המגדל והים

 לפני שנה בערך סיפרה לי עמיתה, דוקטורנטית בהרווארד, כי היא מעוניינת להחליף את נושא המחקר שלה מ"סוכנים ומרגלים יפנים במזרח הרחוק" ל"משהו אקדמי יותר." היא לא רוצה להיות "סנסציונית" או "פופולרית" אלא "אינטלקטואלית רצינית". כיצד הפך השעמום לסמל סטטוס אקדמי? משברי חרסים צבעוניים למגדלים נישאים המשקיפים על הים, בין מפלצות ומבקרים, הינשוף על אשליית ה"רצינות" האקדמית.

castle-by-the-sea-in-ireland-jeanette-oberholtzer

הסרט עטור הפרסים "הערת שוליים", ללא ספק אחת היצירות המרהיבות שהופיעו בישראל בשנים האחרונות, מספר על אבו ובנו, אליעזר ואוריאל שקולניק, שניהם חוקרי תלמוד ומרצים באוניברסיטה העברית. בלי להיכנס לעלילת הסרט, או, חלילה, לספויילרים, ניתן לומר כי גישותיהם של השניים באשר למהותו של המחקר מנוגדות באופן קיצוני. אוריאל הוא אב הטיפוס של חוקר פופולרי. בערב שבועות, כך נאמר לנו, הוא מספיק לתת שש הרצאות לפחות, כולן בבתי כנסת ומרכזי תרבות. הספרים שלו מרתקים ונקראים היטב, הוא כריזמטי ופופולרי, ונתפס בעיני כל ככוכב דורך בתחום. האב אליעזר, לעומת זאת, הוא פילולוג מהאסכולה הישנה: חוקר קפדן שמשווה בנוקדנות בין כתבי יד עתיקים, אטום לסביבתו, מרצה משעמם שהכל מתעלמים ממנו. התסכול של אליעזר מתפרץ, לקראת סוף הסרט, בנאום מלא תוכחה שהוא נושא כנגד בנו באוזני עיתונאית מ"הארץ". אם שניהם, הוא ובנו, חוקרים שברי חרסים, אזי אליעזר לוקח כל שבר בזהירות, מודד ומקטלג אותו, בודק היכן נוצר ומי האומן שעבד עליו. אוריאל, לעומת זאת, אוסף במהירות את השברים, רואה שכולם באותו הצבע, ובונה מהם כד יפה להנאתו של הציבור. לא אכפת לו שהחרסים מתקופות שונות, לא מעניינת אותו האמת המדעית. הוא שואף אך ורק לפופולריות. אולם בסופו של דבר, מטעים אליעזר, הכד שהוא יוצר אינו קיים. הוא אשלייה. זהו ההבדל בין מדען אמיתי, לבין שרלטן ומאחז עיניים.

אליעזר ואוריאל שקולניק (מגולמים על ידי ליאור אשכנזי ושלמה בראבא) בסרט "הערת שוליים"

אליעזר ואוריאל שקולניק (מגולמים על ידי ליאור אשכנזי ושלמה בראבא) בסרט "הערת שוליים"

כשראיתי את הסצינה הזאת, נזכרתי בדברים שאמרה לי פעם עמיתה בהרווארד. היא החליטה להחליף את נושא המחקר שלה, שעסק בסוכנים ומרגלים במזרח הרחוק, לנושא פופולרי פחות. עיסוק בנושא "סנסציוני", היא חששה, יגרום לאחרים לחשוב שהיא אינה "אינטלקטואלית רצינית". ואכן, הגישה של אליעזר מ"הערת שוליים" עדיין חיה וקיימת בחלקים ניכרים מהאקדמיה: זלזול מוחלט ב"סנסציות" וב"ספרים פופולריים", עיסוק בנושאים אזוטריים שמובנים אך ורק לקומץ מומחים, ובאופן כללי, אמונה לפיה כתיבת ספרים משעממים ועמוסי ז'ארגון היא סמל סטטוס.

מרגל יפני במנצ'וריה, 1904 - "נושא סנסציוני"?

מרגל יפני במנצ'וריה, 1904. לא נושא רציני.

כמו בכל גישה בעייתית, גם בהשקפת עולם זו יש משהו אמיתי. ספרים פופולריים מכילים לעיתים קרובות הכללות פשטניות וטעויות גסות, ואילו מחקר מדעי בלתי פופולרי מאסכולת "קטלוג החרסים", עשוי להתגלות כבעל ערך רב בטווח הארוך. העולם אינו פשוט, ולפעמים יש צורך בדיון מורכב ומסובך, שמצריך סבלנות ורקע, כדי להבין נושא לעומקו. אולם במקרים מעטים לא פחות, כמו בדוגמא של אליעזר, הגישה הזאת מחפה על ניתוק, התנשאות וסתם בינוניות. יתר על כן, הבוז ל"ספרים פופולריים" או "סנסציוניים" עלול ליצור מחסום בפני רעיונות נועזים ומקוריים שמקורם מחוץ לבראנז'ה. הלעג שניתך מחוגים אקדמיים שמרניים, למשל, על ספרים חוץ אקדמיים כרובים, חיידקים ופלדה של ג'רד דיימונד, או נקודת מפנה של מלקולם גלאדוול, לימד בסופו של דבר יותר על צרות האופקים של המלעיגים מאשר על מושא לעגם. יותר מדי "חוקרים רציניים" קוראים רק את עצמם או את הדומים להם ואטומים לכל רעיון חיצוני. כשמשוחחים עם אנשים כאלה, נדמה לפעמים כאילו התקינו במוח שלהם חיישן שמצפצף בכל פעם שהוא מגלה מקוריות, חדשנות וניסיון לומר דבר-מה שאינו צפוי מראש. בהקשר הזה, אין הבדל גדול בין פילולוג גרמני אפרורי שמתעסק כל היום בשברי חרסים אזוטריים ל"תיאורטיקן" פוסט קולוניאלי או הוגה פמיניסטית שכותבים בז'רגון מפותל שרק נבחרים מעטים מסוגלים להבין. אחד הקטעים האהובים עלי בהקשר הזה צוטט בזמנו על ידי גדי טאוב:

את שאלת היחסים בין שדות השיח או בין ה'פוליטיקות' לבין עצמן ניתן אם כן לקרוא גם כשאלה מרכזית בתוך השיח הפמיניסטי עצמו. המגע של השיח-הפמיניסטי-על-'שאלת-הנשים' עם השיח-הפוסט-קולו-ניאלי-על-'שאלת-הלאומיות' הוא הצבה חדה במיוחד – בשל מרכזיותו של העניין הלאומי למודרניות – של שני סוגי מתח: המתח בין שדות השיח השונים, והמתח בתוך השיח הפמיניסטי בין גישות שחותרות לבודד את 'הנשי' לבין טענות כי אין דרך לבודד את 'הנשי' משום שאין סובייקט המתקיים אפריורית, מחוץ לשיח"

תמר משמר, תיאוריה וביקורת 7.

מקום שני בתחרות הכתיבה הגרועה- פרופ' הומי באבא

מקום שני בתחרות הכתיבה הגרועה- פרופ' הומי באבא

ואם חשבתם שרק בארצנו הקדושה כותבים פסקאות מהסוג הזה, כדאי שתביטו בקטע הבא של ההוגה הפוסט-קולוניאלי הומי באבא. לא תרגמתי לעברית, ותיכף תראו גם מדוע. ב-1998, העניק כתב העת Philosophy and Literature לבאבא הנ"ל את המקום השני בתחרות הכתיבה הגרועה. (הפרס הראשון, דרך אגב, ניתן לתיאורטיקנית הפמיניסטית ג'ודית באטלר). באבא זכה בכבוד המפוקפק בגין הקטע הבא בספרו, The Location of Culture (Routledge, 1994):

If, for a while, the ruse of desire is calculable for the uses of discipline soon the repetition of guilt, justification, pseudo-scientific theories, superstition, spurious authorities, and classifications can be seen as the desperate effort to “normalize” formally the disturbance of a discourse of splitting that violates the rational, enlightened claims of its enunciatory modality.

 "איסוף עקר של חרסים באופן שלא מעניין איש אינו מדע, הוא אוננות," זועק אוריאל בתגובה להאשמותיו של אביו ב"הערת שוליים", ואנחנו יכולים להוסיף שהדבר נכון גם לחפירות תיאורטיות בז'רגון מעורפל. אולם בגישת "קטלוג החרסים", בין אם מדובר בחרסים אמיתיים או פילוסופיים, יש גם עוול כלפי האנשים, הטקסטים והתקופות שאנו חוקרים. הפירוק והאנליזה עלולים להשכיח מאיתנו את העובדה שרעיון, תקופה או אדם אינם אוסף מבודד של מקטעים אלא גם מארג מורכב, שיש להתבונן עליו גם באופן הוליסטי, כמכלול חי ונושם. הסופר ג'.ר.ר. טולקין כתב, לפני שנות דור, בחיבורו המפלצות והמבקרים, ביקורת נוקבת על דמויי אליעזר באקדמיה של זמנו, "אותם האנשים שלא קוראים סיפורים כסיפורים, אלא חוקרים אותם כעתיקות":

אמשיל זאת באמצעות האלגוריה הבאה: אדם ירש שדה ובו תל אבנים, שרידים מהיכל קדום…. מאבנים אלו הוא בנה מגדל. אבל חבריו הבחינו מיד (בלי לטרוח לטפס במדרגות) כי האבנים שייכים למבנה עתיק יותר. לפיכך הם מוטטו את המגדל בעמל רב כדי לחפש כתובות וחריטות נסתרות, או לגלות מהיכן השיגו אבותיו של אותו אדם את חומרי הבנייה שלהם. אחדים, שחשדו כי מצבור פחם טמון במעבה האדמה, החלו לחפור ושכחו מהאבנים לגמרי.  אבל מראש אותו המגדל אותו אדם היה יכול להשקיף אל הים.

להשקיף אל הים. ג'.ר.ר. טולקין

להשקיף אל הים. ג'.ר.ר. טולקין

ביקורת זו נכונה ורלוונטית, אז כהיום. הלוואי שיהיו לנו הרבה חוקרים שישימו בראש מעייניהם את התמונה השלמה, ירכיבו כדים מרהיבים לעיני הציבור הרחב ויזכרו תמיד ששעמום אינו סמל סטטוס אלא בינוניות ותפלות גרידא. ובעיקר – שלא ישכחו להסתכל מראש המגדל אל הים.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אפריל 20, 2013, ב-ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 72 תגובות.

  1. מצויין
    משל המגדל והים נכון לכל עיסוק שהוא – מניהול ועד לגינון, מתרגול אומנויות לחימה ועד לגידול ילדים

    תודה שהזכרת לנו

    • זה מעניין. אני אשמח אם תרחיב קצת. איך לדעתך זה יכול להיות נכון לאומנויות לחימה למשל?

      • אני אתנדב להרחיב קצת על אומנויות לחימה ברשותך דני , כמובן לא בשמו של המגיב המכובד , אלא בשמי –

        באומנויות לחימה , ישנה חלוקה מעין היררכית לאילו הקלאסיות והמסורתיות והרכות בעיקרון , ולאילו הוולגריות . ככל שאתה עולה בפירמידה בעיקרון , לאילו הקלאסיות , המכלול או הזיקה בין הלחימה הפיסית , לבין המצב הנפשי הכללי , הדוק יותר . משמע , הלחימה לא עוסקת רק באספקטים טכניים פיסיים טקטיים , אלא גם בעליל באספקטים פסיכולוגיים נפשיים .

        עכשיו , פסיכולוגיים משמעו – לא רק במובן של עמידות / פחד וכיוצא באלה ……. אלא – עסקינן במצב שהוא מעין מדיטטיבי ( תדרי או גלי מוח בטטא למי שמצוי באנטומיה של המוח ) .

        מצב זה , מאפשר להביט על הלחימה והזירה כמכלול , להתפצל עם יריב ומספר יריבים בצורה מושלמת , ומעל הכל מאפשר –

        לנטרל מחשבות סרק . ניטרול מחשבות הסרק ( לא רק של פחד כאמור ) מאפשר פעולה מיכנית , אוטומטית , מתוך מצב של מעין חלימה . מה שמשפר ביצועים לאין ערוך .

        למה דומה הדבר ? נניח שהיית צריך ללכת דני , ולהיות קוגנטיבי בהליכה , כאילו בינך לבינך –

        רגל שמאל צעד , אחר כך רגל ימין צעד , וכך אתקדם …….. ברור שהיית מבזבז משאבים עצומים בשביל ללכת . האוטומטיות של הפעולה , מיעלת , משכללת , ומדייקת מאוד , במינימום אנרגיה . משמע , הליכה בלי מודעות להליכה . כך גם בלחימה .

        כך על רגל אחת , תקצר היריעה כמובן ………..

        תודה

    • אני מסכים מאד, וזה נוגע לכל תחום – גם מדעי המחשב. נכון שיש אספקטים שלא יכולים להחשף לציבור הרחב, אבל אין מניעה מהצגת נושא כלשהו לציבור הרחב וכמובן כתיבה פשוטה ובהירה בלי להכניס ז'רגון מקצועי שלא לצורך.

      • זה יהיה נפלא אם מומחים ידברו על תחומים כמו מדעי המחשב או כלכלה בשפה מובנת.
        בתחום הכלכלי, גיא רולניק הוא אחד היחידים שמצליח לעשות את זה כמו שצריך.

  2. תודה דני על מאמר מרתק ………..

    דיברת על הכל , אבל לא על מה שזה !! מה שזה , אינו קשור כלל לעובדה שהוא משעמם , שהוא מרתק , שהוא סנציציוני , אלא רק לעובדה שהדבר הוא מה שהדבר . השאר אילו מיתודות , שלא יכולות לעלות על הדבר עצמו ועל ההתחברות אליו .

    טול דוגמא :

    יש איזה קומיקאי בארץ . מוטרף בשכל , ארז משהו ( "צחוק מהעבודה" ) באיזה אפיזודה הוא כך בקירוב :

    תאר לך , אתה מכיר הסרטים האילו , איזה אסטרואיד , מטאוריט , משהו ענק דוהר לכיוון כדור הארץ , עומד לרסק אותו . איזה מוסיקה תחבר לזה ? מוסיקה מזרחית ? מגוחך אלק , רצה להגיד . במחשבה שניה גרס , אפשר ( ככה בציניות ) הנה , דודו אהרון , ושירו – " הכל זה מלמעלה " ( בבחינת האסטרואיד שבא מלמעלה , וברור שבציניות וגיחוך …….. ) .

    בסדר , יושבים צוחקים , מעברים דאחקות , אין בעיה !! אבל זה הרי דוגמא לשיא הענין שאפשר לייצר , שיא ה− שב"ש ( שבירת שגירה ) , פשוט צחוק אימים !! סתם איזה קומיקאי ליצן ?

    ודאי , אבל אפילו מאחורי הבדיחה הכי נלוזה , מסתתרת סטרוקטורה מדהימה , מסובכת , רבת גוונים , סוציולוגים , פסיכולוגיים , פסיכואנליטיים וכו…..

    במקרה הזה –

    בוא נראה , כל אחד יסכים אינטואיטיבית , שלא יעלה על הדעת !! מוסיקה מזרחית ? למה ? לסרט אפוקליפטי משהו ? מגוחך …….על מה תשיר – כפרה ? נשמה ? מלכה שלי ? אתה מכיר הסגנון של השירים האילו , והמלל הסו קולד רדוד שלהם .

    מה אמרת בזה אבל , שזה לא מתאים !! עדיין , האם זה בבחינת הסבר עיניני שבאמת מבאר מבחינה רציונלית , מבנית , תיאורטית מכנזימית , הסיבה למה זה באמת לא מתיישב . ודאי שלא !!

    אוקיי – בוא ננסה להתחיל ועל קצה המזלג ממש להסביר למה עשוי לא להתיישב כלל הדבר , או למה בעליל לא מתיישב –

    הנה היפותיזה סבירה – מוסיקה מזרחית , עדה מזרחית , מכללא – שכבות סוציו אקונומיות נמוכות , המלל , השפה , מביעים ההיפוך מאקספלורציה אינטלקטואלית , סיזיפית , המנסה לבחון את גדרי מצבו הקיומי אינטלקטואלי של האדם .
    מוסיקה שמתחברת להויות קיום פשוטות – אהבה , זוגיות , בית אבא , מסורת וכו…… חסרה העומס המתוסבך והסיזיפי של המערב הקלאסי , פשוט מוסיקה מזרחית . מילים שטוחות , דחפים מידיים , פרספציה מיידית , ותו לאיו !!

    ככזו , הרי ברור שהמוסיקה לא מתאימה למצב דינן של אסטרואיד שמתקרב לכדור הארץ ומאיים למחוק אותו ממש . מה עובר לאדם בראש במצב טנטלי כזה –

    ברור – סוף העולם . האם אני מנוכר ? העולם מנוכר ? מה הקשר לאבולוציה ? האם אצבע אלוהים ? אם זה שרירותי ? מי אני ? מה אני ? לאיפה כל זה הולך ?

    ברור שמוזיקה מזרחית , לא תואמת במלל וברוח הדברים שאלות כבדות שכאילו .
    ללמדך דני – שאפילו , קומיקאי הזוי , בבדיחה אינטואיטיבית , יכול –
    לפגוע למטרה , ויכול להיות מושא למחקר מטורף . מידת השעמום , הינה מידה שתאפיין ממילא אדם או תפיסה שמעניק למיתודה יותר משמעות מאשר לדבר עצמו . ואם כך –
    כל כך מחטיא העיקר הדבר , שממילא לא שווה התייחסות כלל לטעמי ( במחילה בכבודך וכבוד המאמר כמובן ) אותה קולגה שלך , הייתי ממליץ לה פשוט ללכת למכור פלאפל או שווארמה , היא לא מתאימה !!

    תודה ……….

    • כל דבר יכול להיות נושא למחקר, כולל כמובן קומיקאים. רק עדיף שהמחקר יהיה כתוב בשפת בני אדם.

      • תודה על התגובה דני …….

        אני קולט פה בבלוג , איזה מגמה אכן של ביקורת ברורה כלפי ז'ארגונים אקדמאים מתנשאים לכאורה , או לא עינינייים לכאורה .

        האם אפשר לכתוב בלי ז'ארגון או עגה ( המינוח העברי לז'ארגון מקצועי ) . בוודאי שאפשר . האם זה יעיל ?

        ודאי שלא !! כל כולה של השפה או אמנות הניסוח , הינה התמצית , האקונומיה . החיסכון במילים , המיקוד , והבהירות .

        אחרת , יצור הדבר או יגרום לגלישה בלתי פוסקת למלל סבוך , חוזר ונשנה , מוארך שלא לצורך .

        בכל תחום , מתגבשים קודים ומושגים שיוצרים שפה משותפת , ואקונומיה במשאבים . אין אפשרות להפריד זאת מהמהות עצמה .

        בלי קשר לתובנה המרכזית , שהיא –

        אתה לא יכול להביע לפעמים את הדבר , באמצעות מדייטורים שלו , אלא רק מה שהוא גופא הדבר . המלל הז'ארגוני , יוצר מהות חדשה שאין לבאר אותה למעשה אחרת כמעט .

        במינוח – סיזיפי ………. למשל , לא תוכל להמירו ב –

        סגפני , פורץ קדימה , פורץ גבולות , לא מתייאש , מנסה שוב ושוב , ראש חץ , לא מעגלי , תלוי באדם , נוגד פרה דסטינציה , וכו……….

        כל פעם תאמר – סיזיפי …….הרי תיאלץ להגיד כל זאת ? אפילו לא יפגע למטרה הדבר !! המינוח – סיזיפי …….. הוא קצת יותר רוווח , אבל לגבי הרבה הדיוטות , הרי , לא מובן אפילו מה משמעותו כלל . מה תעשה בדיוק ?

        תודה ……..

      • אל רום, זה הכל עניין של מינון. אין לי בעיה עם שימוש בז'ארגון במידה, וכאשר
        הדבר באמת נחוץ – רק שבד"כ הוא לא באמת נחוץ, וזו הבעיה.

      • הבנתי דני , רק שהשתמשת במינוח – שפה של בני אדם ……… בקונוטציה ממש צינית . כך שהתפלאתי מאוד .

        לגבי המינון או הטיעון שבדרך כלל לא ממש נחוץ הדבר . לא יודע פשוט !! לא יכול להגיד שאבחנתי אי פעם , בשימוש גורף ומיותר בכל מיני ז'ארגונים . אני חושב שזה טבע הדברים . וחורג מהאקדמיה בכלל . אפילו בתחומים ממש לא רלבנטיים לאקדמיה . בכל תחום , אפילו מקצועי פשוט , מתגבשים קודים שמישים הגורמים לחיסכון במלל . לא מבין למה דווקא אתה מלין על האקדמיה .

        הנה , שיפוצים אולי , מה לשיפוצים ולאקדמיה ? בסדר , הנה –

        התקנתי דלת לא מזמן . רציתי מפתח , כמו בבתי מלון נניח . מקובע , פנימי . אז השתמשתי במינוח – מפתח סטטי . המינוח הרווח יותר – מפתח פרפר ( כי כך צורתו ) .

        נו …..אז מה לעשות , לכתוב ולכתוב שאני רוצה אולי – מפתח כמו בבתי מלון וכיוצא באלה …..שיהיה פנימי , מקובע , שאי אפשר יהיה להוציא אותו , ברור שההמשגה , מייצרת תקשורת בהירה ואקונומיה .

        כך גם בשוק ההון למשל – בשוק ההון מקובלים המינוחים – "שוק דובי" ( שוק יורד …..) ו− "שוק שורי " ( שוק עולה ) . נו …..מינוחים שאתה לא קולט !! מקובלת גם הטרמינולוגיה של – "נקודת התנגדות "ו – "נקודת תמיכה " ( שיאים פולריים דו קוטביים במחירי נכסים ) . תאמין לי , אדם מן היישוב , או הדיוט , בני שיטין , לא יבין כלום !! .

        כך בכל תחום , אתה לא גומר , האמן לי !! טבע הדברים . לא מבין מה אתה רוצה מהאקדמיה דווקא ? או שבכלל , מהם ביחוד ………

        תודה ……

  3. הבעייה עם ז'רגון, ואני באה מתחום אחר (אבל גם כן מדעי הרוח והחברה), הוא לא רק שהוא הופך להיות "תו תקן" לחוקר רציני ודווקא ככל שמעמיקים לתוך תחומים שיהיו אנשים (מן הסוג שמזלזל באקדמיה באופן כללי) שיטענו שהם תחומים "טוחני מים" שאין בהם תועלת חברתית רבה, דווקא בהם רווח השיח הזה כמו עשב שוטה.

    במקום שאנשים שמתמקדים בלימודי תרבות ידברו ישירות על "ייצוג נשים שחורות*/of colour בפרסומות ואיך הוא משפיע על הדימוי העצמי של נערות/ילדות שחורות*", מכניסים כמה שיותר מינוח "פוסט קולוניאלי" / פמיניסטי וכו', שמדיר כל מי שאינו דובר שוטף של הז'אנר מלדון בנושא, וכך נוצרת בכינוסים רבים לסוציולוגיה או ללימודי תרבות אורגיה יפה של אוננות הדדית: אין מי שיתווכח או יציג טיעוני נגד, כי מי שלא משתמש בשיח הזה, חזקה עליו שהוא :
    (א) ריאקציונר גזעני מטומטם
    (ב) מישהו שמעולם לא יתקבל לשלב הבא של האקדמיה

    [*לא, הן לא כולן אפריקאיות-אמריקאיות. הם כבר לא שמו לב, אבל ה-PC הפך עצמו לשיח צנטרו-אמריקאי מביך; והמונח of colour הוא עצמו מזעזע – רגע, אם אני "לבנה" אז אין לי colour? זאת אומרת שאתם מקבלים לבן כ-default?]

    • מעניין. מאיזה תחום את?

      בכל מקרה, אני מסכים עם כל מילה שכתבת. באופן אישי, אני נמנע מללכת להרצאות/כנסים של לימודי תרבות למיניהם, תיאוריה פמיניסטית, פוסט-קולוניאליזם או כל דבר דומה, לא רק בגלל שהתוכן מקומם אותי לעיתים קרובות, אלא גם בגלל שהשפה מסתובבת מסביב לעצמה. אני מוכן לקבל שנושאים מסויימים הם סבוכים וקשה להבין אותם. אי אפשר לנהל דיון בשפה פשוטה מדי על הפילוסופיה של קאנט או היידגר. אבל הגישה שלי היא שכל פרזנטציה, בין אם כתובה ובין אם מדוברת, צריכה להיות מוגשת בשפה פשוטה ככל האפשר במגבלות הדיון. במקרים רבים מדי נראה לי שכותבים ומרצים משתמשים בשפה מסובכת שלא לצורך כמין שואו אוף מהסוג המבחיל ביותר.

      מעבר לבעיות שציינת, אחת הבעיות העיקריות ב-PC היא שהוא הפך למין משטרת מחשבות. זו בעיקר תוצאה של "אוריינטליזם", ספר מאוס וקלוקל שגרם נזק לא יתואר ללימודי המזרח התיכון. ה-PC מחניק כל מחשבה מקורית. אי אפשר לדון באופן מורכב ורב-פני על העולם השלישי תחת הקולוניאליזם אלא בצל הדוגמות הפוסט-קולוניאליות. האש שספג ניל פרגוסון, שהעז לטעון שמצבה של הודו השתפר ולא הידרדר תחת השלטון הבריטי, היא דוגמא מצויינת לכך. לא מדובר בד"כ בביקורת עניינית על הטיעונים שלו, אלא בביקורת PC מסוג "איך אתה מעז". כך, השאלה כבר אינה "האם X נכון" אלא "האם X תקין פוליטית" או "האם X מעליב מישהו."

    • שלום תמר ,

      תודה על התגובה …….

      ברשותך , האם יכול אני להסיק מהתגובה שלך כך ( בקצרה ובתמצית ) :

      שהשימוש בז'ארגון פסאדו אניטלקטואלי / אקדמי הופך להיות העיקר , או סמל סטטוס , המייצר בתורו מעין קליקה סגורה ומתנשאת , יותר מאשר מושא לחקר האמת ולשינוי חברתי ערכי ? אם לא , תקני אותי בבקשה ………

      תודה ………..

    • לא כולם כאלה.
      הנה ביקורת על השימוש בז'רגון מתוך השיח הפמיניסטי-רדיקלי עצמו:
      http://interspem.wordpress.com/2013/04/14/%D7%93%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%A8%D7%94%D7%95%D7%98%D7%94/

      • שירה,

        אני חושב שהביקורת הזאת בהחלט במקום ונוגעת בבעיה מאד קשה בשיח הרדיקלי, כזו שהעלתי אותה במאמר. למעשה, זו הסתירה בין ההתיימרות לייצג את המדוכאים ומוכי הגורל, להתנגד ל"אליטות" ול"ג'נטריפליקציה" תוך כדי שימוש בשיח שרק אליטה מאד מצומצמת יכולה להבין. כמובן שזו רחוקה מלהיות הבעיה היחידה בפמיניזם הרדיקלי, אבל זו בהחלט בעיה שחשוב להתמודד איתה.

  4. דרך אגב, מה שאמרת על הכינוסים בסוציולוגיה הזכיר לי אנקדוטה. בהרווארד החוג שלנו מזמין לעיתים קרובות מרצים אורחים, שמציגים את המחקר שהם מנהלים בימים אלה תוך כדי דיון עם הקהל. פעם אחת הגיע אלינו היסטוריון בשם הרברט ביקס, חוקר עם גישה מרקסיסטית נוקשה ודוגמטית מתובלת במרק של שמאל רדיקלי נוסח שנות השישים. הספרים שלו על יפן חשובים אמנם, אבל נגועים בהטייה קשה בלשון המעטה. בכל מקרה, ביקס דיבר על נושא שלא קרוב להיות כלול בתחום ההתמחות שלו (עד כמה אמריקה היא מדינת משטרה)- ולכבודו הביאו ארבעה מגיבים. כל (!) הארבעה שיבחו, קילסו והיללו אותו, בלי אף מילת ביקורת. ורק אנחנו, שני דוקטורנטים, העזנו להעלות נקודות בעייתיות ולבקר פירכות בנאום שלו. אם במקרה לא היינו מגיעים, כל הכנס הזה היה מתחיל ומסתיים כלהקת מעודדות.

  5. פוסט יפה. אני לא יודע אם זה לגמרי קשור (כי זה מקרה שקשור לתיאוריה מדעית, ופחות לגישה היסטורית), אבל במקרה התחלתי לקרוא לאחרונה ספר מעניין של מייקל גורדין על פרשת עמנואל וליקובסקי בשנות ה-50. ניתן לקרוא ביקורת יפה עליו כאן:

    http://www.lrb.co.uk/v34/n21/steven-shapin/catastrophism

    בכל מקרה, הוא נותן רקע היסטורי לכל הוויכוח על מה שמכונה "פסאודו-מדע". האיום העיקרית שהקהילה המדעית ראתה בוליקובסקי נבע מהפופולריות העצומה שלו ומהיומרה שלו להיראות כהוגה חופשי שמסוגל "לראות את הים" בשעה שהממסד המאובן שקוע בחפירות, אם להמשיך את המטפורה היפה של טולקין שהבאת, בשעה שהוא בעצם מאחז את עיני הציבור באמצעות "מגדל פורח באוויר", כלשונו של אליעזר שקולניק.

    הם האמינו (על רקע תופעת ליסנקו בברית המועצות) שכאשר אדם כזה מצליח להגיע למוקדי הכוח, הוא עלול להיות ממש מסוכן.

    • נדב,

      המאמר שהבאת מרתק – ואני חושב שהוא נוגע בהרבה מהשאלות שהעלתי במאמר. לדעתי, הפסקה הקריטית היא דווקא זו:

      Scientists judged new ideas to be beyond the pale not because they didn’t conform to abstract ideas about scientific values or formal notions of scientific method, but because such claims, given what scientists securely knew about the world, were implausible. Planets just didn’t behave the way Velikovsky said they did; his celestial mechanics required electromagnetic forces which just didn’t exist; the tails of comets were just not the sorts of body that could dump oil and manna on Middle Eastern deserts. A Harvard astronomer blandly noted that ‘if Dr Velikovsky is right, the rest of us are crazy.’

      ז"ת – גם אם אנחנו מקבלים את האזהרה של טולקין, ואני בהחלט מקבל אותה, בחינה של רעיונות פופולריים ולא אורתודוקסיים חייבת להתבצע לאור כללי משחק ברורים. אם אתה חוקר ציפורים כמו ג'רד דיימונד אתה רשאי לכתוב היסטוריה מונומנטלית של תרבויות, שפות וזרמי עומק היסטוריים – אבל תיבחן כמו כל אחד אחר לפי הפנייות, כללי אימות ויתר חוקי משחק שקיימים בתחום. כנ"ל במדע – וליקובסקי נכשל בסופו של דבר משום שלא עמד בכללים הללו. אם היה עומד בהם – כל החרמות שבעולם לא היו מצליחים לעצור אותו בסופו של דבר.

      וכאן, חשוב לדעתי לצטט פסקה ממאמרו של קארל סייגן, מדען שהתמודד והפריך אחת אחת את טענותיו של וליקובסקי:

      "בכל הפרשה יש רק היבט אחד שהינו גרוע עוד יותר מגישתם היומרנית, הגסה, והנבערת של ווליקובסקי ותומכיו, והוא – הנסיון המחפיר של אי-אלו אנשים שכינו עצמם מדענים, לאסור את פרסום כתבי ווליקובסקי. בשל נסיון זה סבל כל המפעל המדעי. ווליקובסקי לא ניסה כלל ברצינות להיות אובייקטיבי; לפחות אין שום צביעות בזה שהוא דחה הצידה את כל הכמות האדירה של נתונים הסותרים את טעוניו. אך מהמדענים אפשר היה לצפות שיידעו, שיבינו שאנו חייבים להתיר חופש דיבור וויכוח חופשי סוער ככל שיהיה כדי שאפשר יהיה לשפוט כל רעיון לגופו של עניין."

      חרם על אנשים שבאים מבחוץ הוא דבר מגונה ביותר – ומסוכן. מאד מסוכן, וכינויים כמו "פסוודו-מדען", "אוריינטליסט", "אפולוגט" וכיוצא בזה אינם יכולים להחליף בחינה מדוקדקת של עובדות וראיות. אחרת הם יוצאים מתחום המדע ועוברים לתחום ציד המכשפות.

      • הבעיה (וזו המסקנה של גורדין) היא שקשה עד בלתי אפשרי לקבוע קריטריונים מוצקים לפיהם ניתן לסמן את הגבול בין תיאוריה מדעית לתיאוריה שאינה מדעית. ניסיונות כגון אלו של קרל פופר (עקרון ההפרכה) או תומס קון (עקרון הפרדיגמות) הן יפות, אך לא ממש עומדות במבחן המעשה. ואם זה המצב בתיאוריות מדעיות, קל וחומר שקשה לסמן היסטוריה רצינית ושאינה רצינית. כלומר, קשה לקבוע מדוע אדוארד סעיד אינו זה שרואה את הים מראש המגדל, בשעה שברנרד לואיס שקועים עד מעל הראש בחפירות.

        אני מסכים שצנזורה וחרם הם אמצעים בעייתיים, אבל צריך להבין את ההקשר ההיסטורי. חוץ מזה, גם היום יש באקדמיה חרמות, כולל חרמות על מרצים ישראלים/ציונים, ולא תמיד זה נכשל.

      • חרמות אקדמיים תמיד היו לדעתי דבר מאוס – ותמיד יהיו. הכלי הזה נוגד את כל הרעיון הבסיסי ביותר של אקדמיה.

        אני עדיין חושב שאפשר לסמן היסטוריה רצינית או לא רצינית, פשוט לפי המבחן העובדתי. האם הכותב מצטט כהלכה? האם הוא מתייחס בהגינות למקורותיו? האם הוא מתייחס לעובדות הסותרות את התיאוריה שלו? וחשוב מכל – האם הוא לפחות *מנסה* לעשות את כל זה? כאשר הכותב מנסה בכנות ללכת בדרך הזאת, הוא היסטוריון אפילו אם הוא מרבה לטעות. לכל הפחות הוא היסטוריון לא כל כך מוצלח. אבל כאשר יש כותבים, דוגמת וליקובסקי, שמתעלמים לחלוטין מגוף הידע הרלוונטי, דוחים בקש כל ראיה סותרת ופשוט כותבים שטויות בלי לנסות אפילו לאמת אותן – אז מדובר בפסוודו-מדע. אבל התיוג כ"פסוודו-מדע" חשוב שיבוא אך ורק לאחר הוכחת הטעויות העובדתיות וההתעלמות המכוונת מידע סותר – לא לפניהן. אחרת מדובר בתיוג מכפיש גרידא (כדוגמת המילה "אוריינטליסט") ולא בהאשמה רצינית.

    • ההשוואה אינה טובה. וליקובסקי הציע תיאוריה פסאודו-מדעית. הוא ניסה להסביר איך נוצרו דברים פיזיקליים, כמו למשל הסבר מדוע כוכב הלכת נוגה סתובב בכיוון הפוך משאר כוכבי הלכת (סביב עצמו).

      אלה דברים שניתן להוכיח מתימטית בצורה מוחלטת. אין כאן הרבה מרחב תימרון, ומי שטוען חייב לבסס את עצמו על משוואות וכללים ברורים, מה שלא עניין במיוחד את וליקובסקי. יש ספר מצויין של קארל סייגן בנושא עם הפרכות טובות, בשם 'מוחו של ברוקה'.

      טולקין לעומתו ביקר את השיטה שהיתה מקובלת מתחילת המאה העשרים במדעי *הרוח*, לניתוח יצירות ספרותיות, ששמה את הפירוק לגורמים מעל לכל, כביכול המרכיבים של היצירה 'אותנטיים' יותר ומעניינים מהתוצאה, ואין ערך לאומנות של התוצאה. הוא גם דימה את זה (נדמה לי שבאותו כרך שדני הזכיר) למרק שאינו טעים יותר ממרכיביו.

      ק.ס. לואיס ידידו וחבר לאותו חוג, התעמת בצורה בוטה יותר עם הגישה הזו, והקדיש לו את מרבית ה'מבוא לגן העדן האבוד' של מילטון שחיבר, שבמקום לעסוק ביצירה, עסק במבקריה (גם בחיבורו המצויין 'מותר האדם', שיצא בעברית לפני כמה שנים. ראוי לסקירה בפני עצמו).

      על כן, בספר מרתק אחד שהוקדש למלומדי אוקספורד וקיימברידג' של המאה הקודמת, שניהם נכללו בקטגוריית 'הדינוזאורים'… המבקרים לא התרשמו, וכמובן ההפסד שלהם.

      • הסבר מצויין, יובל. אני מסכים איתך מאד.

      • אני מסכים איתך שיש הבדל בין המקרים, ולכן סייגתי את דברי כבר בפתיחה.

        העניין הוא שלהגדיר את "התנגשות העולמות" כפסאודו-מדע פירושו, מבחינה היסטורית, הנחת המבוקש. הרי הויכוח החל כאשר ספרו וליקובסקי ראה אור בהוצאת מקמילן, שנחשבה אז לאחת ההוצאות הנחשבות ביותר, ותחת הקטגוריה של ספרי מדע, לא ספרות כללית. הספר הגיע עם המלצות של מדענים רציניים, ועבר הליך תקין ועדה ושל חיווי עמיתים. גם לאחר פרסומו המשיכו אנשים רציניים לסנגר עליו. כך שלא הוגן לטעון שכל אלה היו חובבנים שלא היו מסוגלים לראות את הפירכות בספר באמצעות חישוב מתמטי פשוט (יחסית).

        נקודת הדמיון שזיהיתי היא ביומרה "לראות את הים", כלומר לראות את התמונה המלאה והשלמה – ולפיכך הנכונה ביותר – שמניה וביה מפריכה את כל המחקרים הקודמים, או לפחות ממעיטה משמעותית בערכם. וגם במדעי הרוח יש יומרות כאלה.

        משום מה הפסקה האחרונה בקישור שהבאתי הזכירה לי את ספרו של שלמה זנד "איך ומתי הומצא העם היהודי". גם הוא התיימר (או לפחות כך הוא קודם על ידי תומכיו) לטעון שלא מדובר בעוד ספר היסטוריה יהודית, אלא בספר הראשון ש"רואה את הים", כלומר מבין את ההיסטוריה היהודית לאשורה, ולא מעוור על ידי אידאולוגיה לאומנית.

      • בתשובה לנדב ('העניין הוא שלהגדיר את "התנגשות העולמות" כפסאודו-מדע פירושו, מבחינה היסטורית, הנחת המבוקש')

        המדע פועל לפי שיטה. ה'שיטה' הזו היא כללי המשחק. אינך יכול לשחק אם אתה לא נשמע להם, ואינך יכול להעלות תיאוריה אם היא אינה מבוססת על תיאוריות קיימות, או שהיא מעל הפרכה.

        תיאוריה חייבת להיות ברת-הפרכה, כמו שפופר טען (והוא פעל בהשפעה ישירה של תוצאות הנאציזם, שהעדיף את הדמיון על פני המציאות) אחרת היא אקסיומה, שלא ניתן להוכיח או להפריך. אין מגבלה על אקסיומות, והן לא תלויות בדבר אלא בדמיונו של מי שהגה אותן. לכן הן אינן מדע.

        כך שלא ניתן לפעול מחוץ למדע, כדי להתעמת איתו. לכן תיאוריות שמחוץ לו, יכשלו.

        'רואה את הים' – מן הסתם הכותב הוא שרואה, בעיני רוחו. עבורו זו אמת. עבור זולתו – דמיון, אלא אם זה מדע, שפועל בהתאם לכללים.

      • תיאוריית אי-ההפרכה היא אכן חשובה ומועילה, אך פרשת וליקובסקי מראה עד כמה היא לא תמיד ניתנת ליישום. האם באמת ניתן לומר על "התנגשות העולמות" שהוא בלתי ניתן להפרכה? האם הוא בהכרח פחות ניתן להפרכה מאשר תיאוריות חלופיות? ובכלל, מדוע כונה הספר "פסאודו-מדע", ולא סתם "לא מדע"? וליקובסקי התעקש שהוא מדע, ושהוא פועל לפי מתודה מדעית, וקשה היה להוכיח אחרת.

        אני חושב שחלק מהבעיה (וזה אולי מחבר אותו לנושא הפוסט) היא שוליקובסקי הילך על קו התפר שבין מדע להיסטוריה, והיסטוריה אינה "מדעית" במובן של יכולת ההפרכה (כך לפחות חשב גם פופר).

      • שים לב נדב ,

        אני מניח שאתה גורס שהיסטוריה היא לא מדעית במובן של לא ברת הפרכה , הואיל ואתה מתמחה ( אני מניח ) בהיסטוריה מודרנית יותר ( תקן אותי אם אני טועה ) .

        אבל , בעת העתיקה , הבלגן משתולל , בוקה ומבולקה בכל . הרבה גרסאות , הרבה תפיסות , הרבה אירועים , מוכחים בעליל כהזויים לחלוטין על ציר הזמן .

        תקצר כאן היריעה , אבל , מספיק יהיה להזכיר את האסכולה הנוצרית הפונדמנטליסטית ( אולברייט ) אשר גרסה כפי הדבר במקרא , שיהושוע כבש הארץ ( יהושוע והשבטים כמובן ) באופן סיסטמטי. הארכיאולוגיה , והגישה הסוציולוגית , הוכיחו בעליל , שכלל וכלל לא היה הדבר כך !! ממש עובדתית !! לא היו הדברים מעולם כפי שנחשב ונחזה הדבר ………

        תודה ……..

      • אל רום,

        לא לגמרי ברור לי הטיעון: אם בהיסטוריה המודרנית, הממוסמכת והקרובה אלינו יחסית, שוררת אי ודאות, קל וחומר שהדבר נכון שבעתיים להיסטוריה העתיקה. היסטוריון של מלחמת העולם השנייה ימצא עצמו טובע במסמכים. היסטוריון של שבטי ישראל ייאלץ להסתפק בתיאורים בני התקופה, וברמזים ארכיאולוגיים.

        זה אולי חלק מההסבר לכך שוליקובסקי הצליח לשכנע רבים בכך שהתיאור שלו אינו בלתי סביר. מה שהופך את המקרה שלו למעניין מבחינת ההיסטוריה של המדע (ותיאוריות המדע) הוא העובדה שהוא ניסה לשלב תופעות מדעיות (אסטרולוגיה, גאולוגיה) בנרטיב ההיסטורי.

      • אוקיי נדב , אכן , היסטוריון בתקופה המודרנית ימצא עצמו טובע בים של מסמכים . אבל לא יהא ספק בדבר תקפותה של מלחמת העולם הראשונה , השניה , מלחמת שלשים השנים וכו…… כך אכן בהיסטוריה המודרנית .

        בעת העתיקה , מדובר באירועים מופרכים , שנהפכים תדיר על ראשם . בעליל הזויים , לא בא לעולם כלל מעולם הדבר !!

        במובן זה , ההיסטוריה ( לפחות בעת העתיקה ) הינה ברת הפרכה בעליל . לכן טיעון ( ואני לא משוכנע לגמרי שהוא שלך ) שהיסטוריה אינה מדעית או מדע , במובן שווקטור / תובנה בדיסיפלינה אינו מטבעו בר הפרכה , פשוט אין לו על מה לסמוך כלל וכלל .

        תודה ……..

      • עקרון אי-ההפרכה גורס שתיאוריה מדעית חייבת לתת מראש תנאי שאם הוא יתקיים, היא תבחן את עצמה מחדש. אם התיאוריה אומרת שמים רותחים ב-100 מעלות צלזיוס, אז אם מחר מישהו יצליח להביא מים לטמפרטורה גבוהה יותר מבלי שירתחו, אז התיאוריה תיאלץ להודות בכישלונה, ולנסח את חוקיה מחדש. לכן היא מדעית.

        ההיסטוריה אינה מדע מדויק. אם היסטוריון טוען שהסיבות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה היו כלכליות, האם ניתן להפריך זאת? האם ניתן לבצע ניסוי, או למצוא ראיה, שמוכיחה שלא כך היה? אם התשובה היא שלילית, אז אותה היסטוריה אינה תיאוריה מדעית. כמובן שזה לא הופך אותה לשגויה.

      • נו טוב נדב ……..תקרא שוב מה אני כותב . זה נכון לגבי היסטוריה מודרנית , לא לגבי העת העתיקה . בהיסטוריה המודרנית יחלקו מה היו הסיבות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה . אוקיי !! אבל , לא לגבי עצם קיומה של המלחמה . לא כך בעת העתיקה , אירועים לכאוריים , צריכים להיות מופרכים או מוכחים , מן המסד ועד הטפחות . ממש תקפותו , קיומו של עצם האירוע .

        דוגמא אכן : כיבוש הארץ על ידי יהושוע . יציאת מצריים , וכו……. אירועים מופרכים , לא היה הדבר מעולם !! את זה , אי אפשר לטעון בעיקרון על אירועים בהיסטוריה המודרנית . לכן , הספקולציות מהבחינה הזו , על ההיסטוריה כמדע או פסאדו מדע , חסרות תוקף , בלי האבחנה וההסתייגות המצויינת לעי"ל על ידי .

        תודה ……..

      • אל רום,

        אתה כנראה מבין יותר ממני בהיסטוריה עתיקה. האמנם אין מחלוקות כלשהן על אירועים שהתרחשו בעת העתיקה? על פרשנויותיהם? על סיבותיהם? האם אין ויכוחים על הגורמים לנפילתן של אימפריות עתיקות? להתפתחותן של דתות עתיקות? על אורח החיים בחברות עתיקות?

      • שוב נדב …… כאשר אנו נמצאים בטווח העובדות , הרי יש מקום להפרכה או אישוש חד משמעיים . כאשר אנו בתחום של פרשנויות , הרי עסקינן בתחום השערתי ספקולטיבי .

        בעת העתיקה , לא פעם , לפני שנכנסים בכלל לתחום הפרשנות , צריך למסד את עצם קיום האירוע . להוכיח את תקפותו , שהוא אינו פרי מוחו הקודח או פרי הדמיון של מחבר כלשהוא במקרא או במצרים או איפשהוא .

        כך קורה תדיר בעת העתיקה . זאת בניגוד להיסטוריה המודרנית , שם אין חולקין על עובדות בגדול , אלא טווח הפרשנות , ועל המשקל השונה של כל ווקטור בהבנת או ניתוח האירוע .

        לכן , כאשר דנים בהסטוריה כמדע או פסאדו מדע , יש להזהר ולסייג בהתאמה . יש אירועים בעת העתיקה שאין חולקין עליהם מבחינה עובדתית . אבל הרבה אירועים , מופרכים הם מן היסוד ( עצם התקפות ) .

        על אותם אילו המופרכים מן היסוד , אין להחיל כלל תפיסה כלשהיא בנוגע לניתוח של הדיספלינה ( היסטוריה ) בדבר היותה ברת הפרכה , אם לאיו , מדע , או פסאדו מדע ……

        פשוט ציינתי הסתייגות מסויימת , חשובה ביותר ………

        תודה ……..

      • אין הבדל מהותי בין כללי הוכחה היסטורית בתקופה המודרנית ובעת העתיקה. ההבדל הוא רק בכמות המידע העומד לרשותנו ובהערכת אמינותו. בחקר העת העתיקה עומד לרשותנו פחות מידע, ובחקר התקופה המודרנית – שפע של מידע. בשני המקרים חלק גדול מהמידע עשוי להיות מפוקפק. ההבדל הוא, שכאשר מתעסקים בעת העתיקה לפעמים אין ברירה אלא להסתמך על מידע מפוקפק, פשוט מפני שאין לנו משהו אחר.

      • תודה על התגובה דני …..

        לגופו של ענין , אני חולק עלך מפורשות !! צר לי , ביארתי במפורש למה !!

        אין מצב שהיסטוריון בעת המודרנית , יתהה האם אירעה או פרצה בכלל מלחמת העולם השניה או הראשונה , או האם בין – 1939 ל- 1945 כדרך משל .

        בעת העתיקה ? סיפורים הזויים למכביר !! לבקרים וערבים , חולקין האם אירוע נדון , קרה בכלל ? האם הוא פרי דמיונו של המחבר ? אולי קרה , אבל לא כמתואר !! אולי קרה , אבל 500 שנה לפני , וכו…….

        והרי הבאתי דוגמאות :

        מסתבר , שאירוע מרכזי ביותר כדרך משל , כיבוש הארץ על ידי יהושוע ושבטי ישראל , נחשב בעבר כאירוע היסטורי של ממש ( ולא בגלל שפשוט כך מתואר הדבר בתנך ) ואחר כך , הופרך בעליל כמעשיה פיקטיבית לחלוטין ( לפחות במובן שלא היה כלל כיבוש סיסטמטי , ולא על ידי שיבטי ישראל ממילא ) .

        מבחינה זו , ההיסטוריה כדיסיפלינה , לאור הפרמטרים שהוצגו , הינה מדע , שניתן להפרכה או לאישוש בצורה חד משמעית . סייגתי הדברים פשוט ( מבלי להביע דיעה באשר להיסטוריה כדיסיפלינה או למיתודה או לפרמטרים עצמם ) .

        תודה ……

      • קשה לי להבין את ההיגיון שלך. נכון שאירועים רבים בעת העתיקה שנויים במחלוקת
        מבחינת עצם התרחשותם. הסיבה לכך ברורה: יש לנו מעט מאד מידע, ולעיתים פיסת
        האינפורמציה היחידה שיש לנו אינה אמינה. אי אפשר להצליב, ואנו עומדים בפני
        בחירה האם להאמין למקור היחיד שלנו (התנ"ך למשל) או שלא. דווקא במצבים כאלו
        ההיסטוריה אינה ניתנת להפרכה או אימות ברורים. כיצד "תפריך" את קיומה של יציאת
        מצרים? אתה מקסימום יכול לטעון שאין די ראיות נוספות כדי לבסס את האמור בתנ"ך.
        אני לא אומר שאין מקרים שאפשר להפריך ממש, אבל אלו נדירים ביותר.

      • תודה על התגובה דני ……..

        קשה לך להבין ההיגיון שלי ? אילו מקרים נדירים ביותר ? לא מבין מאיפה אתה משוכנע בכך ? ההיגיון הזה הוא שלי ? זה ממש היה מחמיא לי , אם היה בזה שמץ אפילו !! מטענים עצומים של מחקר אדיר ורב מימדים , אין לי בזה יד ורגל כמעט ( אני חייב להודות שהיו לי כמה גילויים מפתיעים במאטריה בזמנו , אבל בבסיסו של דבר , אני ולא כלום !! ) .
        אבל , בוא נראה מה כתבת , הנה הדברים כלשונים :

        " …..ואנו עומדים בפני
        בחירה האם להאמין למקור היחיד שלנו (התנ"ך למשל) או שלא. דווקא במצבים כאלו
        ההיסטוריה אינה ניתנת להפרכה או אימות ברורים. כיצד "תפריך" את קיומה של יציאת
        מצרים? …….

        התנך לגבי דידך , הוא בכלל מקור !! איזה מקור ? האם לגבי דידך , מקור היסטוריוסופי ומקור היסטורי זה היינו הך ? אם התנך הוא מקור היסטורי , הרי הערך שלו והחשיבות שלו הם פחות ממינימליים !! אם הוא מקור היסטוריוסופי , הרי ברור שהוא מקור עצום ורב חשיבות , אבל משני לחלוטין במיתודות ההיסטוריות המקובלות ( משמע – שחזור אירוע והבנת צביונו ……. ) .

        עכשיו , אתה על פי דבריך ( הציטוט לעי"ל ) שואל – כיצד תפריך את קיומה של יציאת מצרים ? מי מפריך בכלל ? אף חוקר בתחום לא גורס בכלל , ולא ממש גרס שאירוע כזה היסטורית אכן התרחש . לטעון שהאירוע של יציאת מצרים התרחש והוא היסטורי ממילא , הינו בעל אותה תקיפות כמו ההנחה הרי – שמרנפתח ( פרעון מצרי ) שתה בירה באדוויזר ……..

        ההנחה הינה בכלל , שמה שמסופר במקרא , אין לו שום תקיפות היסטורית מלכתחילה , מקסימום איזה חומר למחשבה , איזה ליד …… אבל בשום אופן לא היפותיזה אפילו ( אני אגב מכיר התופעה ,הרבה ישראלים יהודים , לא קולטים או מאמינים פשוט , שכל זה הכתוב , רובו − עורבא פרח היסטורי , יכול להבין אותך …… ) .

        זה ככה להשקיף בגדול , ממעוף הציפור . עכשיו , אני אחרוג ממנהגי , בדרך כלל אין סיפק בידי להביא מובאות לצערי הרב ( אין לי זמן ומשאבים ……. ) הפעם , אקח אותך לסיור קצר , ועל פניו תבין שזו תופעה כלל לא נדירה .

        מלכתחילה , הרי שני אירועים מכוננים שהוזכרו , יציאת מצרים , וכיבוש הארץ על ידי יהושוע , אין להם אחיזה היסטורית מבחינת המחקר ( עד כה ,או עד לא מזמן לפחות …… ) ואם כך , הרי כיצד תדבר על תופעה נדירה כאשר שני אירועים כה ברורים ומכוננים הם חסרי אחיזה היסטורית , אבל , מעבר לשני אילו , הנה :

        פרק י"ד ספר בראשית , ראה שם , ממש תיאורים מפורטים של מלחמה אשר התרחשה בעמק השידים ים המלח . מלחמה או רצף של מלחמות מתגלגלות , שגם אברהם קשור אליהם . אתה באמת מאמין שזה תיאור היסטורי אמין ? המחקר כך מאשש אותו ? זה פשוט ?

        הנה סיפור בלעם והאתון ( בא לברך נמצא מקלל , אם אתה זוכר משהו מתקופות התיכון או היסודי ……. ) . האם היסטורי ? תגיד , סיפור היסטוריוסופי קלאסי !! אבל זהו , נמצאה הרי מגילה , קלף , מיוחסת לתקופה , והשם בלעם מוזכר בה . מה היחס ? לאלוהים הפתרונים !!

        הנה , אסטלת מרנפתח , מתארת כיצד השמיד הפרעון ( מרנפתח ) את ישראל . זהו האזכור הראשון במימצא היסטורי , את השם ישראל . ודוק – היחס בין כך לבין השם ישראל בתנך , הינו יותר מבעייתי . אז על פי האסטלה , מרנפתח . ואילו על פי התנך , הרי לראשונה סיפור יעקב והמלאכים ( פרק ל"ב ) . מה היחס ? הרי היסטורית האסטלה מיוחסת לתחילת תקופת הברזל ( 1200 לפנהס ) וסיפור יעקב ברור שאין בו שמץ של אחיזה היסטורית ( במובן של מאבק עם מלאך וכו….. ) . האם סיפור יעקב מתיחס לתקופה זו ? ממש ספק רב ביותר אם אפשר היה ליחס כלל . תוכל לקרוא בקטנה רק סיבוך פוטנציאלי על האסטלה הזו בכתובת( וויקיפדיה ) : http://he.wikipedia.org/wiki/מצבת_ישראל

        כך שאפילו מאסטלה או מימצא היסטורי של ממש , אתה בקושי יכול להבין איפה אתה חי .
        כל העת הזו מלאה במציאות ודמיון מעורבבים לחלוטין . אפילו ישו , 1260 שנה קדימה , האם חותמים עליו כעל דמות היסטורית ? האם סיפור הצליבה הוכח חד משמעית כאירוע היסטורי ? ברור לך שלאיו דווקא כלל וכלל . האם היסטוריון שיתהה באם פרצה מלחמת העולם השניה בכלל , התרחשה בכלל , ובין השנים 1939-1945 לא יחשב ככסיל בעליל ? ברור שכן !!

        אילו לא אירועים נדירים דני , כלל וכלל לא . אין לי זמן , אבל תקרא בעיון את אותו מקור בוויקיפדיה לעי"ל , ותראה כמה רבה הבוקה מבולקה .

        ולכן , היסטוריה היא היסטוריה !! אבל לא דומה העת העתיקה , להיסטוריה מודרנית כפי שאתה מכיר . מבחינת פילוסופית מיתודית כך ( וזוהי כבר מיתודה או אבחנה שלי אישית אינדיבידואלית ) :

        בגדול שלשה סוגי מקורות : מפי השמועה , התנסות ישירה עדות ממקור ראשון משמע , פיקציה היסטוריוסופית .

        יוספוס פלביוס הוא דוגמא להיסטוריון מפי השמועה , לא קלט האירוע בחושיו , אבל – קלט את האקו / הד הברור של האירוע . לגבי התנסות ישירה לכאורה , אין מה להרחיב . פיקציה היסטוריוסופית , היא זו שמאוד מאפיינת את התנך ומקורות בעת העתיקה . לא מתואר אירוע , או אפילו לא הדיו של אירוע , אלא סברות מיתיות שעוברות ומסופרות מדור לדור , ולפעמים הן בעלי גרעין היסטורי , לפעמים לאיו . האבחנה בין פיקציה למציאות , קשה ואכזרית .

        בשביל המיתודה , קח חיבור פשוט – כותרתו – " מקבילות במקרא " ( מיתודה ידועה בחקר העת העתיקה וארץ ישראל בתקופה ) . תעיין בצורה שטוחה , ותגלה שתי וערב מטורף של חזרות ( ממש סטייל העתקות והדבקות ) מילוליות החוצות מאות בשנים , ותבין איזה סיבוך ( על סיבוך זה הרי מבוססת תורת המקורות בחקר המקרא אם שמעת בדבר ) .

        תודה ………

  6. חייב להגיד שלא התפעלתי במיוחד מ'הערת שוליים' . אם כבר מדברים על רצינות והתמונה הכללית , הסרט הזה יותר 'מנסה להגיד' כל מיני דברים מאשר לספר סיפור. לכן הוא נוגע בהרבה נושאים כמו יחסי אבות ובנים, מחקר מדעי 'רציני' מול 'פופולרי' ועוד נושאים שברומו של עולם אבל רק 'נוגע' ולא אומר הרבה.

    • טוב, זה קצת עניין של טעם. בעיני דווקא ה"נגיעות" האלה הותירו אותי כצופה עם הרבה מאד חומר למחשבה. זה בהחלט סרט אקלקטי ולא מסורתי במבנה שלו, אבל אולי זה היה חלק מסוד הקסם שלו בעיני.

  7. דני, תודה על מאמר מעניין ופתיחת דיון בנושא חשוב. נראה לי, כי המאמר לוקה בחסר משום שאינו עונה על שתי שאלות בסיסיות וקשורות האחת לשניה. הראשונה היא עם מי משיחים (וצריכים להשיח) החוקרים: האם מחקרם מופנה אל הקהילה המדעית/המקצועית או שמא אל הציבור הרחב. השאלה השנייה קשורה לתמיהה שאתה מעלה מה התוחלת בחקר שברי חרסים שאינו מעניין את הציבור. אך היסוד לתשובה רצינית ונכונה על שאלה זו כלל לא נוגע לפופולריות או הד ציבורי, כי אם לתפקידם של אנשי האקדמיה, למהות עיסוקם, והיא התרומה המחקרית של עבודתם. העניין הציבורי הוא גוף זר למדידת הערך שבמחקר אקדמי.
    בניית כדים, עתיקים לכאורה אך גונבי דעת לאמיתו של דבר- אם אמנם כך הדבר, אינה עניין לאיש אקדמיה לענות בו. אין לזלזל כלל בהצתת דמיונו של ההמון (או קבוצה רחבה מובחנת), בגירויים מחשבתיים או ביצירת שכיות חמדה (או סתם בניינים יפים ומועילים). השאלה האמיתית היא אם זהו תפקידם של חוקרים ומדד מרכזי להערכת פועלם האקדמי או שאולי תפקידים אלה שייכים בעיקרם לסופרים, אמנים אדריכלים וכו'.

    • נדב,

      אני רואה שאתה לומד בבריטניה (לפחות לפי כתובת האימייל). מזל טוב אם כן!

      בניגוד אליך, אני חושב שאנשי אקדמיה צריכים לתקשר עם הציבור הרחב. כמובן, הם לא צריכים לבנות *סתם* מבנים יפים לצרכי בידור. אבל כמו שהוכיחו חוקרים כדוגמת איאן קרשו, ג'רד דיימונד, ג'ון דאואר, ג'ונתן ספנס ורבים אחרים, מחקר מעמיק ופורץ דרך יכול להיות נגיש ומעניין גם לציבור משכיל רחב. אחת הסיבות לאובדן המעמד של האקדמיה היא הנטייה המוגברת שלה, לפחות בחוגים מסויימים, להתעסק אך ורק בענייניה שלה ולהשתמש בז'רגון המובן רק ליודעי חן. שוב – כפי שכתבתי בתשובה למגיבים אחרים – אני לא שולל כתיבה מסובכת ושפה מקצועית אם הדבר הכרחי להבנת נושא מורכב כלשהו. אולם הסיבוך בכתיבה חייב להיות המינימום הדרוש להבנת הנושא. כאשר אפילו חוקרים מתחומים אחרים, ולפעמים גם מומחים מאותו התחום, מתקשים להבין לחלוטין כותב מסויים (לקאן, באטלר, באבא, דרידה) אז לא מדובר בהעמקה אלא פשוט בכתיבה גרועה.

  8. נראה לי שיש כאן כמה נושאים שונים. אני בטוח שניתן לכתוב על מרגלים יפנים בכל הז'רגון שרוצים. אפשר לכתוב גם על זה ספרים יבשים משעממים וטכניים. מצד שני נתקלתי לאחרונה במאמר טולקינאי חביב מאוד עם כותרת מרתיעה, או מאמר מעולה על אף שהוא משתמש פה ושם בז'רגון מהכיוון הכללי של לימודי המגדר (ועל אף המסקנה שלו שהיו יחסי אהבה בין פרודו לסאם) – אם תעיף מבט בפורום כתבתי שם התרשמות/סקירה על קבצי המאמרים.

    יש פה כל מני צירים – נושא "משעמם" (לפי מי, אגב?) מול נושא "סקסי" – והאם באמת האקדמיה מעדיפה נושאים פחות סקסיים או שיש פה סתם חשש מ"מה יגידו" ותפיסה בעייתית של הידידה שלך, שיתכן אפילו שנובעת מדרך שבה אקדמאים נתפסים. נראה לי שאתה מצליח לא רע לעסוק בנושאים מעניינים, האם אתה זוכה ליחס שלילי עקב כך?

    ציר אחר – כתיבה מדעית מול כתיבה פופולרית – בראשונה, נראה לי, חשוב יותר הדיוק ויש יותר חופש לשימוש בז'רגון כי מניחים שהקוראים בעלי השכלה מתאימה. בשניה חשוב שהטקסט יהיה קריא אבל יכולים להיות כל מני אי-דיוקים והכללות. כמובן שמי שיש לו את האומנות לכתוב גם מדוייק וגם מובן אין סיבה שלא יהנה משני העולמות.

    עניין שלישי הוא כל מני אופנות שיש לפעמים בעולם האקדמי ויכולות להוות מכשול עבורו. לפעמים אלו מלוות גם בז'רגון אפשר לחבר לזה גם את עניין הפוליטיקלי קורקט.

    עניין אחר הוא הערך שיש בעבודות עצמן – בסרט גם האב וגם הבן עסקו בפעיליות שהיה בה ערך מועט, כל אחד בדרכו. הביקורת של שניהם האחד על השני היתה לגמרי נכונה.

    בכל מקרה במרחב שנוצר אפשר להיות ממוקם בכל מקום על הצירים הללו. אפשר לקחת נושא סקסי או 'משעמם', לכתוב עליו עבודה עם או בלי ערך בהתאם או בניגוד לאופנה כזו או אחרת עם או בלי ז'רגון לכוון למדענים או לקהל הרחב, לדייק או לא – אם כי כמה מהגורמים משפיעים על האחרים כך שלא לכל נקודה קל באותה מידה להגיע. ונראה לי שההנחה שמשעמם הוא רציני ומעניין הוא שטחי היא אשליה כללית של בני האדם

    אגב, המאמר של טולקין על ביאוולף, מעבר למשל היפיפה לא ממש קלה להבנה למי שלא מכיר היטב את היצירה, ורצוי שבשפת המקור. ממה שהבנתי טולקין עסק לא מעט בתפר שבין מחקר פילולוגי וספרותי וניסה לשלב ביניהם (וביצירה הבדיונית שלו הוא שילב היטב בין יצירת-שפות לכתיבת סיפורים)

    • עמוס,

      העלת כאן כמה נושאים חשובים, ואני אנסה להתייחס אליהם אחד אחד:

      1. אפשר בהחלט לכתוב על מרגלים יפניים בכל הז'רגון שרוצים, והעניין הוא לא ההחלטה של אותה דוקטורנטית לנטוש את הנושא שלה. ישנן סיבות רבות לנטוש נושא – אולי אין מספיק מקורות, אולי הוא נחרש כבר על ידי אחרים, אולי הוא סתם הפסיק לעניין את החוקר או החוקרת. כל הסיבות הללו הן לגיטימיות לחלוטין בעיני. הבעיה היתה בהנמקה- היא רצתה לנטוש את הנושא *כי* הוא פופולרי ומעניין מדי לדעתה.

      2. מסכים איתך בנוגע למתח בין כתיבה מדעית לכתיבה פופולרית, אבל גם כתיבה מדעית צריכה להיות בהירה וברורה *במידת האפשר*. כלומר, היא צריכה להיות מסובכת במידה המינימלית ההכרחית להבנת הנושא. בחלק גדול מאד מהכתיבה הזאת הסיבוך נובע מניתוק, רשלנות, יהירות או חוסר אכפתיות ולא מצורך אמיתי בהעמקה. אף אחד עוד לא הצליח לשכנע אותי שהומי באבא למשל חייב לכתוב כמו שהוא כותב. אם פרופסור אמריטוס לתקשורת העיד ש"רוב הזמן אני לא מבין על מה הוא מדבר", אם אפילו מומחים מתקשים למצוא את הדרך בכתביו, כנראה שיש כאן בעיה חמורה. ובאבא הוא רק דוגמא אחת מיני רבות.

      4. דווקא התרשמתי מהסרט שפעילותו של הבן היתה בעלת ערך, בניגוד לזו של האב.

      5. המאמר של טולקין הוא אכן אבן דרך חשובה במחקר ביוולף ויש צורך להבין את היצירה לעומק על מנת לתפוס אותו במלואו. אבל התובנות הכלליות על ביקורת הספרות רלוונטיות לתחומים רבים אחרים מעבר ליצירה הספציפית.

      • 1. התהיה שלי היא האם אכן יש לחשש שלה על מה להתבסס. יש חששות רציונליים, ויש כאלה שאינם רציונליים ואני לא יודע על אילו משניהם מדובר. האם החשש מצביע על התנהגות אמיתית של העולם האקדמי או תפיסה פופולרית אבל שאין לה הרבה על מה להתבסס?

        2. נכון. ויותר מזה, לפעמים סיבוך יתר בא לכסות על חוסר בתוכן אמיתי. שימוש בז'רגון יכול להבהיר ולאפשר דיוק ויכול לזרוע ערפל ובילבול. אני חושב שאם גם מי שמצוי בתחום מתקשה להבין על מה מדובר יש סיכוי טוב שאין מה להבין. העובדה שקיים "פרס" לכתיבה גרועה יכולה להצביע על מודעות לעניין. עדיין, זה לא קשור אצלי לעיסוק בחרסים אלא לסגנון. מסטודנטים לפילוסופיה מצפים לכתוב ברור, אם כי לפעמים בתחום הזה מה שאסור לפרה מותר לזאוס, או לכל מי שסבור שהגיע אל המנוחה והנחלה על פסגת האולימפוס.

        4. התחושה שלי מהסרט היתה שהנטיה של הבן לעגל פינות ולפרסם בכל מחיר פגעה באיכות המחקר שלו – אלא שהוא היה מוצלח במשחק הפוליטי והתחבר לאופנות המתאימות (בניגוד מובהק לאביו). זה די ברור מהסוף שלאבא היה כישרון אמיתי ותשומת לב לפרטים הקטנים (בעוד שהבן נטה לקלישאות בלי לייחס חשיבות למשמעות המקורית שלהן). הצרה של האבא היתה שהיה קפדן מדי ונוקשה מדי – אבל הם שניהם קצוות כשדרך המלך אמורה להיות איפושהו באמצע.

        5. זה נכון. הוא עדיין קשה להבנה ל"פשוטי העם" (בניגוד להרצאה על סיפורי פיות שיכולתי להבין גם כנער) – זה בסדר גמור כי המאמר על באוולף מובן למי שהוא צריך להיות מובן עבורו. והמשל יפהפה בלי כל קשר לשאר המאמר (ועם קשר, לדעתי, לדברים של גנדאלף לסארומן על "כל השובר דבר כדי לדעת ממה הוא מורכב")

      • כמובן! למאמר הזה יש קשר ישיר לדבריו של גנדלף לסרומאן. כרגיל אצל טולקין, הוא ביטא את אותה ההשקפה במאמריו העיוניים וביצירותיו הספרותיות. באשר לשאר – אנחנו די מסכימים. המטרה של כל כלי מחקרי, כולל מונחים מקצועיים, זה להיות בהיר וברור גם אם אתה כותב על נושא מסובך. בתחום הפילוסופי-תיאולוגי, למשל, אפשר להשוות (לדוגמא) את תומס אקווינאס וז'אק לקאן. הראשון ברור, חד ובהיר לכל מי שלומד את מושגי היסוד ומוכן לקחת את הזמן ולהתעמק. השני עושה פירואטים לשוניים שצריך סבלנות אין קץ בשביל לעקוב אחריהן, והמטרה העיקרית שלהם (לדעתי) היא ליצור מין תחושה של כת נבחרת שמתיימרת להבין דברים שאינם מובנים לפשוטי העם.

  9. נראה לי שיש מקום לשני סוגי העיון והשיח. יש שיח של מלומדים, שהוא מאוד ספציפי ואינו מובן למי שלא חולק את אותו התחום הצר. ויש שיח עם הקהל הרחב, שלדעתי – גם הוא אחד התפקידים של האקדמיה. אבל מאוד ייתכן שהשיח עם הקהל הרחב מתאפשר דווקא תודות למחקרים היבשושיים והמעמיקים-בפרטים שנעשו על ידי אחרים.
    אני יכולה להדגים את זה למשל מהתחום שקרוב יותר אליי – בלשנות. גיא דויטשר כתב ספרים מעולים על בלשנות – ספרים שמיועדים במוצהר לקהל הרחב. אפשר בהחלט לומר שדרכו האקדמיה העשירה את עולמם של מי שאינם שייכים אליה. אבל הידע שהוא מציג שם (בצורה משעשעת, אינטליגנטית ומעשירה מאוד) נשען על עבודת הנמלים היבשושית-והנגישה-למעטים-בלבד של מלומדים רבים אחרים. אין בזה פסול – יש מקום גם לזה וגם לזה, ויש צורך בשניהם.

    • עדה, אני מסכים איתך לחלוטין שיש צורך בשני סוגי המחקר. בוודאי שמחקר נגיש לקהל הרחב מתבסס על מחקר נוקדני ויבשושי לעיתים, זהו מצב טבעי ואין סיבה שהדברים לא יהיו כך. אני רואה את זה גם במחקר שלי עצמי. כתבתי ספר על ההתנגדות הגרמנית להיטלר, חיבור היסטורי-פופולרי שנועד לקהל הישראלי. אני משער שלא הייתי יכול לכתוב אותו (בוודאי שלא במסגרת הזמן) ללא שורה ארוכה של מחקרים, חלקם משעממים, על אספקטים ספציפיים של הצבא הגרמני.

      לפיכך, לא על עצם העובדה שישנם מחקרים משעממים שאינם מובנים לקהל הרחב אני מלין – אלא על שתי "עובדות נלוות". ראשית כל, לא מוצא חן בעיני שרבים כל כך מאנשי האקדמיה מתייחסים לכתיבה כבדה ומשעממת לא כרע הכרחי (אין דרך אחרת לכתוב לעומק על הנושא החשוב הנ"ל) אלא כמעין מטרה שיש לשאוף אליה ואפילו סמל סטטוס. תמונת הראי של זה היא הזלזול שבו רבים מהם מתייחסים למחקרים שנראים להם "פופולריים". הבעיה השנייה שאני רואה היא שפה מסורבלת וז'רגונית, שאינה בהכרח תורמת להבנת הנושא. שוב – אין לי בעיה עם מחקרים מסובכים, וגם לא עם שפה מקצועית. הבעיה שלי היא עם השימוש המוגזם בהנ"ל. אני מאמין שגם ספר מקצועי צריך להיות זמין *לפחות* לאנשי מקצוע מתחומים קרובים. מאמר טוב שעוסק ביפן המודרנית, למשל, אמור להיות מובן לפחות לחוקרים של תחומים קרובים, אם לא לחוקרים בכלל. מאמר שעוסק בקולנוע היפני המודרני, לדוגמא, אמור להיות מובן לא רק לחוקרי קולנוע הבקיאים בז'רגון, אלא גם לחוקרים של יפן המודרנית בכלל. ובעיקר – גם אם אין מנוס משימוש בשפה מקצועית – חשוב להימנע ממשפטים ארוכים ומסורבלים שמסתובבים מסביב לעצמם (הומי באבא, ג'ודית באטלר). לכך אין שום הצדקה בשום מקרה שהוא. אפילו מאמר מקצועי אמור להיות ברור ובהיר ככל האפשר.

      • בזה אני בהחלט מסכימה אתך. זו כבר שאלה של אפנה וסטטוס וכל מיני סממנים שאין להם קשר למדע עצמו, אלא לקוסמטיקה – וכמו תמיד בתחומים האלה, חלק מהם אינו אלא אחיזת עיניים, וחבל שכך. וכשהדברים מגיעים לבוז למחקרים הפופולריים, לא מן הנמנע שמעורבת בזה גם קנאה.

      • קנאה זה בהחלט הסבר טוב לחלק מהדברים.

  10. כדוקטורנט שחוקר נושא פופולארי, אני בהחלט מזדהה עם הכתוב. יצא לי לחוות, על בשרי, תגובות לא סימפטיות מצד חוקרים – מעמיתה שתהתה ברצינות גמורה למה אני לא בוחר להתמקד בנושאי ערבים-יהודים/מזרחים-אשכנזים כמו כולם ועד לאיזו חוקרת בכירה שממש שמה אותי על הכוונת אחרי הרצאה שנתתי. א-ב-ל, אני חייב לציין שבנושא החרסים והכד של פרופסור שקולניק הפיקטיבי, או האבנים והמגדל של פרופסור טולקין האמיתי לחלוטין, אני קצת פחות בטוח. לפחות בנושא המגדל קיבלנו דוגמה חיה בזמן האחרון: מישהו ממש חשב לקחת את חורבות המוזילאום של הורדוס ולהקים את המבנה מחדש. אני חשבתי – ובהתחשב בקול המחאה שקם, כנראה לא הייתי היחיד שחשב ככה – שזה רעיון ממש, ממש גרוע. אין לי ספק שהערך של לימוד ההיסטוריה מצוי במה שאנחנו לומדים ממנה, אבל להקים אותה מחדש זה ללמוד ממנה את הדברים הלא-נכונים. במובן הזה, אגב, גם אני הרגשתי איזשהו פיספוס ב-"הערת שוליים": הויכוח הדי מרתק בנוגע למורשת ישראל (האם היא משהו ששייך להיסטוריה הרחוקה, כמו שטוען אליעזר, או משהו חי ובועט, כמו שטוען אוריאל) נזנח בסרט לטובת הדרמה המשפחתית.

    • מעניין. איזה נושא אתה חוקר (אם אפשר לשאול)?

      בנוגע למזיאוליאום של הורדוס, אני לא בטוח שמדובר ברעיון רע מעצם טבעו. כלומר, אולי הוא היה רע בהתחשב בנסיבות העניין (חוסר ידע אמיתי על המראה של המבנה, פגיעה בסביבה) – אין לי מספיק ידע על מנת לשפוט. אבל נראה לי שרבים מהמבקרים מתנגדים לשחזורים בכלל. אם לא היינו משחזרים או משפצים אתרים היסטוריים, היו לנו כיום אך ורק גלי אבנים המובנים אך ורק למקצוענים. והציבור הרחב? הוא לא יכול להבין מזה כלום.

      משל המגדל של טולקין הוא כמובן מטפורי יותר מאשר פיזי, ואני משער שגם הוא לא היה אוהב במיוחד את רעיון השחזור של קבר הורדוס. טולקין לא דיבר על שחזור אתרים אלא על ביקורת ספרותית. חשוב להבין שהמאמר נכתב בהקשר של מחקר בייוולף. טולקין יצא כנגד החוקרים שהתייחסו ליצירה אך ורק כמסמך היסטורי, וניסו לפרק אותה לגורמים כדי להבין מהיכן הגיע כל "אלמנט". הוא, לעומת זאת, התייחס ליצירה בכוליותה – כישות ספרותית ואומנותית – וחוקרים רבים מאד מקבלים היום את דעתו בנושא הזה. אני חושב שגם כחוקרי היסטוריה, חשוב לנו להבין שהאנשים בעבר חיו את המציאות בכוליותה, ולא כרשימה של אלמנטים ("האספקט הכלכלי", "האספקט הצבאי", "האספקט הפוליטי"). בחיים של בני אדם, הכל מעורבב ביחד. במחקר שלי, למשל, אני קורא הרבה מאד יומנים של מורדים יפנים ולהבדיל – שרים בממשלה וקובעי מדיניות. בעבר גם קראתי לא מעט יומנים של לוחמי התנגדות גרמניים. נראה לי שכל מי שקורא יומנים או מכתבים היסטוריים מכל סוג שהוא, אמור לפחות להבין עד כמה מעורבבת וכאוטית היא מציאות החיים של בני אדם, עד כמה היא לא מתאימה לתבניות אנליטיות מסוגים שונים. למשל, המחקרים של יגאל חלפין וקייט בראון על החברה הסובייטית בשנות העשרים, מראים עד כמה ההגדרות המעמדיות היו אידיאלים שהוכתבו על ידי פקידי שלטון ולא התאימו, אפילו לא באופן מזערי, למציאות ששררה בשטח. כמובן שיש ערך לתבניות אנליטיות, וגם אני משתמש בהן. אבל צריך לקחת אותן בעירבון מוגבל, ותמיד, אם נשתמש בשפה הטולקינאית, עם עין לים, היינו – למבט הכולל, האינטגרטיבי יותר על המציאות ההיסטורית או הספרותית.

  11. מורי ורבי צפי שיפרין המחיש בספרו על סון יט סן ששתי הגישות אינן חייבות להיות סותרות אלא יכולות לחיות זו יחד עם זו.
    זה, לפחות לטעמי שלי, הוא האידיאל

    • מולי,

      קראתי הרבה מאד על סון יאט סן, אבל לא את הספר הספציפי שאתה מזכיר. מעניין מה גישתו של צבי שיפרין במחלוקות הרבות שקיימות על דמותו של סון. האם תוכל לכתוב כאן את שם הספר?

  12. ןאגב, טוקליין אף הוא היה בלשן חוקר וגם סופר בכפיפה אחת, וכמוהו גם רעו לחבורת ה"אינקלינגס" והקולגה שלו באוקספורד: סי אס לואיס, מחבר סדרת ספרי נרניה

  13. אני אפנה אל הפוסט הזה כל פעם שמישהו יתחיל להרצות לי על כמה נורא סיימון סינג…

    • סליחה, אבל מי זה סיימון סינג ולמה הוא אמור להיות נורא?

      • הוא כותב מתמטיקה פופולרית ("המשפט האחרון של פרמה", "סודות ההצפנה") ומשמש שק חבטות לכל מי שהחליט שהוא יודע איך צריך להציג מתמטיקה לקהל הרחב. אני חושבת שהוא נהדר ושיש לו כמה דברים מאוד מעניינים לספר על איך התחום מתפתח.

  14. בהתייחס לנושא הבלוג,
    דוגמא מייצגת שעולה מיד הינה ספרו של יובל נוח-הררי: "קיצור תולדות האנושות".

    הספר מהווה לדעתי דוגמא מעולה להנגשת ידע היסטורי לציבור הרחב. הוא עוסק בנושאים חשובים כמו דת, ביולוגיה וכלכלה, בשפה כה-פשוטה, ברורה ויומיומית, שלדעתי הוא פשוט ראוי לשבח.

    אגב דני, בתור היסטוריון מקצועי, אשמח לשמוע את דעתך על תכני הספר.

    • לא קראתי את הספר ולכן קשה לי להביע דיעה – אבל מהביקורת של תומר פרסיקו אני חושד שהוא קצת חוטא בהכללות גורפות. אולי אשנה את דעתי כשאקרא את הספר.

  15. דני , ברשותך , וברשות המגיבים , אנסה קצת להרגיע או לסייג דבר או שניים חשובים ביותר, בכל הדיבייט הזה על מדע – פסאדו מדע .

    אנו קולטים את העולם דרך החושים שלנו . ודוק – לא לכך נועדו החושים , אין חולקין בדבר הרי –

    פעם האדם היה מעיף מבט לשמיים , היה רואה שמש זורחת במזרח , נעה בגלגל השמיים , ושוקעת במערב . לא היה לו ספק לגבי אשר רואות עיניו. וברור כשמש הרי –

    השמש לא נעה , וממילא לא סביב כדור הארץ . אלא נהפוך הוא . אחר כך הסתבר , שכדור הארץ ממילא נע סביב השמש , ואחר כך הסתבר שהוא נע סביב צירו בו זמנית . ויותר מאוחר הסתבר , שהשמש לא פאסיבית לגמרי , אלא נעה עם כל החלל והיקום באופן תמידי , כמו פלטה ענקית שמתרחבת ומתרחבת למעשה ( לא בדיוק נעה , אלא מתרחבת בתנועה , כמו בלון מתנפח , או עוגה שתופחת …….. ) .

    ואם כך , חזקה שהעיניים לא נועדו לראות דברים . אלא שהם פשוט שם . ההרמוניה יסודה בעצם הקיום , לא באידיאה אפלטונית אפריורית . אף אחד לא סידר לאדם עיניים על מנת שיראה !!!

    ואם כך , איך אנו צופים בתופעות ומנסים להבין אותן ( יתהה חייזר כמובן ) הרי מסתבר שאנו עושים זאת באמצעות החושים , ולא לכך הם נועדו , בעליל לא !!

    מה אני אומר ? לשמור על יראת כבוד , לשמור על צניעות , לזכור מאיפה באנו , ולהטיל ספק תמידי !! ספק לא כמקור סמכות כמובן ( מדע ) אלא כמקור השראה ( פסאדו מדע ) .

    תודה ……….

  16. כתמיד- המאמר מרתק ומאיר עיניים; ההערות והמגיבים מוסיפים ומעוררי מחשבה….
    תודה!

    • רותם, המון תודה על הפרגון. אם להיות כנים, הדיונים והמגיבים זה מה שנותן לי את הכוח להמשיך הלאה. כתיבת בלוג שבועי כמו הינשוף זו עבודה לא קלה – והדיונים האלה הם כמו דלק במנוע.

  17. סליחה שאני מקפיץ פוסט קודם, ואני לא בטוח אם זה המקום לשים את זה, אבל קראתי פוסט מעניין (בבלוג מעניין) שעוסק בביוגרפיה של טולקין וחשבתי שהוא עשוי לעניין לא רק את דני (כמתרגם הספר וכטולקיניסט) אלא גם קשור איכשהו לפוסט זה.

    http://udimanorblog.blogspot.co.il/2013/05/blog-post_9.html

    • תודה על הקישור, נדב. קראתי והגבתי לו בבלוג. אני מפרסם גם כאן את התגובה:

      קראתי מאד בעניין את הפוסט שלך – עם חלקו הסכמתי מאד, עם חלקו לא – ויש לי כמה הערות והשגות:

      1. טולקין לא רחש אך ורק "טינה" להיטלר. הוא תיעב אותו – ראה בו איום שאין כמוהו לשלום העולם ואף אמר מספר פעמים שהיה מוכן לקחת רובה ולהילחם בו כחייל רגלי אם רק היה בגיל המתאים. הוא גם היה ידיד נפש של העם היהודי. ב-1938 הוא סירב להצעה לתרגם את "ההוביט" לגרמנית, רק משום שלא הסכים שיכתבו במהדורה שהוא ממוצא ארי או שאיננו יהודי.

      2. אני חושב שהזעזוע שלך מתורת המיתוס של טולקין נובעת מהבנה חלקית מאד שלה. תורת המיתוס הטולקינאי היא תורה של בריאה משנית, כפי שגם אתה ציינת – ניסיון להעשיר את הבריאה האלוהית באמצעות יצירת אגדות. בשום אופן לא מדובר ב"מיתוס" כמו אלו של היטלר או מוסולוני, מפני שאין דבר שטולקין תיעב יותר (וזה ניכר בכל כתביו) מרצון לשלוט באחרים ולעצב אותם לפי גחמותיך. כל מיתוס שבבסיסו רצון לשליטה היה בעיני טולקין מתועב – ובוודאי לא כלול בעיקרון כמו בריאה משנית שעיקרו יצירה אלטרואיסטית שלא שואפת לתמורה, כוח או שררה משום סוג שהוא.

  18. יש בלוג על מתמטיקה (מעניינת- לא תיכונית) ומדעי המחשב שחלק גדול ממנו מיועד לציבור הרחב. ממליץ בחום:
    http://www.gadial.net/newbies_start_here/

  19. ובנושא קרוב – ב-Strange Horizons, אחד האתרים המובילים ברשת לנושאי מד"ב ופנטסיה (גילוי נאות: אני כותב לו מדי פעם) התפרסמה היום ביקורת על התרגום המוער של טולקין לאפוס הידוע "בייוולף". השורה התחתונה: מצוין לבלשנים של אנגלית עתיקה. לכל השאר, מומלץ להתרחק כמו מאש.
    http://www.strangehorizons.com/reviews/2014/07/beowulf_a_trans.shtml

  1. פינגבק: האקדמיה כמגדל שן: לא משעממת, לא מנותקת | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  2. פינגבק: מדעי הדשא – או: במה אנחנו מועילים לעולם? | הינשוּף

  3. פינגבק: לא שומע, עבור: למה רציונליות חשובה? | הינשוּף

  4. פינגבק: השטן על המפתן: תעלומת שריפת הרייכסטאג | הינשוּף

  5. פינגבק: דוקטור, תציל אותי: על אקדמיה, פרות קדושות ולונה-פארק | הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: