שער הרחמים: ועדות האמת והפיוס – תרופת פלא או תעתוע?

נפילת האפרטהייד בדרום אפריקה הפכה זה מכבר למיתוס המכונן של השמאל הרדיקלי במערב. באופן ספציפי, "ועדות האמת והפיוס" נתפסות לעיתים קרובות כפתרון קסם שיוכל ליישב סכסוכים ברחבי העולם. חוקרת של היסטוריה מזרח-תיכונית אמרה לי לא מזמן, למשל, כי לדעתה יש להקים "ועדות אמת ופיוס" בישראל ופלסטין. אולם מה היו היתרונות, החסרונות והתנאים ההיסטוריים שאפשרו את הצלחת "ועדות האמת והפיוס" בדרום אפריקה, והאם הם קיימים גם אצלנו? ינשוף היסטורי על קסמם המתעתע של הרחמים.

images

נָשְׂאָה אִמְרָתָהּ אַתֵּנָה וַתֹּאמֶר לְזֵאוּס בֶּן-קְרוֹנוֹס:
"זֶבְס אָבִינוּ שֶׁלָּנוּ, בֶּן-קְרוֹנוֹס, מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים!
הַגֵּד לִי לַשּׁוֹאֶלֶת, מָה עַתָּה יָעַצְתָּ בְּלִבֶּךָ?
הַמִּלְחָמָה אֲיֻמָּה וְקֶטֶל נוֹרָא שׁוּב תָּבִיא,
אוֹ בִּידִידוּת תִּקְשׁוֹר מִיָּד הַמַּחֲנוֹת הַשְּׁנָיִם?"

הֵשִׁיב אֲמָרָיו לָהּ זֶבְס כּוֹנֵס-הֶעָבִים וַיֹּאמֶר:
"בִּתִּי, שַׁלָּמָה תִשְׁאָלִי, וְתַחְקְרִי שׁוּב לְמוֹ אֵלֶּה?
שֶׁמָּא לֹא אַתְּ מִבִּינָתֵךְ יָעַצְתְּ אֶת-הָעֵצָה: וְהָיָה
בְּשׁוּב אוֹדִיסֵס לְבֵיתוֹ, יִקֹּם מֵהֶם אֶת-נִקְמָתוֹ,
אַתְּ כַּטּוֹב בְּעֵינַיִךְ עֲשִׂי, וְאֶת-אֲשֶׁר יִקְרֶה לָךְ אַגִּיד.
יעַן כִּי נִקַּם אוֹדִיסֵס הַנַּעֲלֶה נִקְמָתוֹ בַּחֲתָנִים,
שׁוּב תִּכָּרֵת הַבְּרִית, וּמָלַךְ כָּל-יָמָיו בָּאָרֶץ.
אָנוּ נִמְחֶה אֶת-זֵכֶר הֲרִיגַת הַבָּנִים וְהָאַחִים
כָּלָה מִלֵּב כָּל-הָעָם, וְשָׁבוּ לְאַהֲבָה כְּקֶדֶם
אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְהָיָה הַשָּׁלוֹם לָהֶם וְהָעֹשֶר".

אודיסיאה, 24 (תרגום שאול טשרניחובסקי)

images (1)

כל אחד והדוגמא ההיסטורית החביבה עליו, כל מחנה פוליטי והמיתוס המכונן שלו: הכיבוש האמריקאי של יפן, למשל, הפך לתקדים האהוב על הניאו-שמרנים בארצות הברית. אם האמריקאים הצליחו להפוך את הדיקטטורה היפנית הרצחנית לדמוקרטיה אין סיבה שלא יצליחו לעשות זאת בעיראק ובמקומות אחרים בעולם. בנימין נתניהו, שקשריו האידיאולוגיים עם הניאו-שמרנים האמריקאים אינם טעונים הוכחה, דווקא מעדיף את צ'כוסלובסקיה, צ'מברליין והסכם מינכן כתקדים שאפשר לנופף בו בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב. באותו האופן, נפילת האפרטהייד בדרום אפריקה משמשת מזה עשרים שנה כמיתוס המכונן של השמאל הרדיקלי בעולם המערבי: הנה הוכחה שניתן להפיל משטר עוול ורשע באמצעות חרם בינלאומי "בלתי אלים", ואף לאחות את הקרעים ולרפא את הטראומות באמצעות "ועדות אמת ופיוס". האמור הוא בועדות ציבוריות שהוקמו ב-1995, כפשרה בין משטר האפרטהייד הקורס לבין יורשיו ממפלגת האופוזיציה העיקרית של הרוב השחור, הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC). נלסון מנדלה, מנהיגה הכריזמטי של ה-ANC, חתם על הסכם עם הנשיא היוצא, פרדריק וילם דה קלרק, שנועד להתוות מפת דרכים לפיוס לאומי על יסוד הכרה בחטאי העבר. לפי ההסכם, מנהיגים אזרחיים וצבאיים של הרוב הלבן שביצעו פשעים כנגד שחורים בתקופת האפרטהייד יוכלו להעיד לפני הועדות, להתוודות על פשעיהם ולבקש מחילה מהקורבנות. אם יעשו זאת, הם זכאים להגיש בקשה לחנינה. הבקשה, בעיקרון, נתונה לשיקול דעת הועדה, וזו נטתה להעניק חנינות ללבנים שביקשו מחילה בלב שלם, אלא אם ביצעו פשעים שחרגו בהרבה מהמקובל.

FW-de-Klerk-and-Nelson-Ma-001

השיגו פשרה: נלסון מנדלה ופרדריק וילם דה קלרק

הועדות, שדיוניהן צולמו בטלוויזיה, הפכו במהרה למפגן רגשי שנועד, במוצהר כמעט, לשמש בסיס ל"צדק שיקומי" (restorative justice) שירפא את הפצעים של הקורבנות. העדות עצמה נתפסה כאקט מאחה, מרפא. ד"ר פומלה גובודו-מדיקיזלה, פסיכולוגית שעבדה עם הועדה, כתבה לימים כי "ההצהרות לפני הועדה היו של אנשים שנפגעו עמוקות בידי העבר. אלו אנשים שחיכו למישהו, משהו, כדי לפרוק את מה שמעיק עליהם ולאשש את חווית הכאב והפגיעה." אולם דווקא הכוונה התרפואידית הזאת עמדה בלב ביקורת חריפה שהוטחה בועדות ממספר כיוונים. ראשית כל, חלק מהקורבנות התלוננו כי אונסים אותם לאשר, בעצם נוכחותם, חנינות מבישות לאלו שהרסו את חייהם. אישה אחת, שעמדה פנים אל פנים מול השוטר שרצח את בעלה, אמרה בזעם כי "אף ממשלה לא רשאית לסלוח. אף ועדה לא רשאית לסלוח. רק לי יש זכות לסלוח – ואני לא מוכנה לסלוח." במקביל, האשימו עיתונים לבנים (אפריקנרים) מסויימים את הועדות, לא לגמרי בצדק, כי הן מגלות אמפטיה אך ורק לקורבנות שחורים אך לא לקורבנות לבנים. "יו"ר הועדה [הארכיבישוף דזמונד טוטו]," נכתב באחד העיתונים הללו, "בוכה כאשר הוא מקשיב לשחור שסבל מהתעללויות בידי המשטרה. הוא לא בוכה כאשר הוא שומע עד לבן מספר על משפחתו שנמחקה בידי טרוריסטים." ביקורת רצינית יותר, חץ משונן שכוון לעצם לוגיקת "הריפוי" של הועדות, נגעה לסתירה בסיסית בין ריפוי פצעים נפשיים לחיפוש אחר האמת. הועדות החליטו מראש שמטרתן לרפא את הקורבנות, ולפיכך האמינו לשחורים א-פריורית ונטשו כל יומרה לאובייקטיביות. מסיבה זו, למשל, העדים השחורים לא נחקרו בחקירה נגדית כדי לא להתאכזר אליהם, והועדה הניחה שדיברו אמת. פרופ' ריצ'רד לנדס, היסטוריון מאוניברסיטת בוסטון, תקף בחריפות את ועדת גולדסטון שניסתה, לדעתו, ליישם את השיטה הפסולה והמזיקה הזאת בחקירת מבצע עופרת יצוקה:

בהצהרה מדהימה שמגלה רבות, חשפה אחת מחברות הועדה, הינה ג'ילאני, בלי להבין עד כמה היא עצמה מערערת את המוניטין המקצועיים שלה כשופטת, את ההיגיון שעמד ביסוד […] גישת ה"פתי מאמין לכל דבר" של הועדה: "אני חושבת שזה יהיה מאד אכזרי שלא לתת אמון [בעדים הפלסטינים]." עתה ברור מדוע אף אחד מחברי הועדה לא הביע ספק כלשהו: מי רוצה להיחשב "מאד אכזרי"? ההשקפה הזאת של ה"פתי הרחום", היוותה ככל הנראה, מעין גישה "תרפואיטית" לחקירות: המשימה של חברי הועדה היתה לתת [לקורבנות] הזדמנות "לשאת עדות" על סבלותיהם. […] האם חברי הועדה, במיוחד גולדסטון, חשבו על החקירה כ"ועדות אמת ופיוס" ולא כניסיון לגלות את העובדות? גישה כזאת [של ועדות אמת ופיוס] פירושה כי הצד המוגדר על ידי החוקרים כ"קורבן" נחשב, א-פריורית, כזה שדובר אמת.

גישת הפתי הרחום: הינה ג'ילאני, חברת ועדת גולדסטון

גישת הפתי הרחום: הינה ג'ילאני, חברת ועדת גולדסטון

בועדות האמת והפיוס, לפיכך, היו חסרונות רבים, מכל כיוון שלא מסתכלים עליהן: לא פעם הן כשלו בעשיית צדק עם לבנים שביצעו פשעים מחרידים ומצד שני, האמינו באופן אוטומטי לעדים השחורים. עד כמה שלא נעים לומר זאת, ועדות האמת והפיוס היו בסופו של דבר משפט ראווה, אמנם ללא עונש. הקורבנות והפושעים הספציפיים היו אמצעי כדי לאשש ערכים חשובים יותר, שעמדו מעל ומעבר להליכים: נצחון הדמוקרטיה, זכויות אדם, מחילה ואחדות לאומית, גם במחיר של אי צדק כלפי יחידים. מצד שני, אסור להתעלם מההצלחה הניכרת של הועדות בדרום אפריקה. מדינת האפרטהייד לשעבר רחוקה מאד מלהיות גן עדן עלי אדמות, אבל כל מי שמכיר את המצב בזימבאווה השכנה, יכול לראות כי בסופו של דבר, מנדלה וטוטו הצליחו לשמר את האחדות הלאומית בין לבנים ושחורים באופן מרשים למדי, לאור הנסיבות. התוצאה של ועדות האמת והפיוס היתה אולי בעייתית, אבל בסופו של דבר חיובית.

אולם לפני שרצים ליישם את הפטנט הזה במקומות אחרים בגלובוס, כפי שמציעים חלק מאדריכליו (בראש ובראשונה טוטו עצמו), יש לשים לב לגורמי רקע מכריעים שסייעו להצלחת הרעיון הזה בהקשר הדרום האפריקאי, אולם עשויים לתרום לכשלונו בנסיבות אחרות. ראשית כל, הרטוריקה המוסרית הנאצלת של ועדות האמת והפיוס, השאיפות הפסיכולוגיות "לרפא" את הסבל של הקורבנות ודיונים משפטיים מלומדים על הצדק הטבעי, הסתירו מאחוריהם מציאות צינית בהרבה של יחסי כוח ומאזן אימה. כשגרמניה הנאצית נפלה ונכבשה, אף אחד לא חשב להקים "ועדות אמת ופיוס" עם ותיקי המפלגה הנאצית בתוך גרמניה. הסיבה לכך ברורה: אם ניצחת את האויב שלך, אין צורך להתפייס איתו, ואתה יכול לנהוג בו כטוב בעיניך.

בדרום אפריקה, לעומת זאת, מנהיגי האפרטהייד, והמיעוט הלבן שייצגו, שמרו עדיין על רבות מעמדות הכוח שלהם, בעיקר במערכת המשפט, בצבא ובעולם העסקים. לאור זאת, נלסון מנדלה וה-ANC לא היו יכולים, אפילו אם רצו, להיפרע מהם באמצעות משפטים פליליים. גרמניה הנאצית היתה דיקטטורה, ולפיכך היה קל להאשים שכבה מצומצמת יחסית של מנהיגים בתכנון הפשעים. דרום אפריקה היתה דמוקרטיה ללבנים בלבד, והאפרטהייד הונהג בידי מוסדות נבחרים. לפיכך, שכבת האשמים היתה גדולה יחסית, והיה קשה להעניש אותה בלי לערער לחלוטין את יציבות החברה. נקודת המבט הריאליסטית הזאת לא מנסה לערער בהכרח על טוהר כוונותיו של נלסון מנדלה, האידיאליזם שלו ואמונתו הכנה בפיוס עם המיעוט הלבן. אלא שאם המיעוט הלבן היה מובס לחלוטין ונותר חסר כוח מול הרוב השחור, קשה להאמין שמנדלה היה מצליח להתגבר על קולות קיצוניים במחנהו שלו שקראו להיפרע בלבנים על עשרות שנים של דיכוי אכזרי.

הישיבה הראשונה של ועדת האמת והפיוס באיסט לונדון

הישיבה הראשונה של ועדת האמת והפיוס באיסט לונדון

אולם בו בזמן, ועדות האמת והפיוס היו מבוססות על מפת דרכים מוסרית ברורה. הנחת היסוד שלהן היתה שהאפרטהייד ייצג חוסר צדק, ואילו המתנגדים לו היו לוחמי חופש וחירות. העובדה שהועדות גם ביקרו טרור והפרות זכויות אדם מצד ה-ANC מצביעות, במידה רבה, על ההגינות של מנהיגיהן, אבל אין בביקורת הזאת, כפי שהעידו רוב המשקיפים, כדי לכסות על סולם הערכים הבסיסי. אוכפי אפרטהייד לבנים שהגיעו להעיד לפני הועדה "קנו" במקרים רבים חנינה, אם כי לא תמיד. אבל המחיר היה וידוי מוחלט והודעה מפורטת באשמה, באופן שישכנע את חברי הועדה כי הפושע מתבייש במעשיו. אכן, לבנים שסירבו להעיד לפני הועדה, או שהעידו "ביהירות" ואפילו "בקול מונוטוני שאינו מבטא חרטה", נותרו חשופים לתביעות פליליות ואזרחיות.
אולם העובדה שלבנים רבים שיתפו פעולה עם הועדות, ורבים יותר תמכו בהן ונתנו להן לגיטימציה, לא ניתנת להסבר רק באמצעות פחד מתביעה משפטית. בפועל, היה קשה מאד לתבוע ולהרשיע מפרי זכויות אדם בתקופת האפרטהייד: אפילו נגד פיטר וילם בוטה, מנהיג דרום אפריקה במשך שנים רבות, לא הצליחו לגבש תיק ראיות מוצק מספיק. המיעוט הלבן, כולל חלק גדול ממנהיגות האפרטהייד לשעבר, שיתף פעולה עם ועדות האמת והפיוס משום שהנרטיב הבסיסי שלהן (אפרטהייד כאי צדק משווע) הפך לקונצנזוס לאומי לאחר 1992. כאן נודעה חשיבות עליונה לכך שמשטר האפרטהייד לא פורק על ידי כובש זר, מהפכנים שחורים שעלו לשלטון או המונים שצבאו על הגדרות, אלא על ידי הלבנים עצמם. פרדריק וילם דה קלרק, הנשיא האחרון של האפרטהייד, קיבל ייפוי כוח לצעדיו הן מהפרלמנט הדרום האפריקאי והן מהאוכלוסייה הלבנה, באמצעות משאל עם ששחורים עדיין לא הורשו להשתתף בו. הנשיא דה קלרק לא הציג את צעדיו כפרקטיים בלבד אלא ככורח מוסרי, וגינה את משטר האפרטהייד כבלתי צודק. הלבנים, לפיכך, הכירו בכך שהם היו הצד הלא צודק במאבק, הן דרך מנהיגותם הנבחרת והן באמצעות הצבעתם במשאל העם. ההטייה הפוליטית של ועדות האמת והפיוס התאפשרה משום שגם חלק גדול (אם לא רוב) הלבנים קיבלו, ברצון או בחוסר רצון, את הנרטיב הבסיסי שלהן. לדרמה הפומבית של טוטו והצוות שלו, שדמתה במידה רבה למשפט ראווה, היתה השפעה מרפאת ומאחדת עבור הציבור הדרום אפריקאי, אך ורק בשל הקונצנזוס העקרוני הזה.

teshuvah-smaller

מכל הסיבות הללו, יהיה זה עיוורון לשמו לראות בועדות האמת והפיוס פתרון קסם לסכסוכים בכל מקום ואתר. למעשה, הן עשויות להצליח רק כאשר שני תנאים הכרחיים נפגשים. מצד אחד, המשטר המובס צריך לשמור על חלק ניכר מכוחו באופן שיאיים על יורשיו. מצד שני, אותו המשטר צריך להודות בכך ששיטות הפעולה והאידיאולוגיה שלו, עד אותה העת, היו עוול ומשפח, ולקבל את הנרטיב הבסיסי של הצד השני. קל לראות מדוע הצירוף הזה נדיר יחסית: מי שלא הובס לחלוטין ועדיין שומר על כוחו, אינו נוטה להודות שטעה, בוודאי שלא לחלוטין, ועוד פחות סביר שיודה שהוא היה הצד הרע בכל הסיפור. נסיבות אלו, כפי שראינו, היו ייחודיות למדי לדרום אפריקה בשלהי תקופת האפרטהייד, וקשה לראות אותן מופיעות מחדש (למשל) בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסיכוי שאחד הצדדים בארץ ישראל יודה שהנרטיב שלו היה מוטעה ושקרי נמוך אפילו מהסיכוי להשיג הסדר קבע יציב בין ישראל ופלסטין בשנים הקרובות.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אפריל 12, 2014, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 37 תגובות.

  1. אני חושב שהתשובה לשאלת ועדות הפיוס, או פתיחת הפצעים ההיסטוריים בטווח הקצר באופן כללי, תלויה מאוד בתרבות המקומית. הזדמן לי לראות את הסרט המופתי "חיים של אחרים" בלוויית היסטוריון. הוא העיר לאחר הצפייה שהדבר הכי מדהים בנוגע למתן הגישה החופשית לארכיוני השטאזי בעקבות נפילת החומה, והיכולת של כל אזרח מזרח-גרמניה לשעבר לגלות מי הלשין עליו, הוא העובדה שזה לא גרם לאנשים לצאת לרחוב ולהתחיל להרוג אחד את השני. מצד שני, ב-"הארץ" התפרסמה לפני מספר שנים כתבה על סיפורו הטראגי של פעיל פוליטי בספרד שמנסה כבר כמה שנים לנהל מאבק נואש לפתיחת קברים אלמוניים מימי שלטון פרנקו. זה לא הולך לו, לא בגלל שממשלת ספרד דואגת למוניטין של הגנרליסימו, אלא בגלל שהיא חוששת שמה שעובר בשלום בגרמניה, לא יעבור בשלום אצלה.

    • אם כי פתיחת ארכיוני השטאזי כן הובילה להרבה מאד מתח חברתי בגרמניה, ולפירוק לא מעט חברויות ואפילו קשרי נישואים. בכל זאת, לא נעים לגלות שהבעל, האישה או החבר הטוב הלשינו עליך למשטרה החשאית במשך שנים רבות. אבל נכון, אנשים לא הרגו אחד את השני.

  2. השחורים בדרום אפריקה מעולם לא טענו שבדרום אפריקה של שלטון השחורים יהיה צורך לחסל פיזית או לגרש את כל הלבנים והם מתעקשים על מדינה שחורה טהורת גזע. רבים מהמוסלמים דורש מדינה נקיה מיהודים בכל שטח פלסתין המנדטורית.

    • היו דווקא לא מעט אנשים בדרום אפריקה שדרשו להיפרע מהלבנים באופן נוקשה יותר. אם אתה רוצה לראות את הפוטנציאל של מה שהיה יכול להתרחש שם, תסתכל על זימבבואה.

  3. מעניין ומעורר מחשבה.

    נדמה לי שיש כאן גם חשיבות למימד הפוסט-קולוניאלי. אותם אנשים שמבקשים להחיל את פתרון ועדות הפיוס בסכסוך הישראלי-פלסטיני מניחים שהציונים הם הלבנים הקולוניאליסטים והפלסטינים הם השחורים הילידים. לכן הם מניחים שהפלסטינים יגלו גדלות נפש, ואילו היהודים יסתפקו בפיחות מעמדם על ידי ויתור על תודעתם הלאומית. לכן איש מהם לא מציע ועידת פיוס כדי לפתור את הסכסוכים בסוריה ועיראק, למשל.

    מה שמטריד כאן הוא הזלזול של אותם אנשים בנרטיב הציוני ובתודעה הלאומית של היהודים בישראל וההתעלמות מההיסטוריה המורכבת של הנרטיב הלאומי הפלסטיני, שגורמים להם לראיה מעוותת של הסכסוך.

    • נדב, לדעתי זה בדיוק לוז הבעיה: פתרון של ועדות אמת ופיוס מניח הסכמה על הנרטיב הבסיסי, לפחות ברמה של מי צודק ומי לא צודק. בעוד שבסוריה ועיראק ברור לכולם שאין סיכוי להגיע להסכמות בסיסיות מהסוג הזה, בנוגע לישראל/פלסטין יש הרבה מאד אנשים שמשלים את עצמם. הסיבה היא שהדיכוטומיה של "פלסטינים מלאכים, ישראל שטן" מושרשת עד מאד בחוגי השמאל הרדיקלי והפריפריה שלו, והפעילים נוטים לראות את זה כמובן מאליו. הבעיה ה"טריוויאלית" שנותרה היא לשכנע רוב את הישראלים להסכים גם כן.

      • הבעיה האמיתי בסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל הוא שאנחנו נמצאים בעימות מול מוסלמים, שהמכנה המשותף של אלה הגרים בארץ ישראל עם מוסלמים ברחבי העולם חזק יותר מהאינטרס של השלמה של המוסלמים עם היהודים בארץ ישראל. היהודים בארץ ישראל לעומת זאת, למרות שלכאורה הם מיצגים את העם היהודי ולו רק כי כחצי מהיהודים נמצאים כבר בישראל, פועלים מתוך האינטרסים של עצמם ואין את ההילה המשכרת של כלל היהודים לדורותיהם בעולם.

        ע"פ התפיסה האסלאמית כל שטח שנכבש ע"י חיילי אללה שייך ל'דאהר אל אסלאם' לתמיד. לכן ישראל, ספרד, פורטוגל, דרום צרפת, יוגוסלביה הם שטחים אסלאמיים למעשה, גם אם המוסלמים הובסו זמנית שם. התפיסה כאילו קיימים עמים ערביים לפי המתכונת המערבית מטעה אנשים רבים. האסלאם מגדיר את מאמיניו כשותפים קולקטיביים לדרך האמת בברית ישירה בין המאמין למוחמד. לכן הם לא צריכים את התיוון של עָם או ישות פוליטית לצורך הקיומי. האסלאם לא מגדיר את עצמו כלאום, אלא כברית נאמנים. לכן ראינו שמדינות ערב לא הצליחו להקים עמים תחת ריבונותן במאה השנים האחרונות, ו"האביב הערבי" חשף את שברירותן של החברות הערביות שהתפצלו והסתכססכו לפי המיבנים הקדם-אימפריאליים, מבנים של שבטים, עדות, קהילות דתיות. רק מצרים חיה על בסיס משותף לאומי, וזה רק בגלל שהעם המצרי היה קיים אלפי שנים לפני האסלאם. כל "העמים" האחרים הוקמו כאמור במאה השנים האחרונות, מיוזמות ובתהליכים הזרים לקיום האסלאמי. גם הפלסטינים מגדירים עצמם כעם לא מתוך המשותף העצמי בינם לבין עצמם אלא משום האוייב הציוני המשותף. אילו ישראל לא היתה קיימת, כי אז לא היה הסיפור הפלסטיני וסביר שהשם היווני-לטיני-נוצרי "פלסטין" לא היה נקלט כלל בתרבות הערבית.

        לכן הפתרון להעיית פלשתינה-א"י צריכה להיות בהכרעה טוטלית של צד אחד. אני כמובן דוגל בהכרעה ישראלית ובאכיפה חד-צדדית של פתרון על הצד הפלסטיני שהפסיד. מאחר שהמוסלמים לא מסוגלים לוותר על דבר מאמונתם, והם דבקים עדיין ב'תורת השלבים להשמדת הישות הציונית", 1974, כפי שגובשה ע"י ערפאת, אבו מאזן ועד כמה בכירים פלסטינים של אז, הרי שאין מנוס מקיומה של מלחמת הכרעה בעצימות גבוהה שתביא להסדר בפועל שפוי יותר ותמנע את המשך מלחמות הטרור הארוכות בעצימות נמוכה שמתישה את שני הצדדים לשווא.

      • תגיד, ישרבסט, עשית קופי-פייסט מגיא בכור? כי זה נראה כמו מאמר בג'י-פלנט, או לחילופין כמו ניתוח מיושן מהמאה ה-19. לא כל מה שכתוב בטקסטים אנשים באמת מאמינים בו בפועל, ולא כל מה שאנשים מאמינים בו באופן עקרוני "לימות המשיח" תקף עכשיו ולימינו אלה. קשה לי לראות עד סמך אלו נתוני סקרים אתה מכליל בקלילות על מיליארד בני אדם, שאת שפתם אתה לא מבין ובנוסף לכך (תן לי לנחש) ההיכרות שלך איתם שטחית, אם בכלל.

        לעניינו, רוב ה"עמים" המערביים גם הם המצאה של העת המודרנית, קצת לפני התפתחות הלאומיות הערבית או ממש באותו הזמן, ואלו שלא התפתחו בהדרגה מאות שנים קודם לכן. קיום לאומי זר לנצרות בדיוק כפי שהוא זר לאסלאם, או לבודהיזם, או להינדואיזם. ובכל זאת, המבנה הלאומי חשוב ומשפיע בכל העולם, גם במרחב שלנו. אין פירוש הדבר שכוחות אחרים, אופקיים (דת, משפחה, מבנים שבטיים) אינם משפיעים גם הם – אבל הלאומיות הערבית היא כוח חשוב שאין לזלזל בו. הנה, תוניסיה מתגבשת מחדש, מצרים שומרת על המבנה הלאומי (ולא, לא בגלל הפרעונים), ואפילו הלאומיות הפלסטינית היא שחקן חשוב מאד באזור שלנו. הלאומיות הפלסטינית התפתחה לא בעקבות הציונות, אלא במקביל לציונות, ואני ממליץ בהקשר זה על ספריהם של הלל כהן ומוחמד כבהא.

        בנוגע ל"פתרון" שאתה מציע, תגיד לי, מילושוביץ' לא ניסה את זה קודם? אולי תספר לי איך הוא סיים?

  4. נדמה לי שוועדת הפיוס פעלה לאחר שנפל משטר האפרטהייד. כלומר המציאות הפוליטית נקבעה, ואז הוועדות למעשה קבעו איך מתייחסים לאל העבר. לצערי נדמה לי שהמציאות פה רחוקה מרחק רב ממצב כזה. ייתכן שאם כבר היה הסכם שלום (נשמע מוזר…) הייתה יכולה לקום ועדה מקבילה. אבל הווועדה עצמה לא מעצבת את השינוי הרדיקאי.
    http://onourselvesandothers-heb.com

    • נכון, אבל ועדות הפיוס היו חלק מההסכמות המורכבות בין המפלגה הלאומית ל-ANC שהובילו לנפילת המשטר. למרות שהן קמו אחר כך, העקרונות שלהן הושרשו כבר בחוקה הזמנית.

  5. בעולם אידיאלי, רוב המאמרים הפובלציסטים בעיתונות היו סובבים סביב השוואות היסטוריות וטיעונים המתבססים עליהם. בפרט בשנת המאה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה שכולנו חיים בצילה (בהנחה שהשנייה היא רק המשך של הראשונה). אבל לא באתי להתאבל על מצב העיתונות, אלא שוב להודות על רשימה מלומדת כרגיל.

    רק להעיר שהרשימה כאן עוסקת בהשוואות ליחסי הכוח הריאליים ושאלת מוכנות הצד החזק להודות באשמתו, אך אפשר גם לפתח דיון השוואתי באשר לצד החלש, כלומר השוואה בין השחורים בדרא"פ לבין הפלסטינים.
    בבלוג המעניין והמלומד, שגווע לאחרונה, של יוני אשפר יש סדרת רשימות השוואתיות בין מצבנו כאן לבין סכסוכים אחרים, למן אירלנד ועד קוסובו. ברשימה על דרא"פ, אשפר מדגיש את הנכונות מצד השחורים לסגת מדרישותיהם הכלכליות מזמן המלחמה הקרה, ואת העובדה שהייתה להם מנהיגות מרשימה וחזקה מאוד.

    כך גם באירלנד, הצד החלש שהוא בעצם החזק, כלומר הרוב הקתולי, הוא זה שעשה את הצעדים המכריעים לקראת הרגעת חרדות הקיום של המיעוט הפרוטסטנטי החזק שהוא בעצם חלש.

    על כן, לפחות מבחינת השוואות היסטוריות, שהן כמובן לא הוכחה בשום אופן אלא יותר חומר למחשבה, די ברור שכל עוד המנהיגות הפלסטינים איננה מנסה אפילו להרגיע את חרדות הקיום של הישראלים החזקים, שהם בעצם חלשים מעצם היותם מיעוט במזרח התיכון – אין שום סיכוי כעת להסכם שלום על בסיס וויתורי שטחים.

    • שכחתי לתת לינק לרשימה הנידונה:
      http://yonieshpar.com/archives/193

      • קראתי את המאמר של יוני אשפר – מצויין ומרתק. אפשר להטיל סימני שאלה בפיתרון שהוא מציע בסוף, אבל אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה שבה כל הפתרונות האפשריים בעייתיים ומוטלים בספק. חבל שהוא לא מסר עוד פרטים בנוגע לסוגיה החשובה ביותר שהוא מעלה: אילו ויתורים בדיוק עשו השחורים לקראת המו"מ ב-1992. מה שמעניין אותי מאד במאמר של אשפר (וגם כאן הייתי רוצה עוד מידע) היא דמותו של פיטר וילם בוטה. נראה לי שזה דפוס חוזר בהיסטוריה: מנהיגים שהבינו שיש בעיה כרונית, איומה, במצב הקיים, רצו והעזו לשנות אותו באמצעות רפורמה, אבל לא עד הסוף. בוטה הוא ממש לא המקרה היחיד: אני חושב על קאנג יו-ויי (לותר הקונפוציאני) בסוף סין הקיסרית שניסה להוביל למלוכה חוקתית, השוגון האחרון של יפן, טוקוגאווה יושינובו, שניסה להוביל מודרניזציה תוך כדי שימור כמה מעקרונות המשטר הפיאודלי, הרפורמטורים בשלהי המשטר הישן בצרפת ועוד. איכשהו תמיד יוצא שהאנשים האלה נקלעים לסחרחרת של שינויים שהם לא מצליחים להתמודד איתה ובסופו של דבר מתנגדים למהפכה שהם בעצמם הובילו אליה.

    • אהרן, אני דווקא חושב שלא מעט מנהיגים פלסטיניים בזמן האחרון, ובפרט הנשיא עבאס ורה"מ לשעבר פייאד, ניסו דווקא להרגיע את חרדות הקיום של הישראלים – באינספור ראיונות ומאמרים. היוזמה הסעודית ניסתה אף היא לעשות בדיוק את זה. הישראלים לא האמינו ולא קיבלו, ולעיתים קרובות אפילו לא שמו לב. מדוע? זו שאלה מורכבת שיש לכתוב עליה פוסט אחר.

      • באמת??? הם ויתרו על זכות השיבה???

      • אני חושב שהם הסבירו טוב מאוד למה הם לא מוכנים להכיר במדינה יהודית…

      • לשאלתך על הוויתור שהשחורים עשו: הם הפסיקו לאיים בקומוניזם על המיעוט הלבן. הלבנים יכלו להמשיך לחיות בדרא"פ החדשה כי היא הייתה דמוקרטיה מולטי אתנית ולא אוטופיה מרקסיסטית כפי שהANC הטיף.

      • את זה הבנתי מהמאמר. פשוט רציתי יותר פירוט מעבר לרמת הכותרת.

      • בזכות הבלוג שלך גיליתי את הבלוג של יוני אשפר. יש כל כך הרבה חכמה באינטרנט, וכל כך מעט במקומות אחרים. חבל. בכל קרה מסתבר שיש תשובה גם לשאלה שלך.

        http://yonieshpar.com/archives/169

        גם אם אתה מאמין שאפשר להגיע לשלום עם עבאס, עדיין חשוב שתהיה תכנית ב'.

      • בעיקרון, חשוב שתהיה תוכנית ב'. אני מסכים. אבל נראה לי שבמצב הנוכחי, ישראל לא מגיעה אפילו לתנאי הסף שיאפשרו דיאלוג הוגן עם המנהיגות הפלסטינית. רק עכשיו, כפי שחשף היום חיים לוינסון, אושרה עוד הרחבה מסיבית של ההתנחלויות בגוש עציון – דבר שחותר אפילו מאחורי גישת חילופי השטחים וגושי ההתנחלויות (הרי כל הרחבה מקטינה את הסיכויים למהלך כזה). זאת אומרת, שהשאלה הקריטית היא לא "תוכנית ב'", אם כי חשוב שתהיה כזאת, אלא הקפאה מיידית של הבנייה בשטחים ומיגור גישת "מדיניות החוץ הכפולה" בממשלה.

      • אם כבר מדברים על הבלוג של יוני אשפר אני ממליץ לקרוא את:
        http://yonieshpar.com/archives/258
        פורסם כמה ימים לפני החשיפות של סנודן.
        לקרוא ולבכות/לצחוק.
        חוצמזה גיליתי עוד בלוג מעניין. תודה למי שפירסם את הלינק הראשון.

      • כן, הבלוג הזה הוא מרתק. חבל שהוא כבר לא פעיל.

      • הקפאת התנחלויות זה משהו שצריך להיות הן בתכנית א' (מו"מ לשלום וסיום הסכסוך) והן בתכנית ב' (סיום או צמצום הכיבוש עד כמה שאפשר באופן חד צדדי ובלי שלום). אבל אנחנו, כמחנה שתומך בסיום הכיבוש כמשהו הכרחי, חייבים לבוא לאזרחי המדינהעם ראיה כוללת, גם עם תכנית א', גם אם תכנית ב' וגם עם תכנית אסטרטגית להגנה על ישראל מאיומים צבאיים במציאות של נסיגה בלי שלום. כל הזמן שאין לנו את כל הדברים האלה אנחנו נמשיך להיתפס כצד שרודף אחרי הקשת בענן, הימין ימשיך להוביל הכיבוש ימשך, ההתנחלויות ימשכו והפלסטינים ימשיכו לשחק את המשחקים שלהם.

      • קיפוד רדיואקטיבי

        גם היוזמה הסעודית שכולם היללו לא ביטלה את זכות השיבה. למעשה מלבד היוזמה של עמי איילון וסרי נוסייבה לא היה ויתור ברור עליה. לכן אפשר להבין מדוע הממשלה במיוחד והציבור הישראלי שלא כ"כ שם לב לא קיבלו אותה. אבו-מאזן ,דרך אגב, לא זז סנטימטר מהדרישות הקודמות שלו.

      • לא, אבל היוזמה הסעודית וגם הצעות אבו מאזן השאירו פתח די רציני למסמוס זכות
        השיבה. זה לא העניין. העניין הוא שרוב הציבור הישראלי, והנהגתו, אינן מוכנים
        עדיין לוותר על הכיבוש, ועוד פחות מזה להתעמת עם מפעל ההתנחלויות ונציגיו.
        אחרת, ישראל היתה נשארת בשטח עד להסכמה על זכות השיבה, אבל איך הויכוח עליה
        מסביר את הרחבת ההתנחלויות?

        כנ"ל בנוגע ליוזמה הסעודית. ברגע שישראל תאמר שהיוזמה מקובלת עליה לבד
        מהסתייגויות בנושא זכות השיבה, תהיה לנו התקדמות גדולה מאד.

      • בנוגע לזכות השיבה, להלן משהו שאני קורא לו "עקרון אי הוודאות של אבו מאזן".

        1) זכות השיבה היא אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר של הפלסטינים וגם בשאר מדינות ערב.

        2) לכן כל דיבור על ויתור או התפשרות בנוגע לזכות השיבה תתפס כבגידה ושבירת שרה.

        3) לכן אבו מאזן, או כמעט כל מנהיג פלסטני או ערבי אחר, לא יכול להצהיר באופן מפורש על ויתור על זכות השיבה, בוודאי לא בשלב הזה של המו"מ. כאשר אבו מאזן מדבר על זכות השיבה לקהל שוחר שלום הוא בדרך כלל אומר משהו מעורפל שיכול איכשהו להישמע כנכונות לפשרה (אם מי שמקשיב הוא כבר שמאלני בדרך כלל) אבל לא ממש ולא יותר מדי. כמו כן אמירה פשרנית מדי (אפילו מעורפלת) תאוזן באמירה נחושה יותר במקום אחר.

        4) לכן אין לנו דרך לדעת אם אבו מאזן (או פלסטינים אחרים) רוצה או יכול להפשר על זכות השיבה עד שהמו"מ לשלום יסתיים בהצלחה. אפילו אם המו"מ נכשל אנחנו לא נוכל לדעת בודאות שהוא נפל בגלל זכות השיבה, בגלל הערפול ההכרחי.

        5) לכן זה בזבוז זמן לחכות כל הזמן ולבקש כל הזמן מאבו מאזן או כל פלסטיני אחר לומר משהו ברור בנוגע לזכות השיבה. זה לא יקרה. בוודאי לא כאשר הסיכוי לסגור את הנושאים האחרים נראה קלוש.

        6) זה גם מיותר בגלל שמנקודת מבט אסטרטגית ישראלית כדאי לישראל לנהל מו"מ עם הפלסטינים גם אם לא בטוח שהמו"מ יוביל לשלום.

        בנוגע ליוזמה הסעודית.היוזמה בסך הכל מיישרת קו עם העמדה הפלסטינית בכל הנושאים, כולל זכות השיבה וכולל אותן אמירות מעורפלות.

        היוזמה אינה הצעה למו"מ עם מדינות ערב, או נסיון לגשר. אין בה הצעות של מדינות ערב לסייע, לפשר או לגשר באיזושהי צורה על הפערים בין העמדה הפלסטינית ובין העמדה הישראלית.

        כל מה שהיוזמה אומרת היא שאם ישראל תסגור את העניינים עם הפלסטינים (והסורים והלבנונים), היא אולי (בלי להתחייב ובכפוף למצב המורכב במזרח התיכון) תקבל הסכמי שלום עם כל מיני מדינות ערביות שלא ממש נמצאות במלחמה איתה (מדינות המפרץ וכד'). אבל היוזמה לא עוזרת לסגור את העניינים האלה בשום צורה ממשית. היוזמה הסעודית היא בעצם קינוח שמובטח לישראל אם היא תסיים את כל הארוחה. אבל אין ביוזמה שום דבר שמקל על אכילת הארוחה עצמה. קינוח זה נחמד, אבל את הבעיות שלנו עם הפלסטינים נצטרך לפתור עם הפלסטינים (אם אפשר). היוזמה הסעודית היא חסרת משמעות.

      • העמדה הפלסטינית אינה אחידה וחד-משמעית. אין תוקף להצהרות לכאורה מתונות שבאות לשרת צורך פוליטי אקראי. בסופו של דבר הנהגת הרש"פ פועלת בתודעה שהם צריכים להשיג הכל ולא לתת דבר לישראל. הפלסטינים חוזרים שוב על טעותם – הם רוצים הכל ולא מוכנים להתחלק בכלום.

      • לפי מה אתה קובע שאין תוקף להצהרות מתונות אבל דווקא יש תוקף להצהרות
        קיצוניות? ואיזו הצהרה של פוליטיקאי או מדינאי לא נועדה לשרת צורך פוליטי?

  6. גם משפטי נירנברג ומשפט טוקיו היו משפטי ראווה בעלי השפעה מזככת. רוב האסורים שוחררו אחרי זמן קצר. חבל שהוציאו להורג את הנאשמים העיקרים, היה ניתן להפיק תועלת רבה יותר מלראין ולהציג אותם במשך השנים מאשר להנציח אותם. האם בדיעבד הייה עדיף להוציא להורג את אייכמן.

    • אורי, זה לא נכון. האסורים במשפטי נירנברג הוצאו להורג בחלקם הגדול, והאחרים ריצו למיטב ידיעתי את מלוא עונשם או לפחות את רובו. גם במשפטי טוקיו הוצאו רוב הנאשמים להורג – אלו שנכלאו אכן שוחררו לאחר סיום הכיבוש ביפן.

  7. מאחר ולא השתכנעתי שועדות הפיוס היו הפתרון, תמהתי מה הסיבות שדרום אפריקה לא עברה תהליך הרסני כזימבבוה רודזייה לשעבר. הייתי בזימבבוה ב 2003 והמקום מחריד, השאול של דנטה.
    גם בד"א המציאות אינה ורודה, עיון באינטרנט מראה שאין רחמים ולא היה פלא. זה תעתוע.
    70 אלף לבנים נרצחו ב 20 השנים האחרונות בד"א (לעומת 7518 שחורים בכל תקופת האפרטהייד), כל יום כ 50 איש נרצחים מהם 20 לבנים. מספר גדול יותר נותר נכה ואונס נשים לבנות דבר שבשגרה.
    כ 10 אחוז מהחוואים הלבנים נרצחו, הסכוי של חוואי לשרוד קטן מסכוי של חייל אמריקאי בויאטנם. יש עלייה של תנועות של שחורים הטוענות ש 80% מהאדמות הפרטיות בידי 15 אלף משפחות של לבנים זה מצב המחייב תיקון. יתכן שמנדלה למד מנסיון של מדינות אחרות באפריקה שחלוקת האדמות והרכוש של לבנים תביא למפולת כלכלית ןכן חשש מתגובת העולם. בכתבות של ימים אלו עולה שלא מעט לבנים צופים שלאחר מותו של מנדלה מצבם יחמיר, שזו פצצת זמן מתקתקת. מי שביקר בדרום אפריקה יודע שהחיים שם לא חיים שפויים, הבתים מוקפים גדרות חשמליים, החנויות עם דלתות זכוכית כפולה נפתחות רק לאחר שראו את הנכנס במצלמות, אונס, שוד ורצח תופעה יומית, אחת מכל 3 נשים נאנסת בימי חייה, אי אפשר ללכת ברחובות גם באור יום. הפרסומות בטלויזיה מציעות התקן לרכב שכשמישהו מנסה לפתוח את דלת המכונית ברמזור להבות של אש יקיפו את המכונית וכדומה, בכל יום החדשות מספרות על שחור שנכנס למקדונלד כינס באיומי אקדח את העובדים בבית השימוש, ולאחר שלקח את הכסף חזר וירה בעובדים ללא סיבה. האינטרנט מלא בכתבות מסוג זה: http://bit.ly/1h1CGXR http://bit.ly/JnLv5x . למקרה שמישהו מנסה להציע פתרונות נוסח דרום אפריקה באיזורנו אולי כדאי להציץ בכתבות אלו.

    • אני חושב שועדות הפיוס דווקא היו הפתרון הנכון בתנאים הפוליטיים של דרום אפריקה – והן לדעתי קשורות לתהליך שמנע השתלשלות אירועים נוסח זימבבווה. שמעתי מחבר, מומחה להיסטוריה דרום אפריקאית, שדווקא התחזקות כוחו של ג'ייקוב זומה והחלשותו של תאבו מבקי מנעו זחילה לכיוונים "מוגאביים" מסוכנים מאד.

      התמונה שתיארת היא מוקצנת מאד, ובכל מקרה אנקדוטלית ולדעתי מטעה. רוב ההרוגים שאתה מדבר עליהם הם קורבנות פשע פלילי, וברור לך שפשע כזה פוגע הרבה יותר בשחורים – שרובם עניים ומוגנים פחות מהלבנים. מנדלה כבר נפטר – וכבר מזמן אינו נשיא – ובכל זאת דרום אפריקה מצליחה לשמור על המרקם הבין גזעי. כמובן שהמצב לא טוב, ומתוח מאד, אבל כמו שאומרים אצלנו, יכול להיות הרבה יותר גרוע.

      • מנהיגי התקופה דחו את הבלתי נמנע. על פי רוב מנהיגים בודדים קובעים מהלך ההסטוריה, יש להניח שמדינות העולם שלחצו על ביטול האפרטהיד לא היו מאפשרות פגיעה בלבנים וזה היה הדבק. אבל הזמן חולף, בדרום אפריקה גדל דור חדש שלא מכיר את התקופה של פעם. ה'מרקם בן גזעי' היה צריך להתגבש למשהו מעוצב ויציב, זה לא ארע, זה לא טבעי. 10 אחוז לבנים עשירים באפריקה יחיו באושר ועושר? איפה עוד הצליח דבר כזה באפריקה? ברגע שיהיה משבר כלכלי זה יערער את שווי המשקל. זהו משל הצפרדע שנושאת על גבה עקרב.
        גם אצלנו לא יהיה סוף שמח, לא התגבשה ישות מדינה פלסטינאית. לפני 35 שנה לא היה דבר כזה פלסטינאים, היו פליטים, הם היו צריכים להתמזג ולהעלם במדינות ערב ובסופו של יום לא יהיו פלסטינים. מי שמאמין שמדינות ערב יתנו להם הזדמנות להקים מדינה בצד ישראל מאמין בפיות. הם אפיזודה שתחלוף ותשכח. איפה הצליח דבר כזה בעולם שפליטים הקימו מדינה? ישראל היא אולי המקום היחיד שפליטים הקימו בו מדינה בתקופה ותנאים יוצאי דופן וגם זה תלוי על בלימה.
        אתם שופטים דברים שארעו בתקופת ימי חיי אדם, פיפס קצר בהסטוריה. תתרחקו קצת מהתמונה ותהיו מציאותיים.

      • מי שמאמין שהפלסטינאים פשוט יעלמו ואנחנו נוכל לשלוט בכל הארץ בלי השלכות מאמין בפיות.

        מי שתומך בשני מדינות לשני עמים עושה זאת בגלל שהפתרון הדרום אפריקאי — אפרטהייד ואחר כך רב-לאומיות — אינו רצוי בעיניו.

        רוב השינויים הדרמטיים שהתרחשו במהלך המאה ה-20 והמאה הנוכחית התרחשו בתקופה של חיי אדם או קצת יותר. מרגע שהחלטנו להקי מדינה, אנמחנו כבר לא יכולים להסתכל על המציאות במושגים של גאולה ונצח נצחים וכל השטויות האלה. אנחנו צריכים להתייחס למציאות הגיאופוליטית הריאלית שאנחנו חיים בה. ציונות זה אידיאליזם, אבל לא משיחיות.

  8. המושג פלסטיני יעלם, האנשים ישארו. הרשות תהפוך למשהו אחר, הבעיות יהיו שונות, קרוב לוודאי קשות יותר עבורנו. התחזקות אל קעידה בסוריה תשפיע על האזור, יתכן וצה"ל יצטרך להכנס מחדש לכל השטחים כדי למנוע מגורמים קיצוניים יותר להשתלט. (מנהיג אל קאעידה תקף את יו"ר הרשות בשל "כניעתו לישראל")
    מי שלכאורה תומך בשני מדינות לשני עמים עושה זאת במטרה להרויח זמן ולמוסס את האפשרות לכך. כשהם יקצינו יהיה ברור לאירופה ואמריקה שאין עם מי לדבר והלחץ עלינו יקטן. האופנה משתנה, זה כבר קורה.
    אם המציאות משתנה כל כך מהר אפשר להמתין להזדמנוית טובות יותר, נוכל להשיג הרבה יותר וממילא הארועים לא בשליטתנו.

  9. מעניין שלא ציינת את ועדות הפיוס ברואנדה שהרכבן לא מתאים להגדרות שהצבת שהרי מנהיגי ההוטו האחראים לטבח לא שמרו על מעמדם. שם ברואנדה ,לפחות כך נראה ,העסק עובד מצויין.

    • אבל ברואנדה חצי מהאוכלוסיה היא הוטו, ומעורבות הציבור הרחב בגנוסייד היתה
      רחבה בהרבה אפילו מגרמניה הנאצית. במצב כזה, צדק פלילי נורמלי יהיה בלתי
      אפשרי. במילים אחרות, מאזן כוחות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: