המסגד האסור – מסע בחבל שין-ג'יאנג

שין ג'יאנג- הגבול החדש: אזור הסְפר המערבי והפרוע של צפון מערב סין, היה תמיד כור היתוך בין תרבויות ובין עמים שונים. סינים, רוסים, קירגיזים, מונגולים, קזחים ערבים ופרסים, מוסלמים, בודהיסטים וקומוניסטים, התחככו זה בזה במערבולת של מסחר, אינטראקציה תרבותית, תככים פוליטיים ואלימות, בנתיביה העתיקים של דרך המשי. הינשוף הנודד, בפעם השנייה, פותח צוהר לחבל שין-ג'יאנג, במסע מרתק עם הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית בירושלים. לכתבה הקודמת, שבעה קדושים וכלב, על ערי מדבר עתיקות, קדושים תימנים וענבים עסיסיים בחבל טורפאן, לחצו כאן.

במרכז העיר העתיקה של קוצ'א, נווה מדבר חשוב בדרך המשי וכיום עיר אויגורית-מוסלמית בצפון מערב סין,  ניצב מסגד מונומנטלי עם כיפה ירוקה בוהקת, צריחים נישאים ואולם תפילה ספון עץ , עטור בשטיחים ססגוניים ויקרים. בכניסה למסגד, ממש לפני גן עצי התות והצפצפה ודגלה המתנופף של הרפובליקה העממית של סין, עומד שלט כחול עם כתובת באויגורית וסינית, המזהירה את המבקרים באותיות קידוש לבנה:

לחברי מפלגה, פקידי ממשל, נשים וקטינים שטרם מלאו להם שמונה עשרה, אסור להשתתף בפעילות דתית.

הכניסה לחברי מפלגה, פקידי ממשל, נשים וילדים מתחת לגיל 18 אסורה - השלט ליד המסגד בקוצ'א

התפילה אסורה לחברי מפלגה, פקידי ממשל, נשים וילדים מתחת לגיל 18 – השלט ליד המסגד בקוצ'א

דרך ארוכה עברה המדינה הקומוניסטית הסינית מאז מהפכת התרבות של מאו. באותם ימים, שטפו סטודנטים משולהבים מהמשמרות האדומים גם את חבל שין-ג'יאנג, אזור שמאוכלס בחלקו הגדול במוסלמים, הציתו והחריבו מסגדים במטרה להשמיד את ה"רעיונות הישנים" של האזור ולבשר על השחר הקומוניסטי החדש. המסגדים שלא הוחרבו הפכו לדירי חזירים, צעד אידיאולוגי מכוון שנועד לרסק את יראת האלוהים והאסלאם בקרב האוכלוסייה האויגורית.         כיום, מבטיחה החוקה הסינית חופש פולחן לקבוצות הדתיות המרכזיות ברפובליקה: בודהיסטים, דאואיסטים, נוצרים ומוסלמים, אולם הקו המפריד בין פעילות דתית מותרת לבין "אמונות תפלות פיאודליות", שעודן אסורות לפי החוק, הוא דק מאד. האיזון הדתי הזה, בתוספת למתח האתני הזה בין מוסלמים, קומוניסטים ובודהיסטים, סינים, אויגורים, קזחים, מונגולים וקירגיזים, עוברים כחוט השני בחבל שין-ג'יאנג, האזור הצפון-מערבי המרתק של סין. לאורך רוב ההיסטוריה שלו, נשלט החבל בידי אימפריות וממלכות שונות, אולם מעטים הצליחו לשלוט בכל המרחב האדיר משני צדי רכס טיין-שאן (ההרים השמימיים) עד התקופה המודרנית. כתוצאה מכך, שימשה שין-ג'יאנג בחלק גדול מההיסטוריה שלה כמעין "מידל גראונד" (Middle Ground), השם שטבע ההיסטוריון ריצ'רד וייט למרחב בצפון אמריקה בו התערבבו לתקופה מסויימת בני תרבויות שונות (אינדיאנים, צרפתים, בריטים) זה עם זה ללא הגמוניה ברורה של תרבות אחת על רעותה. באותה מידה, שין-ג'יאנג היתה, ועודה, מידל גראונד שבה התערבבו בתקופות שונות סינים בודהיסטים, סינים מוסלמים (הואיי), רוסים, מוסלמים-טורקים, אויגורים, מונגולים, קירגיזים, קזחים, איראנים, ערבים ועוד תרבויות רבות ששמן נשכח.

מידל-גראונד בין תרבויות המערות הבודהיסטיות העתיקות בבזקליק, ליד טורפאן

מידל-גראונד בין תרבויות המערות הבודהיסטיות העתיקות בבזקליק, ליד טורפאן

כתווך המזרחי של דרך המשי, שימש החבל מעבר לשיירות סוחרים במשך יותר מאלף שנים, עורק חיוני למעבר סחורות מהמזרח התיכון ואירופה לסין, דרך המרחב שנשלט בידי ממלכות מונגוליות, איראניות ומרכז אסייאתיות. הוא היה גם כור היתוך דתי בין האסלאם, הנצרות, הבודהיזם, הדאואיזם והדתות הפרסיות הקלאסיות. בנווה המדבר קוצ'א שבשין-ג'יאנג ישב קומרג'יווה, הנזיר הבודהיסטי ממוצא טוֹחָארִי (עם הודו-אירופי שישב במערב שין-ג'יאנג), ותרגם את הסוטרות הקדושות מסנסקריט לסינית קלאסית. שם עבר מרקו פולו בדרכו לבייג'ינג המונגולית, ושם יצרו האויגורים הקדומים מנזרים בודהיסטיים מונומנטליים במדבר. באלף השני לספירה, נכנס האסלאם למפה הפוליטית הסבוכה של שין-ג'יאנג, והתחרה עם הבודהיזם הטיבטי על כוח והשפעה בקרב הנוודים בצפון החבל ויושבי הקבע בדרומו. ח'אנים מונגוליים, קיסרים סינים, לאמות טיבטיים ומנהיגים מקומיים מכל הסוגים התחרו על השפעה ושליטה, ורק במאה ה-18 הצליחה שושלת צ'ינג האדירה להכפיף את החבל המורכב הזה לשליטתה באופן סופי. כיום, שין-ג'יאנג הוא בבת עינה של סין העממית, מקור בלתי נדלה למחצבים יקרים ואף חשוב מכך – קרש הקפיצה לתוכניות אסטרטגיות מרחיקות לכת בתחום האנרגיה. המתכננים והדיפלומטים הסינים, כך נראה, עומלים לחדש את דרך המשי הישנה בין סין, מרכז אסיה והמזרח התיכון, רק שכעת במקום בדים יקרים אמורים לזרום בה נפט וגז טבעי. כיצד יתקדמו התוכניות הללו וכיצד תוכל ישראל, למשל, להשתלב בהן, זוהי שאלה אסטרטגית ממדרגה ראשונה שעוד ידברו בה רבות בעתיד.

היכל תפילה משוחזר במקדש בודהיסטי, בירת הקיץ של הממלכה האויגורית

היכל תפילה משוחזר במקדש בודהיסטי, בירת הקיץ של הממלכה האויגורית

            אם להודות באמת, קשה לנוסע להבין לבדו את הפסיפס המורכב הזה. מגדלי אבן עתיקים מתרוממים מבין החולות, חורבות נותנות עדות אילמת לערי בירה עתיקות ופולחנים בודהיסטיים שכוחים, מסגדים ששוחזרו בידי ממשלת סין מספרים לא רק על הדת של העדה האויגורית, אלא גם על היחסים המורכבים בינה לבין המפלגה הקומוניסטית, ובעיקר – הפסיפס האתני והאידיאולוגי המורכב, המתח בין האויגורים למתיישבים הסינים החדשים, למשל, לא נחשף במהרה לעיני המתבונן. בשנת 2008, למשל, פרצו באורומצ'י מהומות דמים. קטטה קטנה בין סינים לאויגורים בעיר גאוונג-ג'ו שבדרום המדינה, הובילה להפצת שמועות זוועה חסרות בסיס בקרב האוכלוסיה האויגורית בשין-ג'יאנג. אויגורים רבים, שהיו בטוחים שטובחים בבני עדתם בסין, זרמו לבירת החבל באוטובוסים כדי להפגין, וחוסר תפקודו של המושל הוביל למרחץ דמים שבו נהרגו יותר ממאה סינים. חמש שנים לאחר מכן, והמתח, שקיים לא ספק, כבר לא כל כך נראה על פני השטח ויש לפענחו על ידי רמזים קלים בחיי היומיום. תפילות יום השישי ההמוניות ברחובות אורומצ'י, למשל, שלא חורגות ממחסום המשטרה הסינית, שמאחוריו עומדים שוטרים חמושים באלות כבדות. מדריך התיירים האויגורי שמשבח בפני לקוחותיו את בתי הספר ובתי החולים שנותנת הממשלה הסינית לתושבים המוסלמים, ובכל זאת – מקפיד להדגיש את ייחוד עדתו כקבוצה נבדלת ומיוחדת בתוך סין. וכמובן, האיסור שחל על תושבי שין-ג'יאנג לצאת לחו"ל באופן עצמאי שלא במסגרת טיול מאורגן, על מנת למנוע יצירה של קהילות אויגורים גולות שיוכלו להתסיס את המצב בתוך החבל עצמו.

תפילות יום שישי תחת אבטחה משטרתית כבדה (ולא העזתי לצלם את השוטרים) - המסגד הגדול באורומצ'י

תפילות יום שישי תחת אבטחה משטרתית כבדה (ולא העזתי לצלם את השוטרים) – המסגד הגדול באורומצ'י

            בשביל להבין את כל הפסיפס הזה צריך מפענח, ולנו היו לפחות שלושה. הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית, מסורת נפלאה שפועלת כבר מזה זמן מה, יצא הקיץ (2013) לשין-ג'יאנג בהנחייתם של הפרופסורים יורי פינס, מיכל בירן וגידי שלח, מומחים ברמה עולמית להיסטוריה פוליטית סינית, תולדות עמי הערבה וארכיאולוגיה של סין העתיקה, בהתאמה. כך, נסיעות אוטובוס ממושכות במדבר הפכו לסמינרים מרתקים, בהם פענחו שלושת המדריכים סוגיות סבוכות רבות ושונות, מכניסתו של האסלאם לסין בימי הביניים, תולדות הממלכות הרבות בשין-ג'יאנג ויחסיהן המורכבים עם עמי הערבה, הקשר המשתנה בין שין-ג'יאנג לסין ויחסי סינים-אויגורים בחבל כיום. החוויה החזקה בסמינר נבעה, כמובן, לא רק מהמדריכים אלא משאר חברי הקבוצה, סטודנטים, מסטרנטים, דוקטורנטים ופרופסורים באוניברסיטה העברית, שכל אחד תרם ממומחיותו לסימפוניה הכללית. באוטובוס היו לנו מומחה בעל שם עולמי לראשית האסלאם, פוסט-דוקטורנט עם ידע פנומינלי על העמים הפרסיים העתיקים של מרכז אסיה, שהשפיעו עמוקות על הציביליזציה של שין-ג'יאנג, מסטרנטית שחוקרת את המפלגה הקומוניסטית הסינית כיום, גיאולוג, ארכיאולוג, מומחית לאומנות ביזנטית עתיקה וגיאוגרף של ימי הביניים. בעולם האקדמי, נדיר שיש כנס או סמינר שמכנס כל כך הרבה מומחים לתחומם תחת קורת גג אחת, בוודאי שלא לזמן רב כל כך. התוצאה היתה תובנה מעמיקה ונדירה על הקשרים בין תחומים שונים שבדרך כלל נחשבים לנבדלים ונפרדים, גיאולוגיה של הרים והיסטוריה של דתות, למשל, או בין אזורים נבדלים כאירופה, מרכז אסיה, פרס, הודו וסין. בקיצור – מבט מעמיק, נדיר וממושך לרשתות העדינות והמורכבות של החברה האנושית הגלובלית בימי קדם וכיום.

המפענחים - פרופ' גידי שלח מסביר על מנזר בודהיסטי חרב במדבר

המפענחים – פרופ' גידי שלח מסביר על מנזר בודהיסטי חרב במדבר

בין לבין, שמענו הרבה גם על סין העממית בימינו, מדיניות המיעוטים שלה, היחס שלה לאסלאם והתמודדותה עם הבעיה האוניברסלית של טרור, בדלנות ואלימות אתנית. לפני המסע, למשל, לא ידעתי שגם סין, כמו ארצות הברית, תמכה במוג'אהידין באפגניסטן ב-1979 כדי לתקוע אצבע בעין של ברית המועצות, ואף שלחה לוחמים אויגורים משין-ג'יאנג כדי לסייע להם. וכמו במקרה של ארצות הברית, פנו המוג'אהידין הללו נגד סין עצמה מאוחר יותר ויצרו תאי טרור בשין-ג'יאנג. כיום, משלבת סין, במדיניותה בחבל, זכויות תרבותיות נרחבות ואפלייה מתקנת למיעוט האויגורי בכל תחומי החיים, עם דיכוי נמרץ של כל התעוררות פוליטית. ז"ת – האויגורים יכולים להיכנס בקלות יחסית לאוניברסיטאות, להתפלל במסגדים משוחזרים ולקרוא מסמכים רשמיים בשפתם, אבל קשה להם להקים ארגונים חברתיים (כמו מועדוני ספורט המסונפים למסגדים), אפילו כאלה שנסבלים בסין עצמה.

זכויות תרבותיות, העדפה מתקנת ודיכוי פוליטי - סועדים אויגורים בשוק של קשגר

זכויות תרבותיות, העדפה מתקנת ודיכוי פוליטי – סועדים אויגורים בשוק של קשגר

            שין-ג'יאנג, כמובן, אינה רק פסיפס של תרבויות מרתקות, אלא חבל שמציע למבקר נופים מרהיבים ודרמטיים. כפי שהוזכר לעיל, המחוז נחצה במרכזו על ידי רכס הרי טיין-שאן (בסינית: ההרים השמיימים) שמחלקים אותו מצפון לדרום. הגבהים השונים של הרכס וזרימתם של נחלי הקרחונים המופשרים בפסגותיו, הופכים אותו לאחד מהאזורים המגוונים ביותר שראיתי בעולם, עד כדי סחרור כמעט. בנסיעה של כמה שעות לאורך ההרים אפשר לראות נופים מדבריים עוצרי נשימה נוסח ירדן, כולל קניונים צרים ואדומים בוהקים המוכרים למבקר מפטרה. שני פיתולים בדרך, וכבר אתה בנוף שוויצרי של נחלים תכולים וגועשים, פסגות מושלגות, אגמי הרים וכרי דשא שרוֹעים בהם הסוסים והצאן של נוודים מונגולים וקזאחים. הדרך מאגם סייראם, באזור האוטונומי המונגולי, בואכה ערבות הדשא השטוחות של צפון שין-גי'אנג, לחלק המערבי של החבל, עוברת גם ברכסים נמוכים יותר, ירוקים למחצה עם צמחייה ייחודית, המזכירים לנוסע את הנוף המיוחד של הרי הריף במרוקו. ההרים השמיימים הם, בקיצור, זיקית ססגונית המשנה את צבעיה מאדום מדברי לכחול וירוק באופן שמאתגר את העין והמחשבה – בדיוק כמו פסיפס התרבויות האנושי המורכב והמשתנה תדירות של החבל עצמו.

אני והרי טיין-שאן: ברקע, הפסגות המושלגות על רקע אגם השמיים

אני והרי טיין-שאן: ברקע, הפסגות המושלגות על רקע אגם השמיים

2013-08-16 18.37.33 2013-08-17 14.38.23

יחידה ומיוחדת בשין-ג'יאנג היא העיר קשגר, עיר אויגורית עתיקה עם עבר מפואר בואכה גבול אפגניסטן-פקיסטן-קירגיזסטן. מקשגר מערבה נפרסת דרך קראקורום, מעבר ההרים עוצר הנשימה שעובר לצד האגם השחור (קראקול) ומחבר בין סין לקירגיזסטן. הבזאר הגדול של קשגר אמנם שוחזר ושופץ בידי הממשלה, והעיר העתיקה נהרסה בחלקה הגדול, אולם מה שנשאר מסחרר בצבעוניותו. השטיחים המרהיבים, הצעיפים הצבעוניים וריחות המאכלים האויגוריים, מרק האוֹפְּקֶה הפרובוקטיבי (נזיד ראשי תיישים עם רצועות מעיים), הלחם החם והקבב הניצלה על האש מכים במבקר מכל עבר.

2013-08-19 18.36.41 2013-08-19 18.37.57 2013-08-19 18.39.20

באחד מאזורי העיר העתיקה שהשתמרו, נפלנו על מלכודת תיירים שווה. כשעלינו במדרגות בסימטה צרה, ילדה קטנה בחיג'אב ביקשה שנצלם אותה. בין לבין, היא הובילה אותנו לחדר עם כבשן גדול – שבו ליבה אבא שלה את הלהבות והראה לנו כיצד הוא מכין את הכדים וקומקומי התה הכחלחלים האופייניים לאזור. לעבודות באיכות כזאת המחיר היה זול למדי – רק עשרים שקלים לקומקום ושבעה שקלים וחצי לכוס. הכדר ובתו הקטנה לא ידעו סינית, חוץ ממספרים ומחירים. בכלל, בקשגר האוכלוסייה לא שולטת היטב במנדרינית, מעבר לרמה הבסיסית ביותר, ונראה שמדובר בעיר מוסלמית במלוא מובן המילה. נינג'ות למיניהן (נשים עטופות בניקאב המכסה את הפנים) ואף בורקות, כיסוי הפנים המלא, נפוצים הרבה יותר מאשר במקומות אחרים בסין, הלבוש המוסלמי המסורתי עדיין דומיננטי בחלקים נרחבים של העיר העתיקה, ועדיין – הדגלים האדומים של סין הקומוניסטית מושלים בכיפה. העיר החדשה, המוקפת בבניינים מודרניים וגבוהים ובמרכזה "כיכר העם" (שם נפוץ בערים סיניות) מסמלת את רצון הממשלה הסינית לשלב גם את קשגר בגל המודרניזציה שפוקד את המדינה העצומה. התוצאה היא דיסהרמוניה מסויימת, שמסמלת כי העיר עדיין נמצאת בשלב מעבר. אולי הסמל החשוב ביותר לדיסהרמוניה הזאת הוא המסגד הגדול והצהבהב של קשגר, שעומד בלב כיכר העם. בסגנונו, הוא מזכיר אמנם בית תפילה אויגורי מסורתי, והוא הגדול ביותר בחבל. אולם היכל התפילה שוחזר על ידי הממשלה הסינית, ולידו תלוי שלט גדול שמפרט את תרומתה של סין לאיסלאם המקומי, ומזהיר כי על המוסלמים של קשגר "לתמוך בהרמוניה אתנית, להתנגד לבדלנות ולפעילות דתית בלתי חוקית."

2013-08-19 19.15.17 2013-08-19 19.22.25

            בצד המערבי של החבל, עברנו בשורה של ערים גדולות וקטנות המאכלסות אויגורים, סינים ומיעוטים אחרים, לפעמים באזורים אוטונומיים קזחיים, קירגיזיים או מונגוליים. שין-ג'יאנג כולו נחשב אזור אוטונומי אויגורי, אולם חלקים מסויימים בו מוגדרים כמובלעות אוטונומיות של מיעוטים אחרים. חלקם, כמו הנוודים הקזחים, לא יושבים בערים הגדולות, אפילו בחבל האוטונומי שלהם, אלא מעדיפים עדיין לרעות את הצאן והסוסים בערבות הנרחבות, בדיוק כמו אבותיהם באלפיים השנים האחרונות. הנוף העירוני של ערים כמו גָ'מְשיר, אָקְסוּ, יין-נינג, וקָשְגָר, מעלה על הדעת בעיה אחרת – והיא בעיית הפיתוח המואץ. במאמר קודם כתבתי כבר על בולמוס הפיתוח הבלתי נשלט בסין, רשמים מטיול קודם באזורי הכפר של ההר הצהוב (הואנג-שאן) במחוז אן-הואיי. הפטישים של פועלי הבניין הולמים כבר משעה שש בבוקר עד רדת החשיכה, ובטווחי זמן קצרים להדהים לובשים אזורים כפריים נרחבים במדינה העצומה שלמת בטון ומלט. חוקרים ומשקיפים רבים, למשל לינֶט אונג, חושדים כי מאחורי הפיתוח המואץ מסתתרת שחיתות, ובעיקר – רצון של פקידי מפלגה להעלות את נתוני הצמיחה על חשבון איכות הסביבה ואפילו ההיגיון הכלכלי הפשוט. כך, נבנות במקומות רבים במדינה ערי רפאים חסרות היגיון כלכלי, תופעה שיוצרת בועת נדל"ן שמרה תהיה אחריתה. שין-ג'יאנג עצמה היא יעד לפיתוח מואץ, במיוחד בשל החלטתה של ההנהגה הסינית, כתגובה למשבר הכלכלי של סוף שנות התשעים, להעביר את מוקד הפיתוח למערב הרחוק והנחשל. בין לבין, אזורים היסטוריים ועתיקים רבים נחרבים ומוחלפים בבניינים חדשים, קניונים נוצצים, פארקים עם מזרקות ומדשאות ירוקות. קשגר, העיר העתיקה של דרך המשי, היא אחת הדוגמאות הכואבות ביותר לפיתוח מהיר מהסוג הזה. היו כבר משקיפים ציניים שאמרו שכיום, בעידן הקפיטליזם הסיני, נחרבים יותר מבנים היסטוריים ועתיקים מאשר בזמן בולמוס ההרס וההשמדה של מהפכת התרבות בשנות השישים.

תוצאות הפיתוח המואץ - כיכר העם בקשגר

תוצאות הפיתוח המואץ – כיכר העם בקשגר

בחלק מהערים העתיקות שומרו אמנם רבעים עתיקים, ותושבים הורשו להישאר בהם כדי לשמר את מרקם החיים עבור התיירים, אולם המקומות הללו נראים לעיתים כמו מוזיאונים יותר מאשר כמו שכונות אמיתיות. כשחולפים על פני הערים הללו, נקלעים לדילמה אמיתית. מחד, חבל על ההיסטוריה שנמחקת ומרקם החיים שאובד. מאידך, תנאי החיים של התושבים בערים ההיסטוריות וברבעים העתיקים של דרך המשי היו ועודם קשים ביותר, מושפעים, למשל, מהיעדר של סניטציה ותשתיות בסיסיות. האם הרבעים החדשים, שמוקמים בערים העתיקות לשעבר בתוך שנים ספורות, לא מספקים לתושבים הללו תנאי חיים טובים יותר? ומה דעתם של האזרחים עצמם? יש לציין שגם ה"שחזור" של אתרים עתיקים שנבחרים לשימור, כמו מקדשים ומסגדים, הוא לעיתים קרובות שם קוד לבנייה מחדש, כפי שהמפתחים מדמיינים שהאתר נראה פעם. מסגד עתיק ליד הגבול הקזאחי, למשל, שנחרב בעבר ברעידת אדמה, נבנה על ידי הממשלה מאריחי תנור רוסיים כחולים, רק כי שמעו שהוא היה כחול פעם.

שיחזור או הזייה? המסגד ה"עתיק" ליד הגבול הקזאחי

שיחזור או הזייה? המסגד ה"עתיק" ליד הגבול הקזאחי

ובכל זאת, לצד ההכרה בשחיתות, האכזריות והברוטליות של הפיתוח, אי אפשר שלא להתרשם מממשלה שהצליחה, בפעם הראשונה מזה מאות שנים, להוציא אחוז כל כך גדול מהאוכלוסיה הסינית מהעוני, ומיכולתה לבנות ערים חדשות, רכבות ותשתיות בזמן קצר כל כך. לישראל, מדינה שבה נדרשות עשרות שנים כדי לבנות רכבת קלה אומללה באזור המרכז, יש בהחלט מה ללמוד מהסינים. לכן, הצטערתי כל כך כשהממשלה שלנו דחתה, ביהירות וקלות דעת מאין כמותן, הצעה של חברה סינית לבנות מאות דירות זולות בארץ הקודש וכך לסייע בפתרון מצוקת הדיור בישראל. ההצעה נדחתה ללא בדיקה כלשהי, וראש הממשלה נתניהו לא מצא אפילו זמן להיפגש עם נציגי החברה במהלך ביקורו בסין. הרושם שלי הוא, שהעניין כולו הוכשל בידי קבלנים מושחתים שמרוויחים היטב מהסחבת הישראלית – חשד שאני מקווה שמישהו יבדוק בעתיד הקרוב.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוגוסט 31, 2013, ב-הינשוף הנודד ותויגה ב-, , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. אומרים שקנאה זה משמין. בטח עליתי עכשיו עשרה קילו

  2. נו, אז בלתי אפשרי לנוסע העצמאי לפענח את הפסיפס בעצמו, והוא צריך אי אילו 'מומחים בעלי שם עולמי' מסמינר אוניברסיטאי שיעשו עבורו את העבודה? או שאולי אתה פשוט לא יודע איך לנסות?

    יכול להיות שאם במקום טיסה, היית בוחר להגיע לטורקיסטן המזרחית כמו שרוב המקומיים עושים זאת – בקרון ישיבה ברכבת – היית יכול לראות איך הקרוןמתחלק בדיוק באמצע בין חלק אויגורי לחלק סיני. וכשכל פעם היתה איזושהי אינטראקציה בין שני חלקי הקרון – למשל בויכוח על מקום – הטונים ישר היו עולים והעוינות היתה מורגשת.

    או אולי אם במקום לנסוע באוטובוס תיירים עם כל מיני 'מומחים' היית נוסע באוטובוס מקומי. היית רואה איך הנהג הסיני עוצר לכל סיני בדרך, אבל חולף בשעטה על פני האויגורים שרוצים לעלות לאוטובוס, וזאת למצהלת כל הסינים באוטובוס.

    יפה שהמדריך שלכם משבח את ממשלת סין על בתי הספר והמרפאות שהיא מקימה. חבל רק שלא נכנסת לבדוק כמה מן הרופאים, האחיות או המורים הם אויגורים, והאם הממשלה עושה איזשהו מאמץ להעלות את רמת ההשכלה של האוכלוסיה המקומית כדי שתוכל למלא תפקידים כאלו בקהילה של עצמם. או שאולי פשוט יותר נוח לממשלה לשלוח סינים למלא את כל התפקידים החשובים והמשפיעים במחוז, גם כדי לחזק את ההשפעה והכוח שלה על האוכלוסיה האויגורית, תוך כדי נסיון להפוך אותם במיעוט בארצם שלהם?

    ואולי גם במקום לתהות מה דעתם של האזרחים עצמם על הבתים החדשים שהממשלה מספקת להם, היית באמת עושה את המאמץ ויושב עם כמה מהם לשיחה כדי ללמוד על הנושא? יכול להיות שהיית מגלה את התסכול, את חוסר שביעות הרצון שלהם מן הדבר, ואת חוסר האונים שביכולת להתמודד עם ממשלת סין.

    מצחיק שאתה כותב על כל התוכניות הגרנדיוזיות למחוז, על ניצול המשאבים ע'י ממשלת סין, על הרס מורשת התרבות ועדיין מתעקש לקרוא למקום 'מחוז אוטונומי' בלי להבין שה'אוטונומיה' היא בשם בלבד, ובפועל יש בטורקיסטן המזרחית ובשאר איזורי המיעוטים בסין שלטון ביד ברזל של הממשלה. אולי גם היית מצליח להבין שההתפרעות (המיותרת והרצחנית בפני עצמה) היא לא תוצאה של תפקוד לקוי של מושל המחוז כי אם תולדה של עשרות שנים של ניצול וזלזול של הסינים כלפי המיעוטים שחיים בארצם.

    עצה קטנה (ולא, אני לא מתנצל על הנימה השחצנית): אולי בפעם הבאה שאתה מנסה להבין את המורכבות של מקום כמו טורקיסטאן המזרחית, או את המורכבות של יחסי הסינים עם המיעוטים השונים בסין, אל תסע עם חבורת ליצנים שמכונים 'מומחים בעלי שם עולמי'. תסע עם אנשים שבאמת היו בשטח, ושבאמת בקשר עם האוכלוסיה המקומית. תגלה שלצד ההתפעלות (המוצדקת בפני עצמה) של הוצאת אנשים רבים כל כך ממעגל העוני, תמצא גם זעזוע עמוק מהרס תרבויות ומורשת בנות אלפי שנים של אוכלוסיות חסרות אונים להתמודד עם הכוחות והלחצים שמופעלים עליהם.

  3. זאק, תודה על הנוסטלגיה! הזכרת לי איזה כנס שהייתי בו לפני שנות דור, שעסק בנושא שונה לחלוטין – הפרטיזנים בברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך הכנס, בו דיברו מומחים לנושא, קם איש מבוגר והתחיל לצעוק על המרצה: "אני הייתי שם! אני הייתי פרטיזן! ואתה לא יודע על מה אתה מדבר!". לאף אחד לא נעים להתעמת עם פרטיזנים וניצולי שואה, והמנחה החליק את זה איכשהו. אבל מה שבאמת היה צריך לומר לאותו האיש הוא: "לא, אתה לא יודע יותר טוב ממומחים. היית ביחידה מסויימת, בתנאים מסויימים, אין ולא היה לך מידע כולל על המתרחש בכל החזית ובוודאי שלא על ההקשרים הצבאיים, הפוליטיים וההיסטוריים. עדות הראייה שלך רבת ערך וחשובה, אבל חייבים להצליב אותה עם עשרות ומאות עדויות אחרות, סטטיסטיקות ומחקרים כדי לקבל תמונה אמינה וכוללת."

    זה בדיוק המקרה שלך. בכמה רכבות היית? בכמה אוטובוסים? אני הייתי ברכבות שינה, חלקן ארוכות מאד, בכל רחבי סין, כולל באזורי מיעוטים, וגם בשין-ג'יאנג נסעתי באוטובוסים מקומיים בזמן שלא הייתי עם הקבוצה. דרך אגב, בכל האוטובוסים שלקחתי הנהגים עצרו דווקא לאויגורים, אפילו במקומות ללא תחנה רשמית. גם דיברתי עם אויגורים בשטח ללא תיווך של מדריך, ושמעתי דברים מאד שונים מאלה שאתה שמעת (למשל, שביעות רצון מתוכניות הבנייה של הממשלה). מכיוון שאני דובר מנדרינית, גרתי תקופה מסויימת בסין, וגם למדתי עם סטודנטים סינים בכמה מקומות אחרים בעולם, היתה לי התנסות אישית לא דלה במיוחד בממלכת המרכז. ובכל זאת, לא הייתי מעז לקבוע מסמרות, בוודאי שלא בטון שחצני שכזה, רק על סמך ההתנסות האישית שלי. אותם החוקרים שאתה לועג להם כל כך היו באזור עשרות רבות של פעמים, בכל אמצעי התחבורה האפשריים, וצברו גם הם ניסיון אישי עשיר. אבל הם, בניגוד אליך ואלי, מסתמכים גם על סטטיסטיקות, סקרי דעת קהל, מחקרים בשפות שונות ושנים רבות של מעקב אחרי האירועים. כמובן שאין לסמוך על אף אדם באופן מוחלט, אבל הפרספקטיבה שלהם רבת ערך וחשובה להבנת הנושא. ראוי להקשיב להם בתשומת לב.

    ובאשר לנושא עצמו, מספר נקודות בקיצור נמרץ:

    1. כמה מהרופאים, המורים והאחיות הם אויגורים? מה ממשלת סין עושה להעלאת רמת ההשכלה בחבל? אולי לא מספיק, אבל זו עובדה שיש אפלייה מתקנת נרחבת מאד בחבל שין-ג'יאנג, מקומות רבים בבירוקרטיה ובשירות הממשלתי שמורים לאויגורים, כמו גם מקומות באוניברסיטאות. יש גם אוניברסיטאות שלמות שמלמדות בשפה האויגורית, כולל אוניברסיטה אסלאמית רשמית שהוקמה בחבל ששולחת את בוגריה לאל אזהר, במימון ממשלת סין. גם באוניברסיטאות אחרות ברחבי סין שמורים מקומות לאויגורים, והם מקבלים הקלות בבחינות הכניסה. לגיטימי בהחלט לטעון שיש צורך ביותר אפלייה מתקנת – לא לגיטימי לטעון שאין כזאת. הלוואי שהציבור הערבי בישראל, למשל, היה זוכה למידה של אפלייה מתקנת כפי שזוכים לה האויגורים בסין.

    2. מצד שני, אם היית קורא בתשומת לב את הפוסט, היית מבחין שהדגשתי את הדיכוי הפוליטי בשין-ג'יאנג. כתבתי, למשל, שלאויגורים לא מרשים ביטוי פוליטי כפי שמרשים לסינים. מועדוני ספורט המסונפים למסגדים, למשל, נסגרו בידי הממשלה, בעוד שכנסיות אוונגליסטיות לא חוקיות בסין עצמה נסבלות בשתיקה. סין בהחלט מושלת ביד ברזל בחבל. מצד שני, האוטונומיה היא ממשית יותר באספקט התרבותי – בעיקר בשל העובדה שאויגורים זוכים לתפקידים בכירים מאד בחבל (ע"ע סגן מזכיר המפלגה, תפקיד רב עוצמה במיוחד) ושכל מסמך רשמי בו נכתב בשתי השפות, סינית ואויגורית. כך, אויגורי יכול לתקשר מול הממשל אך ורק בשפת אמו – דבר שאי אפשר לומר על הרבה מאד מיעוטים בעולם. ואכן, אויגורים רבים בחבל אינם שולטים כלל בשפה המנדרינית. מבחינה מסויימת, ואני יכול להרחיב אם תרצה, המדיניות של ממשלת סין העממית שואבת לא רק ממסורות סובייטיות מסויימות (בעיקר משנות העשרים של המאה העשרים) אלא גם, באופן מסיבי, ממדיניות המיעוטים של שושלת צ'ינג בשיאה.

    3. הזכרתי בפוסט גם את הדילמה הקשורה בתוכניות הפיתוח של הממשלה. אין ספק שמדובר בהרס של נכסים תרבותיים – יש האומרים שיותר מבזמן מהפכת התרבות. אבל מצד שני, כשאתה רואה את תנאי החיים באזורים העתיקים יותר, ואת תנאי החיים בערים החדשות – אין ספק שמדובר בשיפור עצום באיכות החיים של האוכלוסיה. אתה עצמך הודית שהממשלה מוציאה המוני אנשים, אויגורים וסינים כאחד, מעוני מחריד. מי שמכיר את ההיסטוריה הסינית יודע שאף משטר סיני בעבר לא הצליח לעשות זאת, בוודאי שלא בכזה היקף. נראה לי שבשנים האחרונות הממשלה מתאמצת לשחזר נכסי תרבות יותר מאשר בעבר. מה איכות השחזורים הללו וכמה הם דומים למקור- זו כבר שאלה אחרת.

    ולסיכום, זאק – נמנעתי מלהתייחס לגסות הרוח ולטון השחצני שלך, ועניתי לעניין. שים לב שקו העריכה של הבלוג הזה דוגל בשפה נקייה ובטון ענייני, כדי להימנע מחילופי עלבונות שלא מובילים את הדיון לשום מקום, וקח את זה לתשומת לבך כשאתה מגיב כאן. אין לי שום בעיה עם העובדה שאימצת את הנרטיב האויגורי הבדלני על קרבו וכרעיו (ע"ע הכינוי "מזרח טורקסטן") – זה בפני עצמו לגיטימי לחלוטין, אם כי דעתי שונה.

  4. כתבה מאד מהנה ומאד מאלפת, למעלה מ 10 שנים שאני מסתובב בסין וממש תענוג להתחלק בחוויות מאלפות שכאלו. גם התשובה שלך לזאק מאירה את הנושא. בדרך כלל אני נאלץ להתמודד עם בורים שש להם איזה תענוג נירוטי להעביר ביקורת קטלנית ולא מאוזנת על הממשלה הסינית. טוב לשמוע מישהו שמתאר את המציאות.

  5. דני

    ראשית, בנוגע לשם, אני מכנה את המקום 'טורקיסטאן המזרחית' לא מתוך אימוץ של עמדות בדלניות אלא מהסיבה הפשוטה שזהו השם ההיסטורי של המקום שמקובל על תושביו ולא שם זר שנכפה עליהם. גם אתה מכנה את העיר השנייה בגודלה 'קשגאר' בשמה האויגורי ולא 'קאשי' בשמה הסיני, זה לא מצביע על שום הכרה בנטיות בדלניות.

    את נושא האוטונומיה אני עדיין לא מבין. ממשלת סין מנהלת כל דבר במחוז, מיישבת בו סינים האנים ממחוזות אחרים, מנצלת את המשאבים שלו לצרכיה, מבצעת בו ניסויים גרעיניים ועוד ועוד. אז האם העובדה שלאויגורים מותר לדבר ולכתוב בשפה שלהם מצביע על איזושהי אוטונומיה? אני לא יודע מה הסובייטים או שושלת הצינג הגדירו בתור אוטונומיה. נראה לי שהסתכלות אובייקטיבית תראה שהאוטונומיה קיימת רק בשם, ובפועל המצב הוא בדיוק ההיפך.

    נכון שאויגורים מאיישים תפקידי מפתח בממשלת המחוז, כמו מיעוטים אחרים בשאר המחוזות ה'אוטונומים' של סין (גואנגשי, טיבט, מונגוליה הפנימית ואם אני זוכר נכון נינגשיה). ברור לך כמובן שמדובר בבכירים במפלגה הקומוניסטית הסינית ומייצגים את האינטרסים שלה, ולא באנשים שנבחרו ע'י תושבי המחוז ומייצגים את העם כמו באוטונומיה אמיתית.

    להסתובב בסין יצא לי לא מעט. כאשר אתה מגיע לאיזורים 'אוטונומים' של היאו, הז'ואנג, הדונג, המיאו, הבולנג, הדאי, הבאי, הליסו, הדולונג או הטיבטים (אם להזכיר רק כמה) ובכל מקום אתה מקבל אתה חווה את אותם החוויות, רואה את אותן התופעות ושומע את אותם הסיפורים, אתה מתחיל לקבל הכרה של מדיניות מכוונת ודורסנית.

    רק לפני חודש חזרתי מדולונג ג'יאנג שביונאן. ממשלת יונאן סוללת כביש חדש לעמק שיחבר אותו לשאר המחוז ויהיה פתוח כל השנה. לקראת מסת התיירים הסינית שהולכת להגיע, הם החליטו לעקור את כל בני מיעוט הדולונג מהכפרים הישנים שלהם כך שחס וחלילה הסינים לא יתוודעו לכך שעדיין קיים עוני במדינה שלהם. הם משוכנים ב'וילות' חדשות שתקועות כמו גידול באמצע הג'ונגל. לא עוזרת העובדה שלאנשים איןמשום מושג איך לתחזק את הבתים החדשים, שקהילות שלהם נקרעות, ושלאף אחד מהדולונג אין רצון להיות חלק מהמהלך ההזוי הזה. הממשלה החליטה לרמוס תרבות של עם שלם, ועם זה צריך לחיות.

    העובדה שאדם, מוסד או מדינהמבצעים מעשים טובים או מנהלים מדיניות מוצלחת לא מכפרת על העובדה שבד בבד הם מסוגלים גם לבצע מעשים נבזיים או לנהל מדיניות נפשעת. אפשר וצריך לתת קרדיט לממשלת סין על ההצלחות שלה ובאותו הזמן לבקר אותה על הפשעים שלה. והיחס שלה למיעוטים הוא בעיני פעמים רבות פשע.

    • זאק,

      מעניין שאתה משתמש בשם "אויגורים", למרות שגם זה שם מומצא לחלוטין. כלומר, היתה ממלכה בודהיסטית בימי הביניים שנקראה הממלכה האויגורית, אבל כשם לאומה ששוכנת היום בשין-ג'יאנג, הוא הומצא ע"י החבר סטלין באמצע המאה ה-20. לפני כן, איש לא קרא לעצמו אויגורי. מצד שני, השם שין-ג'יאנג נמצא בשימוש ע"י הסינים מתקופת אמצע שושלת צ'ינג (אאל"ט), ובני האן יושבים במחוז עוד מתקופת שושלת האן, בוודאי שמתקופת שושלת טאנג. גם השלטון הסיני על חלקים מהחבל (לא על כולו, כמובן) החל לפני כאלפיים שנה. כך שהנטייה לראות בשין-ג'יאנג מחוז אויגורי כבוש שאין לסין חלק ונחלה בו היא פשטנית מדי. האזור תמיד היה פסיפס של לאומים, סינים, טורקמנים, מונגולים, קזאחים ואחרים, שנשלט על ידי ממלכות ואימפריות שונות, ביניהן האימפריה הסינית.

      כשאתה אומר "ממשלת סין", למה אתה מתכוון? בסין אין ממשלה אחת, בסין יש ממשלות. יש את הממשלה המרכזית, ויש את הממשלות האזוריות, כמו ממשלת שין-ג'יאנג, שיש בידיהן אוטונומיה נרחבת. מי שמכיר את הדינמיקה הפוליטית בסין יודע שהיחסים בין הממשלות האזוריות לממשלה המרכזית מורכבים יותר מאשר הנחתת פקודות לכפופים. גם דעת הקהל היום חשובה הרבה יותר מאשר פעם. בשנים האחרונות, למשל, ברוב הפעמים שדי אנשים מפגינים כנגד פתיחת מפעל מזהם, המפעל פשוט לא נפתח (או שפתיחתו נדחית במספר שנים).

      בוודאי ששין-ג'יאנג, כמו שאר מחוזות סין, נשלטת על ידי המפלגה הקומוניסטית. אבל אויגורים שותפים במפלגה הזאת. האוטונומיה שלהם היא כמובן תרבותית, לא פוליטית, ואני לא חושב שזכויות תרבותיות ולשוניות הן דבר שאפשר להקל בו ראש. הרי מיעוטים אחרים, בוודאי במדינות לא דמוקרטיות, לעיתים סובלים מלחצים כבדים להפסיק לדבר בשפתם ולנטוש את תרבותם. תסתכל מה קורה עכשיו בבורמה, שעוברת דמוקרטיזציה, והמיעוט המוסלמי שלה עובר טיהור אתני, אם לא גרוע מזה. זה לא המצב בשין-ג'יאנג. אני מסכים איתך שאין דמוקרטיה בשין-ג'יאנג כמו שאין דמוקרטיה בשום מקום בסין. יש אוטונומיה במובן שלשלטון המקומי, שנשלט בחלקו על ידי אויגורים, יש סמכויות מול השלטון המרכזי, וקולו נשמע. אני חושב שהמחקר החדש גם מראה, בכל חלקי סין דרך אגב, שבמקרים רבים השלטון המקומי במחוזות השונים מחובר לאינטרסים מקומיים ואזוריים לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר לאינטרסים הארציים של המפלגה. מחקרים חדשים על מונגוליה הפנימית ומחוז גאנסו, למשל, מראים שבמקרים של סכסוכים על אדמות, הממשלות המקומיות נוטות לעיתים קרובות להסתמך על בוררות מסורתית של לאמות לפני שהן משתמשות בהליכים החוקיים שמציע להן השלטון המרכזי.

      בפוסט המקורי כתבת שהמחוז סובל מ"הזנחה של שנים", אבל המציאות היא הפוכה בדיוק. מאז סוף שנות התשעים, המחוז נהנה מתשומת לב מוגברת של הממשלה המרכזית, מהשקעות חסרות תקדים ומפרוייקטים של בנייה, תעסוקה ואפלייה מתקנת. המדיניות האחרונה חשובה במיוחד, משום שהאויגורים נהנים מגישה מוגברת לאוניברסיטאות ומוסדות חינוך, בין אם בסינית ובין אם באויגורית.

      אני מסכים איתך כמובן שלפיתוח הזה יש צד שלילי מאד, כמו לכל תוכנית של פיתוח מואץ. בוודאי שמעבר למודרניזציה כרוך במתחים תרבותיים קשים מאד, באובדן כואב של הקיים ובהתפרקות של מבנים חברתיים קיימים. הרי הן היפנים ב-1868 והן הסינים עצמם לאורך כל המאה העשרים חוו בדיוק את אותו דבר, ובכל זאת, זה תנאי להתחמקות ממלכודת העוני ולכניסה לעולם המודרני. האם ממשלת סין יכולה לבצע את הדברים ביתר רגישות ובפחות אכזריות? בוודאי – אבל סין אינה מקום עדין ומעולם לא היתה.

      את הדוגמא של הדולונג אינני מכיר ולכן קשה לי להתייחס אליה.

      לסיכום, אני מסכים איתך שיש אורות וצללים במדיניות הנוכחית של סין בשין-ג'יאנג, אבל לדעתי הדגשת את הצללים יתר על המידה וראוי להדגיש גם את האורות.

  6. בנוגע לסמנטיקה רק הערה אחרונה. לא בדקתי, אבל אני בטוח שהשם שיזנג הוא עתיק יותר ובשימוש רב יותר מהשם טיבט. וגם מי שגר באי שממזרח למחוז פוג'יאן הוא אזרח הרפובליקה של סיןולא של טאיוואן. ולמרות זאת, בתיאור המקומות הללומשתמשים במונחים טיבט וטאיוואן, כי אלו השמות ההיסטוריים של המקום וכי ככה תושבי המקוםמעדיפים. אם אתה בוחר להשתמש בשמות המקומיים לתיאור ערים ומקומות במחוז – אורומצ'י (שהוא בכלל שם במונגולית) ולא וולומוצ'י, טורפאן במקום טולופאן וקשגאר במקום קאשי, לאברורה לי מדוע ההמנעות מהשימוש בשם המקומי גם לתיאור הממוז.

    אני חושב שלצופים מערביים (גם כאלו שמנוקטים עמדה כמוני) יש יכולת להבין את המורכבות ההיסטורית, התרבותית והפוליטית של איזורים שנוייםמבמחלוקת, וזאת הרבה יותר מסינים שבאים בגישה של 'כל מקום שבו דרכנו הוא חלק מהאימפריה שלנו, והאם הברברים המקומיים לא מסכימים אז מחובתנו לחנך אותם להיות אזרחים צייתנים וטובים'. תסביר על המורכבות של מקום כמו טורקיסטן המזרחית ואני אבין (גם אם לא בהכרח אסכים). תסביר לסיני שההיסטוריה של טאיוואן למשל היא אוסף של כיבושים ושלטון זר, החל בהולנדים וכלה בגואומינדנג וזאת עד לדמוקרטיה שהשיבה את השלטון לידי העם הטאייואני והוא ישר יסתכל עליך כמו על סוכן אימפריאליסטי שבא לפגוע באזרחי סין הגדולה.

    בשום מקום לא כתבתי על המחוז שהוא סובל מ'הזנחה של שנים' ולו מהסיבה הפשוטה שזה לא נכון.כתבתי שניצול וזלזול של הסינים במיעוטים גורמים לעוינות ובסופו של דבר לאלימות. יכול להיות שלא הסברתי את עצמי טוב. כשנעצרתי לא מזמן במחוז זאיו שבטיבט, אחד השוטרים שימש בתור מתורגמן לאנגלית . הוא סיפר לי שהוא למד באוניברסיטת צ'ינגדאו יחד עם עוד ארבעה טיבטים. אז אולי הסטטיסטיקה תראה על איך חמישה טיבטים קיבלו מלגות על חשבון הממשל ללמוד באוניברסיטה מצויינת. היא לא תראה איך באמצע הלילה הם היו מתחברים באמצעות vpn ליוטיוב, פייסבוק ואתרים של טיבטים גולים כדי ללמוד (כלשונו) על השקרים שההממשלה מספרת להם. היא לא תראה איך למרות שסיים תואר בהצטיינות הוא לא יכול למצוא עבודה בלהאסה או בכל עיר מרכזית אחרת ונאלץ לנדוד לעיר בשולי טיבט לשרת ממשלה וחוקים שהוא לא אוהב רק כי זאת הדרך היחידה שלו לחסוך קצת כסף. היא לא תראה את התסכול שלו מכך שבאיזורים הסינים של טיבט אף אחד לא מוכן לקבל אותו או לשרת אותו, מכך שהארץ שלו מיום ליום מתמלאת ביותר ויותר שוטרים וחיילים, מכך שההורים שלו היו חייבים להחביא תמונות של הדלאי לאמה מחשש לפשיטה משטרתית. ואז בסופו של יוםמגיעה ההתפרעות האלימה וחבל כל כך, כי אילו הן הסיבות לכך ולא איזה תפקוד לקוי של פקיד כלשהו.

    את הדולונג כמובן הבאתי בתור דוגמא. באותה מידה אילו היו יכולים להיות כפרים בני מאות שנים במחוז גוייז'ו שתוכניות פיתוח של ממשלת המחוז קובעות שכל התושבים יצטרכו להיות מגורשים מבתיהם שהם ואבותיהם בנו וזאת רק כדי להפוך את המקום לפארק תיירות סיני. או הדאי ביונאן שגורמי ממשל ותיירות ביקשו מהם להתלבש בבגדים מסורתיים לפי דרישה רק כדי לספק קבוצות תיירים מאורגנות. או הטיבטים בזאיו שאמרו והראו לי בדיוק מה הם חושבים על הסינים, למרבה תדהמתי גם מול המשטרה שליוותה אותי. במקומות שהם פחות מתחת לרדאר מגלים תופעות כאלו שהן סימנים למדיניותחולה במקרה הטוב ונפשעת במקרה הרע.

    אז כן, אני מזדהה עם דרישות של מיעוטים בסין ליותר אוטונומיה ופחות התערבות ממשלתית בעינייניהם. ואני חושב שניתן גם להשיג פיתוח כלכלי וגם לשמור עלמורשת תרבותית עשירה יותר בדרך כזו כך שגם לא תפגע בשלמות הטריטוריאלית והאינטרסים של סין. ולצערי, הממשלה הסינית פועלת בכיוון אחר לגמרי שמגיע מזלזול והתנשאות. ולכן לדעתי ראוי להדגיש גם את הצללים כפי שהגדרת זאת. נראה לי שבסופו של דבר נסכים שלא להסכים.

    • אני חושב שהויכוח הסמנטי הוא די מיותר. אני באופן אישי משתמש בהגדרות הרשמיות כרגע בסין. הרי השמות הרשמיים של הערים הם כפולים, בהיותו של שין ג'יאנג מחוז אוטונומי. גם קאשי וגם קשגר הם שמות שנמצאים בשימוש רשמי בסין. לעומת זאת, השם טורקסטן המזרחית אינו שמו של המחוז כרגע. אבל אין לי בעיה אם מישהו בוחר לקרוא למחוז אחרת.

      כמו שבוודאי הבנת, אני רחוק מאד מלהיות לאומן סיני. אני תומך בעצמאות טייוואן, ובויכוח על טיבט, נוטה לצדו של הדלאי-למה יותר מאשר לצדם של הסינים. בוודאי שאתה צודק שהתפיסה הסינית הפשטנית, כאילו כל שטח שהיה בבעלותה של שושלת הצ'ינג (לבד ממונגוליה החיצונית) הוא "חלק בלתי נפרד מהמולדת" בארבעת אלפים השנים האחרונות, היא מגוחכת למדי. לעומת זאת, גם הגישה האויגורית הלאומנית, שמציגה את שין-ג'יאנג כמולדת האבודה ואת הסינים כפולשים, מגוחכת ופשטנית באותה מידה. בני האן אינם "מתנחלים" אלא חיו באזור באלפיים השנים האחרונות, והם "ילידים" לא פחות מהאויגורים. הזהות האויגורית עצמה היא הינדוס של המאה העשרים, שמקורו במדיניות הלאומים הסובייטית, וסין שלטה עם הפסקות בחלקים נרחבים של שין-ג'יאנג מימי שושלת האן והלאה. בניגוד לטיבט, שלה יש מנהיג מוכר אחד, שין-ג'יאנג מעולם לא היתה ישות פוליטית עצמאית ומאוחדת. התרופפות של השלטון הסיני עלולה, לפיכך, להביא בוודאות גבוהה מאד לכאוס, מלחמות אזרחים, התרוששות כללי של האזור וסבל אנושי בל יתואר – ועוד לא הגעתי בכלל לארגונים הפונדמנטליסטים שעלולים לנצל את המצב הזה לתועלתם.

      בנוסף לכך, לדעתי עדיף למיעוטים שהשלטון הסיני הנוכחי ישאר סמכותי. לאור ניסיון העבר של מדינות אחרות, מהאימפריה ההבסבורגית ועד ליגוסלביה ובורמה, דמוקרטיזציה עלולה להביא להרעה חדה במצבם של המיעוטים. פרלמנט נבחר, שיהיה נתון לגחמות הרוב ההאני, יתייחס בסבירות גבוהה לשין-ג'יאנג כחצר אחורית מוזנחת – וגרוע מכך – עשוי לתמוך בגורמים גזעניים בקרב האוכלוסיה ההאנית המקומית כנגד המיעוטים, במקום לרסן אותם כפי שעושה השלטון הנוכחי. שים לב שחשוב להפריד בין יחס השלטון למיעוטים, ליחס האוכלוסיה הסינית המקומית כלפיהם. ההבאה המסיבית של בני האן מקורה לא ברצון לדכא אלא באינטרסים של פיתוח. כשאתה פותח מפעל, למשל, או מלון חמישה כוכבים, ברור שעדיף כלכלית להביא צוות מנוסה מסין מאשר להשתמש באוכלוסיה המקומית, למשל.

      כרגע המצב בשין-ג'יאנג, כפי שאני רואה אותו, הוא שילוב של אפלייה מתקנת מהותית, נרחבת מאד, לדיכוי פוליטי, כפי שהסכמנו שנינו, מצב שאורות וצללים משמשים בו כערבוביה. אם תקרא בזהירות את הפוסט שלי, תראה שהדגשתי את הדברים גם שם, ואף קישרתי למאמר קודם שלי, שבו אני מציג את הצד הנכלולי והאפל של בולמוס הבנייה הסיני. אבל למרות הבעיות שהזכרת עם השוטר הטיבטי ורבים הדומים לו, הזדמנויות להשכלה במטרופולין, על תקנים שופעים של אפלייה מתקנת, משפרים בממוצע את סיכויי הקידום ומציאת העבודה של בני המיעוטים. התפתחות התיירות מביאה לא רק הרס וחורבן, אלא גם מזרימה כסף לאזורים שהיו עניים מרודים, והמקומיים – האנים ובני מיעוטים כאחד- מנצלים לעיתים קרובות את המצב החדש לתועלתם ופותחים ביוזמות תיירותיות משלהם.

      לסיכום, ברור שאנחנו מסכימים שיש אורות ויש צללים, אם כי אני חולק עליך בנוגע לדגשים. הנקודה המכריעה היא למצוא את האיזון בין שימור לפיתוח, תכנון תשתיתי והתחשבות במיעוטים, צמיחה וקיימות. השלטון הסיני מכיר בחשיבות האיזון הזה, בדרכו, ומנסה לשמור עליו בצורה כזאת או אחרת, כאשר הוא מעדיף במקרים מסויימים את אינטרס השימור ובמקרים אחרים, רבים יותר, את אינטרס הפיתוח. כמו כן, יש מאבקים לא מעטים בין ארגוני חברה אזרחית, ממשלות מקומיות והממשלה המרכזית בעניין הזה, כאשר הראשונה משפיעה על מקבלי ההחלטות יותר מאשר נתפס או מובן במערב.

  1. פינגבק: שנת הכבש: סין שלא הכרתם | הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: