ד"ר גיא בכור, האיש שמתיימר להחזיק בצופן לסודות המזרח התיכון, "חשף" לאחרונה קונספירציה גרמנית-אנטישמית לרסק את יסודותיה של מדינת ישראל באמצעות אויבים מבית. נשיקת אשת העכביש, או האשליה של הקוסם מארץ עוץ? ינשוף פוליטי על צפנים, קרנות וארגונים חתרניים.

הבלוגוספירה הישראלית מזכירה לי לעיתים שכונה בעיר עתיקה וציורית, שלא קל להתמצא בסימטאותיה הצרות ורחובותיה המתפתלים. קשה למצוא את דרכך בשכונה בלי הדרכה צמודה, ומעטים הם האנשים שמגיעים לבלוגים באקראי, סתם כך. לרוב, זוכים בלוגרים למבקרים עקב המלצות, שיתופים, ציוצים ושמועות שעוברות מפייסבוק לאוזן. ברובע יש בתים קטנים ונטושים בקצה סימטאות חשוכות, מקומות שאיש לא מבקר בהם ובעליהם – כך נראה, מדברים בעיקר לעצמם. יש גם בתים רבים שאינם מוכרים לקהל הרחב, אולם זוכים לביקורים תכופים של משפחה וחברים, ולעיתים גם אורחים מזדמנים. מקומות אחרים, כמו מסעדות ששמן נלחש מפה לאוזן, נהנים מקהל ידוע ונאמן של מביני עניין. יש כאלו שמדשדשים במקום או מגדילים את הקליינטלה שלהם באיטיות, ואחרים שכוכבם דורך במהירות. כמובן שבמרכז השכונה יש גם בתים מוארים וגדולים מהם נשמע תדיר צליל הקשת כוסיות, גדושים עד להתפקע במבקרים ומגיבים. אלו הם הרכזות (hubs) של הרשת הישראלית, הבלוגים הבודדים שעשרות אלפי קוראים עוברים דרכם, ובעליהם נהנים מהשפעה שאינה נופלת מזו של עיתונאים רבים, ולעיתים אף עולה עליהם.

אולם בשכונה שלנו יש מקום אחד חריג: מועדון יוקרתי בשם G-Planet, חסום בדלת פלדה ומכוסה בשטיחים מקיר לקיר. בעל מועדון העילית הזה, שעונה לשם ד"ר גיא בכור, אינו בדיוק אדם מופנם. כמרצה לשעבר ללימודי המזרח התיכון במרכז הבינתחומי בהרצליה, בכור אינו מציג את עצמו כפרשן, משקיף או מומחה אקדמי גרידא, אלא בעל ידע ח"ן סודי, מחזיק המפתחות שיאפשרו לקוראיו להבין את חוקיו האמיתיים של המזרח התיכון. G-Planet, "המועדון שנותן לכם שקט נפשי", "המועדון שמראה לכם את הקרביים של המזרח התיכון", "הצופן שלך לקליידוסקופ הצבעוני, אך גם האכזרי, של המזרח התיכון המהופך" (נשבע לכם שלא שיניתי). כדי להיכנס ל"מועדון שנותן לך שקט נפשי", ניחשתם נכון, צריך לשלם סכום לא מבוטל של כסף. מכיוון שלי יש דרכים זולות יותר להשיג שקט נפשי, החלטתי לוותר על מאמריו היוקרתיים והדיסקרטיים של בעל הצופן, ולהסתפק באלו שהוא משחרר, ללא תשלום, להמונים שלא מעוניינים לשלם את מחיר הכניסה.

במשך זמן רב תהיתי אם לכתוב כאן על גיא בכור, תהייה שהתחזקה כאשר אדם אינטליגנטי ממכרי דיבר עליו בעיניים פעורות והגדיר אותו, ללא שמץ אירוניה, כ"מורנו ורבינו". ואכן, בכור יודע לכתוב ללא ספק, באופן שקיבץ סביבו בשנים האחרונות קבוצה הולכת וגדלה של מעריצים. למאמריו השונים הוא נותן תמיד שמות ציוריים ("על שנאה ונקמה", "מזימות על הבוספורוס", "אמנות ההצפנה", "על מכונת המילים הנפלאה"), ופותח אותם באנדקוטות היסטוריות מגוונות ומרתקות, מסודות הצופן של מלחמת העולם השנייה, עבור בג'ינג'יס חאן וכלה בפרידריך הגדול או סיפורים של נגיב מחפוז. מעריציו המושבעים של בכור מאורגנים בקבוצה פייסבוק ענקית, שקשורה לארגוני ימין אחרים ומארגנת קמפיינים שונים של הסברה ישראלית במספר רב של שפות. במקרה אחד, ארגן בעל הצופן את תומכיו למשט יאכטות נגדי מול המשט הטורקי המפורסם, יוזמה שהוצגה על ידו כמין מסע מלחמה מנצח. אף על פי שהיא הסתיימה באופן צנוע יחסית, אין ספק שיש מעט מאד בלוגרים שמסוגלים לשנע את הקוראים שלהם בצורה כזאת. בכור, לפיכך, הוא תופעה ייחודית בסצינת הבלוגים הישראלית – תופעה שראוי להתייחס אליה.

כדי שיהיה ברור, אני לא מגנה את ד"ר בכור על עצם העובדה שהוא לוקח תשלום על מאמריו. זכותו של כל אדם לגבות תשלום עבור המאמרים שהוא כותב, אפילו אם הדבר אינו מקובל במיוחד. אולם מי שמתיימר לנהל מועדון יוקרתי ואקסולוסיבי לבעלי ממון, רצוי שגם יספק סחורה טובה ומיוחדת, שאי אפשר להשיג בשום מקור אחר. במבחן הזה, אבוי, בכור נכשל ובגדול, ראשית כל ביומרה להחזיק ב"חוקים נצחיים" המאפשרים לקוראים להבין את כל המתרחש במזרח התיכון. בהקשר זה ראוי להזכיר כי במהלך ההפיכה במצרים, הבטיח בכור לנבא את כל האירועים בוודאות ובמדויק, לפי הצופן ההיסטורי המנחה את מצרים עוד מימי הפרעונים. לאחר ששקד על פיענוח הצופן, והרווה את כל יתר הפרשנים במנות גדושות של בוז ולעג, הבטיח בכור לקוראיו – שוב בביטחון עצמי גמור – שמובארכ יישאר בשלטון בסופו של דבר. ולאחר שנשיא מצרים הנצחי כביכול נבעט מארמון עאבדין, שאל אחד מקוראיו הקבועים של בכור האם המאמר הבא יהיה "על חטא הגאווה". הוא לא זכה, כמובן לתשובה, והכישלון לא הפחית, ולו במאום, את הביטחון העצמי של הכותב ואמונתו באותם "חוקים נצחיים" שהוא מוכר לציבור קוראיו.

מכיוון שכבר הרבה זמן לא הצצתי ב-G-Planet, החלטתי להיכנס פעם נוספת לפני כיומיים, בהפסקה משינון משמים ומונוטוני של סימניות סיניות למבחן הקרוב (procrastination, אתם יודעים). אם תיכנסו גם אתם, תראו, לצד המאמר בתשלום, פוסט חינמי עם השם המסקרן נשיקת אשת העכביש – איך מתנכלת גרמניה לישראל. תוך כדי קישור תמוה לסיפור דרום אמריקאי על לוחם מחתרת ועבריין מין, מגולל בכור את התזה הימנית הלעוסה על המימון האירופי האנטישמי של ארגוני סמול חורשי רעה. הפעם, הוא גם משחק באופן ישיר על פוביות השואה הישראליות, ומאשים את גרמניה, באופן ספציפי, בניסיון לחתור תחת קיומה וזהותה של ישראל. באמצעות מימון הארגונים החתרניים, טוען בכור, מנסה ממשלת גרמניה לנער מעצמה את התדמית ה"נאצית" ולהדביק אותה ליהודים. אם היהודים הם הנאצים החדשים, הרי הגרמנים כבר לא אשמים, ובא לברלין גואל.

הניחו לרגע בצד את העובדה שבכור לא ניהל מחקר עצמאי משל עצמו, וכל הנתונים שלו מגיעים מ-NGO Monitor, אחד מארגוני המקארתיזם של הימין הקיצוני, ואליבא דכולי עלמא לא גורם אובייקטיבי שאפשר לסמוך עליו ללא בדיקה. גם אם נתעלם מכך, הנתונים במאמר עצמו מסולפים באופן כל כך מגושם עד שהקורא נותר לתהות, כיצד מי שמנסה לגבות כסף על מאמריו לא מנסה לכסות על התפרים באופן מתוחכם יותר. וכשיש הטעייה חמורה, במיוחד מצד מי שמבקש את כספם של קוראיו, חובה לחשוף אותה ברבים.

ראשית כל, התזה המרכזית של בכור היא שממשלת גרמניה, היא ולא אחרת, מממנת את ארגוני הסמול הקטלניים, וזאת כאמור כדי להוכיח שישראל היא נאצית וגו'. הוא אמנם מודה שגרמניה נתנה לישראל אי אלו צוללות במתנה, אבל מסייג זאת שמדובר אך ורק במעשה ל"ניקוי המצפון". משונה, אבל נניח גם את זה בצד. בנקודה זו, מתחיל בכור למנות את שמות הקרנות הגרמניות המממנות את ארגוני הסמול הבוגדניים, וביניהן גם קרן היינריך בל וקרן רוזה לוקסנבורג. אולם אבוי – הקרנות הללו אינן שייכות כלל לממשלת גרמניה, אלא למפלגות פוליטיות שמאליות (הירוקים ומפלגת השמאל בהתאמה) שנמצאות עכשיו באופוזיציה. הן זוכות אמנם לתמיכה ממשלתית (משהו דומה למימון מפלגות אצלנו), אולם מנהלות מדיניות עצמאית שאינה מוכתבת מהמרכז. גם קרנות התלויות בממשל הפדרלי במידה רבה יותר, אינן בהכרח נשלטות על ידו והתמיכות שהן מחלקות נקבעות לעיתים קרובות בידי ועדות עצמאיות של מומחים. כך, מתמוססת לה התזה המנופחת על קונספירציה גרמנית-אנטישמית להשמדת ישראל ומצטמקת לגודלה הטבעי – מפלגות שמאל גרמניות שתומכות בארגונים הקרובים אליהן אידיאולוגית במדינת ישראל.

אבל מי בדיוק הארגונים הישראליים שמקבלים מימון מהאנטישמים הגרמנים? ביניהם יש אמנם ארגוני שמאל קיצוני מגונים כמו "זוכרות", אבל גם ארגונים ציוניים וממסדיים מובהקים כמו "מרכז פרס לשלום", שנהנים מחסותו של נשיא המדינה עצמו. מעבר קצר על רשימת הארגונים מראה שרבים מהם עוסקים בפרוייקטים חברתיים בתוך ישראל עצמה, שאינם קשורים בהכרח לסכסוך הישראלי-ערבי, למשל מלגות למעוטי יכולת או עבודה עם ילדים בשכונות קשות. בכור לא מספר את זה לקוראיו, וגם לא את העובדה שהמימון לא ניתן לארגונים אלא לפרוייקטים מסויימים. כך שבלי לומר לנו אילו פרוייקטים מומנו, ועל ידי איזה ארגון, אנחנו לא יודעים למעשה כלום.

השקר של הקונספירציה הממשלתית-גרמנית והסילוף של כריכת ארגונים שונים זה מזה בחבילה אחת, משתלב בקלות עם האמיתה הכאובה שבכור כמובן מסתיר מקוראיו. גם ארגוני הימין החביבים עליו נהנים ממימון נדיב, אולם זה מגיע בדרך כלל מתורמים פרטיים, חלקם בעלי אינטרסים מובהקים. מדוע מימון של אלו כשר, ואילו מימון מטעם ארגונים אזרחיים מאירופה טרף? במילים אחרות, לא ראיתי אף נציג של הימין מסביר מדוע, למשל, אין בעיה עם העובדה שאיל הימורים מפוקפק מארצות הברית מממן חינמון רב השפעה ומתמרן את דעת הקהל בישראל, ואילו לארגון גרמני אסור לממן מלגות לילדים ישראלים מעוטי יכולת. אין פירוש הדבר שאין מה לבקר במערך התמיכות האירופי בישראל, אולם הצגתו כקונספירציה אנטישמית ומרושעת היא הטעייה בוטה של הקוראים.

ממי שמרהיב עוז לדרוש כסף מהקוראים, ומתיימר להחזיק בסודות שאף אחד אחר אינו מודע להם, אפשר לצפות לעבודת תחקיר קצת פחות רשלנית. אבל כל עוד עסק המאמרים בתשלום ממשיך לעבוד כסדרו, כנראה שהאינטרנט באמת סובל הכל. מומחה אחד למזרח התיכון סיפר לי, דרך אגב, שספריו האקדמיים של בכור על תולדות המשפט המצרי טובים בהרבה ממאמרי האינטרנט שלו. לטובת התחום, אני מקווה שזה באמת נכון.