חורבן סין, כיבוש קוריאה, אונס המוני של נשים: שכנותיה של יפן מתקשות לעבור בשתיקה על ההתכחשות היפנית לצללי העבר. בדיוק מסיבה זו, עורר ביקורו של ראש ממשלת יפן במקדש שנוי במחלוקת זעם רב כל כך במזרח אסיה. מה הוא בדיוק מקדש יסוקוני, מה תפקידו ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו? ינשוף היסטורי על נשמות דהויות של גיבורים ושל פושעים, צער, גאווה וזעם.

מקדש יסוקוני טוקיו

מאמר זה פורסם, בגירסה שונה במעט, גם בווי-נט

לפני מספר שנים, כאשר גרתי ביפן לצורך לימודי באוניברסיטת טוקיו, הדרכתי תיירים מדי פעם בפעם. יום אחד, הגיעו אלי בני זוג מארצות הברית, והצעתי להם סיור מודרך במקדש יאסוקוּנִי ("הארץ השקטה"), על המתחם המקודש, שדירת האורנים, זירת הסומו והמוזיאון הצבאי שלו. הבעל, שלא ידע כמעט דבר על יפן, התחלחל כאשר שמע את השם. "אני לא הולך לשם!" מחה, "זה מקום נאצי!"

            נזכרתי בתגובה הזאת, כאשר קראתי לפני שבועות מספר את הכתבות בעיתונות הישראלית על ביקורו של ראש ממשלת יפן, אָבֶּה שינזו­­­ֹ, במקדש יסוקוני המושמץ, "מקדש פושעי המלחמה", כפי שכונה לאחרונה בעיתון ישראלי מרכזי. המתח העולה במזרח אסיה, כמו גם המחאות הקולניות של סין, דרום קוריאה וגורמים ליברליים ביפן עצמה, הביאו אפילו את מחלקת המדינה של ארצות הברית לגנות את הביקור. מזרח אסיה רוגשת וגועשת: המתיחות בין סין ליפן עולה מדי יום ביומו, ואבה אף אמר לאחרונה שהמצב באזור מזכיר את אירופה לפני 1914. לאור המתח הזה, ביקורו של אבה במקדש בוודאי שלא שיפר את המצב. מי שמכיר את ההיסטוריה הקרובה של יפן יודע כי ביקורים כאלו היו מושא לזעם במזרח אסיה מזה עשרות שנים, מאז ביקורו של ראש הממשלה נקסונה יסוהירו בשנות השמונים. לכן, נמנעו ראשי ממשלה יפניים מסויימים מלפקוד את המקדש, ואחרים דאגו להדגיש כי מדובר בביקור פרטי ולא רשמי. לאור החשיבות הבינלאומית של המקדש כגורם מתיחות, אכן ראוי להבהיר במה בדיוק מדובר, על מה הזעם ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו.

            מקדש יאסוקוני הוקם בשנת 1869, זמן קצר לאחר המהפכה הידועה כ"רסטורציה של מייג'י" שהפכה את יפן ממדינה פיאודלית לאומה מודרנית. מטרתו של מקדש השינטו הזה, שפירוש שמו ביפנית הוא "ארץ שקטה", היה להנציח את רוחות הנופלים למען הקיסר במלחמת האזרחים שנלוותה לרסטורציה. ב-1878, כאשר דוכא מרד סמוראים גדול כנגד השלטון הקיסרי, הונצחו במקדש גם רוחות הנופלים במרד הזה, וכך הלאה, בכל מלחמותיה של יפן, עד מלחמת העולם השנייה. חשוב להדגיש כי לא מדובר במוסד הנצחה גרידא, כמו "יד לבנים" בישראל, אלא במוסד דתי. לפי האמונה העממית היפנית, רוחות הנופלים במלחמה הופכים לאלים המגנים על האומה. תהליך ההפיכה לאל מתבצע על ידי טקס במקדש, שמחזיק ברשימות מפורטות של האלים המונצחים בו. בתקופה הקיסרית שלפני המלחמה היה המקדש אחד מהמוסדות החשובים ביותר של "השינטו הממלכתי", דת המדינה של יפן. בשנות השלושים, תקופת הדיקטטורה הצבאית, ננקטו אף סנקציות כנגד דיסידנטים (בעיקר נוצרים) שסירבו להשתתף בפולחנות שנערכו בו.

שינטו ממלכתי – הקיסר הירוהיטו מבקר במקדש יסוקוני ב-1935

            לאחר מלחמת העולם השנייה, ובהשפעת שלטון הכיבוש האמריקאי, נאסר השינטו הממלכתי והמדינה היפנית הופרדה מהדת. מקדש יסוקוני הפך למוסד פרטי, אולם בכל זאת, הקשרים בינו לבין המדינה לא נותקו לחלוטין. סוכנות ההגנה (מה שנותר ממשרד המלחמה היפני) הוסיפה להעביר לו שמות של חיילים שמתו בתאונות אימונים, צעד שנוי במחלוקת שעלה פעמים אחדות לבתי המשפט. ביקורי ראשי הממשלה בו הפכו לבעייתיים במיוחד, משום שפרנסי המקדש החליטו, בצעד פרובוקטיבי, להנציח בו כאלים לא רק את החיילים שמתו במלחמת העולם השנייה אלא גם את פושעי המלחמה שהוצאו להורג לאחריה. בראש הקבוצה הזאת, שכללה גם פושעי מלחמה דרגה א' (היינו, הפושעים הגרועים ביותר), עמד ראש ממשלת יפן בזמן המלחמה, גנרל טוג'ו הידקי, ששמו נקשר לרבים ממעשי הזוועה שהתבצעו נגד אזרחים ושבויי מלחמה. המונצחים הבעייתיים הללו, שקיבלו כאמור פולחן של אלים, לא הוצנעו בידי המקדש: ההיפך הוא הנכון. במוזיאון הצבאי הנלווה אליו, שמצדיק באופן כללי את התנהגותה של יפן במלחמת העולם השנייה, הם מובלטים ומוצגים כגיבורים וקדושים מעונים. ובכל זאת, מקדש יסוקוני אינו מקום המיועד אך ורק להלל ולפאר פושעי מלחמה, ולרוב המונצחים בו (חללי מלחמה מאז 1868) אין שום קשר לפשעים כאלה. ראשי המקדש סירבו בתוקף להפריד בין חללי המלחמה "הרגילים" לבין הפושעים המורשעים. לטענתם, ברגע שנשמה נספגה במקדש לא ניתן להפרידה מהשאר.

גם הוא מונצח במקדש יסוקוני- ראש ממשלת יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, טוג'ו הידקי. הורשע כפושע מלחמה ונתלה לאחר משפטי טוקיו.

            בעיני יפנים רבים, כולל ראש הממשלה אבה, הביקורים במקדש יסוקוני אינם נתפסים כניסיון לפאר פושעי מלחמה, אלא אך ורק לבכות את החיילים שנפלו. באחד מביקורי במקדש, ראיתי קשישים במדי הצבא הקיסרי עם תרמילי גב ישנים בתפילה חרישית. מבחינתם, המקדש הוא מקום אישי: מקום להתייחד עם חברים שמתו. אבה אף אמר שחלק ממטרת ביקורו הוא להתפלל למען השלום ונגד מלחמה נוספת. בעיני הסינים והקוריאנים, לעומת זאת, מדובר בביטוי נוסף לנטייה של בכירים יפנים "לשנות את ההיסטוריה" ולהכחיש את פשעיה של יפן בזמן המלחמה, תוך מאמץ לשנות את החוקה הפציפיסטית של המדינה ולהקים את הצבא היפני מחדש. ההפגנות ההמוניות שליוו ביקורים כאלו בעבר מלמדות כי הזעם אינו מוגבל לקובעי מדיניות ומתפשט במהירות לציבור הרחב במדינות הללו, שסבלו בעבר מנחת זרועה של יפן. מבחינתם, המקדש מסמל את טבח ננג'ינג, חורבן סין, כיבוש קוריאה והאונס ההמוני של נשים, במיוחד "נשות הנחמה" שנחטפו לבתי הבושת של הצבא היפני.

            אולם כיום הצטרף לתסבוכת הזאת ממד קריטי נוסף: מדיניותה האגרסיבית של סין המסכנת את מזרח אסיה בפועל, ולא כזיכרון היסטורי. בשנים האחרונות מנהלת סין סכסוכי גבולות כנגד כל שכנותיה כמעט, כולל יפן. ההתנהגות הסינית באיי סנקאקו, השנויים במחלוקת בין המדינות, היא אלימה ובריונית ללא תקדים כמעט. באמצעות השיח האינסופי על הלאומנות היפנית, פשעי העבר והביקורים במקדש יסוקוני, מצדיקה סין את מדיניותה האנטי-יפנית. וגרוע מזה, החשש (המופרך בעליל) משובו של האימפריאליזם היפני למזרח אסיה, מסיט את תשומת הלב מהסכסוכים האמיתיים המתרחשים באזור – אלו הנגרמים בשל התנהגותה התוקפנית של סין. יש גם משהו בדברי השמרנים היפנים, כי ההתערבות של מדינות שכנות בענייניה הפנימיים של יפן הפכה כבר לבלתי נסבלת. לפיכך, גם אם ראש הממשלה אבה טעה בעיתוי ביקורו, במיוחד בהתחשב במתח באזור, אפשר להבין את הסיבות שהניעו אותו לעשות זאת.