סודות המטבחון המצומצם- ממשלת ישראל וחוקי פרקינסון

מה הקשר בין ההתקוטטויות של יאיר ולפיד וחבריו, לעדר מעונבים עסוקים שמילאו את שדה התעופה בטוקיו, ביום אביב נשכח אחד בשנת 2007? גם אלו וגם אלו מהווים דוגמא לאותה תופעה מדעית. ברוכים הבאים לעולם המופלא של חוקי פרקינסון שחושף בפנינו את רזי המציאות, מחוטי עירוב, קבינטים מצומצמים וכשרות מהודרת, ועד לכורים גרעיניים, עוגות צהובות ואפילו סככות אופניים.

images (2)

טוקיו, יום אביב ב-2007. הדובדבן פורח בשדרות, ולשדה התעופה נריטה מגיעה קבוצת סטודנטים מערביים טרוטי עיניים, ביניהם גם אני. קבלת הפנים שלנו בטרמינל לא היתה אמורה להיות מסובכת. הפטרונים שלנו ממשרד החינוך היפני היו בסך הכל צריכים לתת לנו מעטפה עם סכום כסף, ולסדר לנו מונית עד למרכז העיר – זה הכל. אך במקום דלפק פשוט עם פקיד אחד או שניים, קיבלו את פנינו עשרות עובדים מעונבים ולחוצים שהתרוצצו אנה ואנה, מסרו טפסים אחד לשני, החליפו ניירות בעוד הסטודנטים חסרי הסבלנות נאלצו לחכות בתור הולך ומתארך. כשהמעונבים גמרו להתרוצץ וכולם נכנסו למוניות שלהם, השמש כבר התחילה לשקוע במערב.

ירושלים, יום קיץ מהביל ב-2013. הקבינט המדיני-בטחוני של ממשלת ישראל מתכנס בחדרו הממוזג היטב, חבריו נמלטים מהחום המעיק שבחוץ. אולם לפני שהדיון מתחיל, רואה שר האוצר, יאיר לפיד, אורח לא קרוא מציץ בדלת. יובל שטייניץ, הסייד קיק הנצחי של ראש הממשלה, נכנס במטרה להשתתף בדיון. אולם לא כלה עצה וגבורה מן הארץ. לפיד ונתניהו, כך מסתבר, חתמו על הסכם שלכל ישיבה בה נוכח שטייניץ, יוזמן גם יעקב פרי מיש עתיד. פרי לא הוזמן הפעם, ולפיד השתולל. אם יעקב לא שם, גם יובל יהיה בחוץ. שטייניץ, כך דיווחו לנו כלבי השמירה של הדמוקרטיה, נעלב עד עמקי נשמתו. וכאן, מעבר להזדהות עם כאבו של שר האוצר לשעבר, נשמות רעות בעיתונות החלו לרנן כאילו ישנה נימה ילדותית משהו בהתנהגותו של נביא הפוליטיקה החדשה. בזה מתעסקים הקברניטים שלנו? תהו אותם קטנוניים.

Inauguration Of The Knesset Following Election

לא קטנוני, מדעי – יאיר לפיד

בדיוק כמו שאנחנו, ב-2007, תהינו מה צורך בכל עדר המעונבים העסוקים בשדה התעופה בטוקיו.

 אבל גם אנחנו אז, וגם העיתונאים היום, לא הבנו שהן הבלגן בשדה התעופה נריטה, והן הקטטה הקטנה של ביבי, יאיר ויובל, הם חלקים קטנים, מקרים פרטיים מתופעה מדעית מרתקת וחובקת עולם שנחשפה לפני מספר עשורים בידי עובד מדינה בריטי מנוסה, ציני ומשועשע.

ברוכים הבאים לעולם של חוקי פרקינסון.

נורתקוט פרקינסון היה עובד מדינה אנגלי אי שם באמצע המאה העשרים, קצין בצבא והיסטוריון נודע של הצי המלכותי הבריטי. במהלך עבודתו, הוא שם לב לתופעה מעניינת. באותן השנים, התפרקה האימפריה הבריטית במהירות והתערטלה ממושבותיה. וראה זה פלא: ככל שקטן מספר הקולוניות שמשרד המושבות היה אמור לנהל, כוח האדם שלו התרחב וגדל, צמח וטפח. סקרן ומדעי מתמיד, החל פרקינסון לתהות על הסוגיה, והפנה את מבטו גם לצי הבריטי. המיתון שלאחר מלחמת העולם השנייה פגע לא רק במושבות, אלא גם בצי המלכותי המושל בימים, ומספר אוניותיו הלך והצטמצם. וראו זה פלא: ככל שפחתה העבודה, רבו העובדים במשרדי הימייה כפטריות אחרי הגשם. שתי התופעות הללו, שכנעו את פרקינסון שדברים אינם כפי שהם נראים – וישנה חוקיות מאחוריהם – לא מובנת מאליה כלל וכלל, מטרידה ללא ספק, אך גם משעשעת עד מאד.

ציני ומשועשע. נורתקוט פרקינסון

ציני ומשועשע. נורתקוט פרקינסון

העולם, כתב פריקנסון, נראה כמקום מאד פשוט לשלוש קבוצות של אנשים: ילדים קטנים, מורים בבית ספר ומחברי ספרי לימוד בכלכלה ומשפט חוקתי. המלומדים שכותבים את הספרים הללו, כך נראה, מאמינים שהמשטר והמשק מתנהלים על פסים רציונליים, הגיוניים וקרי רוח. הציבור בוחר מנהיגים לפי השקפתו וטעמו, מנכ"לי חברות ממנים מנהלים בכירים לפי ניסיונם וכשרונם. עסקים מרחיבים ומצמצמים את כוח האדם שלהם בהתאם לעבודה ולצורך. הספרים הללו, לדעתו של פרקינסון, אינם מזיקים בהכרח – כל עוד נסווג אותם במחלקת הספרות הבדיונית, אי שם בין חולית לשלושת המוסקטרים (טוב, אלה לא הדוגמאות שהוא נותן, אבל עדכנתי). אבל כשאנשים מאמינים שהשטויות שכתובות שם אמיתיות, הם יכולים לחולל נזק לא מועט. להלן, נתאר בפניכם פיסות מהעולם המופלא שחשף פרקינסון בספרו – עולם שנפרש בין מעונבי טוקיו ליאיר לפיד, וכן, גם כל מה שביניהם.

למה בעצם היו כל כך הרבה מעונבים חסרי תועלת בשדה התעופה בטוקיו? הבה נעיין בשלושת החוקים הבסיסיים של פרקינסון: א. פקידים מעוניינים במספר מקסימלי של כפופים, ובמספר מינימלי של יריבים. ב. פקידים מייצרים עבודה זה לזה. ב. כמות העבודה תגדל בהתאם לזמן המוקצה לביצועה.

פרקינסון, כמובן, מדבר על שירות המדינה הבריטי, אבל אנחנו – כישראלים גאים – נעברת את תצפיותיו המדעיות. לאור הדרמות המסעירות שעברו עלינו לאחרונה, הבה נדמיין פקיד ירא שמיים ברבנות הראשית ושמו שמעון שאחראי על חוט הערוב ביוקנעם עילית. יום אחד מחליט הפקיד שלנו כי הוא איננו מסוגל לעמוד בנטל העבודה. לענייננו, לא משנה אם מדובר באמונה אמיתית, או, מה שיותר סביר, בעצלנות ההולכת ומשתלטת על פקידים שעבדו יותר מדי זמן בשירות הציבורי. כדי להקל את נטל העבודה, עשוי שמעון לבקש שימנו עובד נוסף שיסייע בידו. הוא לא יעשה זאת. מדוע? מכיוון שבקרוב, יתכן והרב פידיונסקי, ראש מחלקת כשרות עסקים, יפרוש סוף סוף לגימלאות, ושמעון מעוניין מאד בתפקידו היוקרתי. אבל אם ימנו לשמעון שותף, יהיו שני מתחרים על המשרה הנחשקת. לא טוב. כדי לפתור את הבעיה, מבקש שמעון שימנו לו שני כפופים. המספר שניים חשוב כאן, כי אם ימנו לו רק סגן אחד, הסגן הזה יהפוך הלכה למעשה לשותף ומתחרה בפועל על קידומים ויתר תופינים. בסופו של דבר, הרב שלומבטיצקי, הרועה הרוחני האשכנזי של יקנעם עילית נעתר לבקשותיו של שמעון, וממנה לו שני סגנים. מכיוון שגם הסגנים הללו, בסופו של דבר, יהיו מעוניינים בכפופים ולא ביריבים, כל אחד מהם יקבל אף הוא שני סגנים – וכך, כעבור שנה, עומד שמעון בראש מחלקה גדולה ומפוארת.

מחלקה גדולה ומפוארת. הקמת חוט העירוב בשכונת בוכמן דרום, מודיעין

מחלקה גדולה ומפוארת. הקמת חוט העירוב בשכונת בוכמן דרום, מודיעין

האם העובדים במחלקת העירוב של שמעון מתבטלים כל היום? כלל וכלל לא! הם מאד עסוקים. זוכרים את הכלל השני? פקידים מייצרים עבודה זה לזה. ראובן בודק בבוקר את חוט העירוב, ומוסר דו"ח מפורט על כשרותו ההלכתית לצדקיהו. צדקיהו עובר על הדו"ח, מתקן את המובאות מהגמרא, ומעביר אותו למומחה ההלכתי צפניה, שמצרף אותו, עם דו"ח משלו, לסגני יו"ר המחלקה, שמתייעצים וכותבים בצוותא דו"ח מאוחד עבור שמעון. שמעון עצמו מבלה שעות רבות בתיקון השגיאות של כפופיו הרבים, והנה- היו"ר מבצע בסוף בדיוק את אותה כמות עבודה שהיתה קיימת אילו היה נותר במחלקה לבדו. לפיכך, אין להתפלא על כמות המעונבים בשדה התעופה בטוקיו, או על מספר בעלי המגבעות ברבנות הראשית – משום שפקידים מתרבים בלא כל קשר לצורך בהם, או לכמות העבודה שעליהם לבצע.

            אם נעבור לגן הילדים של ביבי, כדאי להיעזר בתובנותיו המחכימות של פרקינסון על עבודתן של ועדות ביצועיות, מועדת הקישוט בבית הספר ועד לממשלת ישראל או למועצת הכתר הבריטית. ראשית כל, חשוב להפנים היטב תובנה בסיסית: ועדות אינן ישות מכנית, הן ישות אורגנית. כמו פרח או צמח, ועדות נובטות, גדלות, צומחות, קמלות ומפזרות זרעים שמהם צומחות ועדות חדשות. המספר היעיל ביותר של חברי ממשלה, לפי פרקינסון, הוא חמישה. אחד מהם, למשל, יהיה מומחה במדיניות חוץ, אחד במדיניות פיננסית, אחד בביטחון ואחד במנהל מקומי. החמישי, זה שאין לו כישרון מיוחד באף אחד מהתחומים הללו (או בשום תחום בכלל) יסתפק בתפקיד היו"ר, היינו – ראש הממשלה. חמשת האנשים הללו יכולים, באמת ובתמים, להתכנס בחדר קטן, לדון באופן רציני ולקבל החלטות חשובות. הבעיה היא, שהממשלה, כמו כל ועדה, נוטה להתרחב. בדרך כלל זה קורה כאשר קבוצה פוליטית חשובה מסויימת מתרעמת על כך שאין לה ייצוג, ודורשת שאחד מאנשיה ייכנס פנימה. ואז, כפי שביבי יודע היטב, אם שטייניץ דורש גישה לישיבות, אז גם את יעקב פרי צריך להכניס. ואז קבוצות נוספות דורשות גישה, והועדה מתרחבת עד לבלי היכר.

גם הוא התחיל כקבינט מצומצם. בית הלורדים באנגליה

גם הוא התחיל כקבינט מצומצם. בית הלורדים באנגליה

            התוצאה, כמובן, היא התרחבות אדירה של הגוף, שהופך במהרה לבלתי יעיל. מועצת הכתר הבריטית, גוף מצומצם שניהל את המדינה בימי הביניים ביחד עם המלך, גדל ותפח במהלך השנים עד שהפך לבית הלורדים. היינו – קבינט מצומצם הפך להתוועדות ענקית עם השפעה מוגבלת ביותר. גם בתקופה המודרנית, הממשלה הבריטית צמחה ממספר מצומצם של שרים ועד לקבינטי ענק של שלושים שרים ויותר, ומי שמכיר את ישראל – יודע שאותו התהליך התרחש גם אצלנו. משום שאי אפשר לנהל שום דיון רציני בפורום של שלושים איש, מתכנסים חמשת האנשים המשפיעים באמת ומקבלים החלטות לפני ישיבת הממשלה. כך, בתוך הגוף הגדול שהפך לבלתי רלוונטי, נוצרים גופים מצומצמים יותר – קבינט, קבינט-מדיני בטחוני, מטבחון, מטבחון מצומצם. וכל אחד מהם בתורו גדל, הופך לבלתי יעיל וכך מצמיח גופים חדשים.

אני עוד זוכר את דוד לוי מרעים בקול הבס שלו ברדיו כנגד כוונתו של ראש הממשלה, נדמה לי ברק, להכניס עוד כמה פוליטיקאים לאחד הגופים המצומצמים הללו. המטבחון, כך הוא הרעים ברדיו בקול נעלב, יהפוך במהרה למטבח, ואחרי זה לסלון. זו בדיוק הסיבה שפוליטיקאים כמו דוד לוי או יאיר לפיד מתנגדים נחרצות להכנסת אנשים חדשים לגוף המצומצם, לפחות אם לא יוכנסו גם אנשיהם שלהם, משום שתהליך הגדילה הטבעי פוגע במעמד המיוחס של "שותפי סוד" שהם תובעים לעצמם.

מרעים בקולו. דוד לוי

מרעים בקולו. דוד לוי

            אבל רק רגע – עד עכשיו דיברנו רק על מספר החברים. נניח שהועדה נמצאת עדיין בשלב המצומצם שלה, כיצד מתנהלים הדיונים שלה באמת? כאן, נכנס עיקרון חשוב שנקרא "מקדם האדישות". פרקינסון נותן דוגמא מרתקת לאופן קבלת ההחלטות בממשלות וועדות שאמורות להחליט על מימון פרויקטים. וכרגיל, כישראלים גאים, נתאים את תובנותיו לפאונה המקומית. נניח, למשל, שוועדת הכספים של הכנסת יושבת לדון במימון של מספר פרויקטים, והפריט הרביעי בסדר היום הוא הקמת כור גרעיני. קם יושב ראש הועדה ואומר:

עומדת לפנינו החלטה להקים כור גרעיני חדש ביוקנעם עילית. התוכניות, רבותי חברי הועדה, פרושות לפניכם, ואם תפתחו בנספח מספר חמש תוכלו לראות מפרט עלויות ותוכנית ארכיטקטונית מפורטת. מבחינת בטיחות, התוכנית אושרה בידי פרופ' רבינוביץ' ממחלקת הנדסת בניין בטכניון. הרב שלומבטיצקי, רב העיר יקנעם עילית, יאשר בחתימת ידו את כשרותן המהודרת של העוגות הצהובות. לאחר מכרז, הוחלט כי עבודת הבנייה תינתן לחברת יהודה שומבליסקי ובניו בע"מ, והם סבורים כי עלויות החומרים והעבודה הן כמפורט בנספח מס' 7. יש התנגדויות, הערות או הארות?

כשר למהדרין בהשגחת הרב שומבליצקי - עוגות צהובות

כשר למהדרין בהשגחת הרב שלומבטיצקי – עוגות צהובות

עכשיו חברי ועדת הכספים יודעים מה זה "עוגות", מה זה "צהובות" ומה זה "כשרות", אבל שלושה מהם לא מבינים בכלל מה זה כור גרעיני. שלושה אחרים, לא יודעים מה הוא עושה בדיוק, ועוד שלושה, שבקיאים בסודות המדעיים הנ"ל, בכל זאת לא מסוגלים לדמיין כמה הוא בדיוק אמור לעלות. רק שניים מהחברים מבינים. אומר החבר הראשון, מהנדס כורים גרעיניים חם וחברתי מהליכוד:

            באמת, למה נתתם את התוכנית לאישור דווקא לפרופ' רבינוביץ'? הוא לא אמין. אני הייתי ממליץ לתת את זה דווקא לפרופ' בהדני ממכללת לוד, אני מכיר אותו – הוא וסבא שלי היו ביחד אצל בגין. ובכלל, מה המחלקה בטכניון מבינה? אתם יודעים כמה טעויות היו להם בעבר? אני מכיר כמה אנשים מחברת הייעוץ הבינלאומית שנורקל, שיכולים לעשות את עבודת התכנון בחצי המחיר.

היושב ראש עונה בחוסר סבלנות: "כן, אדוני, אבל עבודת התכנון כבר התבצעה, והרי לא נרצה לשלם עליה עוד פעם, נכון? וכבר מאוחר לשכור מומחים טכניים חדשים. עוד שאלות"?

חבר הכנסת השני שמבין בכורים גרעיניים, מתחיל לחשוב לעצמו, וגלגלי המוח שלו מסתובבים במהירות:

            רק רגע, למה בנספח מס' שבע מוקצים עשרים מיליון דולר ל"מקרים לא צפויים"? מה זה בדיוק? החומרים כאן במפרט נראים לי מאד לא בטיחותיים, בדיוק היה אסון גרעיני באיי פיג'י כשבנו עם החומרים האלה. פרופ' רבינוביץ' מהטכניון? הוא לא החתן של יהודה שומבליסקי מחברת הבנייה? ורגע, שומבליסקי, אולי זה אותו אחד שתבעו אותו לפני שנה בארצות הברית על רשלנות ומעילה, והוא עדיין מבוקש על ידי ה-FBI? אבל זה מסובך – לך תסביר להם את כל זה. וחוץ מזה, כבר מאוחר…

            "כבוד היושב ראש, אין לי הערות נוספות."

"אז כן, חברים, ברשותכם נקצה את המיליארדים הדרושים להקמת הכור. ועדת השמות החליטה לקרוא לו "קריית שמעון למחקר גרעיני", על שמו של נשיאנו האהוב שמעון פרס – מתנה הולמת לרגל יום הולדתו ה-110. סעיף הבא בסדר היום, הקמת סככת אופניים בכנסת. הגיע הזמן לעודד תחבורה סביבתית ובריאה גם בקרב חברי הכנסת. העלות המוערכת, עשרת אלפים שקלים."

חברי ועדת הכספים, שהרגע אישרו הקמת כור במיליארדים בלי לבדוק, רוצים להוכיח שהם עדיין יעילים ומרוכזים.

images (1)

"מה פתאום סככת אופניים?" שואל חבר הכנסת ספוטניק מישראל ביתנו, "הרי יש חניית אופניים של העירייה במרחק 200 מטר מהכנסת. בתקופה זו של מיתון, עלינו להוות דוגמא ומופת ולהצטמצם!" "כן," מסכים עמיתו, הרב יצחקוביץ' מיהדות התורה, "וגם יש סכנה שהקמת סככה כזו תהווה הצדקה לחילול שבת." חבר הכנסת כליל החורש ממרצ אף מוסיף שחומרי הבנייה בתוכנית אינם ידידותיים לסביבה, ומטעים כי יש להתייעץ עם הארגונים הירוקים לפני אישור הפרוייקט. "המחיר נראה לי מוגזם," אומר חבר כנסת אלמוני מיש עתיד, "שמעתי שבפרלמנט השוודי בנו סככת אופניים בחצי המחיר. אנחנו, נציגי הפוליטיקה החדשה, נשמור מכל משמר על כספי הציבור." לכל אחד יש מה לתרום לדיון החשוב הנ"ל. כולם מעוניינים לחסוך בכספי ציבור, או לפחות להעמיד פנים שהם חוסכים. כולם מסוגלים לדמיין סככת אופניים, יודעים כמה היא אמורה לעלות ואיך פחות או יותר בונים אותה, ואף אינם מהססים להביע דעה נחרצת בנידון. בקיצור, הדיון נמשך שעתיים תמימות. "אני חושב שמאוחר מדי," אומר יו"ר הישיבה, "נמשיך את הדיון על פרוייקט סככת האופניים בפעם הבאה…"

ובסופו של דבר, בשמונה בערב, חברי ועדת הכספים מתפזרים, שמחים וטובי לב על כך ששמרו על הקופה הציבורית.

אלו, כמובן, רק טעימות קלות. בספרו, "חוק פרקינסון ועוד עיונים בבעיות מנהל", מציע ההוגה הבריטי תובנות חשובות נוספות. למשל:

  1. אי אפשר להבין מי מהם האנשים החשובים בארגון אך ורק לפי דרגתם הרשמית. לעומת זאת, אפשר להבין זאת היטב מתוך התבוננות בדינמיקה של מסיבות קוקטייל.
  2. כיצד משכנעים חברי פרלמנט מתנדנדים להצביע עבור ההצעה שלך? טיפ: אין שום קשר להיגיון שבהצעה. לחבר הפרלמנט הסנילי, למשל, תאמר: "אתה נראה מצויין! ספר לי, מה הסוד שלך, זה משהו שאתה אוכל לארוחת הבוקר?" הקף אותו באנשי שלומך, הובל אותו לקדמת האולם, היכן שלא יראה את חבריו, וגרום לו לחשוב שהעניין כבר סגור ממילא.
  3. כאשר מוסד עובר לגוש בניינים מפואר שהוקם במיוחד עבורו, למשל קריית ממשלה חדשה ומפוארת, סימן שהמוסד על סף שקיעה, פירוק ופשיטת רגל.
  4. מודעות דרושים מפתות מדי לתפקידים יוקרתיים לא ימשכו מועמדים מוכשרים. לעומת זאת, הן ימשכו לא מעט סגני אלופים בדימוס שיספרו לך ש"היו בכירים בצה"ל" ושהם בקיאים ב"ניהול אנשים" ו"ניווט מערכות מורכבות."
איפה האדם החשוב בארגון? הביטו במסיבת הקוקטייל

איפה האדם החשוב בארגון? הביטו במסיבת הקוקטייל

באחד הינשופים הבאים, אולי נמשיך ונפרט, כמעשה פטריוטי, את תובנותיו של פרקינסון לתפארת מדינת ישראל, ובבניין (קריית הממשלה) בירושלים ננוחם.

      supreme_court_of_israel_compound

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יולי 27, 2013, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 35 תגובות.

  1. תענוג. חבל שלא נתת עוד השוואות לארועים אצלנו. בשוודיה בזמנו רוב החלטות הפרלמנט נעשו (בעירום) בסאונה של הגברים בקבוצה מצומצמת ולכן חברות הפרלמנט דרשו וקיבלו גישה לסאונה.
    אחד הפתרונות לבעיה הוא ליצר ועדות של טכנוקרטים הבקיאים בנושא בו הן דנות אלא ששמעתי שהנסיון לא הוכיח את עצמו.

    • מרתק מה שכתבת על הסאונה השוודית! יש לך במקרה מקור?

      הבעיה עם ועדות טכנוקרטים, כמובן, שאי אפשר ליצור ועדה כזאת לכל תחום ותחום, ובסופו של דבר הדברים צריכים להיות מאושרים בידי נבחרי ציבור – שהם לעולם לא מומחים בכל התחומים (ולעיתים קרובות אינם מומחים בשום תחום).

  2. נפלא, פשוט נפלא. 🙂 נהניתי מאד לקרוא ואז קצת בכיתי.
    מהניסיון שלי, אגב, מנהל טוב לא חייב להבין בנושאים שהוא מנהל. היכולת שלו מתבטאת בעיקר בשני תחומים: לבחור את האנשים המתאימים לתפקידים המתאימים ולדעת לקבל החלטות בצורה מיטיבית על סמך המידע שהכפופים שלו מספקים לו.

    • זה נכון מאד, ובגלל זה אני תמיד אומר שאין שום היגיון לדרישה הרגילה, שבראש משרד הביטחון יעמוד גנרל ובראש משרד האוצר יעמוד כלכלן. להיפך, סביר יותר שמומחים ותיקים יושפעו מהחברים שלהם בתוך הקליקה. המצב המיטבי, לדעתי, הוא אדם חיצוני שמגיע עם צוות יועצים מיומן שיוכל להגן עליו מסיטואציות נוסח "כן, אדוני השר" (שפרקינסון מתאר דרך אגב בהרחבה).

      • ואז השאלה מי היועצים שלך, למי הם מקורבים, מאיזו קליקה הם באים וכו'. ועדות יכולות להיות פשוט כלי של הפוליטיקאי להוריד אחריות מעצמו ולהעביר את ההחלטה ל"מומחים" – אם הן לא פשוט כלי להרגיע את ההמון ולבזבז זמן.

      • יש לי קושי עם ההערה שלך שאין הגיון שבראש משרד יעמוד אדם בקיא. ללא ספק אדם שהתחום מוכר לו, שהוא חי וגדל בתוכו מבין את התמונה טוב יותר, מבין את דברי היועצים ויכול לבחור את העצה הטובה במיוחד בביטחון שם לפעמים יש לבצע החלטות מהר ובמיוחד בכלכלה שהיא נושא מורכב. אפשר להתיחס לתגובה של ישראל לסנקציות של הגוש האירופאי על ההתנחלויות כדוגמא: הפוליטיקאים הישראלים מיד החליטו להקשות על האירופאים לסייע לפלסטינים. פוליטיקאי שעבד באירופה שיש לו השכלה אונבירסיטאית בתחום ונסיון בשטח היה לא רק נותן עצה שעסקן לא מסוגל להבין, אלא גם היה מישם אותה הלכה לפועל. נכון מומחים יושפעו מהחברים שלהם בתחום אבל גם החברים בקיאים בנושא. המוזיקאים מסתובבים ביחד ומפרים אחד את השני, בכל תחום זה ככה ולטובה.

      • הבעיה זה לא שהוא יושפע מאנשים. הבעיה היא שהוא יכול להיות קשור לכל מיני קליקות וקבוצות אינטרסים, וכמו כן – אדם שמגיע מבחוץ יכול להביא רעיונות חדשים ורעננים במקום למחזר דפוסי מחשבה של הברנז'ה. זה נכון לדעתי לכל תחום.

        המצב האידיאלי הוא שהשר יהיה אדם שלא שייך לתחום או לברנז'ה, אבל יהיה לו צוות יועצים צמוד שמורכב, בין היתר, מאנשי מקצוע. עדיף שתהיה לו השכלה כללית רחבה, אינטליגנציה ויכולת לקבל החלטות מהירות בהסתמך על נתונים.

        הייתי מוסיף שזה נכון בעיקר לתחום הצבאי-בטחוני. ברנז'ה של קצינים נוטה, באופן טבעי, למחשבה מאובנת ודוגמטית – ובמערכות כאלו חשוב שיגיעו אנשים מבחוץ שיוכלו לרענן את מאגר הרעיונות.

      • מסכים עם דבריו של דני לגבי נטייה של אנשים מקליקה מסוימת, כמו זו הביטחונית, למחזר שוב ושוב ושוב אותם רעיונות ישנים, ולעיתים – לא יעילים – עם פוטנציאל הרסני, אפילו, במקרים מסוימים.
        דוגמא אחת לכך יכולה להיות הרעיון של הפיכת צה"ל לצבא שכיר לגמרי, וביטולו לגמרי כצבא העם. האם מישהו מסוגל לחשוב על אדם אחד במערכת הביטחונית או מן המערכת הביטחונית שיכול – לא להנהיג רפורמה כזו – אפילו לא להנהיג – אלא רק "לזרום" עם הרעיון? לתמוך בו?
        מישהו כאן מסוגל לחשוב על אדם כזה שבא מתוך המערכת הביטחונית? או שיותר סביר להניח שאדם שינהיג ויבצע רפורמה כזו יהיה אדם מן החוץ?
        אבל יש יוצאי דופן. יש פוליטיקאים מגוונים, שיש להם ניסיון רב בפוליטיקה והם גם באו לאחר שנים רבות במערכת הביטחון. והם אפילו יכולים להפתיע, ולשנות את הדעות שלהם במאה שמונים מעלות. אריאל שרון וביצוע ההתנתקות שלו, מהווים דוגמא אחת לכך.

  3. מצוין.

    אני חושב שהתופעה המרתקת באמת, מבחינה היסטורית ואנתרופולוגית, היא מצב שבו הביורוקרטיה גדלה לממדים כאלו שלמעשה היא מתחילה לצבור כוח פוליטי משל עצמה ולהפוך לסוג של מעמד, ואז יש לה יכולת לבחור נציגות פוליטית שהאג'נדה הפוליטית שלה היא בעצם שימור הביורוקרטיה וגדילתה. במידה מסוימת ניתן לראות את זה אצלנו בהסתדרות, במרכז הליכוד, ברבנות ובמקומות אחרים.

    • אני חושב שהמקום החזק ביותר שאפשר לראות את זה בו הוא הצבא, ובעיקר הנגדים ואנשי הקבע. שים לב איך הרמטכ"ל עומד על הרגליים האחוריות בכל פעם שרוצים לפטר נגדים או לפגוע בתנאים שלהם. מכיר, דרך אגב, את הבלוג של רס"ב שמעון? זה בלוג פרודי על צה"ל, ואחד הפוסטים שם נוגע בדיוק בנקודה הזאת – בקשר המושחת של חוסר יעילות בין נגדים, אזרחים עובדי צה"ל ופקידות הרכש של משרד הביטחון. http://www.rasabshimon.com/stories/099

      • צה"ל הוא אכן אחד המקומות שבהם הדבר בולט, והבלוג של "רס"ב שמעון" משעשע.

        אגב, גם כאן יש ממד פוליטי. אחד ממקורות הכוח האלקטורלי של יש עתיד הוא אנשי הקבע, וניתן לראות זאת בהצבעות באזורים שבהם גרים רבים מהם. הקושי בקיצוץ בתקציב הביטחון נובע לא רק מ"תרבות הביטחון" הישראלית, אלא גם מהלובי החזק של אנשי הקבע. עובדה שגם כאשר מקצצים, קל יותר לבטל גייסות שריון וטייסות מאשר לגעת בבולען התקציבי המתהווה מתחת רגלינו בדמות הפנסיה התקציבית של אנשי הקבע.

      • כאן יש שאלה מאד מעניינת, שאני לא יכול להשיב עליה אלא רק לשער. כשאומרים "אנשי קבע", מתכוונים לקצינים ולנגדים. אני משער, למשל, שאחוז ההצבעה ליש עתיד היה גבוה בקבוצה הראשונה הרבה יותר מאשר בקבוצה השנייה. זה לא מדעי, אבל אפשר לשער שבקרב ציבור הנגדים אחוז ההצבעה לליכוד ולש"ס הוא די גבוה, וקצינים הם אוכלוסיה שונה גם מבחינת מעמד חברתי וגם מבחינת השכלה.

        השאלה היא, האם לקצינים ולנגדים יש בדיוק את אותם אינטרסים כלכליים, וחשוב מכל – האם מתן הטבה (או פגיעה) באחת מהקבוצות הללו, יגררו בהכרח, בהתאם להסכמים כלשהם, הטבה או פגיעה מקבילה בקבוצה השנייה?

    • לגבי מה שדני אמר – אני גם מניח, באמת, שיש הבדל בדפוסי הצבעה בין קצינים לנגדים. כמובן שההבדל בדפוסי הצבעה נובע מ- והוא תוצאה של- הבדלים דמוגרפיים בין שתי הקבוצות, כפי שטען דני – למשל – עם הדוגמא של ההשכלה הגבוהה. אולי אפשר להכניס לכאן אפילו נתונים דמוגרפיים כמו עדה, וזיקה לדת. אולי יתברר שנגדים יותר נוטים מספרית להיות שומרי מסורת או דתיים מקצינים?
      כמובן, אבל, שיש לקחת בחשבון את תופעת התחזקות הדת בצבא ומספר החיילים (הנגדים?) והקצינים הדתיים-לאומיים שעלה בצה"ל מאז תחילת שנות האלפיים.

      לגבי מה שנדב אמר – "קל יותר לבטל גייסות שריון וטייסות מאשר לגעת בבולען התקציבי המתהווה מתחת רגלינו בדמות הפנסיה התקציבית של אנשי הקבע" – רק נציין שהרפורמה בצה"ל חייבת להיות הרבה יותר מסיבית מאשר קיצוצי פנסיה תקציבית וקיצוצים כאלו או אחרים בכוח האדם. הרפורמה הנדרשת חייבת להיות משמעותית כזו שתכלול הפיכת צה"ל לצבא שכיר לגמרי, ממש כמו בארה"ב ושאר ארצות העולם. כי לא רק נגדים מיותרים מכבידים על התקציב הצבאי – אלא אלפי, רבבות, אולי יותר – חיילים בסדיר שפשוט מיותרים לגמרי. מפעילי ממטרות וכאלה. חיים יבין עשה על זה תכנית בכמה פרקים- "צבא העם" (חינם לצפיה ברשת). בריאיון בעיתון לאחר מכן חיים יבין אמר בדיוק מה דעתו על כל עניים "צבא העם" בישראל, וכמה זה מיותר והרסני. עופר שלח כתב על זה ספר שלם – המגש והכסף.

      • מצטער על ה'חפירה', אבל אם יורשה לי להוסיף עוד דבר אחד בקשר לדבריו של דני – "הבעיה זה לא שהוא יושפע מאנשים. הבעיה היא שהוא יכול להיות קשור לכל מיני קליקות וקבוצות אינטרסים" – כלומר, שבמקום מקצועיות ייכנסו אינטרסים אישיים וקשרים אישיים. עופר שלח כתב על זה בספרו 'המגש והכסף' (מצטט את עמירם לוין, עמוד 94):
        "אצל האמריקאים הקצין צריך למלא את המטריצה, הוא צריך הכשרה מסוימת, בציונים מסוימים, וחייב למלא איקס תפקידים במהלך שירותו. בצה"ל הכל אישי: מפקדים מליגה לאומית מביאים מפקדים מליגה לאומית, אבל ליגה א' מביאה ליגה ב' שמביאה ליגה ג'".

      • את החסרונות המשמעותיים של השיטה הישראלית כולנו מכירים. מצד שני, יש לה גם יתרונות. המערכת האמריקאית הנוקשה והמסודרת מולידה יותר מידי פעמים פקידים או קצינים בינוניים וחסרי מעוף שהם פשוט שכפול אחד של השני.

  4. היי דני
    כרגיל מאמר מצוין, נהניתי מאוד
    רציתי רק להעיר (ולא כתגובת נגד) על קיומם של מספר חוקים פשוטים ובסיסיים בכלכלה.
    לדוגמה, חוק התפוקה שולית הפוחתת, שרלוונטי לכמעט כל סיטואציה כלכלית. גם במפעל, כך גם בעבודת משרד או מטה, ככל שכמות העובדים גדלה, כך התפוקה של כל אחד מהם פוחתת ביחס לתפוקה המקורית של עובד אחד בודד, עד שבשלב כלשהו היא הופכת לשלילית. אפשר לבדוק בצורה מדעית (לו היה לנו עניין בכך או זמן פנוי) את תפוקת הנציגים שקיבלו את פנינו בנאריטה בשנת 2007, לעומת תפוקתו של נציג בודד מול מספר גדול של סטודנטים שנוחתים. אני מניח שאתה צודק וניתן היה לצמצם את כמות הנציגים שם לפחות בחצי, מצד שני חשוב לזכור שממשלת יפן קולטת אלפי סטודנטים זרים כל שנה, אם לא עשרות אלפי, ולכן יש הכרח בהתמחות ספציפית לכל עובד. זוהי נקודה חשובה שכדאי להתעכב עליה. ייצור המוני, שירות למספר גדול של פרטים, דורש הקמת מערכת גדולה ושיתוף פעולה בין כמות גדולה של עובדים. אין דרך להימלט מבירוקרטיזציה ותפוקה שולית פוחתת. זה חלק מהמציאות.
    הייתי מזכיר כאן גם את עקרון פארטו, שהוא למעשה וורסייה אחרת כללית, גנרית ומקורית יותר של תפוקה שולית פוחתת, עשרים אחוז מן הפעולות מקורם בשמונים אחוז מן הגורמים הפעילים ולהפך. את היישום של חוק זה על המציאות הפוליטית כלכלית שסובבת אותנו בעולם אשאיר לך ולקוראים להבין בעצמכם.

    • יובל,

      זה נכון ומרתק – וחוק התפוקה השולית בלי ספק פועל כאן. נדמה לי שכשאתה הגעת לנריטה, קיבלו אותך פחות עובדים מאשר אותי – זה פחת עם כל דור. וגם אם יש צורך במספר עובדים רב כדי לנהל את המערכת הבירוקרטית של הסטודנטים הזרים, ספק אם היה צורך בכולם שם בשדה התעופה.

      אני חושב שגם פרקינסון מתייחס בשוליים לחוק התפוקה השולית, אם כי באופן יותר הומוריסטי וציני. אני חושב שחלק שיעניין אותך במיוחד בספר שלו הוא הפרק שעוסק במחלת האינג'לטיטיס, על האופן שבו עובד יחיד, ממורמר, קנאי וכושל, גורם בהדרגה לשיתוק הארגון כולו אם לא נפטרים ממנו בזמן. בכלל, הספר הזה נחשב קלאסיקה בתחום הניהול, ולדעתי צריך להיות קריאת חובה לכל מי שעוסק בתחום באופן מעשי.

  5. לגבי המשפט האחרון של יובל: יותר מדויק לומר בהקשר של הפוסט הזה – 80 אחוז מן העבודה ניתן לבצע על ידי עשרים אחוז מן האנשים. או: עשרים אחוז מכלל הפקידים יכולים לבצע שמונים אחוז מהעבודה, מהמטלות שיש לעשות. לחלופין: שמונים אחוז מן הפקידים עושים רק עשרים אחוז מן העבודה. כלומר, יושבים על התחת כל היום ומעבירים את הזמן בעוד שמשכורת מכספי ציבור מרפדת את כיסם.
    אני זוכר: עבדתי פעם, לפני שנים, כמאבטח במתקן של משרד הבריאות. היה שם שעון נוכחות שמדפיסים בו שעת כניסה ויציאה. לא פעם ולא פעמיים הבחנתי בעובדים שיצאו לסידורים פרטיים שלהם ב 3 או 4 אחה"צ – וחזרו בשבע כדי "לדפוק כרטיס".

    וכל מי שהיה בצה"ל יודע עד כמה קצינים ונגדים מסוימים שם, בעלי משכורת לא רעה כלל וכלל, ישבו על התחת ורק העבירו את הזמן עד השעה חמש, מדי יום. אצלנו, למשל, רב החטיבה (תפקיד מיותר כשלעצמו), בדרגת סרן, ישב אצל רס"ר המחנה על קפה לעתים תכופות, למשך זמן ממושך בכל פעם.

    אבל יש בירוקרטיות, ויש בירוקרטיות. והשאלה שצריכה להישאל היא: למרות שבאופן כללי בירוקרטיות אינן יעילות או אינן יעילות בעליל, בכל זאת — מה היעילות של הבירוקרטיה הישראלית, על אלפי סעיפיה וענפיה השונים, אל מול בירוקרטיות אחרות? מה הופך את הישראלים ליעילים פחות מן האמריקאים, למשל? אני יודע שאתה לא אוהב את השימוש במושג "DNA" בהקשר חברתי-תרבותי, דני, אבל עובדה היא שכנראה יש בכל זאת הבדלים כאלו בין "תרבות עבודה ישראלית" לזו האמריקאית או השבדית, למשל.

    [רק מציין כי הכוונה שלי, וגם של הפוסט הזה – אני חושב, היא בעיקר לבירוקרטיות ממשלתיות, לפקידים ציבוריים – ולא לארגונים מסחריים/פרטיים, משום שלמרות שגם אלו 'נתפסים' פעמים רבות על 'עבירת' חוסר יעילות, ואף פושטים רגל לעתים בשל כך – תמיד יש להם אינטרס למקסם רווח ולהתייעל ככל האפשר, מה שארגונים ממשלתיים אינם כ"כ מתרכזים בו, ובנוסף – ברוב המקרים אינם מפסידים כספי ציבור. אמרתי 'ברוב המקרים' – משום שניהול כושל של חברה "המשחקת" בכספי פנסיה של הציבור למשל – בסופו של דבר החטאים שלה עולים, ועוד איזה עולים – הון לציבור].

    • התופעה של 80 20 קיימת לא רק בבירוקרטיות ממשלתיות.ברוב החברות הפרטיות שעבדתי בהן בתחום המחשבים 20 אחוז או פחות מהעובדים היו "מורעלים" הנשארים שעות נוספות ובפועל בצעו את רוב העבודה. השאר רק הפגינו יציאה לידי חובה.
      בארצות הברית קיימת אפליה מתקנת, וזו מחייבת חברות העובדות עם המדינה לקיים יחס מינמלי של מספר עובדים שחורים, נשים, נכים. נתקלתי בחברות שהחזיקו בתפקידי מפתח פיקטיבים באנשים שהלמו את הדרישות רק כדי לקבל יתרון בזכיה במכרזים. אשה שחורה נכה שווה את משקלה בזהב בחברה המתמחה במכרזים בטחוניים עם המדינה.
      דני, את הכתבה על הסאונה השבדתי (או אולי פינית) קראתי לפני שנים רבות, אינני זוכר את מקורה, אבל חיפשתי בגוגל "פיני סאונה פרלמנט" ומצאתי מספר התיחסויות לתופעה של מתן החלטות בפרלמנטים באירופה בסאונה.

      • ביפן יש מקבילה מאד חשובה לזה. הרבה מאד החלטות של פוליטיקאים בכירים מתקבלות במפגשים לא פורמליים, לעיתים קרובים במעיינות חמים. עכשיו, כל מי שמכיר את התענוג האלוהי של האונסן, המעיין החם היפני, יודע שזהו אחד התענוגות הנדירים בביצה העכורה של הפוליטיקה המקומית.

    • מכאן המימרה הידועה "שולמן ישלם". ארגונים ממשלתיים מרשים לעצמם להיות לא יעילים, משום שפקידיהם מניחים בד"כ שמישהו אחר כבר ישלם את החשבון. כמו כן, הסנקציות על תפקוד לקוי הן במקרים רבים לא יעילות בגלל שיטת הקביעות.

      אצלנו בבסיס היה איש קבע שנשא את התואר המהדהד "נגד רישום", עם משכורת די גבוהה. בחיי שאף אחד לא ידע מה הוא עושה בדיוק, חוץ מלטעום את אשכולות הענבים שהגיעו למטבח. את כל "עבודת הרישום" הזאת, כך נראה לי, חיילים סדירים היו יכולים לעשות בקלות עם קצת הכשרה. במקום זה, המדינה בחרה לשלם משכורת לבטלן מקצועי. וכשהיו קיצוצים באנשי הקבע, כמובן שפיטרו קודם את הנגדים המקצועיים, הצעירים והמוכשרים יותר בכל מיני נימוקים קלושים של עברות משמעת עלומות. הבטלנים הותיקים תמיד, איכשהו, נותרו על מכונם.

    • קשה לי לענות בנוגע להבדלי התרבות הארגונית בינינו לבין ארצות הברית, אבל אני מניח שמדובר לא רק במסורת אלא רק במערך מאורגן של סנקציות יעילות כלפי פקידים שכשלו. בעיקר – יש שם הרבה פחות קביעות מאשר בישראל.

  6. תודה על המאמר, מחכים ביותר. הוא בעיקר מספק טיעונים טובים בעד ליברטריאניזם…

  7. דני, "הבטלנים הותיקים תמיד, איכשהו, נותרו על מכונם" — תשובה אפשרית, לדעתי: הם משקיעים זמנם בטוויית קשרים וקומבינות, את כל שנות הוותק שלהם משקיעים בליקוקים וחברויות-אד-הוק, במקום באמת לעבוד. מה, קפה יומי/שעתי אצל הרס"ר או קצין השלישות זה לא עבודה? עקב כך, קשה יותר לפטר אותם.
    אורי, "התופעה של 80-20 קיימת לא רק בבירוקרטיות ממשלתיות" — נכון, אבל לא טענתי שזה קיים רק בבירוקרטיות ממשלתיות. למעשה, חוק פארטו חל על מליון ואחד סעיפים אחרים בחיים (ראה את הערך שלו בויקיפדיה – "פארטו, שעסק בחקר פערים כלכליים, שם לב שכ-80% מהעושר באיטליה נמצאים בבעלות כ-20% מהאוכלוסייה").
    דוגמא אחת, אישית: הייתי צריך לעשות תיקונים מסיביים לתזה שלי. כשהתייעצתי עם אקדמאים אחרים, אחד אמר לי שאת מרבית התיקונים, שמונים או תשעים אחוז מהם, אפשר לעשות בעשר-עשרים אחוז מהזמן. אך התיקונים הקשים יותר, 'הגרעין הקשה' של התיקונים, יקח לי יותר מדי זמן, ולכן לא כדאי להשקיע בו באותו המרץ. זה תקף כמובן לכל מטלה אחרת. שים לב כמובן שזה לא חייב להיות "20/80", שהרי קשה מאד לכמת דברים מופשטים כגון "יעילות" או "עבודה". זה יכול להיות גם 90-10 או 85-15 או 75-25, אבל נדמה לי שהבנת את העיקרון: מיעוט קטן של השלם אל מול הרוב המוחלט שלו.

  8. דני, "הבטלנים הותיקים תמיד, איכשהו, נותרו על מכונם" — תשובה אפשרית, לדעתי: הם משקיעים זמנם בטוויית קשרים וקומבינות, את כל שנות הוותק שלהם משקיעים בליקוקים וחברויות-אד-הוק, במקום באמת לעבוד. מה, קפה יומי/שעתי אצל הרס"ר או קצין השלישות זה לא עבודה? עקב כך, קשה יותר לפטר אותם.

    אורי, "התופעה של 80-20 קיימת לא רק בבירוקרטיות ממשלתיות" — נכון, אבל לא טענתי שזה קיים רק בבירוקרטיות ממשלתיות. למעשה, חוק פארטו חל על מליון ואחד סעיפים אחרים בחיים (ראה את הערך שלו בויקיפדיה – "פארטו, שעסק בחקר פערים כלכליים, שם לב שכ-80% מהעושר באיטליה נמצאים בבעלות כ-20% מהאוכלוסייה").
    דוגמא אחת, אישית: הייתי צריך לעשות תיקונים מסיביים לתזה שלי. כשהתייעצתי עם אקדמאים אחרים, אחד אמר לי שאת מרבית התיקונים, שמונים או תשעים אחוז מהם, אפשר לעשות בעשר-עשרים אחוז מהזמן. אך התיקונים הקשים יותר, 'הגרעין הקשה' של התיקונים, יקח לי יותר מדי זמן, ולכן לא כדאי להשקיע בו באותו המרץ. זה תקף כמובן לכל מטלה אחרת. כמובן שזה לא חייב להיות "20/80", שהרי קשה מאד לכמת דברים מופשטים כגון "יעילות" או "עבודה". זה יכול להיות גם 90-10 או 85-15 או 75-25, אבל נדמה לי שהבנת את העיקרון: מיעוט קטן של השלם אל מול הרוב המוחלט שלו.

  9. שלום רב, הסיפור התיאורטי שלך על הכור הגרעיני מזכיר לי סיפור אמיתי .
    בתחילת שנות ה-2000 הצבא הציג לאישור לוועדת חוץ ובטחון ( ואח"כ לממשלה ) את מערכת צי"ד שעלותה הייתה כ5 מיליארד דולר למשך 10 שנים , את ההצגה עשה קצין מאגף התיכנון ומחיל התקשוב , אישור התוכנית לקח כרבע שעה ועבר כמעט ללא שאלות או חילוקי דעות .
    לאחר האישור עברו לדבר הבא עפ"י הלו"ז והוא לאן להקצות 1.2 מיליון ש"ח, לא זוכר לאן אישרו את הכסף אבל השיחות לקחו כשעתיים . (סליחה על חוסר המקור)

    • פשוט מדהים עד כמה פרקינסון צדק. שמעתי מחבר תיאור דומה גם של דיון אחר בועדת הכספים, בו אישרו הוצאות במאות מיליונים אבל התווכחו שעות על הוצאה של עשרת אלפים שקלים.

  10. דני, דברים רבים שנראים לנו היום ברורים מאליהם, היו רעיונות חדשניים לזמנם. כיום כל אדם הגיוני יגיד לך שדבריו של פרקינסון מאד מובנים, אם לא מובנים מאליהם. זה לא ברור, הרי, שעל השטויות הכי קטנות מכלים את מרבית הזמן? הנה, דוגמא עדכנית ביותר, מכתבה אתמול בכלכליסט:

    כמעט שעתיים התבזבזו רק על התנגדויות על שם החוק. חוק ההסדרים נקרא השנה "שינוי סדרי עדיפויות לאומיים", אלא שכפי שציינה היועצת המשפטית של ועדת הכספים עו"ד שגית אפיק, בעברית תקינה אומרים "עדיפות" ולא "עדיפויות". במקביל יו"ר מרצ זהבה גלאון – שנכחה רק בדיונים שהציגו את תקציבי המשרדים ונעדרה מדיוני חוק ההסדרים – הציעה חלופות אחרות וביקורתיות כלפי החוק, כגון "אין עתיד למעמד הביניים" ו"פיגוע כלכלי במעמד הביניים" – שרק עיכבו את הדיונים עוד יותר.
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3608707,00.html

  11. מאחר ונושא הביורוקרטיה הצה"לית עלה כאן, הנה הכותרת הראשית ב"הארץ" היום:

    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2085457

  1. פינגבק: הקצין שסירב להתקלח: קומוטו דאייסקו וההתנקשות בג'אנג זואו-לין | הינשוּף

  2. פינגבק: ערב הסיעודית: מלכודת הירושה בממלכת הנפט | הינשוּף

  3. פינגבק: המקרה המוזר של תומס קוצ'אל: חייל הצ'יקמוק וגיוס החובה | הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: