כשראש הממשלה החליף צבעים: הפיכה בשתי מערכות

מה קורה כשאחד ממנהיגי האופוזיציה מנסה להפיל את ראש ממשלת יפן מכיסאו, והלה מחליף צבעים במהירות? האם הוטל על ראש הממשלה כישוף, וכיצד הגיבו הגנרלים? ב-1912, טלטלה את יפן סידרה של אירועים דרמטיים: מאצילים שסוגרים "דילים" וכותבים "צווים קיסריים" בחדרים סגורים, עד לנאומים משלהבי המונים, מכות בפרלמנט והפיכות "חוקיות" מטעם הצבא והצי. הגנרלים שרצו עוד שתי דיביזיות, הפוליטיקאי שרצה רכבות, ההמונים שרצו דם ואדמירל ערמומי אחד, שמשך בחוטים בתקווה להשתלט על המדינה. ינשוף היסטורי, בפעם הראשונה בעברית, על המשבר הפוליטי של טאישוֹ – ההצגה שמולה נראה ה"תרגיל המסריח" שלנו כמו יריד לימונדה של בנות הצופים.

 698d74ef099e96ffc2f5b5709055157a

הפרלמנט היפני בתחילת המאה העשרים היה מקום מוזר, אלים מאד, במקרים מסויימים אפילו ביזארי. האי במרכז המליאה שהפריד בין שתי המפלגות הגדולות הפך, לעיתים קרובות מדי, לזירת קטטות אלימה. המפלגות נהגו להושיב את חברי הפרלמנט הצעירים, החזקים והמאיימים יותר ליד "שטח ההפקר" הזה, כדי שיוכלו להגיב במהירות לכל התגרות מצד היריבים הפוליטיים. לוחות המתכת עם שמות חברי הפרלמנט מוסמרו בשלב מסויים לשולחנות, לאחר שהתגלה כי הפכו לעיתים קרובות לנשק הטלה מהיר וקטלני בידיהם של פוליטיקאים ניצים ומיומנים באומנויות לחימה. אולם ביום חורף קפוא אחד בטוקיו, ב-10 בפברואר 1913, נשברו כל השיאים. אירועי אותו היום היו כל כך רבי עוצמה, עד שנחקקו בזיכרון רבים לשנים רבות. מעל הכל, פשטה שמועה עקשנית כי אחד מנואמי האופוזיציה הטיל כישוף על ראש הממשלה – שמועה שהובילה להשלכות פוליטיות משמעותיות שנים לאחר מכן.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. כדי להבין איזה מין כישוף הוטל בדיוק על ראש הממשלה, הנסיך קאצוּרָה טָארוֹ, ולמה הוא בדיוק שינה צבעים, צריך לחזור מספר חודשים לאחור ולהסביר את הרקע לסדרת אירועים עוצרי נשימה, מסעירים ודרמטיים, שכונו לימים "המשבר הפוליטי של טאישו". יותר מאשר משבר פוליטי, היתה זו מלחמת הכל בכל, סדרת הפיכות צבאיות ואזרחיות שהפילו שתי ממשלות, במהירות שיא, אחת אחרי השנייה. כולם היו מעורבים במאבק הפוליטי הזה: המפלגות השונות, הקהילה העסקית, העיתונות, ההמונים ברחובות, שרי הממשלה, האצולה הגבוהה ומעל הכל – הצבא והצי.

היה מעורב בהפלת ממשלה - הצבא הקיסרי היפני

היה מעורב בהפלת ממשלה – הצבא הקיסרי היפני

            כאשר אנחנו מדברים על הפלת ממשלה ביפן של אותה התקופה, צריך להבין איזה מין סוג משטר שרר במדינה הקיסרית ב-1912. יפן באותו הזמן כבר לא היתה דיקטטורה, בוודאי שלא במובן המלא של המילה. הפרלמנט שקק מפעילות, העיתונות השתוללה, מפלגת סֶיוּקָאי הליברלית (מילולית: אגודת ידידי החוקה) שלחה את זרועותיה לכל יפן, וכל זרועות הממשל, לבד מהקיסר, היו נתונים לביקורת מתמדת ונוקבת. מצד שני, המדינה היתה גם רחוקה מלהיות דמוקרטית. הבית התחתון של הפרלמנט היה יכול לחוקק חוקים, אבל כל חוק שאושר היה נתון לווטו של בית הלורדים, מוסד שלא נבחר בידי הציבור. זכות הבחירה לבית התחתון הוגבלה אף היא אך ורק למיעוט, גדול אמנם, של גברים בעלי רכוש, הצבא והצי לא היו נתונים לפיקוח של הממשלה, שבעצמה לא נבחרה. במקום זאת, ראשי ממשלה מונו בידי מועצה לא רשמית של נסיכים, דוכסים ורוזנים שכונו ביפנית גֶנְרוֹ (מילולית: זקנים ראשוניים), האבות המייסדים של משטר מייג'י שעדיין היו בחיים ובני חסותם הישירים. מינוי ראש הממשלה לא היה קשור, לפחות לא ישירות, לבחירות הכלליות לפרלמנט. בכל פעם שראש ממשלה התפטר, התכנסה מועצת הגנרו ו"המליצה" לקיסר על מועמד חדש, המלצה שתמיד התקבלה. עם זאת, הפרלמנט הנבחר היה יכול למרר את חייו של ראש הממשלה על ידי חסימת תקציבים ולהשפיל אותו באמצעות הצעות אי אמון.

הארה קיי - מנהיג מפלגת סיוקאי. חילק כופתאות לנאמניו במחוזות.

הארה קיי – מנהיג מפלגת סיוקאי. חילק כופתאות לנאמניו במחוזות.

הקיסר הצעיר יושיהיטו (טאישו), שלט מ-1912 עד 1926. מינה ראשי ממשלה לפי עצתם של חברי מועצת הגנרו

הקיסר הצעיר יושיהיטו (טאישו), שלט מ-1912 עד 1926. מינה ראשי ממשלה לפי עצתם של חברי מועצת הגנרו

            הצבא והצי, כפי שאמרנו קודם, לא היה כפופים באופן ישיר לממשלה. במקום זאת, הם נהנו מזכות פנייה ישירה לקיסר, שנחשב למפקד העליון של הצבא. "זכות הפיקוד העליון" (יפנית: טוֹסוּי-קֶן) אפשרה לשני השירותים המזויינים "לעקוף" את ראש הממשלה כאשר חפצו בכך. לצבא לא היה מפקד יחיד. שלטו בו למעשה שלושה אנשים: הרמטכ"ל, שר הצבא והמפקח הכללי על ההדרכה הצבאית, כאשר לכל אחד מהם היה זכות לגישה ישירה לקיסר. בפועל, שלטו "שלושת הגדולים" בהתאם לקונצנזוס ששרר בחבר הקצינים, ותומרנו לעיתים קרובות בידי מפקדים זוטרים מהם, מיני יועצים, עוזרים וראשי מחלקות ולשכות. שרי הצבא והצי, במיוחד, היו יצורים משונים. הם היו חברים בממשלה, אך לא כפופים לה, מפני שהחוק חייב אותם להיות גנרלים ואדמירלים בשירות פעיל. לפיכך, הם תומרנו לעיתים קרובות בידי הכפופים להם בצבא, ונחשבו בממשלה כשגרירים ודוברים של כוח זר ולעיתים עוין.

המשבר הפוליטי של טאישו: מערכה ראשונה

היחסים בין הגורמים השונים במערכת הפוליטית היפנית הגיעו לסף פיצוץ לקראת שנת 1911. לכל אחד מהם היו תוכניות סותרות, ולרוב גרנדיוזיות, לעתיד המדינה, ופשוט לא היה כסף על מנת להגשים את כולן. מפלגת סיוקאי ומנהיגה הערמומי, הארה קיי, קנו קולות באמצעות חלוקה נדיבה של תופינים וכופתאות לפעיליהם ומקורביהם במחוזות השונים, במיוחד בנייה של בתי ספר, סכרים, נמלי ים ומסילות רכבת. הקהילה העסקית דרשה לקצץ במיסים. הצי רצה ספינות קרב חדשות ויקרות כדי להתחרות עם יריביו הבריטים והאמריקאים, ואילו הצבא דרש שתי דיביזיות נוספות כדי "להגן" על קוריאה, שסופחה לא מכבר ליפן, "לשמור על האיזון" מול רוסיה ולהגביר את פעילותו בצפון סין. בינתיים, החוב הלאומי של יפן הרקיע שחקים, ושר האוצר דרש בתוקף לקצץ רוחבית בתקציב כל משרדי הממשלה. כרגיל, הצדדים השונים ישבו מסביב לשולחן, והחליטו להתפשר: כולם יספגו קיצוץ מסויים, אבל מי שחשוב יותר יסבול פחות מאחרים. ברכבות אי אפשר לקצץ יותר מדי, כי מפלגת סיוקאי, התומכת העיקרית של הממשלה, עלולה לכעוס. הצי, באותה תקופה, היה בעל ברית של הליברלים, אז גם בספינות המלחמה שלו אסור לקצץ. מיסים צריך להוריד "כי הבטחנו". ועל חשבון מי היתה הפשרה? ניחשתם נכון, הצבא. איתרע המזל, ושר הצבא היה חולה במחלה סופנית והיה מסוגל רק לחרחר כמה גמגומים לא מובנים כמחאה. דעת הקהל, שעוצבה במידה רבה בידי העיתונות הליברלית, תיעבה את הצבא, שנתפס כמעוז השחיתות והדיקטטורה, ולא היתה מוכנה לתת לו אפילו אגורה שחוקה. הקמפיין הציבורי נגד הצבא נתן רוח גבית למנהיגי הממשלה, והם החליטו ש"בעת הזאת" הגנרלים יכולים לשכוח משתי הדיביזיות החדשות שלהם.

ספינות המלחמה החדשות מדגם דרדנאוט - הצי היפני החליט שהוא חייב להשיג את הצעצועים האלה כדי לשמור על כוחו מול חילות ים אחרים בעולם

ספינות המלחמה החדשות מדגם דרדנאוט – הצי היפני החליט שהוא חייב להשיג את הצעצועים האלה כדי לשמור על כוחו מול חילות ים אחרים בעולם

            מנהיגי הצבא החליטו שהפעם הם לא מוותרים.  בעיניהם, הפוליטיקאים הליברלים היו חבורת מושחתים בוגדניים שגמרו אומר להרוס את הצבא כדי לפגוע בקיסר ולהחריב את המדינה היפנית, תוך שיתוף פעולה עם אנשי עסקים חמדנים. כדי להוסיף קצף על ביזיון, הצי – שנוא נפשם של הגנרלים – קיבל את כל מה שרצה בעוד הם לא קיבלו דבר. בתגובה להחלטת הממשלה, מנהיגי הצבא החליטו לנצל לָקוּנה בחוק ולבעוט את יריביהם החוצה מהשלטון באמצעות תכסיס פוליטי מלוכלך. הם דרשו משר הצבא להתפטר כמחאה על הקיצוץ בתקציב, וכאשר עשה זאת – פשוט סירבו למנות שר חדש. דעת הקהל בצבא הובלה בידי קצינים זוטרים, ובראשם ראש לשכה בשם טָנקָה גיצ'י, שמפאת מעמדו הנחות לא היה יכול לדבר, לשאת ולתת עם מנהיגי הממשלה. במצב המוזר הזה, שבו "הזנב מכשכש בכלב", כל משא ומתן עם ראשי הצבא היה ברכה לבטלה, משום שאלו ממילא תומרנו בידי קצינים זוטרים וקיצוניים. אף גנרל לא העז להפר את הקונצנזוס שקבעו טנקה וחבריו, אולם לפי החוק הממשלה היתה חייבת למצוא גנרל בשירות פעיל כדי למלא את התפקיד. מכיוון שלא נמצא כזה, הקבינט היה חייב להתפטר.

המשבר הפוליטי של טאישו: מערכה שנייה

בכל אותו הזמן, צפה ראש הממשלה לשעבר, הנסיך קאצורה טארו, בשקיקה באירועים המתרחשים מול עיניו. כגנרל מרכזי בדימוס, אציל בכיר וחבר במועצת הגנרו, הוא נהנה ממוניטין גם בקרב הפוליטיקאים הליברליים, ונחשב באופן מסורתי כמתווך בינם לבין הממסד השמרני. אולם זמן קצר לפני המשבר נאלץ קאצורה, למורת רוחו, לעבור לארמונו של הקיסר החדש והצעיר, ולשמש כמורה וחונך להוד מעלתו. קאצורה, שהיה בשיא שאיפותיו הפוליטיות, השתעמם שיעמום רב מתפקידו החדש, והחל לטוות חוטים ותככים כדי לחזור לכורסה האהובה עליו בלשכת ראש הממשלה. לפיכך, למרות תחינותיהם של ראש הממשלה סאיונג'י והארה קיי, מנהיג מפלגת סיוקאי, סירב בתוקף לתווך בין הממשלה לצבא – תפקיד מסורתי שביצע בעבר פעמים רבות – בנימוק שכחבר בסגל הארמון אסור לו להתערב בפוליטיקה. קאצורה צפה בהנאה ביריביו מתבשלים במיץ של עצמם, והוא ידע גם למה. הצבא, שתכנן למנות את אחד מבכיריו כראש הממשלה החדש, זכה בסטירת לחי ממועצת הגנרו. ראש המועצה חשב שלאור המשבר הנוכחי וגל השנאה בעיתונות כלפי הצבא, "לא יהיה חכם למנות לתפקיד לוחם עוטה שריון". מכיוון שחברי המועצה עצמם, רובם ככולם זקנים עייפים וחולים, סירבו בתוקף להתמנות לתפקיד, נותר רק מועמד מתאים אחד – הנסיך קאצורה עצמו. כך, הוצא ה"חונך של הקיסר" מתוך הארמון , חזר ללשכת ראש הממשלה ואחז בשקיקה בהגה המדינה. המזימה שלו הצליחה – הצבא וסיוקאי הטיחו את הראשים אחד של השני זה בזה – נפלו המומים, והזירה נותרה פנויה עבורו. או כך לפחות הוא חשב.

רצה לחזור למשרד ראש הממשלה - הנסיך קאצורה טארו

רצה לחזור למשרד ראש הממשלה – הנסיך קאצורה טארו

            הנסיך קאצורה היה ראש ממשלה מנוסה, אדם בעל עמדות מתונות עם אחריות תקציבית ובינלאומית, איש העולם שהכיר היטב את אירופה ודיבר גרמנית שוטפת עוד מצעירותו. אם הגנרלים חשבו שיתן להם את שתי הדיביזיות שרצו, נכונה להם אכזבה מרה. קאצורה אמר להם, בפשטות לחפש את החברים שלהם, והיה להם קשה לבצע את אותו תרגיל פעמיים ולהפיל אותו, מה גם שהיה פעם אחד מראשי הצבא. הצי, לעומת זאת, היה סיפור אחר. האדמירלים כבר חככו ידיים בהנאה בציפייה לספינות הקרב החדשות ויתר הצעצועים שהממשלה הקודמת הבטיחה להם, ורתחו מזעם כאשר גילו כי קאצורה לא מתכוון לתת להם אפילו יין שחוק אחד. בתגובה, הם החליטו לחקות את הצבא ולהפיל את הממשלה באותה השיטה. קאצורה, שהבין שאם שר הצי, אדמירל סאיטו, יתפטר, הסיכוי שלו למצוא אדמירל חדש דומה לסיכוי לחזות בגמל על פסגת הר פוג'י, הזמין את סאיטו לשיחה דחופה במשרדו. אולי אפשר למצוא פשרה? אבל הצי לא רצה משא ומתן, אלא את הראש של קאצורה על צלחת. בתגובה לפניותיו הנואשות של ראש הממשלה החדש בטלגרף, ענה שר הצי כי הוא "מחלים ממחלה" בעיר קטנה ליד נגויה. לא, הוא לא פנוי לפגישה – שראש הממשלה ינסה מאוחר יותר. למעשה, הסתתר אדמירל סאיטו בביתו בטוקיו, ועל דלתותיו שמרו קצינים חמושים שהותרו לא להכניס פנימה איש בנימוק כי "השר לא בבית". קאצורה, שלא היה טיפש, הצליח למצוא את סאיטו באמצעות רישומי הטלגרף, כפה עליו פגישה, הקסים אותו באמצעות קולו המתקתק והשיג פשרה: הכסף יועבר לצי, אך יתפרש על שני תשלומים במשך שנתיים.

הבריז לראש הממשלה - אדמירל סאיטו מקוטו

הבריז לראש הממשלה – אדמירל סאיטו מקוטו

כאשר האדמירלים שמעו על הפשרה, הם רתחו מזעם. הצי, כמו הצבא, לא נשלט בידי השר אלא בידי אדמירלים זוטרים יותר, שתומרנו בידי קצין פנסיונר, "אבי הצי היפני", אדמירל בדימוס, הרוזן יממוטו גוֹנְבָּה. יממוטו, אדם מלכותי, גבוה וחזק, ומרשים, הטיל אימה עם שפמו המכובד, שיערו הלבן וקולו הרועם. כאשר שמע על הפשרה, נתן הוראה לקציני הצי לדחות אותה מיד. "אין להתפשר עם קאצורה," קבע, "כי כבודו של הצי עומד כאן למבחן." במילים אחרות: "את כל הכסף, עכשיו, או שהממשלה נופלת." בפועל, רקם יממוטו תככים פוליטיים מתוחכמים משלו. אם קאצורה ייפול, כך ידע, לא ימונה עוד ראש ממשלה שמזוהה עם הצבא, כי מפלגת סיוקאי תמרר את חייו. הגנרו יחפשו ראש ממשלה שיזכה לתמיכתה של המפלגה, אך מפאת שמרנות לא ימנו פוליטיקאי נבחר לתפקיד. מכיוון שהצי היה בעל הברית הבכיר של הסיוקאי, ככל הנראה ראש הממשלה הבא יתמנה משורותיו. בקיצור- יממוטו עצמו חמד את התפקיד, ותמרן את האדמירלים ככלי שחמט כדי להעיף את הנסיך קאצורה מדרכו.

חמד את תפקיד ראש הממשלה - אדמירל יממוטו גונבה

חמד את תפקיד ראש הממשלה – אדמירל יממוטו גונבה

ביום המחרת, ה-19 בדצמבר 1912, נפגש קאצורה עם אדמירל סאיטו, שהתנצל ואמר לו שהוא חייב להתפטר. "אני לא אוהב את האופן שבו דברים מתנהלים בצי", אמר, "אך חובה עלי לציית." בשיחה עם סגנו, הוסיף שאם לא יתפטר מתפקידו יוחרם על ידי שאר הקצינים ויהפוך ל"מת מבחינה חברתית". אולם קאצורה הגיב למהלך של הצי, אותו צפה מראש, בתמרון נגד משלו. כמורה לשעבר של הקיסר הצעיר נהנה מהשפעה אדירה בארמון. כעת ניצל אותה, פנה להוד מעלתו והוציא צו קיסרי שיכריח את אדמירל סאיטו להישאר בתפקידו. זו היתה פצצת אטום. ביפן של אותה תקופה, דבריו של הקיסר היו פקודה שאין להרהר אחריה, ובדיוק מסיבה זו לא היה נהוג לבקש מהקיסרים צווים מעין אלו. שלטון באמצעות צווים קיסרים נחשב בריונות וגסות רוח, בערך כמו לערב את ההורים במריבה של ילדים. הצי, שהומם בידי התערבות הקיסר, שותק לחלוטין, ואדמירל יממוטו, זועם ורותח, צפה באירועים מתחת לשפמו, הלך הצידה ותכנן את מהלכיו הבאים.

פצצת אטום - מפגינים לא מרוצים מהצו הקיסרי של קאצורה

פצצת אטום – מפגינים לא מרוצים מהצו הקיסרי של קאצורה

צדיקים, כך אומרים, מלאכתם נעשית בידי אחרים, והפעם ה"אחרים" היו הפוליטיקאים הליברלים, חברי מפלגת סיוקאי, שנהנו מתמיכה אדירה בעיתונות ודעת הקהל. השימוש בצו קיסרי על ידי ראש הממשלה הרתיח את דמם, והעלה חזון ביעותים של דיקטטור חסר מעצורים שמושל באמצעות החצר. בתגובה, התכנסו חבורה של עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי עסקים מול אח מבוערת באחד המועדונים היוקרתיים של טוקיו, והחליטו לפתוח בקמפיין ציבורי כנגד קאצורה שיאחד את הסיוקאי עם יריבתה המרה משמאל, מפלגת העם. "התנועה להצלת החוקה", שנפתחה בעצרת משותפת לשתי המפלגות, הצליחה מעבר לכל דמיון. העיתונות הליברלית פתחה במסע הסתה חסר תקדים כנגד קאצורה. במאמרי המערכת, בטורי הדעות ובנאומי הפוליטיקאים, הוצג ראש הממשלה כעריץ אכזרי, חורש מזימות ומגחך בלעג, שמנצל את הוד מעלתו חסר הישע כדי לכבול את העם בנחושתיים של דיכוי לטובתה של אוליגרכיה מושחתת של אצילים בכירים וגנרלים.

הפגנת המונים אלימה של התנועה להגנת החוקה, ראשית 1913

הפגנת המונים אלימה של התנועה להגנת החוקה, ראשית 1913

העיתונות סחפה את דעת הקהל מעל ומעבר למשוער, והמונים יצאו לרחובות להפגין כנגד קאצורה וממשלתו, בעוד המצב בעריה הגדולות של יפן הידרדר במהירות לאנרכיה. המשטרה לא הצליחה להשתלט על המפגינים, רבים מאד מהם פועלים עניים שניצלו את ההזדמנות לבטא מרמור של שנים כנגד הממסד. האספסוף פשט על מערכות עיתונים שזוהו עם הממשלה ושרף אותן לאפר, וכילה את זעמו על תחנות משטרה ויתר סמלים של הממסד הדכאני של המדינה. על ההפגנות ניצחו שני פוליטיקאים כריזמטיים במיוחד – אוֹזָאקי יוּקיוֹ ממפלגת סיוקאי ועמיתו, אינוקאי צוּיוֹשי ממפלגת העם. אוזאקי, חנוט בחליפה מערבית יוקרתית ואינוקאי העטוי קימונו ליבו את זעם ההמונים בנאומי הסתה משולחי רסן, בעודם מתקבלים בכבוד מלכים בכל מקום שאליו הגיעו. ההמון, שיכור מאלימות וניצחון, הכתיר אותם כ"אלים של הממשלה החוקתית."

"אלי הממשלה החוקתית" - מנהיג מפלגת העם אינוקאי צויושי

"אלי הממשלה החוקתית" – מנהיג מפלגת העם אינוקאי צויושי

הנואם הגדול של יפן - אוזאקי יוקיו

הנואם הגדול של יפן – אוזאקי יוקיו

בינתיים, האופוזיציה בפרלמנט מיררה את חייו של ראש הממשלה ולא נתנה לו לתפקד אפילו יום אחד. בתגובה, ניסה קאצורה, בתכסיס שהיה מוכר היטב לנתניהו שלנו, להקים מפלגה חדשה ולמשוך אליה עריקים מהסיוקאי וממפלגת העם. המהלך הצליח אמנם חלקית, אך לא עלה בידי ראש הממשלה לסחוף די עריקים כדי להשיג רוב בפרלמנט. בצר לו, פנה למקור הכוח היחיד שנותר לו – הקיסר – ודיכא את פעילות הפרלמנט באמצעות צווים מלכותיים שהוצאו בקצב מסחרר. בכל פעם שהאופוזיציה ניסתה לפעול כנגדו, השעה את פעילות הפרלמנט – אך נמנע מלפזרו, כי ידע שבבחירות תכה אותו מפלגת סיוקאי שוק על ירך. ב-10 בפברואר, התכנס הפרלמנט, נשמר בידי שוטרים, בעוד בחוץ משתוללים ההמונים. הצירים מהסיוקאי ומפלגת העם הגיעו למליאה עם ורד לבן בדש החליפה, סמל ההתנגדות לקאצורה, והתקבלו בתשואות בידי ההמונים בחוץ. ברחובות העיר המשיכו מערכות עיתונים ותחנות משטרה להישרף, בגיבוי של חבורות בריונים מקצועיים שקיבלו תשלום ממשרד מיוחד במפלגת סיוקאי.

הבעירו את טוקיו - המפגינים של התנועה להגנת החוקה

הבעירו את טוקיו – המפגינים של התנועה להגנת החוקה

במליאה, עלה אוזאקי יוקיו, גדול נואמי האופוזיציה, על דוכן הנואמים, ונעץ מבט נוקב בראש הממשלה קאצורה שישב מולו על כיסא הכבוד. בזכרונותיו, סיפר אוזאקי כי הבחין שקאצורה יושב על הכיסא באופן לא יציב, ותכנן להמם ולהפיל אותו מהכיסא באמצעות נאום קטלני במיוחד. "אתם מצהירים על נאמנות לקיסר," הרעים בקולו, עובר לטון רועם שסחף הצידה בקלות את קריאות הבוז של תומכי קאצורה, "אבל למעשה, אתם מסתתרים מאחורי הכס שלו. כן, את הכס הקיסרי הפכתם למגן, בעודכם יורים צוים קיסריים ככדורי רובה." לקול התשואות של חברי האופוזיציה, נעתק ליבו של ראש הממשלה קאצורה. הקיסר לא משל באמת ביפן. הצוים שלו היו בעלי ערך רק כי כל השחקנים במערכת כיבדו אותם כצו אלוהי. ועכשיו – זלזל אוזאקי בצווים הללו בגלוי, ורוב הפרלמנט הריע לו! "קאצורה החליף צבעים והפך לירוק, פשוטו כמשמעו", נזכר אוזאקי לימים. "ראש הממשלה רעד כולו," אמר עד אחר, "הוא שקשק – נראה כנידון למוות ביום האחרון לחייו. מעולם לא ראיתי מחזה אומלל יותר." כטובע הנאחז בקש, ניסה קאצורה להוציא עוד צו קיסרי – הפעם פקודה למנהיגי מפלגת סיוקאי למשוך את הצעת האי אמון נגדו ולהתחיל לשתף פעולה עם הממשלה. אבל כמו ממשלה שמדפיסה שטרות מחמת מחסור בכסף, הצווים הקיסרים התכופים שהוציא קאצורה גרמו ל"סחרור אינפלציוני" ולהפחתה דרמטית בערכם, בעוד האופוזיציה כיבדה אותם פחות ופחות. מנהיגי הסיוקאי אמנם החליטו לציית לצו ולמשוך את הצעת אי האמון כנגד הממשלה – אולם חברי הפרלמנט מן השורה, שיכורים מתמיכת ההמונים, כבר לא צייתו להם. בתגובה, נכנעו מנהיגי המפלגה והבטיחו לאנשיהם ש"ילחמו איתם עד הרגע האחרון", גם תוך הפרת פקודתו של הקיסר.

הפרלמנט הקיסרי היפני - לא מקום רגוע

הפרלמנט הקיסרי היפני – לא מקום רגוע

First Japanese Parliament

ראש הממשלה קאצורה עמד בפני שוקת שבורה. הוא הבין שלצווים הקיסריים שלו אין כבר כל ערך, וכי עצם שלטונו של הקיסר עומד בפני סכנה קיומית. מה יהיה ביום שבו יפסיקו לכבד את הצווים מהארמון?  אם נשתמש בדימוי מימינו, המצב דמה לסצינה הקלאסית מסרטים מצויירים, של דמות שדוהרת מעבר לסף התהום וממשיכה ללכת באוויר. רק כשהיא מסתכלת למטה ומבינה שהיא הולכת על לא כלום – היא נופלת לאבדון. בפברואר 1912, האשליה שמאחורי השלטון הקיסרי ביפן עמדה להיחשף באותה הצורה. קאצורה היה אובד עצות: כיצד יוכל למנוע מהאופוזיציה לחלל את כבוד הקיסר?

אוזאקי יוקיו מלהיב את ההמונים

אוזאקי יוקיו בפעולה

ואז, בדיוק אז, הבין אדמירל יממוטו, שריח הדם החם עלה באפו, כי הגיעה שעתו. בלי לאבד רגע, הוא דהר למעון ראש הממשלה והתפרץ פנימה בלי להסיר את כובעו או להניח את מקל ההליכה שלו. לקאצורה החיוור, שקיבל את פניו, אמר בגסות כי הוביל את המדינה לאבדון, ועליו להתפטר מיד למען הקיסר. בתגובה, קאצורה נד בראשו. "אם אתה רוצה את ראשות הממשלה," אמר, "הרי היא שלך." בלי להיפרד לשלום, דהר יממוטו במכונית למטה מפלגת סיוקאי, והכריז בפני ראשי המפלגה כי קאצורה הציע לו את השלטון והוא מוכן לכרות איתם ברית פוליטית. ואכן, בעקבות התפטרותו של קאצורה, הכריזה מועצת הגנרו על יממוטו כראש הממשלה החדש של יפן. במשך השנה שמשל במדינה, התגלה האדמירל כאחד מראשי הממשלה המתונים, הליברלים והמוצלחים ביותר של הקיסרות, היחיד שבלם בכוח את האלימות של הצבא ואף לא היסס לקצץ בתקציבו בכל פעם שהחל להשתולל.

ומה קרה לאוזאקי יוקיו, הנואם חוצב הלהבות שגרם לראש הממשלה קאצורה לשנות צבעים? זמן קצר לאחר הנאום, גילה קאצורה כי הוא חולה בסרטן הקיבה, וכעבור כמה חודשים כבר היה בין המתים. בצבא נפוצה שמועה כי אוזאקי הטיל עליו כישוף, והמילים פרשו כנפיים ועפו ברחבי האליטה. לימים, כאשר הפך אחד הגנרלים לראש ממשלה, ציווה שלא לתת לאוזאקי לדבר מולו בפרלמנט. ופעם אחת, כאשר האופוזיציה התעקשה, פיזר את הפרלמנט והלך לבחירות רק כדי למנוע את הנאום. גדול הנואמים של יפן המשיך בקריירה הפוליטית שלו, וקיבל מנדט ממחוז הבחירה שלו במשך חמישים (!) שנים רצופות. במלחמת העולם השנייה נכנס לכלא בשל התנגדותו למשטר הצבאי, ולאחריה התקבל שוב בתשואות בידי ההמונים, והשלטון האמריקאי, כגיבור ליברלי דגול. זקן וחולה, מרותק למיטה, הוא נבחר שוב בידי המחוז שלו – שלא היה מסוגל להיפרד ממנו. כאשר כבר עמד על סף המוות, והפסיד בבחירות בפעם הראשונה בחייו, החליט הפרלמנט היפני החדש להעניק לו "מקום של כבוד" בשורותיו בלי קשר להחלטת הבוחרים – מצבת זיכרון הולמת, אם כי מוזרה במעט, לאיש שהוכתר בפעם כ"אל של השלטון החוקתי" והדמוקרטיה ביפן.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוקטובר 19, 2013, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 16 תגובות.

  1. מעניין מאוד וכתוב היטב!

    כשקוראים על אירועים כאלה (והיו נוספים בהמשך) מבינים את ההידרדרות של יפן לטוטליטריזם, וניתן למצוא הקבלות לאיטליה וגרמניה של אותה תקופה.

    מה בעצם היו שורשי ההפרדה הבוטה כל כך (כפי שאתה מתאר אותה) בין הצבא לצי? האם לא היה ניסיון לאחד אותם תחת מטה משותף?

    • תודה!

      מעניין לציין שדווקא המשבר הפוליטי של טאישו נחשב בדרך כלל לצעד קריטי בדרך של יפן לדמוקרטיה. לא סיפרתי את זה בפוסט מפאת היעדר מקום, אבל אדמירל יממוטו תמרן את הצבא לפינה והביס אותו בנוק-אאוט. בשיתוף פעולה עם הסיוקאי, הוא הצליח לבטל את התקנה שחייבה למנות שרי צבא וצי משורות הגנרלים והאדמירלים בשירות פעיל, וכך שלל משני השירותים המזויינים את הכלי שאפשר להם להפיל ממשלות. העובדה שיממוטו פגע גם בצי שלו, מראה על גדלות הרוח והראייה הרחוקה שלו, דבר שלא מאפיין פוליטיקאים רבים. חוץ מזה, כשסוכנים חשאיים של הצבא התחילו להשתולל בדרום סין בניגוד להוראות הממשלה, הוא פשוט חתך להם את התקציב – דבר שלמרבה הצער ראשי ממשלה יפניים לא השכילו לעשות בשנות השלושים הטרגיות.

      באופן כללי, המשבר הזה, שהמפלגות הפוליטיות יצאו ממנו מנצחות, פתח בערך עשור וחצי של ניסוי בדמוקרטיה מתגברת, ששיאו במתן זכות הבחירה הכללית לגברים ב-1925. זכות בחירה לנשים ניתנה רק לאחר מלחמת העולם השנייה.

      הצבא והצי היו מופרדים מההתחלה, לא רק משום שנבנו על ידי אנשים שונים לחלוטין, אלא גם בגלל המודלים הזרים שנעשה בהם שימוש. בעוד הצבא נבנה לפי מודל צרפתי ולאחר מכן פרוסי, הצי נבנה לפי מודל אנגלי. השירותים המזויינים מעולם לא היו כפופים להנהגה עליונה. בשנות השבעים נעשה ניסיון, שנכשל, לכפוף אותם לקבינט, וב-1878 הם נכפפו ישירות לקיסר. בשנות השמונים של המאה התשע עשרה שוב היה ניסיון להקים מטה מאוחד בראשותו של נסיך קיסרי, אבל מכיוון שלנסיך לא היה באמת כוח לשלוט בקצינים, השירותים המשיכו להתנהל באופן נפרד, ולבסוף המטה המאוחד בוטל בסוף העשור. למרבה האסון, העצמאות של הצבא והצי מהממשלה האזרחית נקבעה כבר כאשר הוקם הקבינט ב-1885, וחוזקה בחוקה הקיסרית של 1889.

      בעיקרון בזמן מלחמה היתה מעין מפקדה עליונה, רשות עליונה שאיחדה בין הצבא לצי, אבל היא היתה חסרת שיניים. אפילו בזמן מלחמת העולם השנייה לא הצליחו לפתור באמת את הניגוד בין הצבא לצי, דבר שפגע עמוקות במאמץ המלחמה היפני. זכורה לי התבטאות של גנרל אחד, טיפש יותר מהרגיל, שאמר כי "זו לא באמת מלחמה נגד ארצות הברית, אלא מלחמה נגד הצי."

  2. פוסט מדהים …….

    הטיפוח הזה של הצי היפני , מזכיר לי הצוללת הסודית המדהימה , היפנית , שנבנתה בסכומי עתק במהלך מלחמת העולם השניה , בתוכה מטוס , שאמור לעלות ממעמקי הים ( יחד עם הצוללת ) להמריא מסיפון הצוללת , ולהתקיף יעדים קרובים יחסית . בזמנו היפנים תכננו להפציץ את תעלת פנמה , ולמנוע מהצי האמריקני גישה זריזה בין האטלנטי לפסיפיק .

    אתה יכול לפרט מהו כוחו האלוהי של הקיסר ? למה הכוונה בדיוק ? מכוח מה ציות אלוהי עיוור ? האם כמו במערב ? אפיפיור ? כהן ? נביא ? רב ? אתה יכול לפרט ? האם המונח אלוהי / אלוהות הוא פיגורטיבי או מטאפורי ?

    כמו כן , האם המתואר הוא כרוניקה כללית ידועה , או ניתוח שלך מקורות ראשוניים , תוכל לפרט ?

    תודה ……..

    • תודה!

      בתקופה שאנחנו מדברים עליה, לבד ממספר קטן של פנאטים, רוב היפנים, בוודאי לא המעמדות המשכילים, לא האמינו שהקיסר הוא אל במובן המילולי של המילה. הם ראו בו אדם נעלה וקדוש מפאת מעמדו, ודת המדינה הרשמית גרסה כי הוא צאצא של אלת השמש. יש לציין כי המושג אל (קאמי) בדת העממית היפנית אינו דומה בעוצמתו למילה אלוהים אצלנו. יש מיליוני אלים בדת השינטו, לא כולם חזקים במיוחד.

      אבל כאשר הקיסר מייג'י, למשל, שכב על ערש דווי ב-1912, העיתונות מלאה בתיאורים רפואיים מפורטים ופלסטיים על מצבו, כולל ספירות דם ותוצאות בדיקות, דבר שבהחלט לא מתאים לתיאור של אל חי. עם זאת, לפקודתו של הקיסר יוחסה קדושה, משום שהוא ייצג, אפשר לומר, את הנצח היפני, את גדולתה של האומה ואת אחדותה. לפיכך השימוש של קאצורה, למשל, בצווים קיסריים עורר כל כך הרבה זעם, משום שהוא חילל את קדושתו של הקיסר למען אינטרסים פוליטיים.

      בדיוק סיימתי לכתוב פרק בדוקטורט על המשבר הפוליטי של טאישו, אז המאמר אכן מתבסס על מחקר במקורות ראשוניים, בעיקר יומנים, קבצי מכתבים, עיתונים מהתקופה, דוחות דיפלומטיים וספרי זכרונות, וכמובן גם על המחקרים החשובים שנכתבו על המשבר ביפנית, אנגלית וגרמנית. כמובן שהתיאור כאן הוא כללי ועובדתי יחסית, והיה אפשר לומר הרבה יותר.

  3. וואו, מרתק ממש.

    שתי שאלות לגבי הנסיך קאצורה:
    – הוא היה נסיך ממש, כלומר בן למשפחה הקיסרית? איך זה מסתדר עם המעורבות האינטימית שלו בפוליטיקה?
    – בתחילת הסיפור נראה שהוא מכיר היטב את משחקי הכוחות שבין רשויות השלטון ובעל תוכניות מפורטות וארוכות טווח, אבל בהמשך נראה שהוא עושה טעויות ונכשל בצורה תמוהה. למה הוא לא פשוט נתן חצי את מה שהוא רצה, או מצא דרך מתוחכמת יותר לנטרל אותו?

    • קאצורה לא היה נסיך דם, במובן של בן למשפחה הקיסרית. הוא החזיק בתואר נסיך (יפנית: Ko, 公), התואר הגבוה ביותר במדרג האצולה היפני. יש גם המתרגמים את התואר ל"דוכס". אולי זה אפילו יותר נכון, כי זה לא מבלבל עם נסיכים בני המשפחה הקיסרית. תרגמתי כאן לנסיך כי כך עושים ברוב הספרים. מוצאו היה ממשפחה סמוראית, והוא צמח במערכת הצבאית לפני שנכנס לפוליטיקה.

      קאצורה לא נתן את הכסף לצי כי מבחינתו הדבר היווה חוסר אחריות פיננסי משווע. הרעיון שלו היה מאד הגיוני: לכנס ועדה של שני השירותים המזויינים שתתכנן מדיניות אסטרטגית משותפת יבשתית-ימית ותחלק באופן הגיוני ורציונלי את התקציבים בהתחשב במצבה הקשה של המדינה. הוא, ביחד עם אחרים, הבין כי כאשר לצבא ולצי יש תוכניות אסטרטגיות סותרות המשמעות היא בזבוז משאבים יקרים, במיוחד בתקופה שהמדינה לא היתה יכולה להרשות לעצמה לבזבז. יתר על כן, בשום אופן לא היה ניתן לתת את התקציבים גם לצי וגם לצבא. הצבא שתק בתקופת קאצורה גם כי נפגע קשות במהלך ההפיכה הקודמת, אבל סביר להניח שהוא לא היה שותק, למרות הכל, אם קאצורה היה נותן כסף לצי.

      הוצאת הצו הקיסרי לצי היתה מפלט אחרון. קאצורה בהחלט העדיף לשאת ולתת עם שר הצי סאיטו, והוא עשה זאת במיומנות וכישרון רב. רק כאשר המו"מ נכשל, בין היתר בגלל התככים של יממוטו, קאצורה נאלץ להוציא צו קיסרי. הטעות שלו היתה שהתמכר לצווים הללו, ולא צפה את תופעת ה"אינפלציה", היינו – את הערך שלהם שיורד עם כל שימוש ושימוש. הוא לא היה הראשון ולא האחרון שעשה טעות כזאת. כשאתה מגלה נשק יעיל מאד, שכביכול עובד כל הזמן ואי אפשר להתנגד לו, מדוע לא להשתמש בו עוד ועוד? ואז, כשהשימוש בו מעורר עוינות עזה נגדך, אתה מרגיש מאויים יותר ומשתמש בנשק בתדירות גדולה יותר. כאשר אתה מגלה שהערך שלו יורד עד לרצפה, הרבה פעמים כבר מאוחר מדי.

  4. מהנה מאד, כרגיל הכתבה והתגובות. שמרתי אותך לעונג יום ראשון בבוקר עם הקפה. להכניס את שם נתניהו לסופלה הפוליטי הזה היה מחמאה מיותרת עבורו. נראה לי שהכתבות האלו צריכות להיות מאורגנות בסדר שיביא להבנת הרקע להצטרפות יפן למלחמת העולם השניה, ואולי לתהליך שהיא עברה. אולי תוכל לנסות להסביר את ההתנהלות הפוליטית הנוכחית בעת משבר כלכלי ולהשוות אותה לעבר אם יש דמיון.

    • אכן, לא התכוונתי להשוות את נתניהו לקאצורה, לא בתחכום ולא בקליבר (במאמר
      הצגתי רק את נפילתו של קאצורה, בלי לדבר על שתי כהונות קודמות עם הישגים
      פנימיים ובינלאומיים מסחררים). הפרוייקט שאתה מציע נשמע כבר כמו ספר – אולי
      בעתיד. במידה מסויימת, הדוקטורט שלי אמור לשרת מטרה כזאת, אם כי ממוקדת בתחום
      של אי ציות ומרי צבאי, ורק עד 1930.

  5. 'על ידי אח מבוערת' צ"ל ' על יד'

  6. שתי שאלות: 1. האם השימוש המוגבר בצווים הקיסריים היה ״הצליח״ בגלל (לפי ויקיפדיה)שיגעונו של הקיסר? 2. האם יפן יצאה למלחמת העולם הראשונה בגלל הגרעון הכלכלי? (להסיח את הציבור או למצוא מקור רווח חדש)

    • הי שי,

      שאלות מעניינות מאד. לפי הגירסה המקובלת, לקיסר טאישו אכן היתה מחלת עצבים שהחמירה במהלך שנות שלטונו, עד שבשנים האחרונות לא היה מסוגל לתפקד כלל. בן עמי שילוני, בספר החדש שלו על המשפחה הקיסרית, חולק על כך וטוען שהקיסר היה אמנם חולני אבל בהיר וצלול, ואפילו נראה יותר בציבור מקודמו. אני לא יודע בדיוק מה נכון, אבל לא נראה לי שמישהו טוען שהמחלה הזאת השפיעה עליו במידה משמעותית בשנה הראשונה של שלטונו, שבה מתרחשים האירועים המתוארים בפוסט. גם הקיסר מייג'י, שקדם לו, והקיסר הירוהיטו שהגיע אחריו, בדרך כלל לא התנגדו להחלטות יועציהם (אם כבר מישהו עשה את זה, זה הירוהיטו), אבל אולי גילו הצעיר של הקיסר וחוסר נסיונו תרמו לכך שהשחקנים הרגישו שאין בעל בית והבינו שאפשר להשתולל. ז"ת, לקיסר טאישו היה ללא ספק הרבה פחות הון סמלי מאשר לאביו. יש כמה היסטוריונים יפנים שטוענים שחילופי הקיסרים היו גורם מכריע לפרוץ המשבר. אני חושב שזה הסבר קצת פשטני, כי עצם העובדה שאין בעל ברית אין פירושה שצריך לריב. מדוע הם רבו בעוצמה כזאת, ומדוע לא הצליחו להגיע לפשרה, זו כבר שאלה שדורשת הסבר מורכב ומעמיק יותר.

      לא חקרתי באופן אישי את ההחלטות שהובילו את יפן לצאת למלחמת העולם הראשונה, אבל אני יודע שהיה ויכוח מר על זה בתוך הממשלה והאליטות. פילדמרשל ימגאטה אריטומו, אבי הצבא היפני וראש מועצת הגנרו, קשיש מאד בתקופה הזאת אבל עדיין פעיל, התנגד מאד ליציאה למלחמה. הוא סבר שבעתיד העולם עלול להגיע למלחמת גזעים בין המערב למזרח, ויפן צריכה לשמור על כוחה ולהתיידד עם סין במקום להתערב במלחמות לא לה. נדמה לי שהשיקול שהניע את ראש הממשלה דאז, אוקומה שיגנובו, ושר החוץ הדומיננטי שלו, קאטו קומיי, לצאת למלחמה היה יותר טריטוריאלי: הזדמנות לגיטימית וחוקית, בהתבסס על הברית האנגלו-יפנית, לחטוף שטח שהגרמנים שלטו בו בסין. אוקומה וקאטו, כפוליטיקאים ליברלים, החזיקו גם בגישה פרו-מערבית וצידדו בחיזוק הברית עם בריטניה. כמובן שהצבא מילא כאן תפקיד מאחורי הקלעים, כי המלחמה נתנה לו הזדמנות להשיג את הדיביזיות הנוספות שלא הצליח לקבל במהלך המשבר.

  7. אתה כותב מדהים. בכלל הבלוג שלך הוא אוצר. מומלץ

  1. פינגבק: שחר אדום במנצ'וריה: ההתנקשות בג'אנג זואו-לין | הינשוּף

  2. פינגבק: בשבח הפוליטיקה הישנה: מיפן ועד למשבר הרכבת בישראל | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: