קצרה את כל התסבוכת הרגשית והטקסית הכרוכה בדו קרב. כל הרעיון הוא להראות לסביבתך שאתה אמיץ, לא מפחד, מוכן להסתכן במוות. מי שמראה פחד וחולשה- הפסיד עוד לפני שהקרב התחיל. הרוזן, רגוע ונונשלנטי, אוכל דובדבנים, ומסרב לירות ראשון גם כאשר הדבר מוצע לו. ויתור על יתרון, פירושו כוח. רק הפחדן מחפש לעצמו יתרונות לא הוגנים. הרוזן מבין שסילביו זועם, ומנגן על העצבים שלו באומנות וירטואוזית:

הוא כיוון, והכדור שלו פילח את הכומתה שלי. עכשיו הגיע תורי. כיוונתי. חייו היו סוף סוף בידי; התבוננתי בו בשקיקה, להוט לגלות את הצל הקל ביותר של חוסר נוחות. אבל הוא עמד שם, לפני קנה האקדח שלי, שולה את הדובדבנים הבשלים ביותר מהכומתה ויורק את הגרעינים כמעט עד לרגליי. האדישות שלו הרתיחה אותי עד להתפקע. "מה הטעם לקחת את חייו, אם הוא לא מייחס להם כל ערך?". מחשבה זדונית עלתה בראשי. הנמכתי את האקדח. "נראה שאתה לא מוכן לקדם את המוות," אמרתי לו, "אתה רוצה לאכול ארוחת בוקר. אל תיתן לי להפריע לך." "אתה לא מפריע לי כלל," הוא ענה, "אנא ירה בטובך, בזמנך החופשי: הירייה היא שלך. אני אהיה תמיד נכון לשירותך." פניתי למשנים, ואמרתי להם שאין לי כוונה לירות היום, וכך הגיע הקרב לסיומו.

דובדבנים בשלים, ישר מהכומתה

 הרוזן יישם את הכלל העתיק, שניסח החכם הסיני העתיק סון דזה: הניצחון הטוב ביותר מגיע ללא קרב. האדישות וקור הרוח שלו, נכונותו לאכול דובדבנים מול פני המוות, הוציאו את סילביו משיווי משקל ומנעו ממנו לירות. אולם משחק העצבים המשיך שנים רבות לאחר מכן. סילביו "הופרש מהצבא" וגר זמן רב בכפר קטן ונידח, בו הכיר את גיבור הסיפור. הוא נהג להתאמן כל יום ביריות, עד שכל קירות ביתו היו מחוררים מכדורים; עד כדי כך שמר על כשרונו, שהיה מסוגל, כדברי הגיבור, לפגוע באגס שהונח על ראשו של מישהו. ובכל זאת- סירב להילחם בדו קרב עם קצין מקומי שהעליב אותו באופן גס במיוחד בביתו שלו, לפני המחלקה כולה. הוא אמנם נחשב כפחדן בעיני כל, אבל חייו לא היו שלו: הם היו מוקדשים כולם למשחק העצבים, לנקמה ברוזן. ואכן, לאחר מספר שנים, שמע סילביו שהרוזן התחתן עם אישה יפיפייה. עתה הגיעה שעת הנקמה. נכון, שנים חלפו, אך עדיין תורו של סילביו לירות, והוא חוזר כדי לתבוע את הזכות. הרוזן מספר על האירועים שהתרחשו באותו ערב דרמטי:

"סילביו!" קראתי, ואני מודה שהרגשתי כאילו שיערי הסתמר. "בדיוק," הוא ענה, "עכשיו תורי לירות, כדי לשחרר את המטען באקדח שלי. האם אתה מוכן?" […] מדדתי שניים עשר צעדים והגעתי […] והתחננתי בפניו לירות מהר, לפני שאשתי תגיע. הוא היסס, וביקש אור. נרות הובאו לחדר. סגרתי את הדלתות, הוריתי לא להכניס איש, ושוב התחננתי בפניו לירות. הוא שלף את האקדח וכיוון… ספרתי את השניות… חשבתי עליה… דקה איומה עברה. סילביו הוריד את היד. "אני מצטער," אמר, "שהאקדח הזה לא טעון בגלעיני דובדבנים… הכדור כבד. נראה לי שזה לא דו קרב, אלא רצח. אני לא רגיל לכוון את האקדח שלי לאנשים לא חמושים. הבה נתחיל הכל מחדש; נטיל גורל ונקבע מי יירה ראשון."

סילביו לא רוצה סתם להרוג. הוא רוצה להשפיל; לנקום ברוזן על פרשת הדובדבנים באותו בוקר נשכח, להוכיח שהוא לא על-אדם, שגם הוא יכול לפחד ולרעוד מול פני המוות. הרוזן ממשיך לספר:

הראש שלי הסתובב… אני חושב שהעלתי התנגדות כלשהי… בסופו של דבר טענו אקדח נוסף, וגלגלנו שתי פיסות נייר. הוא הניח אותן בכומתה שלו, אותה כומתה שיריתי דרכה – ופעם נוספת זכיתי בגורל. "יש לך מזל של כלב," רוזן, הוא אמר, על פניו חיוך שלא אשכח לעולם. אני לא יודע איך הוא גרם לי לעשות את זה, אבל יריתי ופגעתי בתמונה ההיא, שם על הקיר.

בתמונת מראה לקרב הקודם, הרוזן מתחיל להתבלבל ולאבד את שיקול דעתו, ואז נטרפים הקלפים:

סילביו, שנראה נורא הוד באותו הרגע […] הרים את ידו וכיוון אלי את האקדח. לפתע נפתחו הדלתות, ומאשה התפרצה לחדר. היא צרחה ונפלה על צווארי. הנוכחות שלה החזירה אלי את אומץ ליבי שאבד.

אין כמו אישה להפיח אומץ לב. או שלא? תלוי מאיזו נקודת מבט:

"יקירתי," אמרתי, "את לא רואה שאנחנו רק מתבדחים? כמה מפוחדת את! לכי ושתי כוס מים ואז תחזרי אלינו. אני אציג בפניך חבר ותיק ואח לנשק." מאשה עדיין לא היתה בטוחה. "אמור לי," פנתה לסילביו הנורא, "האם בעלי אומר את האמת? האם זה נכון שאתה רק מתבדח?" "הוא תמיד מתבדח, רוזנת," ענה סילביו, "פעם אחת הוא סטר על פני בבדיחות הדעת; בהזדמנות אחרת הוא פילח את כומתתי בכדור, כך בצחוק; ועכשיו, כאשר הוא ירה בי והחטיא, זו היתה רק בדיחה. נדמה לי, שמתחשק גם לי להתבדח קצת. מיד עם תום דבריו, הרים סילביו את האקדח וכיוון אלי- ממש מול עיניה. מאשה הפילה את עצמה לרגליו. "קומי, מאשה, את לא מתביישת?" זעקתי בזעם, "ואתה, אדוני? הפסק להתבדח על חשבונה של אישה אומללה. אתה יורה, או לא?" "לא אירה," ענה סילביו, "אני מסופק. ראיתי את הבלבול שלך, את הפחד שלך. אילצתי אותך לירות בי. די בכך. אתה תזכור אותי. ועכשיו- אני נוטש אותך למצפונך שלך.

מי מהשניים ניצח? שוב, תלוי מאיזו נקודת מבט. רוסיה של המאה התשע עשרה היתה קרועה בין תרבויות שונות, וגם שם- כמו בכל מקום אחר באירופה- האצולה הישנה נאבקה ברוחות הזמן. מבחינה רציונלית, אין ספק שהרוזן יצא וראשו על כתפיו. הוא נותר בחיים, עשיר ונשוי לאישה יפיפייה, בעוד סילביו מת שכוח אל במלחמה כלשהי. אולם מבחינת תרבות הכבוד, שהיתה חשובה מאד לבני האצולה באותו הזמן, הרוזן הפסיד ב"נוק אאוט" מצלצל. הוא הסתתר מאחורי אישה, בין אם רצה זאת ובין אם לא, וכפי שרמז סילביו, מצפונו עתיד לייסר אותו במשך שארית ימיו.

פילדמרשל גינתר פון קלוגה, מפקד קבוצת ארמיות גרמנית במהלך מלחמת העולם השנייה, הזמין את אחד מיריביו לדו קרב ואף קרא להיטלר לשמש כעד. אולם אף אחד לא לקח אותו ברצינות: באותה תקופה, דו קרב היה כבר נחלת העבר.

דו הקרב מעולם לא בוטל, לא הוכחד ולא עלה בסערה השמיימה. מאות שנים של חקיקה, של עונשים כבדים, של איומים בחרם ונידוי- לא הצליחו למנוע מאנשים לקרוא תיגר אחד על השני, לצאת בחשאי לפארק עם עלות השחר, ולירות. לכל היותר, תחת שליטים חזקים כמלך לואי ה-14, הוא נסוג זמנית, רק כדי לחזור מאוחר יותר. מותו הגיע בסופו של דבר לא עקב אכיפה וחקיקה, אלא עקב שינוי האופנה. התרבות הקפיטליסטית, תרבות המסחר, דחקה לאיטה את תרבות הכבוד של האצולה, שממילא כבר השתלבה בחלקה הגדול בעולם העסקים. גם הצבא, תמיד מעוזו העיקרי של דו הקרב, הפך למודרני, מסובך ובירוקרטי מדי. בזמן מלחמות העולם, רוב הקצינים הגיעו כבר מהמעמדות הנמוכים, והם לא היו שותפים לתרבות הכבוד של האצולה הישנה. ובכל זאת, אפילו במלחמת העולם השנייה, שקל הפילדמרשל הגרמני גינתר פון קלוגה להזמין גנרל אחר לדו קרב, וקרא להיטלר לשמש כעד. כמו חיילים זקנים, דו הקרב לא מת אלא דעך, דהה ונמוג לאיטו. סיפורו בן מאות השנים יכול ללמד אותנו רבות על חשיבותו של כבוד, וחוסר האונים של החוק מול צו האופנה, מסוכן וקטלני ככל שיהיה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוקטובר 5, 2012, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.

  1. סקירה יפה ומשכילה. תודה

  2. מאמר מעולה!! היה כיף לקרוא.

  3. אני לא מאמינה שלא הזכרת את גלואה: http://en.wikipedia.org/wiki/%C3%89variste_Galois
    חוץ מזה, סקירה משכילה ומעניינת. תודה.
    תרצה אולי לשים לינק בפורום אומנויות לחימה?

  4. סרט מומלץ שסובב סביב נושא המאמר – The Duellists

    http://www.imdb.com/title/tt0075968/

  5. פוסט יפה וספרותי.

    אני תמיד נזכר בסצינות הדו-קרב הנפלאות בסרט "בארי לינדון" של סטנלי קובריק.

    לדו-קרב היה גם תפקיד בהיסטוריה היהודית. לא תמיד היה מותר ליהודים להשתתף בדו-קרב. הרצל תיאר כמה פנטזיות על הזמנת אנטישמים לאחד כזה.

    האם אתה סבור שיש מוסד כיום שניתן לתאר כסובלימציה של הדו-קרב?

    • האמת שאלו לא היו רק פנטזיות: סטודנטים יהודים בתחילת המאה, בעיקר בעולם דובר הגרמנית, אכן הזמינו אנטישמים לדו קרב. אני לא מכיר מקרים ספציפיים של דו קרבות כאלה, אבל שמעתי על העיקרון הכללי.

      מוסד שניתן לתאר כסובלימציה של הדו-קרב? שאלה מצויינת. לדעתי- משהו מהטקסיות הזאת נשאר ברמות שונות של תרבות הלחימה האנושית, ולו כרעיון. החל משני ערסים בתיכון שלי, ש"קבעו מכות" בשעה מסויימת בגן הזיכרון בכפר-סבא, וכלה ב-dogfight של טייסי קרב, אם כי עם הטכנולוגיה של היום אפילו זה רלוונטי פחות מאשר פעם.

  6. אגב סיוף סטודנטיאלי גרמני, והרצל, אחד מסוגי ה"ספורט" הנפוצים באוניברסטאות הגרמניות של סוף המאה ה19 ותחילת ה20, היה המנסור,( Mensur ), סיוף מוזר למדי שמטרתו היחידה היתה קבלת ה"שמיס" אותה צלקת המעטרת את לחי הגיבור אשר היה מוכן להשתתף בשטות הזאת. אותה צלקת אשר עיטרה אנשי צבא גרמנים, נאצים, וכמובן ד"ר איוול מאוסטין פאוארס, כארכיטיב קומי של נבל בקולנוע האמריקני. יהודים לא הורשו על פי רוב להשתתף באחוות המנסור, ולכן הקימו אגודות מתחרות, במקום כלשהו קראתי תאוריה הגורסת כי תאודור הרצל גידל זקן על מנת להסתיר "שמיס" שעיטרה את אחת מלחייו. אני חושב שאילו חוזה המדינה היה מסתובב עם שמיס מפוארת המעטרת את פרצופו, היינו יכולים להקים מדינה מהנילוס ועד הגנגס.

    • מרתק! לא הכרתי את זה. אני משער שלאף אחד היום אין שמיס, אבל חלק מאחוות הדו קרב (בסיוף) עדיין קיימות. כשהייתי מתרגל בהרווארד, היו לנו כמה סטודנטים זרים מגרמניה בקורס. אחד מהם היה חבר באחוות דו קרב, ואני זוכר שהופתעתי שעדיין יש כאלה.

  7. אני ממליץ על הספר הזה, שמתאר את התהליך המדוקדק של כבוד בדו קרב. בין השאר הוא מלווה דו קרב מפורסם ומראה איך דו קרב משמש בחברת כבוד לא רק לפתירה של עלבון. המחבר מראה כיצד ההסכמה לדו קרב היא גם בעצם נתינת מתנה.

    Honor and Slavery:
    Lies, Duels, Noses, Masks, Dressing as a Woman, Gifts, Strangers, Humanitarianism, Death, Slave Rebellions, the Proslavery Argument, Baseball, Hunting, and Gambling in the Old South
    Kenneth S. Greenberg

    http://press.princeton.edu/titles/5785.html

    בספר של ניקולאס מאייר, "תמיסת שבעת האחוזים" שרלוק הולמס נשלח לגמילה מקוקאין אצל זיגמונד פרויד. פרויד מועלב על ידי גרמני ששואל אותו האם פרויד כבר שכב עם אמו (של פרויד) מכיון שפרויד לא יכול לזמן את המעליב הפרוסי לדו קרב רשמי, הוא מתחרים בטניס ופרויד מנצח בצורה משכנעת.
    http://en.wikipedia.org/wiki/The_Seven-Per-Cent_Solution

  8. בספרו של תומאס מאן הר הקסמים יש סצנה יפה של דו קרב, עם ניתוח מרתק (ואולי קצת מטאפורי)
    על מקורו של הדו קרב בתוך הנפשות הפועלות. (הספר נכתב בתקופת מלחמת העולם הראשונה). נראה לי שיעניין אותך. (הספר מומלץ מאוד גם בלי קשר)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: