הכל אישי: סוד הצלחתה של שלי יחימוביץ'

שלי יחימוביץ' היא אחת התופעות המדהימות ואף המוזרות בפוליטיקה הישראלית. כיצד הצליחה העיתונאית המפורסמת לשרוד בבריכת הכרישים של מפלגת העבודה, כאשר רבים אחרים נכשלו כישלון חרוץ? וחשוב מכל – מהם הגורמים שאפשרו לה להרים מפלגה גוססת, גריאטרית מהביוב ממש, ולהפוך אותה למועמדת אפשרית להנהגת המדינה? הינשוף על אסטרטרגיה פוליטית, וקסמו המפתה של יחס אישי.

 

נו טוב, אולי לדבר על "סוד ההצלחה" זה קצת מוגזם, אבל אין ספק ששלי יחימוביץ' היא תופעה מרתקת ואולי אף מדהימה בפוליטיקה הישראלית. עיתונאית שנכנסה לפוליטיקה והתמחתה בנישה מסויימת, כלכלית-חברתית, עם אג'נדה סוציאל-דמוקרטית שנויה במחלוקת קשה, הצליחה לעשות את הלא יאומן ולהקים את מפלגת העבודה מקברה. לא זאת בלבד שהיא הרימה את התנועה מהשפל שאליו הוביל אותה אהוד ברק (מארבעה מנדטים בסקרים לסביבות עשרים), אלא שנראה כי איש בתוך המפלגה אינו מערער באמת על מנהיגותה. כל מי שמכיר את מפלגת העבודה יודע שמדובר בפלא השביעי של העולם: משמעון פרס ועד עמרם מצנע, מאהוד ברק ועד עמיר פרץ, לא היה מנהיג שעלה לראשות המפלגה הזאת ולא הסתבך בקרבות סכינים אינסופיים ועקובים מדם. פרס עמד מול ועידה שלמה שצרחה מולו "לוזר", אהוד ברק עורר שנאה פנים-מפלגתית שמקבילה בערך לשנאתו של אחמדינג'אד ל"ישות הציונית", פרץ אכל מרורים, ומצנע- מי ספר אותו בכלל?

יחימוביץ', כאמור, היא סיפור שונה לחלוטין, וכמו תמיד- להצלחה יש דינמיקה משלה. אפילו אנשי שמאל (כמוני) שנשבעו לא להצביע לעולם למפלגת העבודה, נוטים להפר את השבועה הפעם. כמו בכל סיפור "סינדרלה" מציאותי, לא רק פועלה של יחימוביץ' ואישיותה חשובים, אלא גם הנסיבות החיצוניות. החלל המנהיגותי במפלגת העבודה והשפל הפוליטי המוחלט אפשר לכוחות חדשים לעלות כמעט ללא התנגדות; פואד, שהאכיל מרורים כל יו"ר מאז 1995 ועד היום, ירד בשקט מהזירה, וחשוב מכל – המחאה החברתית של הקיץ העלתה את האג'נדה הכלכלית למקום גבוה, אם כי לא בלעדי כלל וכלל, בסדר היום הציבורי. ללא הנסיבות הללו, כל יתר התכונות של יחימוביץ' לא היו מובילות אותה לאן שהגיעה.

אבל מעבר לזה, מה סוד ההצלחה שלה? כפי שעשינו כאן בינשוף עם משה פייגלין, הכוכב העולה בימין, חשוב להבין את גורמי העומק שמסתתרים מאחורי הנאומים, המילים והפרשנויות. שלום בוגוסלבסקי, אחד הבלוגרים החריפים והמרתקים בסצינת האינטרנט של השמאל, עלה על משהו חשוב מאד באחת הרשומות האחרונות שלו:

מפלגת העבודה, שאם הייתם שואלים אותי לפני שנה, הייתי עונה לכם שצריך לנתק אותה מהמכשירים ולסגור עניין, קפצה בסקרים פי ארבע (!), בתוך שנה אחת בלבד. לפני חצי שנה בלבד, הרעיון ששלי יחימוביץ' תיתפס כמתחרה רצינית לנתניהו היה על תקן בדיחה. עכשיו זאת המציאות. זה לא קרה לבד. היא דופקת עבודה ומה שיותר חשוב, האנשים שסובבים אותה דופקים עבודה. היא הקיפה את עצמה בצעירים מבריקים והיפראקטיביים שבונים את מה שאין כרגע לשום מפלגה גדולה אחרת: שטח.

האנשים שמקיפים את הפוליטיקאי חשובים לא פחות ממנו. ואיזה הבדל יש בין הפמליה של ביבי לזאת של יחימוביץ'. מצד אחד, לשכה שורצת תככים ומזימות מלאה במלוקקים מאנשי אדלסון ומני עסקנים יוצאי "מכוני מחקר" ימניים שיושבים בארמונות המושבה הגרמנית, מזמינים קייטרינג מקינג דיוויד בג'ובות שהם מקבלים ממפעיליהם במפלגה הרפובליקנית ומנוהלים ביד רמה ע"י שרה נתניהו. מהצד השני, אנשים שאני יכול למצוא יושבים לצדי על הבאר בירושלים. זה מה שמשנה לי תשאלו? והתשובה היא כן. זה בדיוק מה שמשנה לי. יש לי ג'ורה שלמה לפתוח על יחימוביץ', על המפלגה שלה, על דרור ישראל וכל הנוגעים בדבר. אבל כרגע, אני לא יכול שלא להחמיא למי שהעלתה מפלגה גוססת למעמד של מתחרה רצינית על השלטון תוך שנה אחת בלבד. קחו את זה כתזכורת קלה למה שאפשר לעשות כשעובדים במקום להסביר למה אי אפשר והכול אבוד.

 בוגוסלבסקי, כדרכו, ניתח את התופעות בתער חד ועלה על המנגנון שמפעיל אותן: שלי יחימוביץ' מוקפת בכוורת תוססת של פעילי שטח וארגון מוכשרים, אנרגטיים ומסורים, שמוכנים ללכת עבורה באש ובמים. בלעדיהם, לא היתה מגיעה לעולם לאן שהגיעה. האנשים הללו מנהלים את אתר האינטרנט והבלוגים שלה, דואגים שתישאר תמיד בראש סדר היום של התקשורת, פועלים ועובדים עבורה יום ולילה בתוך המפלגה, ויוצרים אווירה מתמדת של אנרגיה ודחף להצטיין ולהצליח. חשוב להודות: שלי יחימוביץ' אינה המנהיגה הראשונה במפלגת העבודה שיצרה לעצמה "שטח", אבל – כפי שנסביר להלן – הראשונה שיצרה לעצמה מערך פעילים בר קיימא, שעבד ללא הפוגה זמן רב לפני הבחירות, בשפל תקשורתי מוחלט, היינו – תקופה שבה לרוב המפלגות אין פעילים כלל.

כדי להבין איך היא עשתה זאת, צריך להשוות את הצלחתה לכשלונם של שני מנהיגי עבודה קודמים, אהוד ברק ועמרם מצנע. כמו יחימוביץ', גם ברק נהנה בשיא גדולתו (בסביבות בחירות 1999) מפעילים מסורים ונאמנים שהסכימו ללכת עבורו באש ובמים, נתמכים בסדרה של עמותות שונות ומשונות. אולם הפעילים הללו לא היו באמת "איתו" – הם עבדו עבור המנהיג הדגול, והוא היה תמיד מרוחק- מעין "על אדם" שלעולם לא מקרב אותך אליו באמת. תוסיפו לכך את העובדה המצערת שברק שכח מפעיליו ונאמניו מיד כאשר נבחר, ואלו שנשארו איתו – קיבלו סכינים בגב בהזדמנות הראשונה (זכור הרגע שבו חברי כנסת שנשכבו עבור ברק על הגדר, ראו בעיניים כלות כיצד הוא בורח לדרום אמריקה ברגע שהיו זקוקים לעזרתו בפריימריס), ותבינו מדוע האיש נשאר שנוא ונטוש, ללא תומך ובעל ברית אחד לרפואה. כמו ברק, עמרם מצנע נהנה אף הוא מתמיכתם המסורה של פעילים ועסקנים, אולם גם הוא איבד את הקשר איתם לאחר הבחירות. במקרה של מצנע, הדבר נבע דווקא מגישה הוגנת מדי. המנהיג האידיאליסט מחיפה חשב שהוא מזכ"ל האו"ם, ושיחק את תפקיד היו"ר של כולם. לפיכך, קירב אליו דווקא את יריביו (שבגדו בו כמובן בהזדמנות הראשונה) וסירב לתמוך באלו שעברו עבורו בפריימריס ובמוסדות המפלגה. כמו ברק, גם הוא נשאר לבסוף חשוף בצריח, בלי ידיד ורע. אפילו עמיר פרץ, שהתייחס לפעילים שלו יותר טוב ממצנע וברק, לא הצליח לשמור אותם איתו בתקופות שפל. אני, שביליתי לא מעט במטה בתקופתו של פרץ, ראיתי זרם התלהבות קצר וחולף – אבל לא מחוייבות קבועה. ברגע שנגמרו הבחירות ופרץ התחיל לדשדש, רוב הפעילים עזבו ללא שוב.

לא השכיל לשמור על נאמניו – אהוד ברק.

כמו משה פייגלין בימין, יחימוביץ' נהנית מתמיכה של צוות פעילים מסור שהחל לעבוד איתה בשיא תקופת השפל, כאשר העבודה דשדשה בסביבות ארבעה עד שישה מנדטים בסקרים. הם נשארו איתה בתקופות של יובש תקשורתי, בחודשים על חודשים של עבודה מתסכלת וסיזיפית, כאשר הסיכויים להצלחתה נראו נמוכים עד אפסיים. וכמו במקרה של פייגלין, האלכימיה של הקשר האישי הזה בין מנהיג לפעילים מורכב מארבעה גורמים עיקריים: אידיאולוגיה, תקווה, דיאלוג ויחס אישי.

על האידיאולוגיה אין טעם להכביר מילים. שלי יחימוביץ' מייצגת קו כלכלי-חברתי ברור, שמדבר לליבם של צעירים אידיאליסטיים לא מעטים בשמאל, במיוחד אחרי המחאה החברתית. בניגוד למצב במפלגות קטנות, כמו מרצ למשל, עצם המותג של מפלגת העבודה נותן תקווה, ולו מרוחקת, שאני, כפעיל צעיר, אוכל לממש את האידיאולוגיה שלי ביום מן הימים גם במסדרונות השלטון.

אולם בכך אין די: לרבים יש אידיאולוגיה, אך לא כולם מצליחים לגבש מסביבם צוות כה מסור ונאמן. שלי יחימוביץ' מפיצה אימיילים שבועיים שמגיעים ומדברים בעיקר לחוג הרחב של הפעילים והתומכים המסורים (אך לא רק אליהם). באימיילים הללו יש דיון בנושאים חברתיים, כלכליים, ולעיתים רחוקות יותר גם מדיניים, ברמה שקשה לראות ולמצוא בפוליטיקה הישראלית של היום. מעבר לכך, הם בנויים בסגנון דיאלוגי – סגנונה הייחודי של שלי יחימוביץ' ניכר בכל מילה ומשפט, והרושם שנוצר אצל הקוראים הוא שהאימיילים אינם נכתבים בידי שרף, יחצ"ן, מלאך או שליח. השילוב של סגנון לא יומרני של "שיחה קלילה" עם דיון רציני בנושאים שעל הפרק, קוסם ומחמיא לצעירים מוכשרים ואידיאליסטים שמתעניינים בפוליטיקה. הנה – מנהיגת המפלגה מכבדת אותי, משתפת אותי, מפרטת על פעילותה ומסבירה באופן שווה לכל נפש את עמדותיה – ולא רק בסיסמאות חלולות.

לכך מצטרף גורם נוסף, הייחודי לדעתי לשלי יחימוביץ': יחס אישי לכל פעיל ופעיל. בניגוד לשיטה הפואדית, לא מדובר ביחס המורכב מטובות הנאה פשוטות וברורות כגון ג'ובים. ממילא, סגנון כזה מדבר בעיקר לעסקנים מקצועיים ומבוגרים, מהדור הישן והעייף של מפלגת העבודה – לא אנשים המסוגלים לבנות שטח דינמי ויעיל כמו הצוות של יחימוביץ'. אנשים צעירים בשנות העשרים לחייהם אינם זקוקים לצ'פחות ולהבטחות ברורות לטובות הנאה, אבל הם כן מעוניינים להרגיש שהם משפיעים, שמתחשבים בהם וחושבים עליהם; ושלי יחימוביץ', למזלה הטוב, היא אומנית היחס האישי. היא מארחת את הפעילים, משתתפת בשמחות ובחתונות שלהם, וחשוב מכל – מזכירה אותם בשמותיהם ומספרת עליהם באימיילים למעגל הקוראים הרחב יותר. מהדואל"ים שלה, למשל, אנחנו יודעים כי:

מנהיגה. ברכות ליעל סיני שלנו,שנבחרה השבוע ליו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, והיא תחליף את איתי גוטלר (כן, גם הוא שלנו!) שעשה עבודה מצוינת. יעל היתה עד לא מזמן יו"ר תא אופק של מפלגת העבודה באוניברסיטה, בת 28, חברה של להב, אוהבת ספרים, קולנוע וטיולים, פעילה חברתית נמרצת, כרגע האשה היחידה בראשות אגודה של אוניברסיטה, אבל מצטרפת לחבורה מדהימה של נשים צעירות שנבחרות אצלנו בזו אחר זו לתפקידי מפתח באוניברסיטאות ובמכללות. בהצלחה!

יחס אישי לפעילים – יעל סיני, יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית

ודוגמא אחרת:

מזל טוב למיכל ולסער שהתחתנו ביום שישי. שניהם חיפאים אבל במקור מעין דור (מיכל) ומעין השופט (סער). כן, גם הם פעילים מאוד במפלגת העבודה שמשמשת לאחרונה מועדון הכרויות וחתונות משובח. זה היה טקס חילוני ושוויוני. סער אמנם שבר את הכוס אבל מיכל ברכה, והסבירה שהכוס היא סמל שהעולם שבור ועוד יש מה לתקן בו. את הטקס ערך עופר קורנפלד, שהוא גם יו"ר המטה שלי, גם יזם הייטק וכלכלן, אבל גם יו"ר ארגון הוויה, ארגון שעורך טקסים יהודיים-חילוניים שנטועים ביהדות ומבטאים התחדשות חילונית-ציונית בת זמננו. עוד פרטים על השניים המקסימים האלה בפייסבוק. מאחלת להם הרבה אושר, אהבה והגשמה. ולכולכם – חג שמח ובקרוב אצלכם."

לפעמים, האימיילים מפרטים את ההישגים של הפעילים המרכזיים, באופן שמראה קרבה ואכפתיות וכמובן מסייע להמריץ את היתר:

עמיחי סרגובי, ראש צוות מתנדבי האינטרנט שלנו, כבר חשף בעבר שרוב הלייקים של ביבי באים ממדינות שאזרחיהן לא ממש יודעים לקרוא דף בעברית, כולל אלפי מוסלמים אינדונזים. אלה פשוט חבילות לייקים שנקנות בכסף. עמיחי הכניס את לשכת רה"מ לאמביציה, וההודעה החדשה דווחה כבר על עלייה בלייקים הישראלים. גם הפעם עמיחי חשף שלפתע חצי מהישראלים אצל ביבי הם ילדים מתחת לגיל 17. למה? כי הכי זול לעשות קמפיין ממומן לקבוצת הגיל הזאת. הנה תקשורת עם קצת יותר הסברים.

והיחס האישי מסייע, כמובן, גם לגייס כשרונות נוספים. קל יותר להצטרף למשפחת פעילים מסורה מאשר למפלגה קרה ומנוכרת – כפי שמפלגת העבודה נתפסת קודם, וקדימה (למשל) נתפסת היום:

עכשיו צו גיוס לכל מי שהוא חבר מפלגה, מתפקדים חדשים וחברים ותיקים. פתחו את היומנים ופנו את ארבעה בספטמבר, כי ביום הזה אתם באים להצביע בקלפיות בכל רחבי הארץ, ובוחרים את צירי הועידה שלכם ואת חברי מועצת הסניף שאחר כך יבחרו את מזכיר הסניף. ואל תחשבו לרגע שזה "לעסקנים בלבד"! בדיוק ההיפך. זה בשבילכם. מאוד חשוב לי שתגיעו ותבחרו את האנשים הטובים ביותר, שגם יחזקו את הדרך שלנו.

 

כאמור, אני לא טוען שהיכולת ליצור "שטח" בר קיימא הוא הגורם היחיד להצלחתה של שלי יחימוביץ', אבל הוא בהחלט גורם הכרחי. הביטו, למשל, על יאיר לפיד. כמו יחימוביץ', הוא היה סלבריטאי תקשורת, וכמוה – הוא שואף להנהגה. הסגנון שלו, לעומת זאת, שונה לחלוטין: הוא מדבר בסיסמאות, לא חושף את דיעותיו, מקיף את עצמו ביועצים עלומים ומשתמש בדף הפייסבוק שלו לא כבמה לדיאלוג, אלא רק כדי לשחרר מסרים לחלל החיצון. כל מי שמעז לחלוק עליו או לבקר אותו, דרך אגב, נחסם מיני וביה מהדף. לפיכך, ללפיד יש מעט מאד תומכים מסורים ונלהבים, וגם אלו שיש – ככל הנראה ייעלמו מיד עם הכישלון הראשון. מי שרוצה להבין מדוע שלי יחימוביץ' עולה ולפיד מדשדש, חייב להתחשב גם בגורם הזה.

במשטר דמוקרטי, פוליטיקה היא אומנות היחס האישי. היא מחייבת לקנות את נאמנותם של בני אדם לאורך זמן, בני אדם חופשיים שיכולים לקום ולעזוב בכל רגע. בינתיים, שלי יחימוביץ' הצליחה, מהסיבות שהוזכרו לעיל, לבנות קבוצת תומכים יעילה כזאת בתקופת שפל, ולשמור עליה לאורך זמן. אולם מאחורי ההישגים הללו מסתתרות גם מספר בעיות, שעלולות לחסום את דרכה למעלה ואף להפיל אותה בעתיד. אין צורך לומר, כמובן, שיהיה עליה להמשיך ולתחזק את הקשר האישי עם הפעילים גם לאחר הבחירות, אתגר לא פשוט שרבים נכשלו בו. גם מבחינה זו, היא תוכל ללמוד רבות מהצלחתו של משה פייגלין. אולם בליגה הלאומית של הפוליטיקה, אין די ביצירת יחס אישי מצויין עם הפעילים "שלך", יש לרכוש גם בעלי ברית במחנה הרחב יותר. שלי יחימוביץ' אמנם הצליחה ליצור יחסי חברות מצויינים עם אנשי ימין כמו גדעון סער או מנהיגים חרדים כיעקב ליצמן, אולם אלו לא יהיו בעלי בריתה הפוליטיים אם וכאשר תהיה מועמדת אפשרית להרכבת קואליציה. האם האידיאולוגיה הנוקשה תאפשר לה ליצור יחסים של שיתוף פעולה גם עם מנהיגים ממחנה השמאל-מרכז, אנשים מנוסים ורבי אגו (בלשון המעטה) כאהוד אולמרט, ציפי לבני או יאיר לפיד? אם התשובה שלילית – היא תתקשה לבנות מחנה פוליטי, והאיבה הגלויה שלה לאולמרט אינה מבשרת טובות בהקשר זה. בעיה נוספת הוא כשלונה היחסי, עד עתה, ליצור לעצמה מחנה פעילים מסור ונאמן גם במגזר הערבי (הכרחי לכל מנהיג של מפלגת העבודה). בשלב כלשהו, תצטרך גם להציע לציבור סדר יום מדיני. האם תוכל לעשות זאת בלי להבריח את פעיליה השמאליים מחד, ואת אנשי הליכוד ששוקלים להצביע לה בבחירות מאידך? זה האתגר הגדול ביותר שמפלגת העבודה ומנהיגתה יעמדו מולו בבחירות הקרובות, וסביר שגם לאחריהן.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוקטובר 12, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 58 תגובות.

  1. בשעתו לא ממש התלהבתי ממנה. הסגנון העיתונאי שלה היה לעתים קרובות מתלהם, וחלק מההצעות שלה היו פופוליסטיות למדי (זכורה לי הצעה להגביל את שכר המנכ"לים לפי 20 משכר העובד שמרוויח הכי פחות בחברה).

    אבל אכן צריך להודות שהיא הזרימה אנרגיות חדשות למלגת העבודה. יש הטוענים שהיא נהייתה ימנית מדי (השוו אותה לגולדה מאיר) אבל אולי זה דווקא התנועה למרכז היא צעד נבון, לאור הבלבול האידאולוגי ששורר במחנה מאז כישלון שיחות קמפ דייוויד ב-2000. גם הדגש על הפן החברתי הוא די נכון, במיוחד לאחר המחאה של הקיץ שעבר.

    נראה איזו רשימה היא תרכיב.

    • אני לא כל כך אוהב את התנועה שלה למרכז, ועוד פחות את חוסר העניין שלה באג'נדה המדינית. אבל בכללי ברור שהיא עדיפה בעיני על נתניהו, והכיוון המדיני יקבע גם בידי האנשים הסובבים והשותפות הקואליציוניות.

      מבחינה טקטית, נראה לי שהדחקת האג'נדה המדינית והדגשת האג'נדה החברתית היא אכן צעד נכון.

      הרשימה היא עניין קריטי: היא תהיה חייבת להכניס נאמנים שלה פנימה, אחרת היא לא תשרוד. יהיה מאד נחמד עם כמה מהצעירים המסורים שעובדים איתה עכשיו גם ייכנסו לכנסת, לפחות אחד מהם. מפלגת העבודה בהחלט צריכה ניעור וגיוון.

  2. מאמר יפה שעושה כבוד לפוליטיקאית שאני עוד איכשהו די מעריכה. כל הכבוד!!

  3. אם לפני כמה חודשים עוד הייתי מוכן להשבע שאני לא אצביע לעבודה עד שתראה עמוד שדרה בכך שתשב באופוזיציה קדנציה שלמה והיום אני שוקל לתת להם עוד צ'אנס (למרות אכזבות העבר) – זה אומר די הרבה.

  4. אני הצבעתי למפלגת העבודה בבחירות האחרונות (ואפילו לשלי יחמוביץ בבחירות הארציות שהיו) בבחירות האלה אני כבר לא יצביע העבודה.
    לגבי מה שכתבת על מפלגת העבודה והחתרנות שבה זה נכון, ושלי באמת הצליחה לייצב את המפלגה תחתה, אבל זה בגלל שהמפלגה רק קמה מהקרשים, אני רוצה לראות אותה מתחזקת מפלגה של 15 מנדטים מהאופזציה במשך 4 שנים, קשה לי לראות את פרץ, בוזי והליצן מהנגב יושבים בשקט.
    על האישיות של שלי יחמוביץ באמת קשה לי להגיע להחלטה, אפשר לומר שאני נע כמטוטלת בין דברי הדמגוגיה שהיא משמיעה לא פעם ושנאת העשירים שהיא מפיצה לבין הכוונות הבהחלט טובות שלה, ודאגה לחלשים בחברה (אני עדין מחכה לראות אם היא תצא נגד הוועדים החזקים במשק והשחיתות שיש שם), היא אולי לא תיהיה הוגו צאבס אבל היא לא כל כך רחוקה ממנו, ואם יהיה לה יורש שימשיך באותו קו הוא כבר ממש יהיה דומה לו.
    לגבי הכוורת שמקיפה אותה, אני בטח לא חסיד של מי שמסביב ראש הממשלה אבל האנשים שמסביב לשלי הרבה יותר מפחידים אותי, הם בדיוק אבל בדיוק כמו הבולשבקים ברוסיה רק תיתן להם סמכויות…
    אותו להט, אותה מחשבה שהם יהפכו את העולם לטוב יותר ויגרמו לכלום להיות כמוהם, אותו בטחון עצמי בעצמם והתקפות מרושעות על העשירים תראה כמה שנאה הם מפיצים כלפי מי שמבקר את שלי ואיך הם עוברים להתקפות אישיות. איך אפשר לא לראות את הדמיון?
    אני מקוה ששלי תכנס לקאולציה הבאה שביבי ירכיב אני חושב שיש לה מה להוסיף.
    אני מציע לך לעקוב אחרי בנט מהבית הלאומי או האיחוד הלאומי (לא מבדיל בינהם) הוא אדם שיגיע רחוק

    • סליחה, אבל מי זה בדיוק "הליצן מהנגב"?

      המאמר לא עסק בדיוק באידיאולוגיה של שלי יחימוביץ', שאפשר להסכים או לחלוק עליה, אלא בטקטיקה הפוליטית שלה. לתחזק את מפלגת העבודה באופוזיציה זה באמת עניין לא פשוט, אבל היי – זה בדיוק מה שהיא עושה עכשיו, ובהצלחה לא מועטה. רק צריך לקוות שהיא לא תתפתה למלכודת הנצחית של מפלגת העבודה, להיות כינור שני בממשלת האסון של נתניהו.

      אני חושב שההשוואה לבולשביקים ברוסיה מופרכת. אני לא סבור שהם מפיצים שנאה נגד העשירים כעשירים – אלא נגד טייקונים מסויימים שלדעתם מתנהלים באופן נצלני ועושק כלפי החברה. זו אולי ביקורת חריפה, אבל בהחלט לגיטימית. מעבר לזה, הם בהחלט נאמנים לשלי יחימוביץ' – וכאן לדעתי סגנון המנהיגות הייחודי שלה הוא מכריע.

      • אני לא מצליח להבין את רעיון הפסילה מראש של ממשלת נתניהו, בעיני זה אבסרודי להגיד שעם ביבי הם לא ישבו בכל מקרה אבל בממשלת מיעוט הכוללת את תומכי הטרור טיבי וזועבי הם יכולים לשבת. אם להמשיל את זה, אז בהנחה שהעבודה עדין מחשיבה את עצמה מפלגה ציונית מצחיק שעם אנשים שהם משרתים איתם כתף אל כתף ומוכנים לסכן חיים אחד בשביל השני בצבא לא יכולים להיות ביחד בקאולציה אבל עם הערבים כן.
        אני כן מקוה שישבו בממשלה, הגיע הזמן להבין שהשמאל במיעוט, ובמקום לפנטז על גירוש יהודים להתמקד שהבניה תיהיה רק בגושים להשפיע במה שחשוב למפלגה, ולדאוג לממשלה אחראית שתצא בקול ברור כנגד הקיצונים משני צדי הקשת הפולטית

      • לגל – יש בישראל מספיק מפלגות מרכז, למה השאיפה שגם העבודה תהיה כזו? אימוץ גישה כזו על ידי מפלגת העבודה בעבר הביאה אותה לאבד כל סיבה לקיומה. חוץ מזה השמאל אולי במיעוט כרגע, זה לא קבוע באבן לנצח נצחים. אני לא רואה למה צריך לנסות "למתן" את הימין ולא להציב אלטרנטיבה, וכשהימין יחרב את הדברים אנשים יבחרו בה. בשביל מה שאתה רוצה יש את קדימה או יאיר לפיד, למה לחרב למפלגת העבודה כל סיכוי לחזור להיות רלוונטית מתישהו (כי אם אין הבדל בין העבודה, הליכוד וקדימה אין גם שום סיבה להצביע דווקא עבור מפלגת העבודה).

        אני אגב בטוח שטיבי וזועבי ודומיהם יאהבו את הזיהוי שאתה עושה של הציונות עם מיליטריזם והדרת ערבים (מה שלא מפתיע, בל"ד היא מפלגה לאומנית, והלאומנות הפלסטינית לא עד כדי כך שונה מזו היהודית, אני לא רואה אותם יושבים באיזושהי קואליציה ציונית.), אבל יש כאלה שהציונות עוד חשובה להם מספיק כדי שלא להוריד אותה עד כדי כך.

      • לעמוס
        אני חושב שצריך לחכות לתוצאות הבחירות ואז להחליט, לא להטיל וטו מראש. יש הבדל בין המפלגות, ולעבודה יש מסורות ואידואולגיה חברתית שהיא יכולה להתגאות בה (גם אם לא הכל אני אוהב) את השמאל הקיצוני היא יכולה להשאיר למרץ שאני מקווה שתמשיך במסורת שלה לאבד מנדט כל בחירות, לפי הגישה שלך החרדים תמיד יהיו לשון מאזנים ומזה אני לא מתלהב.
        לא ממש הבנתי את הפיסקה השניה שלך, בגדול טיבי וזועבי לא ממש מענינים אותי, לי חשוב הציבור היהודי

      • כן גל, זו בדיוק הבעיה, שלך חשוב רק הציבור היהודי. 20% מהאוכלוסיה של מדינת ישראל לא מעניינת אותך בכלל.

      • אני לא מדבר על שמאל קיצוני אני מדבר על העניין הפשוט שנקרא להיות אופוזיציה. זה לא עניין של לפסול מישהו כזה או אחר, זה עניין של לומר אתה חושב X אני חושב Y, זכית בבחירות, יופי, ברכותי, נסה לעשות כמה Xים שאתה רוצה עד הבחירות הבאות ושהציבור יחליט אם לא הגיע הזמן לקצת Y. זה להתנהג כמו מפלגה גדולה שמתמודדת על שלטון ולא כמו מפלגה סקטוריאלית שנאבקת על פירורים. התקופה הקצרה להפליא של מפלגת העבודה באופוזיציה הפכה אותה מפגר כמעט מוחלט שחי על העבר שלו למפלגה עם עתיד. אם הליכוד שוב ייבחר שביבי יעשה מה שבראש שלו והעבודה תסביר במשך ארבע שנים למה זה לא טוב ויעמדו לבחירה מחודשת.

        לגבי החרדים – יש כל מני אלטרנטיבות אחרות היום. מפלגות מרכז כאלה ואחרות. מפלגת העבודה לא צריכה לשחק במגרש הזה. בכל מקרה אני לא רוצה להנציח פה עריצות של המרכז-ימין אלא רוצה מערכת פוליטית דינמית יותר שמציעה אלטרנטיבות.

        לגבי ההערה השניה שלי – אם ציונות זה להתעלם מהערבים אזרחי המדינה ולהלל את הצבא אני לא רוצה להתקרב אליה עם מקל ארוך במיוחד. אם זה כל מה שנשאר מהציונות כדאי להפטר מגוויה הזו, חבל היא מתחילה להסריח וממילא מרגע שהוקמה המדינה התנועה הגשימה את יעודה וסיימה את תפקידה ההסטורי (תפקיד הסטורי שאני מאמין שהיה לה והיה חשוב, רק שהסתיים). אפשר להגדיר את הציונות גם אחרת ובהגדרה אחרת אולי יש בה עוד טעם.

      • מבחינתי מדינת ישראל לא הוקמה בשביל תושביה אלא בשביל העם היהודי, זה לא אומר שלא צריך להתייחס לשאר התושבים בכבוד כל עוד הם חיים איתנו. ערבי ישראל (המוסלמים) זה חלק מתורת השלבים שדיברת עליהם בפוסט הקודם, 20 אחוז זה לא מיעוט זה פצצה מתקתקת כבר דנו בזה בעבר בכל אירופה המיעוטים דורשים הכרה ועצמאות וגם אצלנו זה יקרה

      • הדבר האחרון שאתה נותן למיעוטים בישראל זה יחס של כבוד. ההבדל ביני לבינך, הוא שאני דוגל במדינה יהודית דמוקרטית ברוח מגילת העצמאות, ושאתה רוצה מדינת אפרטהייד גזענית. פשוט ולעניין.

      • גם בין המתנחלים יש אנשים נפלאים, ולצערנו יש גם אנשים טובים שנהרגו בגלל העימות, במבט מפוקח על הסכסוך זה הפיתרון היחיד.
        יש מעבר של תושבים ערבים לנצרת עלית וכתוצאה מכך היהודים עוזבים את העיר, אולי לדעתך צריך להכריח אותם להישאר שם או לחילופין זה בכלל לא אכפת לך שהם עוזבים.
        למרות שאתם קוראים לזה גזענות אצלי יש יושרה, באותה מידה אני חושב שחרדים וחילונים צריכים לחיות בנפרד והתנחלויות מבודדות צריך לפנות.
        כשערביה מחברון קיבלה אזרחות כי היא התחתנה עם ערבי ישראלי זה אולי נותן לה זכויות שוות אבל לי ולה אין דבר במשותף ואי אפשר להכיל את שנינו באותה מדינה כי זה יצור פיצוץ בסוף, לכן אני לא רואה באזרחות עצמה חזות הכל, וכמו שהקטלונים יכולים לדרוש עצמאות אפשר גם לבצע פעולה הפוכה

      • מה זה פעולה הפוכה? לשלול אזרחות? לגרש עם משאיות?

        ביום שיקחו את האזרחות מהערבים הישראלים, אני אוותר על האזרחות הישראלית.

      • בנחישות וברגישות

    • תודה על השדרוג מגרמניה הנאצית לדרום אפריקה הגזענית.

      • נראה שהפערים בינינו בלתי ניתנים לגישור. אני מאוד מקווה שמפלגת העבודה לא תזדהה לעולם (לפחות, כלפי העתיד) עם העמדות שהבעת ועם הפרשנות שלך ל"ציונות" או שתאבד כל הצדקה לקיומה. אם זו הציונות אז צודקים מי שאומרים שהציונות היא גזענות. מה שהופך אותה מהכפשה שקרית לביקורת אמיתית הוא השאלה אם קיים זרם משמעותי בציונות שאינו גזעני. שיקבל את כל אזרחי המדינה כשותפים שווים. אם רק זרם זניח בשמאל "הקיצוני" מחזיק בעמדה הלא-גזענית (כשרבים באותו פלג שמאלי בכלל לא מגדירים את עצמם כציונים) אז צריך להכיר בכך שהציונות בגלגולה הנוכחי היא אכן גזענות (מה שכמובן מצדיק את כל מתנגדי הציונות).

        בכלל, אני חושב שייטב למדינת ישראל אם תפסיק לראות את הערבים רק במשקפת של איום הגישה של "הבה נתחכמה לו" רק עלולה להפוך את האיום הנצפה ממשהו שניתן למנוע לנבואה שמגשימה את עצמה.

      • עמוס הפערים אכן בלתי ניתנים לגישור, למרות שכמעט ולא אמרתי כלום… לדעתי לא מעט ממצביעי העבודה חושבים כמוני, לא יעזור כלום מאז מהומות אוקטובר שבו הגליל היה נצור בגלל מהומות ערבי ישראל לעולם אני לא אבטח בהם כקהילה, לידעתך מפאי ההיסטורית גירשה את הערבים מישראל במהלך המלחמה (לצערי הם לא עשו עבודה מספיק טובה)אז אני עוד עדין לעומתם. לא מענין אותי איך אתה מגדיר את זה, קרא לזה גזענות או אפרטייהד אם זה גורם לך להרגיש אדם טוב יותר ממני. אין לי בעיה אם ערבים כאנשים פרטים, רובם אנשים נחמדים אבל היא אפשר להתעלם מהסכסוך בין העמים, הפתרון לדעתי הוא הפרדה כחיי קהילה שאפשר כמובן ליצור שותפויות שונות (כלכלי תירותי וכו) לא עירבוב (כמו שחשוב דני) שרק יוצר עימותים, צריך להיות ריאלים ולראות שזה לא עובד במקום לנסות לשנות אנשים. אני חושב שמספיק להסתכל על הערים המעורבות כדי להבין על מה אני מדבר

      • גל, מה שמקומם אותי באופן אישי בגישה שלך זו הדה-הומניזציה שאתה עורך כאן למיליון בני אדם, שאת רובם אתה לא מכיר, בלי הפסקה. עבורך, ערבים הם לא בני אדם אלא מושגים מופשטים, קשורים לחרדות קמאיות ולמיתוסים מומצאים בחלקם (תורת השלבים). אתה חושב על ציבור ענק של בני אדם לא כאנשים כמוך, עם משפחה וילדים, פחדים, חרדות, חלומות ותקוות, אלא כגוש אחד חסר פנים חורש רעה ורוקם מזימות, "תורת השלבים" ו"פצצה מתקתקת". אם הם הפגינו פעם אחת באופן אלים, זה לא קשור כמובן לתסכול מתמשך על הדרה וקיפוח, הפקעת קרקעות לא הוגנת ומוות המוני של קרובי משפחתם מעבר לגבול, רק לעובדה שהם מרושעים.

        בשבילי, לעומת זאת, ערבים הם לא רק מיעוט קטן של אנשים המפרים את החוק, אלא גם הרופא שמציל חיים באופן יומיומי בבית החולים הדסה. הם גם השופט ח'אלד קאבוב שדן בפלילים ושותף במערכה לשמירת שלטון החוק בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הם הסופר סייד קשוע, שרבים (ואני ביניהם) סבורים שהוא מגדולי הסופרים העבריים בדורינו; הם גם השחקנית הנפלאה קלרה ח'ורי והזמרת מירה עוואד, שהסכימה לייצג את ישראל אפילו בשיא האינתיפאדה. וכן, הם גם חברי כנסת כמו אחמד טיבי שבניגוד לעלילות המרושעות שהפיצו עליו, גינה תמיד טרור בחריפות ובחומרה, ומנהל מאבק ארוך וסיזיפי נגד הכחשת השואה בעולם הערבי. ובעיקר- הם מאות אלפי בני אדם, כמוני וכמוך, שבסך הכל רוצים לפרנס את המשפחה ולחזור הביתה בשלום בלי להיות מושפלים באופן יומיומי על ידי שוטרים, מגבניקים ומאבטחים למיניהם.

        ברגע שאתה חושב על הציבור הזה כאוסף אנשים עם שמות ופנים, ולא רק מושג תיאורטי, אז דברים מתחילים להשתנות.

      • גל, אני חושב שהגישה שלך רעה למדינה (כי במקום לשלב את האוכלוסיה הערבית מדירים אותה ורק מכינים את הקרקע לאירועים כמו שהיה באוקטובר כי אם לא סופרים אותך כאזרח ואתה לא מקבל ייצוג אמיתי אנשים עלולים לנקוט באלימות), רעה למפלגת העבודה – שלא תוכל לחזור לשלטון ללא תמיכה של ערביי ישראל, ובכלל מפסידה תומכים, רעה לשמאל – גם מהסיבה שהיא רעה למפלגת העבודה וגם כי זה מציב את הקו של המרכז הפוליטי במקום שצריך להיות ימין קיצוני וגורם לעמדות מתונות למדי להצטייר כ"שמאל קיצוני". זה גם מונע כל אפשרות למשחק בין שמאל ממלכתי לשמאל העקבי כי אם השמאל לא יכול לדבר בתוך עצמו איך הוא יוכל להציב אלטרנטיבה לימין., רעה ליהודים ולציונות – כי מה הטעם להוציא את היהודים מהגטו באירופה אם הם מכניסים את עצמם לגטאות כאן. הסתגרות מנוונת. הגישה הזו הביאה אותנו למקום שבו אנחנו אוסף סקטורים מפולגים שנאבקים ביניהם על פירורים בזמן שטייקונים זוללים את העוגה.

        וכמובן שבראש ובראשונה אני חושב שגזענות היא רעה כשלעצמה, תקרא לה איך שתקרא לה, אבל זה לא כי אני רוצה להרגיש יותר טוב ממך או רוצה להרגיש טוב עם עצמי או מול העולם או השד יודע מה. זה כי אני חושב שבסופו של דבר מה שטוב למדינה שאני חי בה הוא לשבור את האשליה של משחק סכום-אפס בין הקהילות השונות שחיות בה ולהבין שהדבר היחיד שמשרת לאורך זמן את טובת כל אחת מהקבוצות וכל אחד מהפרטים המרכיבים אותן הוא לדאוג שיהיה טוב לכולם, לבנות מודל של שיתוף.
        אחרי הכל, הסיבה שאני חושב שגזענות היא רעה היא לא כי איזה ספר חוקים אומר כך, אלא כי היא פשוט לא נכונה ומזיקה ופוגעת לא רק במי שמפלים נגדו אלא גם בגזען עצמו, לא בגלל צדק קוסמי אלא מסיבות ארציות וראליות.

        אחד הדברים העצובים ביותר בפוליטיקה הישראלית הוא שיש היום רק מפלגה אחת שחושבת ומתנהגת כך, מה שצריך להיות לגמרי טבעי. אבל אולי ניתן לשאוב עידוד מכך שעד אמצע המאה העשרים (לא זוכר מתי בדיוק) המפלגה הדמוקרטית בארה"ב נשענה על הגזענים במדינות הדרום ובסופו של דבר ידעה לתת להם בעיטה והנשיא השחור הראשון בא מתוכה. מפלגת העבודה נמצאת בצומת דרכים. אם היא רוצה להיות מפלגת מרכז סקטוריאלית לא תהיה לה תקומה ואני מאחל לה מוות מהיר. אם היא רוצה להנהיג את מחנה השמאל ולהיות מסוגלת להציב אלטרנטיבה לשלטון היא צריכה לעמוד בצורה ברורה כנגד הגישה הגזענית.

      • חותם על כל מילה (של עמוס)

      • אני לא מייצג את מפלגת העבודה, מפלגת העבודה יש לה מצע משלה והיא תנסה לזכות באמון הציבור, אני בסך הכל אמרתי מה בעיני היא הדרך היחידה לסיום הסכוסך, ברור לי שאין בישראל מנהיגות שתעשה דבר כזה ולכן אני לא רואה סוף לסכסוך.
        מה שמפריע לי בגישה שלך זה ההבנה שלך למהומות אוקטובר אולי גם תגלה סימפטיה לאנשי תג מחיר שסובלים שנים מידוי אבנים כשהם נוסעים ברכב.
        אני חושב שהסכם שלום שכולל גירוש יהודים הקמת מדינה פלשטינית ליד מדינה מעורבת הוא לא טוב לישראל לדעתי רוב הציבור חושב כמוני ונדמה לי שגם ציפי לבני ניסתה להניע רעיון דומה

      • ציפי לבני בחיים לא הטיפה לטרנספר או יתר פשעים נגד האנושות.

      • אם היו יורים על אנשי תג-מחיר (אני מקווה מאד שזה אף פעם לא יקרה), ואם לא היה מדובר בפחדנים שמוציאים את הכעס שיש להם על הצבא והממשלה או אם היה נראה שהשלטון לא סופר את המתנחלים (מאוד לא אהבתי את השיטות של אריאל שרון בתקופת ההתנתקות והייתי קרוע בין הסלידה מהשיטות שננקטו והחד-צדדיות המזיקה לבין הרצון שלי שצה"ל יצא מרצועת עזה) וכו' תהיה לי הבנה אליהם. לא סימפטיה, כמו שאין לי סימפטיה לאנשים שזורקים אבנים על מכוניות גם אם אני יכול להבין מאיפה זה מגיע.

        בסופו של דבר אני חושב שטוב ששתי המדינות יהיו מעורבות. אמנם נראה לי כדאי שרוב המתנחלים לא יהיו שם כשצה"ל מפנה את האזור ולעוד כמה שנים או עשורים אבל כשיתבססו יחסי שכנות בין המדינות אני לא רואה סיבה שיהודים לא יחזרו למקומות הקדושים להם. לגבי הפלסטינים אזרחי ישראל, אני לא רואה שום סיבה לגרש אותם. הם חיים שנים כאזרחי המדינה.

        מימוש זכות ההגדרה העצמית של היהודים לא פוסל שיחיו ביניהם פלסטינים ומימוש זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים לא שולל את זה שיחיו ביניהם יהודים.

      • http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4018505,00.html

        http://news.walla.co.il/?w=/9/1784509

        תקרא, מסתבר שלא עשית עבודה מספיק טובה כשחשפת את מסמכי אל גזירה…
        אבל נמאס לי, אני אעשה לך טובה ולא אכתוב יותר אצלך בפוסט שיהיה לך בהצלחה.

      • בחייאת, בן אדם, קצת הבנת הנקרא. לבני לא הציעה לטרנספר אף אחד, פשוט להעביר כפרים מסויימים כמו ברטעה (שממילא מחולקים בשטחם בין הגדה לישראל) לריבונות פלסטינית. זו תוכנית מצומצמת מאד לחילופי שטחים שנועדה לפתור בעיה של כפרים מחולקים, וממילא איש לא יעזוב את ביתו. באותה כתבה, דרך אגב, לבני מוכנה לקבל 10,000 פליטים פלסטינים לישראל.

  5. למרות שמסכים עם הניתוח והצלחתה היחסית של יחימוביץ׳ בשיקום המנגנון – הרי שחייבים להסתייג בהצגת התחזקותה של מפלגת העבודה כתלויה אך ורק בה … למעשה, זה אף מזיק מטעם הפיכת ההתמודדות לאישית וכאמור בכזו ובכל הסקרים נתניהו מנצח ובגדול.

    ראה בכל הסקרים שלפני הפריימריס לראשות העבודה, גם עמיר פרץ והרצוג הניבו לעבודה מספר מנדטים דומה (אם כי נמוך מעט) לזה של יחימוביץ׳ ופרץ אף עבר אותה בסקר או שניים. כך שמראש נראה היה כי מגמת ההתאוששות שרירה וקיימת וכתוצאה מתהליך שהחל בתקופת ובזכות שני מרכיבים:

    א. חיליק בר המזכ״ל שעשה ועושה עבודה אפורה וקשה בשטח ובפרט לא מעורר אנטגוניזם ומייצר שיתוף פעולה רחב … לא מאפיין מזכ״לים בעבר.

    ב. חברי סיעת העבודה השכילו הפעם לשים משקעים מאחור ואפילו עמיר פרץ מגבה ומיישר שורה עם היו״ר. נדמה לי שפה יש תרומה גדולה מעצם אי יצירת רעשי הרקע שהזכרת.

    מעבר לכך, אכן התשתית שנבנתה מרשימה ביותר ומצדיקה כל מחמאה.

    • היי פרולטר! ברוכים הבאים לינשוף. מהתגובה שלך נראה שאתה פעיל במפלגת העבודה. האם אני טועה?

      המידע שהוספת כאן מאד חשוב ומועיל. כמעט אף פעם מהלך שיקום אינו תלוי באדם אחד בלבד, אלא במנגנון. המזכ"ל בהקשר הזה הוא קריטי – ותודה שהוספת מידע על פועלו. אני זוכר את הימים של רענן כהן, שהתראיין לכל ערוץ תקשורת אפשרי עם להג אינסופי על סמכויות המזכ"ל וכל מיני תככים קטנים ומאוסים. כנראה שהשינוי לא היה מתאפשר בלי דמות חזקה ורצינית בתפקיד הקריטי הזה במנגנון המפלגה. עם זאת – התסריט הרע ביותר במפלגה כמו העבודה הוא מריבות אינסופיות בין היו"ר למזכ"ל (דבר שכבר קרה כמה פעמים), והעובדה שבר ויחימוביץ' יודעים לעבוד יחד כנראה חשובה מאד אף היא.

      להניב מספר מנדטים גבוה בסקרים לפני פריימריז זו לא חוכמה. החוכמה היא לשמור עליהם גם לאחר שדועך העניין התקשורתי. אני הייתי פעיל במפלגת העבודה בתקופתו של פרץ, ואני עוד זוכר את ההתלהבות וגל הסקרים המחמיאים לאחר הפריימריז. הבעיה היא ששני חודשים של יובש הספיקו כדי לעצור את מגמת העלייה. הגרף אמנם עלה פעם נוספת לפני הבחירות, אבל כנראה זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. לדעתי, המנגנון שבנתה שלי יחימוביץ' (בוודאי בשיתוף פעולה קריטי של המזכ"ל ואחרים) הוא הכרחי על מנת לשמר את את העניין הציבורי, ואיתו גם את מגמת העלייה בסקרים.

      השקט התעשייתי מהסיעה גם הוא תנאי הכרחי להצלחה. שוב, הזכרונות הרעים מתקופת מצנע עולים על פני השטח. כאב לי הלב לראות כיצד היו"ר יוצא בקמפיין כמו "מאמינים בך מצנע", בעוד באותו הזמן ממש יוצאים כל מיני מדליפים אלמוניים לתקשורת ומייצרים כותרות נוסח "הסיעה לא מאמינה ביושב ראש". אם זו לא היתה טרגדיה, היה אפשר לראות בזה פארסה. לא נעים לומר, אבל הסיעה במפלגת העבודה מעריכה כוח. ברגע שהיא רואה עלייה בסקרים, יש (לפעמים) שקט תעשייתי, אבל ברגע שהיא מריחה דם, אלוהים ישמור. גם העובדה שפואד כבר לא נמצא שם עוזרת מאד, לפי דעתי.

  6. פוסט מרתק ומשובח (כרגיל) –
    אותי שלי מאוד מפחידה דווקא בגלל אותם ערכים אידיאולוגיים שאני לא רואה עין בעין איתה.
    עם זאת- אני מסכים לניתוח ולהישג של שלי בתור פוליטיקאית שניסיונה בשדה הפוליטי הוא מצומצם יחסית. אין מה לומר- היא שאקלית ואני בהחלט מעריך את העבודה הקשה והמצויינת שהיא עושה בגיבוש ובניית "שטח" למפלגה הזו (שבזמנו כונתה עלי ידי סילבי קשת "האבודה"…)
    מי שטוען שבחירות 2013 יהיו משמימות לא יודע מה הוא סח. בחירות מרתקות. דני- מתי ניתוח כלשהו על הבחירות שיתקיימו בעוד שלושה שבועות מעבר לאוקיינוס ? אני סקרן לקרוא את ניתוחייך!
    שבת שלום
    רותם

    • תודה על המחמאות, ותמיד כיף לראות אותך כאן. אתה יודע מה- אפילו מנקודת מבט של מישהו שלא מסכים לחלוטין עם האידיאולוגיה של יחימוביץ', טוב שיש לה אחת. לפחות יש על מה להתווכח ואפשר לנהל דיון, במקום לגעות "העם רוצה שרון" או "עושים שלום בטוח" כמו עדר כבשים שהולך אחרי הרועה.

  7. הי דני, תודה על הפוסט.
    לא רק כי פרגנת, ופירגון כידוע חשוב לפוליטיקאים ובכלל לבני אדם
    אלא גם ובעיקר משום שעסקת לעומק בתהליכים פנימיים שלא מעניינים את התקשורת הקונבנציונאלית, ובטווח הארוך הם משמעותיים הרבה יותר מכותרת מזדמנת.

    • תודה, שלי, על התגובה- אני גאה ומתרגש מאד לראות אותך בינשוף. בזמן האחרון אני נוטה להצביע עבורך ואף להתפקד למפלגה, למרות שנשבעתי בזמנו לא לחזור ולהצביע לעבודה (בתקופת אהוד ברק). רק אני מקווה, שלצד האג'נדה החברתית יהיה דגש בעתיד גם על הצד המדיני ובמיוחד על הקשר עם המגזר הערבי.

      • היי דני,

        מה לדעתך צריך להיות טיב הקשר של האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל לערבים אזרחי המדינה?

        ובאופן יותר מפורט,

        האם לדעתך עדיף לשאוף לבידול בין הקבוצות או לקירוב?

        * במידה ולבידול אזי מדוע וכיצד?

        * במידה ולקירוב אזי גם מדוע וכיצד לבצע זאת?

        אשמח אם בהתייחסותך תיגע באופן שווה בתחומים – חינוך, צבא,התנהלות של הרשויות המקומיות מול מנגנוני השלטון ושאלת השבות.

  8. כמובן שאני באופן אישי תומך בקירוב בין הקבוצות, אבל קירוב זהיר שיכבד את הייחוד של כל אחת ואחת מהן. בעיקרון, אני חושב שמאמצים לקירוב בין האוכלוסיה היהודית והעברית צריכים להכיל גם ממד פרגמטי, וגם ממד סמלי. פרגמטי, משום ששני הצדדים צריכים לוותר על דרישות שיכשילו את מאמצי הקירוב מראש. הצד היהודי, לדוגמא, צריך לוותר על שירות בצבא – לא ייתכן שערבי מישראל יתרום לכיבוש של בני עמו. באותה מידה, הצד הערבי צריך לוותר על המאבק בחוק השבות. הרי חוק השבות הוא סיבת הקיום של מדינת ישראל במובן העמוק, ולצערי הפוליטיקאים הערבים לא למדו שכאשר מתקיפים את עצם זהותו של אדם הוא מתגונן בכל האמצעים ומתחפר בעמדותיו.

    באשר לנקודות שהעלת:

    חינוך: אני תומך בעמדתו של הסופר סייד קשוע (תמיד איש חכם שכדאי להקשיב לו), שלטווח ארוך חשוב לעודד בתי ספר מעורבים, כדי שיהודים וערבים יכירו אחד את השני מגיל מוקדם. בשום אופן לא הייתי כופה בתי ספר כאלה. ערבים רבים רוצים שילדיהם ילמדו בשפה הערבית, עם דגש על אסלאם ותרבות ערבית, וזה לגיטימי לחלוטין לדעתי. במקביל, הייתי מאפשר לכל ערבי שרוצה לשלוח את ילדיו לבית ספר או גן יהודי לעשות זאת, פלוס קנסות מאד כבדים (או אפילו איום בסגירה) לכל מוסד חינוכי שמסרב לקבל ילד ערבי. כנ"ל בנוגע ליישובים – לתת שוויון בהזדמנויות ותקציבים ותוכניות מתאר ליישובים הערביים, אבל לאפשר לכל ערבי שרוצה לעבור ליישוב יהודי לעשות זאת. כך נשמור גם את האופציה של בידול למי שרוצה, וגם את האופציה של שילוב למי שרוצה. נציע את שתי האופציות בלי לכפות.

    דבר חשוב נוסף לדעתי הוא שילוב במעגלי קבלת ההחלטות. קירוב הציבור הערבי קשור לא רק לכסף. זה לא שוחד, שאתה נותן לאנשים כדי שישתקו. צריך לתת לבני אדם הרגשה שאתה מכבד אותם ומשתף אותם. ואני לא מדבר רק על מכסות לערבים בשירות המדינה ודירקטוריונים (דבר קריטי בפני עצמו), אלא גם בשילוב נציגים ערבים, למשל, בשיחות השלום עם הפלסטינים והעולם הערבי. למעשה, אני לא מבין איך עד היום אף אחד לא חשב להיעזר בערבים כגשר למו"מ עם העולם הערבי. זה נראה לי כל כך טבעי ומתבקש, שבאמת משונה שלא עשו את זה עד כה.

    ונקודה נוספת, לצורך היכרות: ערבית חייבת להפוך לשפת חובה בכל בתי הספר היהודיים, לדעתי עדיף מכיתה ו' לכל המאוחר. הדגש חייב להיות על ערבית מדוברת, ויש לחייב בתי ספר יהודיים להעדיף מורים ערבים דוברי שפת אם, ולא כל מיני בוגרי מודיעין שמלמדים ערבית לצורך מאד מסויים. צריך גם לזרוק את ספרי הלימוד שהמשפטים בהם הם משהו כמו "ראש ממשלת סוריה גינה אתמול את מדינת ישראל בשיחות המדיניות" או "הטה לנקבה את הפועל – פוצץ את עצמו" (ברצינות! ראיתי את זה פעם בספר לימוד ישן).

  9. בין ריצות האמוק שבין העבודה, הלימודים ובתי הרכה שנולדה, ככל הנראה, עם ריאות שמגיעות עד לירכיה, לא הספקתי לקרוא את הרשומה עת תומה, אבל בתור אחד מתככני הארמונות שבמושבה הגרמנית, יש לי שאלה חשובה לבלוגר החריף והמרתק מהשמאל: איפה אוכל לקבל את הנתח שלי מכל העושר הנכלולי שהוא מתאר בכישרון רב כל-כך? הרי לא ייתכן שאיש שמאל מכובד בדה קשקוש מקושקש מתוך נבכי עכוזו, נכון?

  10. ראשית כל, יגאל, מזל טוב על בתך החדשה, ואני מקווה שתהיה בריאה.

    שנית, האם אתה עובד בלשכת נתניהו ולא ידעתי על כך?

    אני כמובן לא בהכרח מסכים במאה אחוז (או בכלל) עם ציטוטים שאני מביא, למרות שבמקרה הזה אני מסכים עם חלק לפחות. אין ספק שהלשכה של ביבי מלאה תככים מהסוג הגרוע ביותר. התפטרותם של ראשי לשכה מרובים כל כך, ופרשת יועז הנדל, מלמדות על כך באופן די ברור לדעתי. בנוגע לארמונות ולקייטרינג, אין לי מידע ולכן לא אתייחס.

    אם השתמע מהדברים זלזול כלשהו במכון שלם או ב"תכלת" זצ"ל, אז בוודאי שאינני מסכים. זה מכון שאני מכבד ומעריך מאד, למרות המחלוקות האידיאולוגיות, והצטערתי מאד כשתכלת נסגר.

    ודבר אחרון- המשפט האחרון שלך זקוק לעידון. בבלוג הזה אפשר ורצוי להתכסח, אבל אני מבקש להשתמש בשפה נקייה ועניינית בתגובות. לתשומת לבך.

    • ובנוסף לכך, העברתי לשלום. אם ירצה יגיב, ואם לא- לא. מכל מקום, טון תוקפני לא עוזר לנהל דיון משום סוג.

    • לגיטימי, אנסה לשמור על נימה תרבותית יותר. עם זאת, כמה "מכוני מחקר במושבה הגרמנית" אתה מכיר? בשביל מה להיתמם, כולנו ילדים גדולים כבר.
      ותודה על האיחולים. הלוואי

      • אני מודה שאני לא בקיא בגיאוגרפיה של המכונים והלשכות בירושלים, וגם לא בתנאי העבודה במכון שלם (שגם אם הם טובים מאד- כפי ששמעתי- שיהיה לבריאות, מגיע להם). בכל מקרה, הדברים נאמרו מקסימום על *יוצאי* המכונים שעובדים כעת בלשכת נתניהו. הרי כל המטרה היא להשוות בין האנשים המקיפים את נתניהו לאלו המקיפים את יחימוביץ'.

        דרך אגב, עכשיו אני דווקא כועס עליהם כי הם סגרו את תכלת. ואם אני צודק וזה נעשה לשם הפרוייקט המנופח של "קולג' למדעי הרוח", אז זה אווילי שבעתיים.

  11. אני מבטיח לך, שהכוונה הישירה היא ל"שלם". לא אוכל לדון בתנאים שממומנים מכיסם של תורמים פרטיים (!)
    אבל אני מבטיח לך, שהפחדים מפני והקנאה כלפי "שמרנים עשירים ונוכריים" (שגם זה לא ממש נכון) מוגזמים עד כדי גיחוך.
    בכל סביבתו של נתניהו עבדו ארבעה (4) אנשים הקשורים בדרך זו או אחרת ל"שלם" – בוגי ושרנסקי, אנשים שניהלו את המכון לאסטרטגיה, אוטונומי כמעט לחלוטין מ"שלם" וששבו לפוליטיקה לא בגלל המכון, אלא בגלל תפקידיהם הקודמים. בנוסף היה את הפרופסור עומר מואב, ששימש במשך זמן מה כיועץ לשטייניץ, עד שנפרדו דרכיהם אחרי פחות משנה, ואחרון-אחרון הוא מייקל אורן – שתסכים איתי, קשה היה לבחור שגריר טוב ממנו לארה"ב, עם או בלי הקשר למכון. אגדות האימה ששמאלנים מסוימים נוהגים לספר איש לרעהו לפני השינה נטולות, לרוב, כל בסיס עובדתי.

    תאמין לי, איש אינו מבכה את "תכלת" יותר ממני (אולי רק אסף שגיב, וגם זה בספק), והדבר רק בא להוכיח את ערך הטענות על הכיסים חסרי התחתית של המכון. עם זאת, הקולג' הוא פרויקט חשוב מאין כמוהו, ואם חייבים לבחור ביניהם – אני תומך בהשכלה איכותית על חשבון ירחון מצוין. מיי ייתן ויבוא היום שבו לא ניאלץ עוד לעמוד מול בחירות סופי שכאלה

    • שלום אולי לא יסכים איתי, אבל האש שלי לא מכוונת למכון שלם. היא מכוונת לשלדון אדלסון.

      היתרון הגדול של תכלת היה, שערכו היה גבוה גם לאנשים שהם לא מהברנז'ה – לא רק אנשי ימין, אלא גם אנשי מרכז ושמאל (בניגוד ל"נתיב" למשל שהפך מזמן כבר לפמפלט תעמולה גס עבור המשוכנעים). האם ה"קולג' למדעי הרוח" גם יהיה כזה?

  12. יפה מאוד דני, ניתחת את חשיבות אחד המרכיבים החשובים ביותר בניהול קמפיין בחירות – שטח אותנטי. אין שום ספק ששלי עושה עבודה יוצאת מן הכלל בתחום הזה, הרבה מעבר לכל פוליטיקאי אחר שראינו כאן בעבר. אני מאמין שאנחנו נראה את המשמעות של זה ככל שהבחירות ילכו ויתקרבו כאשר נתחיל לראות פעילות בצמתים כפי שלא ראינו שנים רבות במערכות בחירות בישראל (99 היתה מערכת הבחירות האחרונה שאני זוכר שראיתי בה פעילות שטח של פעילים אמיתיים ולא של שכירי חרב. כל מערכות הבחירות מאז ובמיוחד זו האחרונה היו אנמיות וחסרות אנרגיה לחלוטין).

    מעבר לחשיבות של השטח מבחינת ההשפעה שלו על הסביבה שבה הוא פועל, המטרה העיקרית היא לשמר את המחוייבות של הפעילים על-מנת ליצור ביום הבחירות התפרצות געשית של אנרגיה שתדביק ותסחף את כל מי שיבוא איתם במגע.

    • אסף, אני מסכים איתך לחלוטין, ומקווה שהאופטימיות שלך מוצדקת. בתורת ניתוח הרשתות, דרך אגב, התופעה הזאת נקראת "אפקט ויראלי". אני מקווה שזה מה שיקרה ונחזה בנס בבחירות האלה.

      • בהחלט יש מה להיות אופטימיים ואתן גם פן נוסף לתחושה הזו שמורכב מניתוח פוליטי מקיף יותר.

        1. לטעמי מספר המנדטים ההתחלתי שאיתו יוצא גוש המרכז שמאל (לא כולל ערבים וחד"ש) למערכת הבחירות הנוכחית הוא 44 המנדטים אותם קיבל הגוש בבחירות 2009 (עבודה + קדימה + מרצ). ככל שאני רואה את זה מצביעי המפלגה ההיסטורית "קדימה" הם אנשים ששייכים ברובם המכריע לגוש המרכז שמאל, למעט אולי שוליים בודדים של מצביעי ימין. ככל שכך הם אכן פני הדברים משמעות הדבר כעת היא שמפלגת העבודה עומדת לתפוס את מקומה של קדימה כמפלגה הדומיננטית בגוש, יש-עתיד עתידה להוות את החלופה לקדימה (שלטעמי הולכת להתרסק ולא לעבור את אחוז החסימה) ומרצ עשוייה מעט להגדיל את כוחה.

        ולכן חלוקת המנדטים על-פי מספר הקסם 44 הוא פחות או יותר כזה נכון לעכשיו: עבודה – 20-25 מנדטים; יש-עתיד – 10-15 מנדטים; מרצ – סביבות ה-5 מנדטים. כל קונסטלציה שמרכיבה בסופו של דבר את המספר 44 היא אפשרית בטווחים שציינתי. אגב, אם נסתכל על הסקרים האחרונים נראה שהגוש הזה (כולל קדימה בשלב זה) מקבל בהם בין 39 ל-45 מנדטים, כאשר ברוב המקרים המספר הוא: 44.

        2. במקביל לתהליך הזה אני צופה ששיעור ההצבעה בבחירות הקרובות יעלה באופן משמעותי בקרב הציבור היהודי. צריך לזכור שבבחירות הקודמות שיעור ההצבעה הארצי הכללי עמד על 64.7%, עלייה קטנה ביחס לבחירות 2006 (63.5%), אבל ירידה משמעותית ביחס לבחירות 99 (78.7%). אני מעריך שאחוזי ההצבעה הכלליים יראו בבחירות הקרובות יותר כפי שהם נראו בשנת 99 ואני תולה את זה בשתי סיבות עיקריות:

        הראשונה שבהן היא שהכנסת הנוכחית החזיקה ארבע שנים בניגוד לכל הכנסות שלפניה שהחזיקו בסביבות השלוש שנים. העובדה שלא היו פה בחירות במשך הרבה מאוד זמן באופן יחסי עשויה לגרום לכך שהציבור יחוש צורך חזק הרבה יותר לנצל את זכותו הדמוקרטית להצביע.

        הסיבה השניה היא המציאות החברתית-כלכלית וכן המחאה החברתית ונגזרותיה. נראה לי שאין צורך להרחיב על כך. המשמעות של עלייה כה משמעותית באחוזי ההצבעה עשויה לדעתי להיטיב עם גוש המרכז-שמאל בעיקר מהסיבה שהציבור שנפקד בשנים האחרונות מהבחירות הוא הציבור החילוני הליברלי (ליברלי לא במובן הכלכלי בהכרח) – בדיוק אותו ציבור שיצא להפגין בשנה שעברה במחאה על המצב החברתי והכלכלי במדינה.

        3. אני מאמין שברגע שמפלגות העבודה ויש-עתיד יבחרו/יפרסמו את רשימות המועמדים שלהם אנחנו צפויים לבאז נוסף סביבן שיתבטא גם בסקרים שיפורסמו לאחר מכן. הציבור בישראל מאוד אוהב רשימות חדשות עם "כוכבים" ונראה שבבחירות הקרובות המענה לכך יגיע מהעבודה (ניצב בדימוס משה מזרחי, פרופ' יוסי יונה, מיקי רוזנטל, סתיו שפיר, נועם שליט, אורלי וילנאי פדרבוש) ומיש-עתיד (עופר שלח, ניצב בדימוס מיקי לוי, יעל גרמן). בבחירות הקודמות הליכוד עם דן מרידור, בני בגין ובוגי יעלון ישב על המשבצת הזו אבל נראה שבבחירות האלה יש עומס גדול מדי בליכוד ולא צפוי שנראה שם יותר מדי פנים חדשות (אלא אם כן לראות את צחי הנגבי ואבי דיכטר ברשימה עושה את זה למישהו).

        4. מעבר לכל המרכיבים שציינתי אני מעריך שגם מכיוון הימין תהיה זליגה מסויימת של קולות. יש לא מעט אוכלוסיות הן מקרב מעמד הביניים והן מקרב השכבות החלשות שרואים את עצמם כמי שנפגעו מאוד מארבע השנים האחרונות של שלטון. קיים סיכוי כלשהו שחלקים מתוכם ינדדו למפלגת העבודה או למפלגה של לפיד.

        בקיצור, יש סיבה להיות אופטימיים.

  13. יחימוביץ מתחרה לנתניהו? זה בערך כמו להגיד ש 99% הם שמאלנים.. 🙂

  14. יש לי בעיה עם יחימוביץ'. מילא שאני לא סוציאל-דמוקרט, אבל אני יותר ויותר נתקל באמירות עובדתיות שגויות שלה. שתי דוגמאות מהזמן האחרון: מספר מקומות העבודה שנוצרים במשק: http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/171012_We_checked_at_the_office.aspx אחוז החרדים בני 18 שהולכים לישיבות (זהירות, PDF): http://politiwatch.co.il/images/Shelly%20-%20Item.pdf . לבנימין נתניהו יש תדמית של שקרן (שהתבררה לפעמים כשגויה, ע"ע הציטוט השגוי "ראיתי חיילים בריטים מתאמנים בירושלים"), אבל נראה שיחימוביץ', בשקט-בשקט, בלי ביקורת ציבורית ראויה (שמא נאמר "מאותרגת", כביטוי שטבע אמנון אברמוביץ'?), מתחילה להתחרות איתו על משבצת זו.

    • לא כל טעות היא בהכרח שקר. הדברים אמורים במיוחד במאמר השני – שמציג חישוב מסובך מאד (גם לי היה קשה לעקוב אחריו) שחלקו הגדול מתבסס על אינדיקציות והערכות לא ברורות. לכל היותר ניתן לומר שיחימוביץ' לא חישבה היטב די הצורך, או שהסתמכה על מקור לא אמין (מחנכים חרדים וראשי ישיבות שמסרו לה הערכה שאינה מבוססת). אין ספק שבמקרה הראשון מדובר בטעות עובדתית.

      אבל אתה יודע מה? היתרון של שלי יחימוביץ' היא שלפחות היא מדברת לעניין. מי שמדבר לעניין ומוסר עובדות, אפשר לבדוק ולתקן אותו, אפשר לנהל דיון או ויכוח על הדברים. אני מעדיף את זה בהרבה על אלה שזורקים אמירות כלליות נוסח "עושים שלום בטוח" או "העם רוצה שרון" ולא מספקים מידע אמיתי לציבור.

      • אז זהו, שיחימוביץ', גם כשמעמתים אותה עם הנתונים האמיתיים, מסרבת לקבל אותם כשהם לא מתאימים לתפישת העולם שלה. דוגמאות ימסרו במדיום תקשורת קצת יותר פרטי.

      • זה חיסרון גדול באופייה, אין ספק.

        אבל עדיין אני עומד על דעתי שעצם העובדה שנמסרים נתונים חשובה, ולו לדיון הציבורי. תאמר יחימוביץ' את דבריה, יאמרו המבקרים את דבריהם, והציבור יראה וישפוט. אבל כאשר לא מוסרים נתונים אלא מסתפקים בהצהרות עמומות, אין בכלל על מה לנהל דיון.

  15. מסתבר שיחימוביץ' היא בין היחידים בפוליטיקה הישראלית שגייסו את כל המימון לקמפיין הבחירות בישראל. זה בניגוד לנתניהו, שגייס יותר מ-90% בחו"ל.

    http://www.npr.org/2012/10/17/163098137/israeli-politicians-look-to-u-s-for-campaign-funds

    זה בהחלט צריך להיאמר לזכותה, אם כי נראה לי שכנראה זה באמת לא משנה הרבה לבוחר הישראלי, וחבל. מצד שני, אולי הבחירות האלה, שכנראה ישימו דגש על האינטרנט (ובמיוחד הרשתות החברתיות) יהיו מעט שונות.

    • כן, באמת יש טעם לפגם במועמדים שמגייסים את רוב תרומותיהם בחו"ל. לי באופן אישי, דרך אגב, דווקא יותר מפריע שרוב התרומות מגיעות ממספר קטן של מיליונרים מקומיים או זרים (מישהו אמר אדלסון?)

  16. אני חושש מאנשים שחושבים שהם תמיד צודקים ואחרים כל הזמן גרועים. כך אתה קוטל את נתניהו ואת הליכוד (הוא 'קונה לייקים בכסף מבני 17"… נו, באמת, אתה חושב שמישהו ייקנה את הבחנותיך ברצינות?). אתה צריך להבין שאני עשיתי לייק אצל ביבי ולא עשיתי זאת אצל שלי יחימוביץ. כן, יש גם אנשים שחושבים בשונה ממך, ורואים בנתניהו כראש הממשלה הטוב ביותר שיש לנו היום לבחירה. המדיניות הביטחונית והכלכלית-חברתית של נתניהו היא הטובה ביותר שיראל יכולה לשלם עליה, וכל המדברים גבוהה לא יכולים כרגע לעשות דבר נוסף, כי אין להם כסף. לא נשכח שמצבה הכלכלי של ישראל הוא מעולה ביחס למשבר כלכלי עולמי שמכריע מדינות אפילו באירופה.
    מה לעשות? אני חושש מהרגע ששלי יחימוביץ בלי כוונה תהיה ראש הממשלה.
    בעיית של העבודה היא שכל האנשים הטובים שבה ברחו החוצה מהספינה לכיוון השוק הפרטי, כדי לעשות לביתם. שלי יחימוביץ נכנסה בזמן היסטורי שכולם ברחו החומצה ואלה שנותרו שהם עמיר פרץ, איתן כבל ובן סימון.
    בסופו של דבר העבודה תהיה אותה עבודה, הרבה בעיניים ומעט בדיבור. שלי יחימוביץ תיאלץ לחבור לממשלת נתניהו, אם היא תהיה המפלגה השלישית בגודלה ומטה. כי אם היא תהיה המפלגה השניה בגודלה, אז היא תשבר שוב לצד מפלגת "תקווה חדשה" של יאיר לפיד ברווחים המצטמצמים של כסאות הממשלה.

    • אני בהחלט לא חושב שאני תמיד צודק. אבל במקרה הזה, קצת מוזר שאחוז כל כך גדול של הלייקים של ביבי הוא של ילדים מתחת לגיל 17. נניח שהרבה מאד צעירים, שאני לא מזלזל בדיעותיהם כלל וכלל דרך אגב, אוהבים את בנימין נתניהו. כיצד תוכל להסביר את העובדה שכל כך הרבה מוסלמים מאינדונזיה עשו לו לייק לאתר? לא ידעתי שביבי פופולרי כל כך בעולם המוסלמי. בעולם פוליטי שבו טוקבקיסטים בתשלום הם חזון כל כך נפרץ, לא נראה לי כל כך מופרך שראש הממשלה קונה לייקים בכסף, וטוב שיש מי שחושף את זה.

      אם שלי יחימוביץ' תפסיד בבחירות ותחבור לממשלת נתניהו – זו תהיה התאבדות פוליטית מבחינתה, כפי שקרה עם מנהיגיה הקודמים של מפלגת העבודה. אני מקווה שהיא תימנע מהטיפשות הזאת. אם היא תעשה זאת, את הקול שלי (ושל רבים אחרים) היא לא תקבל עוד פעם.

      איזה אנשים טובים בדיוק ברחו מהעבודה לשוק הפרטי? אם אתה מתכוון לפליטי אהוד ברק, אז טוב שהם נזלו החוצה עם המים המלוכלכים.

  1. פינגבק: חוזר לעבודה – למה החלטתי (שוב) להצביע לשלי יחימוביץ' « הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: