עדכון שלא מן המניין: אני שמח לפרסם כאן בינשוף את התרגום שלי ל"ספינה האחרונה", פואמה יפה ונוגה מאת ג'.ר.ר. טולקין. היצירה הזאת מעלה שאלות רבות על נשים וגברים, כוחן המפתה של אשליות  והמתח החמקמק בין היומיומי לנשגב. רן בר-זיק, מגדולי המומחים ליצירתו של טולקין בארץ, דן בפואמה היפה הזאת כאן, ואני עניתי לו, כאן בפורום טולקין, בעיקר בהקשר של נוכחות העל טבעי והמתח בינו לבין העולם הרגיל. את המקור, ששום תרגום לא יוכל להתחרות בו, תוכלו לקרוא כאן בליווי המנגינה "לותלוריין" מאת אנייה. תהנו!

אל השחר נשאה מבטה פִירִיאֵל,

ושלוש לפנות בוקר- שעון מצלצל,

עת הלֵיל האפור לאיטו כך ידעך,

וחמה תעלה לאיטה ממזרח,

תרנגול מרוחק של זהב לה יקרא,

האפילו עצים בצללים ואורה,

וציפור מקדימה אורת בוקר צעיר,

בציוץ ושירת טרם שחר תעיר.

בין עלים מנשב רוח קל וקריר,

שבדי אילנות בזהב אור יסעיר,

היא תשקיף מחלון על האור הגובר,

על העשב הרך שבזְהַב טל זוהר,

וזאת עד כי היתה לאורה ממשלה

עלי ארץ, עלה ופיסת יום תכולה.

ותאוץ לה חיש קל במורד מדרגות,

ממפתן משכנה שתי רגליה דולגות,

בכר דשא בוהק מטללים היא ריקדה,

בדילוג קל הגיעה לשפת הגדה.

ויזהר דש בגדה באור אבן יְקַר,

חיש קלות פיזזה עד לשפת הנהר.

על גבעול ערבה ירוקה נשענה,

והביטה בנוף המקסים כתמונה.

ממרום השלדג אז צלל כברק,

וכחול הנהר כראי החלק

יִבַּקָע בהבזק של מי נתז קרירים,

ותשמע ממרום קול שירת ציפורים.

יֵרַקְדוּ עשבים לקול רוח עדין,

ומלא הנהר בפרחים כסדין.

ולפתע בין מים ובין אדמה,

קול שירה היא שמעה העולה ברמה,

מסוער וחופשי שיערה הגולש,

על כתפיה בבוהק השחר כאש.

ותשמע את הקתרוס ונבל מרהיב,

ושירה הצלולה כיומו של אביב,

כינורות, חלילים וקולות צעירים,

כדנדון פעמון מרוחק ניעורים.

לעיניה ספינת משוטים בהירה,

בנהר שייטה ובאור מזהירה,

כה לבן חרטומה, מעצי ארזים

עת מימי תכול צלולים משוּטַה ניתזים.

וישחו ברבורים לבנים בקדמה,

קול שירת ספנים מתוקה ברמה.

בני לילית הם, שלושה, יפי תואר, גבוהים

בשיער מתנופף וזהוב נישאים

וחותרים ברכות, לראשם עטרות,

עטויים בגלימות ירוקות בהירות.

וקלות ידיהם ככנפי הציפור,

על הנבל פרטו בפיוט לאמור:

"כה נאה היא הארץ עוטת הירוק.

ציפורים בה יפליאו שירן המתוק.

ולוואי וימים של חמה בהירה,

יזכוה בשלל נפלאות ואורה,

יִפַּתְחוּ הפרחים בהדר תהילה,

בזהב שדות דגן וקמה מבשילה".

"איה תפליג אונייתכם, הו ספנים נאים?

האם ליער עד נסתר בינות לעפאים?

שמא לצל צפון קודר וערפילי יגון

לשוט בינות איי ציה ושם בדד לשכון?

חופי הסלע הבודד במרחבים אי שם,

לצד שחפים קוראים, צווחים בנחשולי הים?"

"לא כך יהי", אמרו הם לה, "בדרך אחרונה

נפליג מאלה החופים בשיר ומנגינה.

מחוף נמל אפור בהיר במרחבים אי שם,

לשוט נצא הרחק הרחק למחוזות הים,

גלי צללים מרוחקים בארץ מכורה,

שבה יצמח עוד עץ לבן בבוהק האורה.

מולדתם של בני לילית בחוף האחרון,

כי שם יקרא לנו הרחק קולו של פעמון.

שלום לארץ תיכונה! למרחבים תכולים,

אי אור זהב בוהק לעד על קצף הגלים,

ושם כוכב אֵלִים בודד בשחק רם ייכון,

זוהר לעד על מרחבי החוף האחרון.

לשם נפליג! ובמהרה חופי תמותה מרים,

בהם עלים נושרים מעץ, גוועים מעברים,

אורת ירח וחמה דוהים באופל מר,

ועלטת יגון עולה מאופל צל ההר,

ניטוש לעד ולעולם! כי ממעמקים,

בני עמנו לנו שם קוראים ממרחקים".

לרגע קט חדלו משוּט, קפאו במי נהר,

ובוהַק עיניהם מולה בנוגה קר יזהר.

"הסכיתי, בת האדמה, שמעי את קריאתנו!

הו פיריאל! הו פיריאל! עצרנו משוטינו!

ליבך הטי, עלמה נאווה, מקום אחד נותר,

חיש קל עלי על הספינה, הפליגי  בנהר

למערב עם בני לילית, כי דוהרים ימייך

חולפים כצל במהרה ומתקדרים שמייך.

אחת נקרא לך, הו עלמה, אחת ואין שנית,

כי בת אדם את, אך יופייך זוהר כבת לילית".

ופיריאל מגדת נהר המה ליבה כים,

השקיפה על ספינת לילית וחרטומה הרם.

העזה רק אחת לצעוד, אחת ואין שנית,

הרחק שקעה רגלה בבוץ מספני לילית.

"זאת לא אוכל!", היא זעקה, אחר דום נעלמה,

"לא, לא אוכל! נולדתי כאן כבת האדמה!".

נוּגַה במעלה משעול הביתה היא חזרה,

בגלימתה גוועה אורה של אבן יקרה,

בצל הגג כבד מנשוא לבשה סרבל תפוח,

ולא עוד שיערה חופשי ומתבדר ברוח.

צמות קלעה מחלפותיה ולמלאכה,

בלב כבד וגֵב כפוף בדרך כך הילכה.

לא עוד תזרח אורת חמה על אחו בשלווה,

ירד מחשך על פיריאל ואור ליבה כבה.

שנים חולפות עד לאין קץ במי יובל נהר,

ימים של שמש בהירה, לילות לאין מספר.

תוסיף הרוח להרעיד את שלל עשבי הים,

ענן לבן עוד מרחף במרחבים אי שם.

אך לא עוד ספני לילית יפליגו בנהר,

במי תמותה כקדם אז, כי גורלם נגזר,

נמוגו מלבב אנוש ואף נשכח זכרם,

ברַחָבֵי ארצות אדם גווע לעד שירם.