רוסיה האחרת

משטר פוטין מבקש לתקוע טריז בין שתי קבוצות בעם הרוסי – האופוזיציונרים "המפונקים" מהערים הגדולות, ו"רוסיה האחרת" מערי התעשייה. אבל ממחקר עומק שנעשה לאחרונה עולה שתומכיו המסורתיים של פוטין מאבדים סבלנות. האם הם יפנו לדמוקרטיה, או שמא לכוחות אחרים?

מנסה לתקוע טריז. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין

מאמר זה התפרסם בויי נט.

ערב אחד בקיץ שעבר, כאשר שהיתי בבייג'ינג לצורך לימודים, יצאתי לפאב מקומי עם חבורה של סטודנטים ודיפלומטים רוסים. אחד מהם, נספח עיתונות זוטר בשגרירות המקומית, נזעק כאשר אמרתי לו, ברוב חוצפתי, שרוסיה ובלרוס אינן דמוקרטיות. "אמריקה היא דיקטטורה!" הצליף בי בחזרה, כאילו הייתי אמריקאי, "ברוסיה אמנם אתה לא יכול לקבוע מי יהיה נשיא, אבל פוטין יודע יותר טוב ממני מה המדיניות הנכונה לרוסיה. לעומת זאת," המשיך, "בארצות הברית אין חופש לשתות ולעשן ברחוב," ובאופן כללי נשלט המערב כולו על ידי גורמים נסתרים ואפלים המושכים בחוטים מאחור. ומה עם האופוזיציה ברוסיה, והפגנות ההמונים כנגד פוטין במוסקבה, שאלתי? הדיפלומט הצעיר נופף בידו בביטול, כאילו גירש זבוב טורדני. מבחינתו, הם לא היו שווים אפילו התייחסות.

אותו דיפלומט, באופן טבעי, מייצג את המשטר, ויתכן שיקפיד לשמור על הקו הרשמי אפילו בשיחה פרטית. אולם במהלך מסעותיי ברוסיה ובאוקראינה שמעתי דברים דומים גם מרוסים אחרים, לא מעטים כלל וכלל. גרפיטי ענק שראיתי בזמנו בעיר הסיבירית אולאן-אודה, "פוטין- עזור לי!" משקף יותר מכל את השקפת העולם הזאת. הנשיא הוא מעין אב טוב ומיטיב, שיודע מה העם צריך, ויש לשמוע ולציית לו.

לעיתים נדמה, כפי שכתבו לאחרונה החוקרים מיכאיל דימיטרייב ודניאל טרייסמן במגזין האמריקאי Foreign Affairs, שהעם הרוסי מחולק לשתי קבוצות עיקריות עם תהום פעורה ביניהן. חברי הקבוצה הראשונה, המורכבת בעיקר מסטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים אחרים בערים הגדולות מוסקבה וסט.פטרסבורג, שואפים לדמוקרטיה וזכויות אזרח. אנשים אלו קרובים לרוב למערב מבחינה תרבותית, והם שמילאו את הכיכרות בערים הגדולות בהפגנות המחאה האחרונות נגד פוטין. זהו, בין היתר, הרקע למחאות הצבעוניות שראינו בשנתיים האחרונות, ולא רק זו של להקת פוסי ריוט. לפני שנתיים בערך, למשל, חבשו אלפי מוסקבאים דליים כחולים, כדי למחות נגד פקידי מדינה המנצלים סירנות משטרה בשביל להתפרע בכבישים.

הפגנת הצ'קלאקות במוסקבה- על הסטיקר כתוב: "גם אני ממהר"

הקבוצה השנייה, טוענים דימיטרייב וטרייסמן, מכילה את רוב רובו של העם: מערי התעשייה האפורות, העיירות הקטנות והכפרים. לפי הסטיגמה המקובלת, אנשים אלו הם שמרנים מבחינה חברתית ותרבותית, בוטחים במשטר ("פוטין- עזור לי!"), חושדים במערב, דוגלים בתיאוריות קונספירציה ומתעבים את תרבות השפע והפנאי ה"מפונקת" של האליטה בערים הגדולות. הם לא מתרשמים מפוסי-ריוט או מתמהונים החובשים דליים כחולים על ראשיהם.

פוטין ומפלגתו, "רוסיה מאוחדת", מנסים, כטקטיקת ההישרדות העיקרית שלהם, לנעוץ טריז חזק ככל האפשר בין שתי הקבוצות הללו, היינו- בין האליטה האופוזיציונית לרוב רובו של העם הפשוט. במסגרת הטקטיקה הזאת, מוצגת האופוזיציה במוסקבה ובסט. פטרסבורג כאליטה של בני עשירים מפונקים, חולמי חלומות והוזי הזיות, חשודים בהומוסקסואליות (האשמה חמורה ביותר בעיני רוב הרוסים), בחוסר פטריוטיות ובהפקרות מינית. מגמה זו באה לידי ביטוי קיצוני בסרטון ששיגרו תומכיו של פוטין לרשת האינטרנט זמן קצר לפני הבחירות האחרונות. בסרטון הזה, שנשא את השם המצמרר "רוסיה בלי פוטין" (Rossiya bez Putina) הוצג תרחיש אימים שייצא לפועל במקרה שהליברלים יעלו לשלטון במוסקבה. הנשיא החדש יהיה הבלוגר הליברלי אלכסיי נבאלני. אוצרות הטבע יחולקו בין מושחתים שונים, ביניהם אשתו של הנשיא וצ'יריקובה, פעילה ידועה נגד כריתת יערות. התוצאה היא כאוס מוחלט: מחוזות ייפרשו מרוסיה, הגיאורגים יפלשו לקווקז ויילחמו שם עם האמירות המוסלמית של צ'צ'ניה, היפנים יכבשו את וולדיווסטוק והסינים את מזרח סיביר, ניאו נאצים יניפו את דגל צלב הקרס מעל ארמון הממשלה בסט. פטרסבורג. נבאלני יימלט למערב, יקבל שם מקלט מדיני, וכעבור מספר חודשים יזכה בפרס נובל על ספרו "שנה בשלטון". המסר הוא ברור: הליברלים הם חדלי אישים מפונקים ובובות של המערב, ורק "איש חזק" כמו פוטין יוכל להוביל את רוסיה מול המזימות הנרקמות נגדה מכל עבר.

אין סימפטיה. בנות להקת פוסי ריוט בבית המשפט.

אולם בשל שינויי עומק החלים בחברה הרוסית, האסטרטגיה של פוטין ותומכיו עובדת באופן חלקי בלבד. דימיטרייב וטרייסמן מצטטים תוצאות של מחקר עומק, שנערך בידי מכון רוסי נודע לחקר דעת קהל. מתוך ידיעה שתשובות של "כן" או "לא" בסקר משקפות את דעת המשתתפים באופן חלקי בלבד, הרכיב המכון קבוצות מיקוד מיישובים רבים מאד ברחבי רוסיה: ערים גדולות, עיירות וכפרים, חלקם במרכז האירופי וחלקם באזורים מרוחקים. לשם השוואה, הורכבה גם קבוצת מיקוד מבין משתתפי המחאה במוסקבה. התוצאות מפתיעות, באופן חלקי לפחות. מחד, בהתאם לאסטרטגיה של פוטין, רוב הנשאלים מתעבים את האופוזיציה במוסקבה ובסט. פטרסבורג, ומבטלים אותה כאוסף של ילדים מפונקים. רובם גם תומכים, מסיבה זו בדיוק, בעונש המאסר שהושת על חברות להקת פוסי ריוט. מצד שני, היחס של רובם לפוטין קר ועוין. לרוב הנשאלים, לא אכפת שהנשיא מחזיק בסמכויות דיקטטוריות, והם לא מעוניינים להשתתף בתהליך הפוליטי. במשך שנים הם ביקשו (כדברי אותו גרפיטי באולאן-אודה) שפוטין "יעזור להם", והם פשוט כועסים עליו כי לא עשה זאת. הם לא רוצים להפגין כנגד השלטון- אבל גם לא לשלם שוחד לשוטר המקומי. הם לא רוצים לפרק את המדינה הדיקטטורית- אבל רוצים שהיא תתפקד ותיתן להם שירותי חינוך, בריאות ורווחה. משבר היורו, שמשפיע גם על רוסיה, וחוסר האונים המובהק של השלטון המושחת, מרגיז אותם יותר ויותר.

מסקנתם של דימיטרייב וטרייסמן היא שמשבר כלכלי חריף יוכל לעורר את "רוסיה האחרת" מרבצה, ולסכן באופן ממשי את שלטונו של פוטין. אולם שני החוקרים טועים, לדעתי, כאשר הם טוענים כי תהליך זה עשוי להביא את הליברלים לשלטון, משום שמדינה דמוקרטית עם שקיפות שלטונית עשויה להיות גם יעילה יותר. אולי, אבל הבעיה היא שנשאלי הסקר אינם סבורים כך. הם אמנם כועסים על שלטון פוטין על חוסר יעילותו, אולם הליברלים, בתקופת ילצין למשל, היו כאוטיים אף יותר ויעילים פחות. לפיכך, במקרה של משבר כלכלי חריף ומהומות נרחבות כנגד פוטין, כוחות לאומניים אפלים, פרוטו פשיסטיים, שכוחם ממילא מתחזק ברוסיה, עשויים לעלות לשלטון על מצע של "יעילות", "אחדות לאומית" ו"יד ברזל כנגד השחיתות". התוצאה  עלולה להיות הרת אסון לרוסיה- ולעולם כולו.

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוקטובר 26, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. לפי הניתוח הזה, רוסיה אינה שונה בהרבה ממדינות רבות אחרות: אליטה אורבנית ליברלית מצומצמת, רוב פרובינציאלי שמרני, ומפלגה לאומנית פופוליסטית.

    מעניין לראות שאותם פחדים היסטוריים ממשיכים להנחות את רוסיה: התקוממות בקווקז, חדירה ממרכז אסיה ותוקפנות יפנית במזרח. כמו במאה ה-19.

    ותהיה לסיום: האם זה מקרה שטור זה מפורסם דווקא ביום שבו מוקמת מפלגת "הליכוד ביתנו"? 😉

    • התוקפנות היפנית במזרח – זו באמת פרנויה מטופשת במיוחד של תומכי פוטין, ולא נראה לי שרוסים רבים לוקחים אותה ברצינות. אם כבר, אז האיום של השתלטות סינית על חלקים מהמזרח הרחוק הרוסי נראה יותר ראלי. באשר לקווקז- אתה צודק לחלוטין. כל מי שקורא סיפורים כמו "השבוי הקווקזי" של טולסטוי יכול להבחין במאפיינים רבים של יחסי רוסיה-קווקז הרלוונטיים גם בימינו.

      האם זה מקרה שהטור התפרסם ביום שבו הוקמה מפלגת "הליכוד ביתנו"? קשה להאמין, אבל כן. תכננתי את הטור הזה לפני כמה ימים, לפני שהחדשות התפרסמו. בדיעבד נראה שהתזמון מתאים. הנטיות הפוטיניסטיות של ליברמן מפחידות אותי, ואני עדיין מקווה לנס שישאיר אותו לפחות מחוץ לממשלה.

  2. אמנם הרוסים נשענים על הפטרנליזם של פוטין, אך דמוקרטיה ייצוגית היא גם פטרנליסטית במידה רבה. גם היום אנחנו נמנעים מהשתתפות בשלטון לטובת "ביבי יציל אותנו" או "שלי תציל אותנו". את רוב החוקים שלעוכרינו אנחנו לא מכירים בכלל, ולא עוקבים אחרי פעילות הכנסת והממשלה, אלא אם כן זה טרנד חדשותי.

    • מריאנה, ברוכים הבאים לינשוף! מקווה להמשיך ולראות אותך בתגובות.

      לדעתי זו שאלה של מידה. כל שלטון שאינו דמוקרטיה ישירה הוא פטרנליסטי במובן הזה, ואפילו בדמוקרטיה ישירה (כמו זו של אתונה) היה כוח ניכר למיני דמגוגים שידעו לפרוט על נימי דעת הקהל. אבל אין ספק שהדמוקרטיה הליברלית מאפשרת השתתפות יותר נרחבת מאשר המשטר הדיקטטורי של פוטין. בדמוקרטיה ליברלית, לפחות, לא ישרפו לך את הבית בלילה או יטפלו בך בדרך אחרת אם את מתנגדת לשלטון.

      עניין חשוב נוסף, הוא שמשטרו של פוטין לא מאפשר אפילו למחות באופן יעיל נגד עוולות "קטנות", שאינן קשורות לעצם המשטר עצמו. דוגמא מצויינת היא הפגנת הצ'קלאקות במוסקבה שהזכרתי בטור, מחאה מתבקשת בהחלט נגד פקידי מדינה (לא שוטרים) שמשתמשים בסירנות משטרה כדי להתפרע בכבישים. אפילו את ההפגנה הזאת דיכאו הבריונים של פוטין לאחר כמה ימים, וכל מי שהסתובב ברחוב חובש דלי כחול נעצר מיד. כך שלא מדובר רק עם השלמה עם המונופול הפוליטי של הצאר במוסקבה, אלא גם עם השחיתות וחוסר היעילות של השוטרים והפקידים המקומיים. לדעתי, חוסר הרצון של המשטר לטפל בבעיות הללו, ביחד עם נטייתו לסתום את הפה לאלו שמוחים, עתיד להתנקם בו במוקדם או במאוחר.

  3. מאמר מעניין מאוד, לדעתי קלעת בול לשורש העניין.
    זה הזכיר לי שיחה שהיתה לי פעם עם חבר שעלה לארץ בגיל יחסית מבוגר מאחת הערים התעשייתיות של אזור אורל(מרכז רוסיה). דיברנו על המהפכה הקומוניסטית והוא אמר משהו כזה: "איך הם היו יכולים לרצוח את הצאר?! הרי הצאר הוא האבא של העם הרוסי…". הבחור הזה נולד עשרות רבות של שנים אחרי ימי הצאר, אבל עדיין התפיסה הזו היתה מושרשת בו. ואני חושד שהיא מושרשת בחלק נכבד מאוכלוסית רוסיה.
    לכן אני מסכים עם המסקנה שלך, נכון להיום העם הרוסי לא מוכן לדמוקרטיה(לצערי הרב).

    • לכן זו היתה לדעתי טעות קשה להפיל את הצאר. אני לא חושב שזה נכון רק לרוסיה- גם בסין ובגרמניה הפלת הקיסרות היתה טעות וטרגדיה. עם השינויים היו נעשים דרך מוסד המונרכיה, ייתכן והיתה להם יותר לגיטימציה והיו נמנעים זעזועים טרגיים ומהפכות רצחניות במדינות הללו.

  4. בהסתכלות סוציולוגיות בסיסית, ככל שקיימת הטרוגניות רבה יותר בקבוצה מסוימת, כך עולה הקושי לפעול יחדיו להשגת מטרות משותפות…

    • סוציולוגית*

      העם הרוסי הינו הטרוגני ביותר

      • אתה צודק, העם הרוסי אכן מאד הטרוגני. אחת התובנות שעלו בי אחרי שגרתי במוסקבה (פעמיים) והסתובבתי בחלקים אחרים של רוסיה, כולל מזרח סיביר, היא שרוסיה דומה בגיוון האתני והתרבותי שלה לרחוב הישראלי הכללי הרבה יותר מאשר לציבור הרוסי בישראל. הסיבה היא שציבור העולים בישראל מייצג באופן לא פרופורציוני את אוקראינה, בלארוס ורוסיה האירופית, היכן שרוב היהודים התרכזו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: