אדם בלתי מעשי

מה הבעיה באהבת האדם באשר הוא אדם, ובפרט אהבתם הבוערת לאנושות של בלוגרים רדיקליים? ההוגה הקתולי הבריטי השנון גילברט צ'סטרטון, שחיבוריו תורגמו לראשונה לעברית, מגלה לנו את הצינה שבקוסמפוליטיות, הפיתוי המסוכן של האימפריאליזם והסיבה שבגינה "החיים זוהרים כיהלום, ובה בעת שבריריים כזגוגית החלון." עם מנות גדושות של הומור, אירוניה עצמית ותובנות חדות כתער, הינשוף הספרותי על מורדים, שמרנים ואלו המבקשים לחדש בכל עת את פניו של הסוס.

 full_137644590

נצנוץ דק זה של זכוכית מזכיר לנו כי האושר זוהר ועם זאת שברירי, בדיוק כמו אותו חומר שדי בתנועה אקראית של עוזרת הבית או של החתול כדי לנפצו לרסיסים. והתחושה הזאת העוברת כחוט השני באגדות כולן, שקעה בקרבי והפכה להרגשתי ביחס לעולם כולו. חשתי אז ועודני חש היום, כי החיים זוהרים כיהלום ובה בעת שברירים כזגוגית החלון; וכאשר נמשלו השמיים לחופה של בדולח עבר בי רעד. פחדתי שמה ישמוט אלוהים את אחיזתו והיקום יתנפץ תחתיו.

גילברט קית' צ'סטרטון, אדם בלתי מעשי. מאנגלית: עודד ולקשטיין (הוצאת שלם, ספריית לווייתן, 2014)

a177_chesterton-cover

בשמאל הרדיקלי הישראלי ישנו בלוגר אחד ידוע, שחורט את אהבת האדם באשר הוא אדם על דגלו. כשזכויות אדם, כל אדם, עומדות על הכף, הוא יתייצב ראשון, חמוש במקלדת ובעכבר, כדי להגן עליהן. האוניברסליזם שלו כל כך עמוק, אהבת האנושות שלו כל כך תוססת, עד שהוא פשוט אינו מסוגל לחזות בפרמיטיבים האלה, נו, אלו שמתפללים בבתי כנסת, בלי שמעיו יתהפכו בקרבו. היהדות האורתודוקסית, בעיניו, היא "שונאת אדם". ומכיוון שעניינו של אותו בלוגר הוא אהבת אדם, או ליתר דיוק, אהבת האנושות, היהדות הזאת מעוררת בו בחילה עזה.

אבל אחרי יותר משנה של קריאת פנינים מפרי עטו של אותו בלוגר, הבחנתי בתופעה מוזרה עד מאד. הוא אוהב את האנושות באופן כללי, אבל ברוב הפעמים, כאשר הדיון מגיע למגזרים ספציפיים שלה, ובמיוחד אלו שנמצאים בחברה שהוא חי בה, ישראל, המקלדת שלו מפיקה רגשות שונים לגמרי. היהודים האורתודוקסיים הם, כאמור, "שונאי אדם". הרבנים הם "זבל". צה"ל הוא "הבהמה הירוקה". הציונות וחסידיה הם "מצחינים". אנשי הייטק, כאן וגם בארצות הברית, הם בסך הכל "אמצעי של אליטה עירונית לשמר עמדת כוח", ועוד ועוד. אותו הבלוגר, יש לציין, יוצא תדירות להגנתם של הפלסטינים, הסובלים תחת עולו של הכיבוש. אבל גם כאן, למרבה ההפתעה, מסתבר שמדובר באהבה מופשטת למדי – כזאת שנועדה בעיקר להצדיק את השנאה ליתר הקבוצות. משום שגם האסלאם, דתם של רוב הפלסטינים, הוא לדעתו אמונה חשוכה, מפגרת ומתועבת, אוייבת האנושות בכללותה. השאלה, אלו מגזרים מאותה אנושות עדיין ראויים לאהבה, נותרת פתוחה.

הפילוסוף הגרמני לודוויג ויטגנשטיין אמר פעם, שפילוסופיה טובה מחדדת ומלטשת בך תובנות עמומות. ובעוד אני חוכך בדעתי כיצד להבין וללטש, ואולי אף לענות לשאלה העמומה שלעיל, נפל לידי כפרי בשל ספר בשם אדם בלתי מעשי, אוסף חיבורים קצרים של ההוגה הבריטי הקתולי השנון והמשעשע להפליא גילברט קית' צ'סטרטון. הספר, שהוצאת שלם הוציאה בלבוש עברי, בתרגומו הנפלא של עודד וולקשטיין ובעריכתו של אסף שגיב, הוא יצירה מרתקת, מטרידה, מרגיזה – לעיתים מצחיקה עד דמעות. לפני שנדון בה ביתר פירוט, נראה איך ענה צ'סטרטון עצמו על חידת הבלוגר הנזכר לעיל ואהבת האדם שלו:

אהבת האדם של [האינטלקטואלים המודרניים שמסתייגים מהפטריוטיזם] טובלת בצינה משונה וטבועה בחותם של אי ממשות. אם תשאל אותם האם הם אוהבים את האנושות, הם ישיבו לך בכנות שאינה מוטלת בספק כי הם אמנם אוהבים אותה. אך אם תשאל אותם בנוגע לאחת משדרותיה של האנושות, תיווח כי הם שונאים את כולן עד אחת. הם שונאים מלכים, הם שונאים כמרים, הם שונאים חיילים, הם שונאים מלחים. הם אינם נותנים אמון באנשי מדע, הם מוקיעים את המעמד הבינוני, הם נואשו כליל מבני מעמד הפועלים – אבל הם מעריצים את האנושות. אלא שהם מדברים בשבחה של האנושות כאילו היתה אומה זרה ואקזוטית.

 

גילברט קית' צ'סטרטון

גילברט קית' צ'סטרטון

הקטע שמצוטט לעיל הוא חלק מהגנתו של צ'סטרטון על הפטריוטיזם הלאומי, והתקפת מחץ כנגד שני רעיונות מתחרים שהוא תופס כאויביו המסוכנים: הקוסמופוליטיות והאימפריאליזם. לדעתו, אהבת האדם של הקוסמופוליטים ה"מתקדמים" מהשמאל היא חלולה, ואפילו מסוכנת. זאת מפני שאהבה חייבת להתחיל בממשי הקרוב אליך ולא במופשט הרחוק ממך. "אוניברסליות אמיתית," כותב צ'סטרטון, "נשענת כמובן על יחסים טובים עם נציגיה של הסביבה המיידית. מי שאוהב את ילדיו שלו אוניברסלי יותר, משוקע יותר בסדר העולם הכולל, ממי שמערסל בחיקו עולל-היפופוטמים או מוביל תמסח צעיר בעגלת תינוקות. באהבתו לילדיו שלו הוא עושה מעשה היפופוטמי לאין שיעור (אם אפשר להתבטא כך) מערסולו של היפופוטם; הוא עושה מה שעושים ההיפופוטמים."

יש כאלו שהגדירו את צ'סטרטון כשמרן. במידה רבה, מדובר בהגדרה שאינה מוטעית. אולם אם "שמרן" הוא אדם שדוגל בקפיאה על השמרים ובקילוס הסדר הקיים, הרי שצ'סטרטון הוא דווקא מורד – מורד בסדר הבריטי של תקופתו, ומורד בהיבטים רבים של המודרניות (אם כי הוא אף פעם לא אימץ את הסלידה המוחלטת מהטכנולוגיה של בן תקופתו ובעל בריתו האידיאולוגי, ג'.ר.ר. טולקין). כמורד, צ'סטרטון הוא מבריק. כשמרן, הוא שנון ומלא הומור. למירעו הוא מגיע בתור אפולוגט של האמונה והכנסייה הקתולית.

לחקות, לא לערסל - גור היפופוטמים

לחקות, לא לערסל – גור היפופוטמים

נתחיל במרד. הבסיסי האידיאולוגי להגנתו של צ'סטרטון על הפטריוטיזם הוא רעיון הגיוון. העולם יפה כי הוא מקהלה של קולות רבים. הניסיון לכפות עליו אחידות משמימה ואפורה, נוסח הנאורות המודרנית, הופך אותו לשטוח וחד ממדי. "הקוסמופוליטיות," כותב צ'סטרטון, "נותנת לנו ארץ אחת, והיא טובה; הלאומיות נותנת לנו מאה ארצות, וכל אחת מהן היא הטובה מכולן. הקוסמופוליטיות מציעה ברכה; הפטריוטיות מתחילה לפאר את העולם בדבר הסמוך ביותר, במקום להרחיק עד האופק. בכך היא מבטיחה שדבר לא יחלוף מתחת השמש בלי שיעריכוהו כערכו. במקום שבו שוכן אי בודד וממנו מיתמר הר שצורתו משונה, במקום שבו צומח פרי לא ידוע ביער עבות- שם דואגת הפטריוטיות שייזכרו בשיר."

משמעות הדברים היא שאדם צריך לאהוב את מולדתו לא כי היא המקום הטוב והיפה ביתר בעולם מבחינה אובייקיטיבית, אלא כי רק כך אפשר "להתאמן" באהבה והוקרה לדברים ממשיים, ומתוך כך, בהדרגה, להעריך את העולם בגיוונו ובשונותו. מאותה הסיבה בדיוק, יוצא צ'סטרטון בחריפות רבה אף יותר כנגד האימפריאליזם (וסציפית האימפריאליזם הבריטי), אידיאולוגיה "הרוחשת איבה עמוקה לפטריוטית ובה בעת מחזיקה בעוצמה, בממון ובסיכוי של ממש להביסה במערכת הפוליטית." כי הרי מה הוא הניסיון לכבוש את הודו, "לאלף את תרבותה" ולהמליך עליה מלומדים עוטי טוגות ופרלמנטרים חובשי פיאות, אם לא חתירה לאחידות ומחיקת הגיוון? "אנו מאמינים כי הציביליזציה לצידנו," כותב צ'סטרטון בלעג, "ולפיכך בדעתנו לכפותה על הפינים ועל הבורים, על הפולנים ועל האירים. אנו אימפריאליסטים; אין אנו נמנעים עם יריביו הפזיזים של הרעיון הפטריוטי – ובכל זאת אנחנו אויביו." צ'סטרטון לא מתנגד לרב תרבותיות, במובן הפשוט של לימוד והנאה מתרבויות אחרות. אלא שבני אדם יכולים ללמוד זה מזה אך ורק כשהם אנשים חופשיים ושווי מעמד. הבריטי יכול ללמוד רבות משכניו הצרפתים. הוא יכול ללמוד הרבה פחות מהאירים וההודים, שבאווילותו הוא רואה אותם כנחותים וככפופים לשלטונו. הישראלי, אם נמשיך באנלוגיה, יוכל ללמוד מסטודנטים פלסטינים אותם יפגוש באוניברסיטה, או מאיכרים שיפגוש בזמן מסיק הזיתים, אבל הרבה פחות מהפועל הפלסטיני שמתקן לו את המרצפות או מהצעיר שיפגוש במחסום חווארה.

ייבוא בריטי שנוי במחלוקת - הפרלמנט ההודי

ייבוא בריטי שנוי במחלוקת – הפרלמנט ההודי

הגיוון שצ'סטרטון מהלל, יש להדגיש כאן, אינו גיוון פוסט-מודרניסטי, זה שמאמין שאין כל יתרון לאמת אחת לעומת אמת אחרת. בדיוק להיפך: כמורד בערכים של תקופתו, דוחה צ'סטרטון בחריפות את האדישות המשועממת של המלומד, נוסח "לי יש האמת שלי, ולך האמת שלך." אכן, הוא אינו מעוניין בכפייה, כי פשוט אין טעם. גם אם אביס אותך בקרב או אדכא אותך, אין פירוש הדבר ששכנעתי אותך. אבל הוא רואה ערך אדיר בלהט הויכוח, באמונה של בני אדם בדרכם ובנכונותם להיאבק עבורה עד הסוף – להט שלדעתו אבד בתקופה המודרנית. ב"הגנה על נדרים פזיזים", הוא משבח את אותו אציל ימי ביניימי שכוח שנדר נדר לקשור שני הרים בשלשלת, ואכן עשה זאת. הוא באמת העריך את הנדר שנדר – את העיקרון שנשבע להגן עליו – לא פטר אותו בשעשוע אדיש והמשיך לארוחת הצהריים. הכופר שהוצא להורג בימי הביניים, מציין צ'סטרטון, לא היה נגד האורתודוקסיה. הוא חשב שהוא עצמו מייצג את האורתודוקסיה. גם כאן, עולם מגוון שבו כל תרבות מאמינה באורתודוקסיה משלה ונאבקת עליה בלהט (אם כי לא בהכרח באופן אלים), יפה בעיני צ'סטרטון לאין שיעור מעולם שבו אף אחד כבר לא מתכווח עם אף אחד כי ממילא אין ערך לויכוח.

חשבו שהם האורתודוקסיה - מצודה של מינים קתארים בימי הביניים

חשבו שהם האורתודוקסיה – מצודה של מינים קתארים בימי הביניים

זהו צ'סטרטון המהפכן. אולם להוגה רב הפנים הזה יש גם צד שמרני – כזה שמתרכז בהגנה לא על הגיוון האנושי דווקא אלא על האורתודוקסיה שלו עצמו, על סדר החיים שנמצא לדעתו תחת התקפה. במאמרו על ה"משוגע", חיבור הומוריסטי ושנון להפליא, כותב צ'סטרטון כתב הגנה על האנשים הרגילים והקרתנים, אלו שחיים בקהילות שלהם ומקבלים את תרבותם וערכיהם כמובנים מאליהן, בלי לחשוב על כך יותר מדי. אלו שבאירוניה אופיינית מתוארים כ"טיפוסים כפריים חסרי תחכום כמוני; אנשים הלוטשים עיניים, מגחכים בטפשות ועושים מה שאומרים להם לעשות." אותם האנשים מונגדים לטיפוס המודרני הנאור, אותו צ'סטרטון מכנה לצורך העניין "המשוגע". המשוגע, לדעתו, אינו אדם בלתי הגיוני. בדיוק ההפך – הוא אדם החושב בהיגיון חד מדי – כל כך חד, עד שאי אפשר להפריך את דבריו כלל וכלל:

הסבריו של המשוגע יהיו לעולם מלאים, ולעיתים קרובות גם מספקים מאד מנקודת המבט של השכל הצרוף. […] הדבר ניכר במיוחד בשניים או בשלושה מסוגי הטירוף הנפוצים ביותר. אם יבוא פלוני ויאמר (למשל) כי אחרים רוקמים מזימה נגדו, לא יהא בידך להוכיח את טעותו זולת הטענה שכל האנשים האחרים האלה מכחישים כי חברו בקנוניה; והרי זה מנהגם של קושרים מאז ומעולם. הסברו שלו תואם את העובדות לא פחות משלך. ואם יבוא פלוני ויאמר כי הוא מלכה החוקי של אנגליה, אין בעובדה שהרשויות הקיימות קוראות לו משוגע כדי להזים לחלוטין את טענתו, שהרי אם באמת כס המלכות שלו הוא בדין, הרשויות נוהגות בחוכמה.

A&P, COFFEE, SANTA CLAUS

 

מוחו של המשוגע, לפיכך "פועל במעגל מושלם אך קטן". אם נרצה לרפא משוגע, עלינו "לתת לו אוויר לנשימה, לשכנעו כי קיים דבר נקי וצונן יותר מחוץ לדל"ת אמותיו של אותו טיעון יחיד." אותם הטיפוסים הכפריים והקרתניים, לפיכך, שפויים יותר מכל תיאורטיקן מרקסיסטי: הם תופסים את החיים בכוליותיים, באופן אינטואיטיבי, ובעיקר – מסוגלים לראות את הפלא שבעולם, מסוגלים לתמוה ולהשתומם, לחבק את המיסתורין שבתופעות בלי לנסות לחקור אותן באופן אובסיסיבי. האנשים הפשוטים הללו, שצ'סטרטון מעריץ, הם אלו שמצייתים ל"אתיקה של ארץ הפיות", שמשלבת אמונה ואהבה לאגדות עם חיי המעשה. הם אלו שהולכים לכנסייה מדי יום ראשון וגם אוהבים את משפחתם, קהילתם ומולדתם. אם צ'סטרטון היה שומע את דבריו של הרב יצחק פרץ, ש"עדיפה אישה ספרדיה אחת שמנשקת ספר תורה באמונה תמימה על אלף פרופסורים שאומרים שבאנו מהקופים", לא בטוח שהיה מתנגד יותר מדי, אם בכלל.

הורד

בלי לקבל את הדברים או להסכים להם, אי אפשר שלא לגלות סימפטיה לחיצים המושחזים שתוקע צ'סטרטון במיני טיפוסים תיאורטיים, מדעיים ומופשטים, אלו "שאינם מקדישים מחשבה לדברים האמיתיים עלי אדמות, לעמים לוחמים, לאמהות גאות, לאהבות ראשונות או לאימה שמעורר בנו הים. העולם כה גדול, והקוסמוס שלו כה זעיר. הקוסמוס הוא פחות או יותר החור הקטן ביותר שבו יכול אדם לטמון את ראשו." כמו אותו הניהיליסט שתאר דוסטוייבסקי בספרו הקלאסי, שדים, שהגיע מתוך סדרה של היקשים, ובהיגיון צרוף, למסקנה שכדי להציל את האנושות מדיכוי יש צורך להשמידה תחילה. בהקשר זה, אין גרוע יותר מה"היגיון" של מדעני החברה המרקסיסטים, מהרטוריקה הנאצית המנופחת והרצחנית, או מ"שוחריו של העל-אדם, המוצאים אותו תמיד בראי."  אבל כאן, צ'סטרטון המורד מתנגד עם צ'סטרטון השמרן. ואכן, כיצד אפשר ליישב בין שני הטיפוסים האידיאליים שלו, המאמין שנאבק על האמת שלו מול כל הסיכויים, או האציל שנודר לכבול הרים בשלשלאות, ומולם, האיכר האנגלי הקרתן שהולך לכנסייה מדי ראשון? ואולי, כפי שכתב אסף שגיב בהקדמה, הסתירה היא אבן היסוד בהשקפתו של צ'סטרטון. "הפרדוקס הוא הרבה יותר מאצעי ספרותי: הוא מבטא אמת יסודית על אודות התודעה האנושית, ולא פחות מכך על אודות העולם; הוא מגלה לנו כי הסתירה מאפיינת את המציאות עצמה."

מעניין לציין שדווקא כאשר צ'סטרטון מנסה להילחם בעוז על מערכת הערכים שהוא מאמין בה, היינו – הכנסייה הקתולית ובשורתה, כאשר הוא מתנתק לרגע מהפרדוקס, דווקא אז הוא מאבד מזוהרו. אם הביקורת שהוא מותח על דתות אחרות, הצייקנות ההלכתית של היהודים, מלחמת החורמה חסרת התוחלת של האסלאם באלכוהול, האחדות המשתקת והמשמימה (לדעתו) של הבודהיזם, עדיין שנונה ומרתקת, אזי דווקא כתבי ההגנה על הנצרות הופכים אותו לאפולוגט, רהוט אמנם, אבל לא משכנע. המחוייבות שלו, למשל, להוכיח שהנצרות הגיונית יותר מהמדע המודרני, ובו בזמן מגלמת בתוכה את הליברליזם והדמוקרטיה, מכניסה את הטיעונים שלו לתוך מיטת סדום והופכת אותם לנדושים ולצפויים.

פחות מוצלח כמגן האמונה - שומר שוויצרי בכניסה לותיקן

פחות מוצלח כמגן האמונה – שומר שוויצרי בכניסה לותיקן

מכאן, נראה שצ'סטרטון מגשים את נבואתו שלו: גדולתו הוא כשהוא בלתי צפוי, מקורי, מתפרץ. כשהוא לא מתכוון להגן על הדת, לפחות לא כעניין עיקרי, אלא כותב על דברים אחרים – דווקא אז הטיעונים הדתיים שלו משכנעים יותר. כשהוא מנסה להיות אפולוגט, הוא הופך להיות בדיוק כמו המשוגע אותו תיאר קודם: הגיוני בעיני עצמו, אובסיסיבי ונע במעגלים אינסופיים. מזל שאדם בלתי מעשי מספק מנות גדושות מצ'סטרטון הנועז, החצוף והמקורי – יותר מאשר מהגיגיו של עורך הדין המעונב והזועם של הותיקן.

וכדי לסכם את הטור הזה, כדאי לצטט שתי שורות מאפוס שכתב צ'סטרטון על אנגליה העתיקה, המסכם היטב את התפיסה ה"שמרנית" שלו, כזאת שמורדת, בועטת ומחדשת את המסורת תוך אהבה אליה, כדי לשמר לדורות הבאים את המסתורין והפליאה שאבותינו הורישו לנו:

 

ישתנו רקיעים וקיסרויות תתמוססנה

אך דברי יוותר דבר אמת

אם לשמור פני הסוס הקדום תבקשו

חדשו את הסוס בכל עת

 

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מאי 30, 2014, ב-הינשוף הספרותי ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 96 תגובות.

  1. פוסט מעולה. החילוק בין היומרה לתפיסה שוויונית, פסאודו-אובייקטיבית של המציאות, לבין ההשלמה עם האסימטריה המהותית שמאפיינת את תפיסתנו את העולם, הוא לדעתי החילוק המהותי ביותר בין שמאל וימין.

    התרי זוזי שלי:

    1. "דמיין: על ג'ון לנון ואהבה". מאמר מעולה של זאב מגן בנושא.
    http://tchelet.org.il/article.php?id=173&page=all

    2. רבי אליעזר פאפו נולד בבוסניה לפני כ-250 שנה. ספרו "פלא יועץ" הוא מעין מילון ליהדות: הוא מסודר לפי ערכים אלפביתים, שבכל אחד כתוב מה שיש ליהדות (אליבא דפאפו) לומר בנושא. וכך הוא כותב בערך "חסד":

    "יגדל החיוב עשות חסד עם הוריו ועם יוצאי חלציו ועם קרוביו, הקרוב הקרוב קודם, על דרך שאמרו ענייך קודמין, ומבשרך אל תתעלם (ישעיה נח ז). וביותר ויותר יגדל החיוב עשות חסד עם עצמו וגופו, וגומל נפשו איש חסד (משלי יא יז)."

    • את המאמר של זאב מגן אני מכיר היטב. ניהלתי איתו פולמוס ארוך על המאמר ההוא מיד לאחר שהוא התפרסם, ויש לי רושם שד"ר מגן זוכר את הפולמוס הזה. הוא היה מכובד, אבל סוער וקשה. אני חושב שיש נקודות נכונות במאמר של מגן, אבל בסופו של דבר הוא כושל בהגזמה. הוא לוקח את התזה שמציג צ'סטרטון והופך אותה לחזות הכל, עד שהוא מגיע למשהו שדומה יותר מדי לפולקיזם. והעמדות שהוא הביע בפולוס האימייל איתי היו *הרבה* יותר קיצוניות מאלו שהובעו במאמר עצמו.

  2. אני חושב שאתה קצת מגזים. אני לא רואה אותך מתעסק בימנים רדיקלים כאלו ואחרים, אלא רק בגורביץ. למה צריך לתת לו את תשומת הלב שהוא מחפש? הוא כבר אמר שהמילים הפרובקטיביות שהוא פולט כמו "המשטר הציוני", "מסוממי יהוה", "ציונות אייכמנית" וכו' הן נטו בשביל לעצבן. כמו כן, אני לא רואה פסול ביחסו של גורביץ אל הדת. היא הרוויחה זו ביושר, והיא עדיין ממשיכה להשניא את עצמה על הציבור הישראלי.

    • גיל, יש משהו קצת תמוה בתגובה שלך, אם כי ציפיתי לתגובה מהסוג הזה. בינשוף יש 155 מאמרים, עכשיו. באף אחד מהם גורביץ לא הוזכר, ולו ברמז, למרות שאני מכיר את הכתיבה שלו לא מאתמול. לעומת זאת, יש בינשוף עשרות מאמרים שמבקרים את הימין הרדיקלי. בדוק בארכיון.

  3. אני לא אוהב את תחילת המאמר – הוא נקרא לי כמו אד-הומינם. יכול להיות שגורביץ שונא אדם. אז מה? אפשר לטעון בעד ונגד הקוסמופוליטיות בלי קשר לזהות של מי שטוען את הדברים.
    ספציפית לטענה, נראה לי שיש בעולם גלים מחזוריים שבצדם האחד גלובליזציה+אימפריאליזם+קוסמופוליטיות ובצדם השני הסתגרות ולאומיות. סוף המאה התשע עשרה היתה שיא של גלובליזציה ואחריה באה עליית הלאומיות – שכפי שידוע לנו, לא בהכרח עלתה יפה. צ'סטרטון כתב על הרקע הזה של עליית הלאומיות, ומבחינה זאת הוא היה איש של תקופתו. היום אנחנו נמצאים דווקא קרוב יותר לקצה הקוסמופוליטי – אין מלחמות גדולות, העולם מאמץ בגדול את הרוח המדעית-קפיטליסטית של המערב, יש תנועה די חופשית של אנשים ושל סחורות. גם בביולוגיה רואים את המחזורים האלה, וכך כנראה נוצרה האחידות הביולוגית על פני כדור הארץ. אני לא רואה את הקשר לאהבת אדם או לשנאתו.

    • רוני, אני לא רואה כאן טענות אד-הומינם. הטענות הם על כתיבתו של גורביץ, לא על חייו האישיים. וכמי שמבקר את כל העולם ואשתו, ולא בעדינות רבה, הוא צריך לדעת לקבל גם ביקורת לפעמים.

      גם בנוגע לגוף הדברים אני לא בטוח שאני מסכים איתך. במקביל לגלובליזציה, יש התחזקות מהותית מאד של זהויות לאומיות פרטיקולריות, וגם אזוריות. תראה את תוצאות הבחירות האחרונות לאיחוד האירופי, למשל.

      • אני חושב שההתחזקות של הזהויות הלאומיות הפרטיקולריות שאתה מדבר עליה היא מגמה משנית למגמה העיקרית של הגלובליזציה.
        כאיש לשון אני יכול להביא עדות מתחום הבלשנות. כאשר יש בעולם אימפריות (שהן סוג של גלובליזציה), נוצרת "שפה בינלאומית" (lingua franca). כך למשל היתה הארמית הממלכתית בתקופה הפרסית, או הלטינית בתקופה הרומית. כאשר האימפריה מתפרקת, גם השפה מפסיקה להיות אחידה ומתפצלת לדיאלקטים מקומיים שהופכים בסופו של דבר לשפות נפרדות.
        היום אנחנו במגמה ברורה של הרחבת השימוש באנגלית כשפה בינלאומית והכחדה של שפות מקומיות. מדברים היום על למעלה מ-2000 שפות שקרובות להכחדה. זה בולט בעיקר באפריקה, בשבטים אינדיאניים וכו', אבל זאת מגמה עולמית. יכול להיות שבאירופה יש תגובת נגד מקומית לאיחוד האירופי, אבל מבחינה לשונית רואים באירופה שבארצות כמו הולנד וכו' השפה המקומית הולכת ונסוגה מפני האנגלית: שפת השירה הפופולרית, שפת הלימוד באקדמיה ולעתים גם שפת הלימוד בתיכון כולן הופכות להיות אנגלית. גם באסיה המגמה הזאת גוברת. זאת מגמה של גלובליזציה ולא להיפך.

  4. אוי.

    אני מבין שמורכבות היא לא הצד החזק שלך. אתה לא מסוגל להבין שהעובדה שיש לי ביקורת חריפה על אנשים דתיים לא מונעת ממני מלעמוד על הגנת הזכויות שלהם. אני מבקר בעקביות מעצרים מנהליים כבר יותר מעשור, לא משנה של מי, ובימין הדתי יודעים שהם יכולים לפנות אלי בכל מקרה של פגיעה בזכויותיהם ולקבל אוזן קשבת. במהלך ההתנתקות, ביקרתי בחריפות את מערכת המשפט על ההתנהלות שלה מול בני הנוער חובשי הכיפה, מה שהתקשורת הכללית נמנעה באדיקות מלעשות. וכן, יש לי המון בעיות עם האיסלם, במיוחד האיסלם הרדיקלי. כמו כל דת, היא גורמת בעיקר פיגור, ודנה חלק ניכר מבני האדם לאומללות – אפשר להתחיל מנשים ולהמשיך משם. בו זמנית, אני לא חושב שזה תפקידי לחנך את הפלסטינים, ולו משום שהיסטורית נסיונות "חינוך" כאלה על ידי זרים הביאו כמעט אך ורק אסונות. אם אנחנו רוצים שלליברליזם בקרב הפלסטינים יהיה איזשהו סיכוי, אנחנו קודם כל צריכים לצאת להם מהווריד – לא שזה נראה אפשרי יותר.

    ולצורך העניין, אני לא "אוהב את בני האדם." אני לא חושב שזה אפשרי. אני חושב שאנחנו יכולים לאהוב רק פרטים ושדיבור על "אהבה" לאנושות מרוקן את המילה ממשמעותה, ויותר מכך – מסכן הרבה מאד אנשים, כי יש מעט מאד פשעים שאי אפשר לתרץ ב"אהבה לאנושות." אני מעדיף לפעול למען שוויון זכויות, לא למען איזו "אהבת אנושות" ערטילאית. וכדי להגיע לשוויון זכויות, צריך לדעת שלרעיון הזה יש לא מעט אויבים, ולהתעמת איתם.

    חבל שהשנאה שלך מקלקלת את השורה. זה היה יכול להיות מאמר יוצא דופ

    • קודם כל, מעניין שאתה חוטא בדיוק במה שאתה מבקר אותי בגינו. העובדה שאני מבקר אותך, או צד מסויים בכתיבה שלך, אין פירושו שאני שונא אותך. למעשה, אין לי נגדך שום דבר. אני מבקר את הכתיבה שלך. בתור מי שמבקר אחרים לעיתים קרובות, ולא בעדינות רבה, אתה צריך לצפות לקבל ביקורת מדי פעם. במיוחד ביקורת מנומקת.

      מעולם לא טענתי שאתה לא נאבק למען זכויות אדם ושוויון זכויות. למעשה, כתבתי בדיוק את ההיפך. הנקודה שאני מבקר אותך עליה היא חוסר האמפתיה הטוטלית לקבוצות שלמות של בני אדם, לא אחת, ולא שתיים ולא שלוש. הבעיה בכתיבה שלך, ואותה אני מבקר, היא לא שנאת האנושות – היא הבעת שנאה ליותר מדי קבוצות ספציפיות לתוכה, וחוסר היכולת להתבונן באופן אמפטי על חלקים מהותיים מהתרבות האנושית.

      • אין לי בעיה עם ביקורת. אני מניח שגם עם הביקורת הזו לא היתה לי יותר מדי בעיה – אני חושב שהיא שגויה, כמובן, אבל זה סיפור אחר – אם היא היתה מופיעה בהקשר סביר יותר. כרגע, היא מופיעה בפתחו של מאמר שאין לה קשר כלשהו אליו. זה נראה התקפת אד הומינם לא רלוונטית, שנוספה למאמר אחר לגמרי בגלל, טוב, נקרא לזה רגש עז.

      • הסיבה שהביקורת הזאת נוספה למאמר על צ'סטרטון – היא שהיא זהה בדיוק, כמו שתי
        טיפות מים, לטיפוס אינטלקטואלי מסויים שצ'סטרטון מבקר. קרא עוד פעם את הציטוט
        של צ'סטרטון, ואז את הביקורת שלי עליך, וראה את הדמיון.

  5. נשמע ספר מעניין. אני מניח שהפרדוקס של ההומניזם בסופו של יום דומה לפרדוקס הדמוקרטיה או הליברליזם: עד כמה חייבת הדמוקרטיה לסבול אלמנטים בלתי-דמוקרטיים בתוכה? עד כמה חייב הליברל להתחשב בדעתם של של אנטי-ליברליים? אם כל העמדות שוות עקרונית, מדוע זכותי להתבטא גוברת על זכותך לסתום את פי?

    תשובה קיצונית אחת, כפי שתיארת, היא שחובתו של ההומניסט לשנוא כל מי שאינו הומניסט כמוהו. תשובה קיצונית הפוכה תהיה שחובתו לאהוב רוצחים פסיכופתטיים. האתגר הוא לנסח סוג של הומניזם פרגמטי. ובעולם כמו שלנו, זו איננה משימה פשוטה.

    • משימה פשוטה זה בטוח לא. לדעתי, בקליפת אגוז, ברירת המחדל צריכה להיות אמפטיה, אלא אם מישהו הוכיח שהוא אינו ראוי לה.

    • למה לאהוב רוצחים פסיכופטים זו תשובה קיצונית? אם כל אדם הוא אדם, יש בו משהו שראוי לאהבה. אני מתעבת את המעשה של הרוצח הפסיכופט ונחרדת מחוסר האמפתיה המובנה באישיות שלו. אבל גם הרוצח הוא אדם, ומי שמבקר אסירים לפעמים נוכח בזה. התנועה לרפורמה בבתי הכלא ולצדק רפורמטיבי היא דוגמה נפלאה ליכולת לאהוב גם אנשים שקל לכולם לשנוא (אבל אוי, זאת תנועה די שמאלנית…).

      • צדק רפורמטיבי מתייחס ליכולת האנושית לסלוח ולאמונה ביכולתו של אדם להשתקם ולהיטיב את דרכיו. זו תפיסה שבהחלט ראויה להערכה. אבל אני מניח שאנשי התנועה לרפורמה בבתי הכלא לא ירצו שאותם רוצחים ישתחררו רק כדי שיוכלו להמשיך ולרצוח. ואם כן, הרי שהם מגלים בכל חוסר אמפתיה לקורבנותיו העתידיים, וזה בעייתי מבחינה הומניסטית.

      • רק הבעיה שהרבה פעמים זה מגיע על חשבון האמפטיה והזכויות של הקורבנות. בארצות הברית הכרתי חלק מהרפורמיסטים שאת מתארת כאן. ברבים מהמקרים שנתקלתי בהם, הלהט שלהם שמור להגנה על זכויות עבריינים, בעיקר כאלו שמגיעים מקבוצות "מקופחות". לעומת זאת, לבני משפחה של נרצח שדורשים, למשל, נקמה משפטית וחוקית במי שרצח את יקיריהם, הם מגלים לעיתים קרובות בוז אקדמי קר. זה "סנסציוני".

      • צריך לדעת לשים גבול. כשאדם אוהב רוצחים פסיכופטים הוא צריך לחפש את הבעיה אצלו, ליתר דיוק מישהו אחר צריך לחפש כי הוא עצמו מעבר ליכולת ביקורת אישית. לא כל אדם ראוי לאהבה. אפשר לבקר אסירים שטעו, כולנו בני אדם, אבל יש כאלו שראוי לנטוש אותם. חוסר היכולת שלך להגדיר משהו שחור משחור מעידה על חוסר ביטחון עצמי, שמירת אופציות, חוסר יכולת לעשות החלטות מוחלטות. יש אנשים שצריך למחוק מהחברה באופן מושלם.

      • נעזוב לרגע את הפסיכולוגיזציה. איזה רוצחים פסיכופטים בדיוק קראתי "לאהוב"? יש לי רושם שאתה משליך עלי איזו תלונה כללית שיש לך שלא ממש קשורה אלי.

  6. emanuelarubinstein

    נדמה לי שבפוסט המעניין הזה, על השתייכות לאומית לעומת קוסמופוליטיות, חסרה התייחסות לגורם מהותי: הטכנולוגיה. זו איננה עוד שיטת תקשורת כזו או אחרת, כל מאה ושיטות התקשורת שלה, אלא היא משנה את מהות ההשתייכות של האדם לקבוצה זו או אחרת.
    שלל הרשתות החברתיות, שנגלו לאנשים שכמותי באיחור ניכר, מחוללות שינוי באופן שבו האדם תופס את עצמו כחלק מסביבתו, וזה נכון גם לגבי השתייכות לאומית. אופיו של השינוי לא לחלוטין ברור, כלומר איזו השפעה תהיה חזקה יותר מבחינה היסטורית: התקשורת המיידית והאינטנסיבית עם בני עמך (כולל אנשים שלמדו איתך בבית ספר עממי, תיכון, וכו), או התקשרות עם קבוצות עניין קוסמופוליטיות, שחסרות את המגע האישי.
    onourselvesandothers-heb.com

    • לא אתה, יעל בתגובה למעלה. אני מניח שהיא בכוונה תחילה הקצינה ומה שאני אומר זה שיש גבול לאמפטיה. אני לא חושב שאנחנו צריכים להיות סובלניים לכל כך הרבה דברים, זה לא עושה אותנו טובים יותר וזו בעצם התלונה הכללית שלי.

      • אה, לזה אני מסכים לגמרי. רצוי להבהיר למי אתה מתכוון, במיוחד לאור המבנה המבולגן של התגובות בוורדפרס שלא תמיד מאפשר לראות את זה בבירור. הבעיה העיקרית שלי בהקשר הזה הוא שאמפטיה לרוצחים הרבה פעמים באה על חשבון אמפטיה לקורבנות ולאזרחים שומרי חוק, שהיא הדבר החשוב יותר.

  7. אני מאד אוהב את הבלוג שלך. אני אוהב יותר את הבלוג של גורביץ בדיוק מהסיבה שציינת.
    אני איש שמאל. לא מפני שאני אוהב את כולם אלא מפני שאני שונא את כולם. כולם מכוערים, כולם רעים, כולם טיפשים וכולם ראויים לבוז. לכן אני לא מבין איך אני אמור לשנוא את האנטישמים אבל לחבק את המורשת שלי שמספרת על שבט מדברי שבא לישראל והשמיד בה שבעה עממים שלא עשו לו כלום.
    אני לא מבין איך ניצול שואה שעברו את זוועות הנאצים יכולים להתנגד לכך שהבן האשכנזי שלהם יתחתן עם מרוקאית. איך זה שכל כך הרבה יהודים יכולים להיות גזעניים בלי למצמץ כלפי אחרים. בעצם אני מבין, כולם – וכאן גורביץ פוגע בול במטרה – כולם בני אדם ולכן הם יכולים להיות טיפשים ורעים. (אגב, גורביץ עוד מתון בהתנסחויות שלו יחסית לישעיהו ליבוביץ'. נכון, הוא לא בליגה של ליבוביץ' אבל גם אין לו קהל מעריצים כמו שהיה ועדיין יש לליבוביץ')
    זה שהיית קורבן לא הופך אותך לצדיק, רק לקורבן. כבר הראה ג'ורג' אורוול ב'חוות החיות' איך אלו שבאו להילחם נגד העריצות והעושק יכולים להיות יותר גרועים מהמשטר שהם החליפו והדוגמאות ההיסטוריות מוכיחות שהוא צדק.
    אני בשמאל כי אין לי 'מחנה' משלי. לא ישבתי בשום דשא של שלום אביגדור ואני לא מוזמן למסיבות בצהלה עם צמרת צה"ל. כאיש מר"צ אני הייתי מעדיף שנישאר ר"צ כי מפ"ם זה כבר קיבוצים וקיבוצים זה קרקעות, תקציבים, קליקות וקבוצות כוח. אני לא מוכן שישייכו אותי לכל מיני מחנות שלא ביקשתי להשתייך אליהם.
    לא רוצה להיות חלק מהמחנה שנשא על כפיים את סוטה המין דן בן אמוץ. זה שלבשתי מדים לא אומר שאני שותף לכל הזוועות שחוללו חיילי צה"ל ותומך בהן.
    אגב, בנושא הזה אני חייב להודות שכן, גם אני לא מושלם ובתור חייל עשיתי לא מעט דברים שאני מתבייש בהם. ככה זה כשאתה משתייך, מרצונך או שלא, לגוף גדול וחזק שכופה עליך דברים. אני ישראלי ואני גם ציוני אבל לא מוכן לטייח או להלבין דברים שנעשו בשם המדינה והציונות. מסתבר שזה הופך אותי לשמאלני – ואני בכלל לא רציתי להשתייך לשום מחנה.

    • עידו, תודה על המחמאות! אבל אני חייב לציין שהמשפט "ני איש שמאל. לא מפני שאני
      אוהב את כולם אלא מפני שאני שונא את כולם. כולם מכוערים, כולם רעים, כולם
      טיפשים וכולם ראויים לבוז." הוא בדיוק מה שאני יוצא נגדו, ומתנגד לו ברמה
      העמוקה ביותר. אני יכול לחוש איבה כלפי אנשים ספציפיים. אני יכול לצאת כנגד
      תופעות שליליות. אני אף פעם לא בז לקבוצות, ומשתדל שברירת המחדל שלי תהיה
      אמפטיה, לא בוז כלפי בני אדם. החיים הרבה יותר יפים ומעניינים כשאתה מוכן
      ללמוד גם מהיריבים שלך.

      • אצלי זה הפוך. אתה בטח מכיר את הציטוט של ג'ונתן סוויפט בעניין.

      • דני,
        אני לא חושב שעדו מדבר על בוז לקבוצה מובחנת כלשהי של בני אדם.
        יש לי מכר דתי שאוהב להזכיר את זה שאפילו החילונים, כופרים ככל שיהיו, בכל-זאת יודעים משנה אחת ומקפידים לחיות על פיה: "בשבילי נברא העולם".
        אז אני לא יודע מה עם עדו, אבל אני נוטה להיות מיזנטרופ בדיוק בגלל הנטייה הזאת של בני האדם (לא שמדובר רק בחילונים). ואני תומך בעמדות שמאליות מאותה סיבה עצמה: רדיפה בלתי-מרוסנת של כל אדם אחרי טובתו האישית תגרום בד"כ לפגיעה משמעותית בצרכים חיוניים של בני אדם אחרים. השמאל הפוליטי מדגיש את הסולירדיות החברתית הכללית ולפיכך מספק רסן הכרחי לרדיפה של כל אחד אחרי טובתו. גם הימין הפוליטי, דרך אגב, יכול לספק רסן כזה, אבל בחברה בעלת משאבים משותפים, הוא נוטה להשלים עם פגיעה בצרכים חיוניים של קבוצות מסוימות לטובת קבוצות אחרות, או אפילו לעודד פגיעה כזאת. ועם זה אינני יכול להסכים.

      • מני, נראה לי שעל זה בדיוק עדו דיבר – אלא אם הוא יתקן אותנו. לפחות ככה הבנתי את דבריו. אני חושב שאולי ההבדל בינינו, שאני מודע לחולשות האנושיות אתה מתאר, אבל מתייחס אליהן בסלחנות ובאמפטיה, אלא אם הן מגיעות לרמה מוגזמת במיוחד אצל בני אדם מסויימים.

      • את התגובות של עידו ומני כאן צריך למסגר ולשמור לדורות הבאים. ההודאה בשמאלנות שבאה ממקום מיזנטרופי היא הישג. נדמה לי שאם בכל דיון בהשתתפות עידו ומני הדברים היו מונחים על השולחן באופן כה מפורש, כוח השכנוע שלהם היה קטן בהרבה בדיונים האלה. זו סיבה מצוינת לכתוב (ולקרוא) פוסטים מהסוג הזה, שמציפים את המניע השלילי לפני השטח.

        אגב, אני לא רואה צורך לדחות את המיזנטרופיה בנימוקים תועלתיים ("כדאי ללמוד מהיריבים שלך" וכו'). דחיית הגישה המיזנטרופית היא טאוטולוגיה מוסרית.

      • ואני הייתי רוצה להוסיף, שגישה שמאלית בהחלט לא חייבת להיות מיזנטרופית. אני מצביע למפלגות שמאל, והגישה שלי הפוכה לחלוטין.

      • מניע שלילי, תומר?
        נו טוב, אם אתה עדיין נמצא מבחינה מנטלית בשלב ההתפתחות שבו מאמינים שהעולם הוא מקום נפלא וכל אחד יכול להגיע בו לאן שהוא רוצה אם הוא רק משתדל מספי', אין לי אלא להביע את תנחומי.
        אני עברתי את השלב הזה אי-שם בשנות בית הספר, ובאותה תקופה גם הפסקתי לחפש פופולריות.

      • אני חייב לציין שאני באופן אישי נמצא בשלב שבו ראיתי עוולות וזוועות לאין שיעור, ובכל זאת אני חושב טובות על העולם. אולי בגלל זה אני מזדהה כל כך עם צ'סטרטון.

      • 'הודאה בשמאלנות שבאה ממקום מיזנטרופי'.. איזה הודאה? אני אמור להתבייש במשהו? כי אני לא.

      • למה להתבייש? אבל כדאי שנדע איפה אנחנו עומדים.

  8. דת, תרבות, לאום, שבט, גזע, מגדר, שפה, אזרחות, אידיאוולוגיה, נטייה מינית, טריטוריה, מעמד כלכלי, מרכז, פריפריה, תחביבים, חילוניות, קוסמופליטיות, רב-תרבותיות, קבוצת ספורט….

    זהויות. נראה שזה די חשוב לאנשים. הרבה אנרגיה מושקעת לבסס זהויות, לגייס זהויות, לשלול זהויות, לשנות אותן, להעלים אותן, לשלוט בהן.

    כל זהות יכולה לבוא לביטוי בצורה שלילית או חיובית. אפילו אדם שהזהות העצמית שלו היא סובלנות יכול להיות לא סובלני בנוגע לסובלנות שלו, צר מוחין בנוגע לפלורליזם שלו, דוגמטי בנוגע לפתיחות שלו, מתנשא ברב תרבותיות שלו, לאומני ודכאני בקוסמופולטיות שלו, כי ככה זהויות עובדות.

    • זהויות זה דבר חשוב, מיכה. אבל לדעתי כדאי לנסות לרכך אותן בקצוות.

      • אני מסכים. אני לא הסברתי את עצמי מספיק טוב. אני אנסה שוב.

        קוסמופוליטיות נתפסת כשחרור מהלאומיות והדברים הרעים המזוהים איתה — גאוות יתר, התנשאות, שוביניזם, מלחמה, קרתנות, צרות מוחין, דוגמטיות.

        אבל, מה שאני טוען הוא שקוסמופוליטיות ולאומיות הן זהויות עצמיות שמתנהגות בסך הכל בצורה דומה, כולל גאוות יתר, התנשאות, שוביניזם, מלחמה, קרתנות, צרות מוחין, דוגמטיות.

        כל זהות יכולה לקבל את הביטויים השליליים האלה, בין אם זו לאומיות או דת או קוסמופולטיות. אבל, היא לא חייבת. (כמעט) כל זהות נמצאת על ספקטרום בין הביטויים השליליים ביותר שלה לביטויים יותר מרוככים כמו שאתה אומר.

        ופה אני בעצם מסכים איתך. במקום להציג איזו זהות (או אידיאולוגיה) אחת כתרופה השוללת זהויות אחרות ולכן מתקנת את מה שרע בהן, עדיף להכיר בכך שכל זהות יכולה לקבל ביטויים נוקשים ולרכך.

        הרבה פעמים לרכך משמעו להבין שיש לנו יותר מזהות אחת. הרי במידה מסויימת אתה עצמך קוסמופוליט. אתה מכיר תרבויות אחרות, חי בהן, מכבד אותן. אתה בוודאי לא אדם צר מוחין שכלוא בתוך איזו תרבות לאומית ומתנשא על תרבויות אחרות. אבל באותו הזמן אתה גם לאומי, ועוד דברים רבים אחרים. הקסומופולטיות שלך לא שוללת את הלאומיות, והלאומיות לא שוללת את הקסמופוליטיות.

        ———————–

        הערה בקשר הזה לבנדיקט אנדרסון ולאומיות מדומיינת.

        בשיח פוליטי מסויים יש נטייה להציג לאומיות כמין משהו רע ומכוער שהופיע יש מאיין בסוף המאה ה-18 והרס לכולם את החיים.

        אין ספק שמשהו קרה במאות ה-18-20 בקשר ללאומיות שהיה שונה ממה שהיה קודם. אבל

        (א) זהויות היו קיימות גם קודם, כולל כמובן גאוות יתר, התנשאות, שוביניזם, מלחמה, קרתנות, צרות מוחין, דוגמטיות וכו'. אפשר להסתכל בהיסטוריה לפני המאה ה-19 ולראות זהויות שמתנהגות בצורה דומה לתופעה של לאומיות של המאה ה-19 וה-20.

        (ב) הלאומיות של המאה ה-19-20 נבנתה על תשתית של נסיבות היסטוריות שונות ובכללן (בדרך כלל) זהויות שהיו קיימות כבר קודם.

      • מיכה, כשאתה מגלה סובלנות או מזדהה עם ביטויים שונים האם אתה לא נמנע בזאת מלגבש דעה, ואם אינך מגבש דעה איך אתה יכול להתקדם לשלב הבא האיכותי יותר? גם כשמגלים הבנה זה לא אומר שצריך להסכים, ואני לא מתכוון רק לפסילה של הקצוות אלא גם לפסילה של ביטויים שאינם קיצוניים. אתה לא יכול להשאיר את עצמך במצב של "אין אמת מוחלטת, את הכל אפשר להבין הכל בסדר". אם אתה אנין טעם אתה מפתח חיך איכותי ליצירה טובה יותר.

  9. נשמע ספר מעניין.

    ביחסו לאינטלקטואלים, ל"אדם הפשוט" ולפטריוטיות מזכיר צ'סטרטון, כפי שמוצג כאן, את אורוול. גם אורוול בלתי-משכנע כשהוא מנסה להגן על אמונתו שלו, הקומוניזם במקרה שלו. דומני שאורוול דווקא מנה את צ'סטרטון בין ההוגים הבריטיים הלוקים ב"לאומנות שלילית", כלומר שנאת ארצם.

    • קומוניזם? למיטב ידיעתי אורוול יצא נגד הקומוניזם בחריפות.

      • הוא יצא נגד ברית המועצות, אבל לא מפני שהיתה קומוניסטית אלא מפני שהיתה דיקטטורה בכסות קומוניסטית. אני מניח שהוא היה מתייג את עצמו, אילו אילצו אותו, כסוציאל-דמוקרט, אבל השקפותיו בענייני הרכוש הפרטי והכלכלה המדינית נמצאות הרחק שמאלה מהסוציאל-דמוקרטיה במובנה כיום.

        אם אהבת את רעיונותיו של צ'סטרטון על הלאומיות, כדאי לך לקרוא גם את אורוול.

    • אורוול הביא את צ'סטרטון בתור דוגמה לקתולי פוליטי, לא ללאומן שלילי (קישור).

      • תודה על הקישור. זה המאמר שהתכוונתי אליו. צ'סטרטון מובא בו כדוגמה לאדם שנעשה פטריוט שוטה של מדינה זרה, תוך שהוא שומר על ביקורתיות בריאה ולמעלה מכך כלפי ארצו שלו.

        הקתוליות הפוליטית מושווית לקומוניזם, מבחינה זו שהמחזיקים בה נהפכים למעריצים עיוורים של מדינה זרה (צרפת\איטליה במקרה הראשון, ברה"מ בשני) ובמקביל למבקרים חריפים ולא בהכרח הוגנים של ארצם. לעומת הגינוי החריף של צ'סטרטון לאימפריאליזם של בריטניה, ועמדותיו האנטי-אימפריאליסטיות העקרוניות, צ'סטרטון אינו כותב אף מילה נגד האימפריאליזם הצרפתי (כך לפי אורוול), ומעריץ את מוסולוני.

        In home politics he was a Little Englander, a true hater of jingoism and imperialism, and according to his lights a true friend of democracy. Yet when he looked outwards into the international field, he could forsake his principles without even noticing he was doing so. Thus, his almost mystical belief in the virtues of democracy did not prevent him from admiring Mussolini.

      • אכן, סיפור מוסולוני זו הנקודה השחורה ביותר בביוגרפיה שלו. להגנתו יאמר, לעומת זאת, שיצא כנגד היטלר והנאצים מהרגע הראשון ממש.

  10. אחד מהפוסטים הטובים.

    מה שמעניין, ואולי זו מקריות, היא שגילברט צ'סטרטון, פול גונסון, ו- C.S.Lewis וכמובן גם טולקין כולם העבירו ביקורת על והאינטלקטואליות הקוסמופוליטי מכיוון דומה… וכלם חזרו או מצאו את דרכם לחיק הכנסיה הקתולית דווקא באנגליה הפרוטסטנטית. ממה זה נובע? לא נראה לי שיש לתופעת האינטלקטואל החוזר בתשובה לחיק הכנסיה הקתולית מקבילה בארה"ב.

    מיכה: נגעת בדבר נכון בנוגע לתפקידה של הזהות במחנות אידאולוגים. היות ולהיות חלק מקבוצת שיוך זה צורך אנושי הרי שמי שמתנער מקבוצת השיוך הלאומית ה"נורמטיבית" אליה נולד, מכל סיבה שלא תהיה, כמעט שאינו יכול שלא לחפש קבוצת שיוך אחרת אליה יוכל להצתרף.

    במקרים חריגים זה מגיע לידי ניסיון להצתרף לקבוצת השיוך היריבה (ע"ע טלי פחימה ודומיה) אבל במקרה של השמאל הרדיקלי שלנו קבוצת השיוך היא בדרך כלל הבועה התקשורתית-חברתית של המחנה האידאולוגי שמסתייגת מלאומיות באשר היא ודוגלות בקוסמופוליטיות בגוון כלשהו.

    העניין הוא שכל המנגנונים הבעייתיים שעל פיהם קבוצות שיוך לאומיות קונוונציונליות מגדירות את עצמן לעומת ה"אחר", דורשות אורתודוקסיה אינטלקטואלית ומדירות את מי שלא עומד בה, מאמצות קיצורי דרך לשוניים שמייתרים את הצורך והיכולת בחשיבה ביקורתית, ודואגות לפתח מנגנוני תגמול חברתיים וחומריים למי שמקדם את מטרות וזהות קבוצת השיוך קיימות גם כאן ואפילו בצורה מופרזת.

    "שנאת האדם" שדני ציין למגזרים ספציפיים באוכלוסיה שממנה עולה הקוסמופוליטאי איננה עם כן חריגה- היא פשוט ביטוי נורמטיבי להגדרת הזהות הקבוצתית מול ה"אחר". מה ההבדל?

    א. שהקוסמופוליט הרי בתוך עמו הוא חי. משום כך, בעוד שהחוואי ב"אנגליה הקטנה" של צסטרטון יכול לחוש במעומעם שאנגליה מיוחדת לעומת צרפת הדקדנטית ואירלנד הפרימיטיבית הוא לא צריך להתעמת עם עדר אירים וצרפתים מידי יום. הקוסמופוליטאי כן- ומשום כך הוא מתעדף את

    ב. שההעדפה העצמית לקבוצת השיוך מובנית בתוך קבוצת השיוך הקובנציונלית ומשום כך אינה יוצרת סתירה פנימית. ההעדפה של איש השמאל האנטי ציוני לאנשי מחנהו שלו ולדוגמה שלהם עומדת לכאורה בסתירה לדוגמה זו ממש. הסתירה מולידה התכחשות, ההתכחשות מולידה צביעות, והצביעות מולידה קנאות.

    ג. משום כך, קבוצת השיוך הנורמטיבית, לאחר שתיחמה עצמה, דואגת בסופו של יום גם לצקת תוכן וערכים פוזטיבים שאינם תלויים במעשי, רעיונות או פעולות קבוצות אחרות לתוך חיי הקבוצה. אם לא תעשה כן, תיכחד או תידרדר בתחרות עם קבוצות אחרות. הקוסמופוליטאי נותר בעיקר עם הערכים הנגטיבים.

    ד. "שנאת האחר" של קבוצות שיוך נורמטיביות מוגבלות בשל הצורך להתמודד עם העולם האמיתי וכן חשופות היום יותר מתמיד למודעות פנימית וביקרות חיצונית. משום כל, ניתן "לרכך אותן בקצווות" ולהסיט את יצר התחרות בין קבוצות לערוצי תחרות לא מזיקים (ספורט ואמנות) ואף מועילים (מדע וכלכלה). אבל הקוסמופוליט כלל לא מודה בכך שיש לו קבוצת שיוך ושזהותו גם היא מושתתת על הגדרה למול האחר. בנוסף, בעולם קוסמופוליטי מושלם, כלל לא יהיו ערוצי תחרות קבוצתיים- כי לא יהיו קבוצות.

    כמובן, זה לא קורה כך. זה לא מקרה שכל פעם שתנועה מהפכנית קוסמופוליטית עלתה לשלטון אירע מרחץ דמים בין תומכים בזרמים אידיאולוגים שונים ופרקיטקת ההוקעה שפותחה נגד החברה ה"נורמטיבית" הופנה נגד יריבים מהפכנים- לפעמים תוך שימוש בבדיוק אותה טרמינולוגיה.

    קבוצות שיוך הן חלק לא נפרד מההתנהגות האנושית ובכלל של בעלי חיים. גם מכיוון שהאבולוציה כבר התביעה בנו נטיות פסיכולוגיות לקבוצות כאלו וגם מכיוון שיש בעצם השתייכותך לקבוצה מבוססת אמון ותועלת הדדיים יתרון תחרותי גם בתנאים הטכנולוגיים הנוכחיים.

    מה שכן ניתן לעשות זה אכן לרכך את הקצוות של הגאווה והמיתוסים הקבוצתיים, לקבל השתייכות למגוון קבוצות שיוך כלגיטימי ולנייד את יצר התחרות הבין קבוצתית לערוצים פחות הורסניים ואלימים.

    • יונתן, לדעתי הבחירה בקתוליות קשורה להיסטוריה המיוחדת של האמונה הרומית באנגליה. קתוליות באנגליה תמיד היתה דיסידנטית משהו – הקתולים הרי נרדפו שנים רבות וזכו באמנספיציה מלאה בערך באותו הזמן עם היהודים (במחצית הראשונה של המאה ה-19). מצד שני, הכנסייה הקתולית היא מוסד מסורתי ושמרני. כלומר, קתוליות באנגליה זו דרך להיות שמרן ודיסידנט בעת ובעונה אחת.

      אני חושב שהנקודה החשובה ביותר בתגובה שלך היא העדר הערכים החיוביים בחלקים של השמאל הרדיקלי. משפט בינלאומי אינו ערך חיובי. אפילו זכויות אדם אינן ערך חיובי, אלא בסך הכל הגנה על החופש שלי לעשות דברים. אבל מה ראוי שאעשה? זו כבר שאלה אחרת.

    • יונתן:היות ולהיות חלק מקבוצת שיוך זה צורך אנושי הרי שמי שמתנער מקבוצת השיוך הלאומית ה"נורמטיבית" אליה נולד, מכל סיבה שלא תהיה, כמעט שאינו יכול שלא לחפש קבוצת שיוך אחרת אליה יוכל להצטרף.
      האם אין קבוצות שיוך גדולות בלתי תלויות שנוצרו מתוך פליטי קבוצות שיוך נורמטיביות? קבוצות שהשיכות היחידה שלהן היא לקבוצה שמגדירה את עצמה כלא שיכת ומתחמקת מלהגדיר את עצמה או להשתייך? אקספטים.

    • אגב ק. ס. לואיס (חברם של צ'סט' וטולק' ב'אינקלינגס'), ראוי לסקור את ספרו הדק, שיצא גם הוא באותה הוצאה – 'ביטול האדם', יציאה חריפה שלו כנגד המודרניזם (והפוסט-מוד' בפרט). שנון וחד.

      • צ'סטרטון, בניגוד לדיעה המקובלת, לא היה באינקלינגס (כך לפחות לפי אסף שגיב, שכתב את ההקדמה לתרגום), אבל הרעיונות שלו השפיעו על חלקם עמוקות, במיוחד על ק.ס. לואיס וככה"נ גם על טולקין.

  11. לא יודעת. ההכללה הזאת לא נראית לי. אני מרגישה שנוצרה קלישאה כזאת על אנשים שאוהבים את האנושות אבל לא בני אדם, אבל הניסיון הלא מדעי והבלתי מייצג שלי דווקא מראה שאנשים בעלי רגישות לזכויות אדם הם לעתים קרובות גם אנשים שאפשר לסמוך עליהם שיבקרו חולים, יעזרו עם בייביסיטינג, יאירו פנים לזרים ובאופן כללי נחמדים וטובי לב.

    אבל ראה זה פלא: פגשתי גם גזענים ולאומנים נורא נחמדים, תורמים לצדקה ונדיבים בהמון דרכים.

    אנשים עשויים להיות טובי לב ואוהבי אדם בלי קשר לעמדה הפוליטית שלהם. לרדד את אהבת האדם למשתנה אחד – זאת תעמולה.

    • אני לא חושב שאפשר לרדד את אהבת האדם למשתנה אחד. אבל אני כן חושב שיש טיפוס מסויים של אנשים, שנפוץ למדי בחוגים שאני מסתובב בהם, ששטוף זעם קדוש ואידיאליזם בכל מה שנוגע לדברים מופשטים, אבל בז לכל הקבוצות שקרובות אליו ובכלל מתנהג באופן מגעיל. נתקלתי בתופעה הזאת יותר מדי פעמים (דרך אגב, אם תציצי באבא גוריו של בלזאק, תראי שהוא כותב עליה בהקדמה), וכשקראתי את צ'סטרטון זה היה קליק מדויק.

      • תעיף מבט על הציטוט הזה :"The great thing is to direct the malice to his immediate
        neighbours whom he meets every day and to thrust his benevolence out to the
        remote circumference, to people he does not know. The malice thus becomes wholly
        real and the benevolence largely imaginary" מתוך ה"Screwtape lettes" של C..S.Lewis. נראה שיש איזשהו מם שהסתובב שם בשנות ה-30 שאיכשהו היה קשור לקתוליות הפוליטית.

      • וגם כאן:

        "Think of your man as a series of concentric circles, his will being the
        innermost, his intellect coming next, and finally his fantasy. You can hardly
        hope, at once, to exclude from all the circles everything that smells of the
        Enemy: but you must keep on shoving all the virtues outward till they are
        finally located in the circle of fantasy, and all the desirable qualities inward
        into the Will. It is only in so far as they reach the will and are there
        embodied in habits that the virtues are really fatal to us. (I don't, of course,
        mean what the patient mistakes for his will, the conscious fume and fret of
        resolutions and clenched teeth, but the real centre, what the Enemy calls the
        Heart.) All sorts of virtues painted in the fantasy or approved by the intellect
        or even, in some measure, loved and admired, will not keep a man from our
        Father's house: indeed they may make him more amusing when he gets there,"

      • טוב, באמת ציטוט אחרון שלו:

        Any small coterie, bound together by some interest which other men dislike or ignore, tends to develop inside itself a hothouse mutual admiration, and towards the outer world, a great deal of pride and hatred which is entertained without shame because the "Cause" is its sponsor and it is thought to be impersonal.

      • דני, קצת אוף-טופיק, אבל אני מסכים עם יעל שכדאי לך להסתובב בחוגים אחרים. אם אתה מוקף ביותר מדי אנשים שאינם בני אדם טובים לפי תפיסותיך – חפש סביבה אחרת.

        אמנם אנשי מעלה מסוגלים לנטר את השפעת הסביבה עליהם, אבל יש דברים שקשה להתגבר עליהם. הסביבה כופה עליך, אם תרצה או לא, גבולות מסוימים של לגיטימיות בתחומי המחשבה וההתנהגות. וגם, אזהרה: סביבה רעה גורמת למרירות מצטברת.

        ואולי זה דווקא און-טופיק.

      • תומר, אל תדאג לעולם החברתי שלי, ואני חייב לציין שיש משהו מאד מתנשא ומרגיז בהתבטאות הזאת. נתתי לך פעם עצה עם אלו אנשים להסתובב? אני מסתובב עם די והותר בני אדם טובים. כמו בכל מקום יש אנשים טובים יותר או פחות, ואנשים עם צדדים שליליים מסויימים שיותר בולטים מאשר בסביבות חברתיות אחרות.

      • מוכר בארץ מאינטלקט' שונים מהשמאל, שאינם הכי חביבים במציאות. אולי זה אפילו מצב פסיכ' מוכר – כאשר אדם בז סביבתו הקרובה, הוא ממציא לו סביבה אידיאלית.

  12. אולי כדאי לך להסתובב בחוגים אחרים….

    אבל לגופה של הטענה שהנאורות משמימה ומאחידה את הכל, אין בה גיוון. צ'סטרטון לכאורה מעדיף את הריבוי (אומות שונות, כל אחת טובה בדרכה) אבל מתעקש על הפרדה (רק אל תהגרו בבקשה!).

    לדעתי התפיסה הקוסמופוליטית דווקא מאפשרת ריבוי בתוך מדינה אחת – ואנגליה של היום, למרות הבחירות האחרונות, היא דוגמה לא רעה בכלל למקום שבו זה עובד יפה. כל האנגלים אוהבים קארי ופיש אנד צ'יפס, שני מאכלים שהגיעו מבחוץ (פיש אנד צ'יפס – הגניוס היהודי של פליטים מזרח אירופאים…!).

    לעומת זאת, אם מבקרים בכפרים מרוחקים באנגליה נתקלים לעתים קרובות בצרות אופקים ובורות די מדהימים ביחס לכל מה שקורה מחוץ לגבולות המחוז (ואין לזה שום קשר לשנאה – אנשים יכולים להיות גם מקסימים ונעימים וגם בורים וצרי אופקים). זה באמת עדיף?

    ==The British – Benjamin Zephaniah ==

    Take some Picts, Celts and Silures
    And let them settle,
    Then overrun them with Roman conquerors.

    Remove the Romans after approximately 400 years
    Add lots of Norman French to some
    Angles, Saxons, Jutes and Vikings, then stir vigorously.

    Mix some hot Chileans, cool Jamaicans, Dominicans,
    Trinidadians and Bajans with some Ethiopians, Chinese,
    Vietnamese and Sudanese.

    Then take a blend of Somalians, Sri Lankans, Nigerians
    And Pakistanis,
    Combine with some Guyanese
    And turn up the heat.

    Sprinkle some fresh Indians, Malaysians, Bosnians,
    Iraqis and Bangladeshis together with some
    Afghans, Spanish, Turkish, Kurdish, Japanese
    And Palestinians
    Then add to the melting pot.

    Leave the ingredients to simmer.

    As they mix and blend allow their languages to flourish
    Binding them together with English.

    Allow time to be cool.

    Add some unity, understanding, and respect for the future,
    Serve with justice
    And enjoy.

    Note: All the ingredients are equally important. Treating one ingredient better than another will leave a bitter unpleasant taste.

    Warning: An unequal spread of justice will damage the people and cause pain. Give justice and equality to all.

    • יעל, בכל דבר יש יתרונות וחסרונות, וכמו שמיכה אמר, המתכון המועדף עלי הוא שילוב נכון בין פטריוטיות לבין קוסמופוליטיות. המרקם הנכון הוא שילוב של קבוצות שכל אחת מהן שומרת על ייחודה, אבל בכל זאת הן מושפעות זו מזו ולומדות זו מזו. שימי לב שצ'סטרטון לא דיבר על בידוד. בדיוק כמו גנדהי, הוא דיבר בשבח הלמידה ההדדית, ההפרייה הדדית וההשפעה ההדדית. הדברים האלה היו כל כך חשובים לו, עד שהוא הוקיע את האימפריאליזם בדיוק משום שהוא מחסל אותם: לא ניתן ללמוד ממי שמשרת אותך, אלא רק ממי ששווה לך.

      בנוגע ללונדון, זכור לי פוסטר מסויים מטעם העירייה שראיתי שם, בתקופה שקן ליווינגסטון היה עוד ראש העיר. העירייה ארגנה פסטיבל "רב תרבותיות" ענק: היו בו להקות היפ-הופ שחורות, ולהקות רוק בנגאליות, ולהקות של מוזיקה ערבית, ומה שאת לא רוצה. רק לתרבות אחת לא היתה נציגות: לתרבות האנגלית ה"ישנה".

    • השיר הזה הוא ממש ביטוי לנתק שבגישה הקוסמופוליטית.

      1500 שנה של כיבושים, מלחמות, טבח, דיכוי תרבותי, רוב שהפך למיעוט, קבוצות שנמחקו (פיקטים), תרבויות שנבלעו, הדרה, התנשאות, קולוניאליזם, אימפריאליזם, מאבקים לעצמאות, גזענות, אנטישמיות, מתיחות, מהומות, קשיי הגירה, אסימילציה, כור היתוך שלא תמיד כל כך נעים, טרור ואיסלמיזם הופכים למין מתכון לאוטופיה. כל מה שצריך לעשות זה ,Add some unity, understanding, and respect for the future,
      Serve with justice

      פשוט וקל. איזה יופי. זה לא מציאות היסטורית, וזה לא מציאות עכשיו. זה אידאליזציה על ידי הפשטה של התהליכים ההיסטוריים והחברתיים ושל הבני אדם שהרכיבו ומרכיבים אותם.

      אם ההודים רצו מדינה עצמאית, והאירים רצו והפלסטינים רוצים והג'מאקנים רוצים והפולנים רוצים, למה לאותם כפריים אנגלים לא מגיע? למה הם צריכים לוותר בשם איזו הפשטה קוסמופוליטית? והרי עצם הנוכחות של הודים או פקיסטנים או ג'מאקנים בקוסמופליטיות הלונדונית לא נתפסת כשוללת את ההצדקה לקיומן של מדינות האם.

      יש הבדל גדול בין מדינה עם תרבות הגמונית שמכניסה לתוכה קצת מסעדות אתניות וקצת רבגוניות ורב תרבותיות לבין קוסמופוליטיות. אבל קיומה של תרבות הגמונית גובה מחיר ממהגרים. הגירה קשה גם למהגרים וגם לאוכלוסיה הקולטת. ונכון לעכשיו עדיין לא הצליחו למצוא איזון מספק בין אידיאל כור ההיתוך ואידיאל הרב תרבותיות. שניהם בעייתיים.

      הערה אחרונה. מעניין שהשיר הזה מצא לנכון לציין את הפלסטינים למרות שהם אינם מיעוט משמעותי בבריטניה אבל לא את היהודים. כנראה שפיש אנד צ'יפס זו לא תרומה מספקת. יש למשפחה שלי ידידה שנוהגת לנסוע כל כמה זמן לכנסים משפחתיים עם קרובי משפחתיה האנגלים והגרמנים. אף אחד מקרובי המשפחה האלה אינו יהודי משום בחינה שהיא. זה חלק מהמחיר של כור ההיתוך.

    • הי – הוא לא הזכיר פולנים. קרוב ל-2 מליון היגרו לבריטניה מתחילת התשעים. מיעוט רציני.

      • אבל זה מיעוט שמשתלב.

      • ולבן כמובן. כמו הגרמנים והפולנים באמריקה, לעומת ההיספאנים.

        לא תוציא את האינסטינקטים האבולוציוניים מהאדם: זה בילט-אין.

        אגב הבעיה שלי עם השמאל הזה (והמרקסיסטי בפרט), היא התנגדותו לאינדיבידואליזם, ברמה שפוסלת את קיומו. אין יחיד – יש קבוצות.
        זו אידיאולוגיה, וכמו אחרות, היא פגומה מעצם יומרתה להסביר את המציאות, מבלי לעמוד במבחן ההפרכה.

  13. טקטס יפה, אבל [וזו לא מגרעה] גם סכמטי. זה גורם לי לתהות, סוציולוגית, עד כמה רווח הטיפוס הזה שאוהב את האנושות אך שונא את האנשים הקונקרטים ובפרט את אלו הקרובים אליו. אני מניח שבשמאל הישן ששונא דתיים ומזרחיים ומסורתיים, ועדיין חי ובועט אלקטוראלית [אם כי משמים אינטלקטואלית], הדבר די רווח. אבל דווקא אצל השמאל הזה היומרה האוניברסלית די מוצמצמת, הוא תמיד היה די ציוני ופרו-יהודי-חילוני-אשכנזי. במובן הזה הביקורת עליו צרכה להיות דווקא על השבטיות שלו ועל נאמנותו לשבט. זה נכון שבחלק מהשמאל הזה פשטה רטוריקה אוניברסלית מזוייפת וחסרת בסיס, אבל ככל שהלכת לכיוון המפאי"ניקי היה זה שמאל שבטי פר-אקסלנס.. אני מכיר גם אקטיביסטים רדיקליים שהם לפי הסטריאוטיפ חרא של הורים ובני משפחה אבל דואגים לעולם ולאנושות. זה למרבה הצער קיים. ועם זאת רוב האקטיביסטים הם הורים ובני משפחה די נוראמליים, לפי התרשמותי – לפעמים טובים יותר, לפעמים פחות. אבל לא חוטאים באיזה נרקסיזם מיוחד שמביא אותם להעדיף הפשטה על בני אדם. זה אפילו קשה יותר למי שפועלים בשטח ומסייעים לבני אדם בשר ודם. אם כבר אידיאולוגים שעוסקים בעיקר בניסוח מניפסטים מנותקים חוטאים בכך, אבל אין באמת כל כך הרבה כאלו, ומידת השפעתם עוד צריכה להיות נתונה לדיון.
    כלומר, מחוץ להקשר של כמה מארקסיסטים ושאריות של סוציאליזם קיבוצי ישן ורע, נדמה לי שבהקשר הישראלי מדובר קצת באיש קש, או טיפוס אידיאלי שיכול לתפוס לגבי כמה פעילי רשת עם ניראות גבוהה ומידת השפעה מוטלת בספק

    • יריב, אני מדבר על טיפוס מסויים שרווח בקרב חוגים רדיקליים. בשום מקום לא טענתי ש*כל* הרדיקלים הם כאלו, וגם לא רובם המכריע. אבל ראיתי יותר מדי דוגמאות לכך בשמאל הרדיקלי (לאו דווקא הציוני) כדי שאוכל להתעלם מכך. הבעיה בשמאל הציוני היא קשורה אבל קצת שונה. מדובר כאן בסוג של שבטיות מסתגרת, דומה לזו של הימין במהותה אבל שונה במסקנותיה. נוסח: "הפלסטינאים הם ברברים מסוכנים, ולכן צריך פתרון שתי מדינות על קוי 1967 כדי להיפרד מהם."

      התופעה שאני מתאר בשמאל הרדיקלי שונה בתכלית: אוניברסליות תיאורטית שמשולבת בבוז לקבוצות קרובות מתוך הערצה, תיאורטית אף היא, לקבוצות רחוקות. אני לא מדבר בהכרח על יחס לחברים ובני משפחה, אלא על בוז עמוק לערכים ולאמונות של רוב קבוצות האוכלוסיה, בטענה שהן אינן נאורות די הצורך. שלמה זנד, למשל, מעריץ את ה"ישראלים" ומדבר על הבניית זהות ישראלית חדשה, אבל בפועל הוא בז לרוב האנשים שחיים כאן. על יוסי גורביץ כבר כתבתי בפוסט, ואין טעם להחביר מילים. בהרווארד נתקלתי בכמה וכמה אנשים כאלה. אני חייב לציין, שבשיחה לא מזמן עם ידידה יקרה ששייכת לשמאל הרדיקלי האקטיביסטי, אמרתי לה שהיא בן אדם שכל כך כיף להסתובב איתו, כי היא באמת אוהבת בני אדם, בניגוד להרבה מהעמיתים שלה בחוגים האלה. למרבה ההפתעה, היא דווקא הסכימה. דווקא כמי שבאה מבפנים, היא ראתה לא פעם את אותה התופעה שתיארתי ושצ'סטרטון כתב עליה.

  14. אני לא חושב שהגירה לבריטניה הייתה בכלל סוגייה בתקופתו של צסטרטון. בתקופתו הגירה מחוץ לאירופה הייתה מוגבלת לבני מעמד עליון הודי שרכשו השכלה ועבדו בממשל.

    באשר למצב כיום? נראה לי שהודים-פקיסטנים מוסלמים, סיקים והינדים הוספו באותו זמן, מאותה אריזה ובכמויות דומות (היום 2.8% מהאוכלוסיה הינדית, 4.5% מוסלמית). הם קיבלו אותו טיפול ואותו צדק (או חוסר צדק). אבל משום מה חלק מהמרכיבים יצאו קצת שונה…

    6% מהגברים ההינדים מובטלים לעומת 13% מהמוסלמים. 17% מהגברים ההינדים לא מחפשים או זמינים לעבודה לעומת 31% מהמוסלמים. הינדים הם 2.5% מאוכלוסיית האסירים במדינה (מתחת לממוצע הלאומי), מוסלמים 8% (פי שניים משיעורם באוכלוסיה).

    אני לא בטוח שאפשר ליהנות מהתבשיל הזה. אולי עדיף להחליף מתכון? או לפחות לברור את המרכיבים יותר בקפידה?

    • הם קיבלו אותו טיפול ואותו צדק (או חוסר צדק).

      אתה אומר את זה מתוך הבנה ביחסי גזע בריטיים או מתוך הנחה שכולם דרום אסייתים אז מתייחסים אליהם אותו דבר? כי, למשל, בארה"ב ההודים ההינדואים באים ממעמד סוציואקונומי גבוה במיוחד בארץ המקור; הדרום אסייתים המוסלמים, הרבה מהם גם באים מהמעמד הגבוה, אבל פחות – יש באופן יחסי פחות מתכנתים הודים ויותר עובדי עבודת כפיים בנגלדשים.

      אתה בטח יכול להבין את החשדנות שלי לגבי כל ישראלי ציוני שמחפש סטטיסטיקות לנחיתות המוסלמי לעומת כל קבוצה אחרת, ושמציע הגבלות הגירה על מוסלמים. אם בריטניה רוצה שלא תהיה בה אוכלוסיה שנוטה לקונפליקטים עם אוכלוסיות אחרות, היא תצטרך לגרש את כל מצביעי UKIP.

      • בניגוד לארה"ב, שמסננת מהגרים די בקפידה, ההגירה לבריטניה מתת היבשת החלה מוקדם הרבה יותר והגיעה לשיא לפני שנות ה-70 (אז הועברו חוקים מגבילים) על בסיס חקיקה שאפשרה לכל תושבי חבר העמים הבריטי להגר ולעבוד בבריטניה. ולא, גם אין שום אינדיקציות ליתרון מעמדי או השכלתי של ההינדים, אם כבר להפך.

        לא הייתה התייחסות עויינת למוסלמים לעומת הינדים עד לעשורים האחרונים. להפך, בהודו הקולוניאלית, הבריטים התייחסו למוסלמים כאל בני ברית וסיפקו להם מכסות גדולות מכדי שיעורם באוכלוסיה בגופים הייצוגיים ובביוקרטיה. זו סיבה אחת לכך שיותר מוסלמים היגרו לבריטניה מאשר הינדים- היו להם יותר קשרים עמה. בתקופת המלחמה הקרה פקיסטן הייתה בת ברית בעוד שהודו (שהייתה בברית עם בריה"מ) הייתה עויינת. ההתייחסות העויינת כלפי "צבעוניים" הייתה מבוססת "גזע" ומראה חיצוני, לא דת. על פי הקריטריונים הללו דווקא סיקים, עם לבושם הייחודי, היו אמורים למשוך הכי הרבה אש, אחריהם הינדים ורק בסוף מוסלמים. בפועל הסיקים הם המצליחים ביותר.

        ולא, אני לא יכול להבין את החשדנות שלך (איך הביטוי? "אד הומינם"?)- הסטטיסטיקות שהצגתי נראות לך שגויות? האינטרנט עומד לרשותך. חפש כל מחקר השוואתי שמשווה בין מוצא והישגי אוכלוסיות מוסלמיות להינדיות בבריטניה או אוכלוסיות מהגרים דומות במקומות אחרים. יש הרי די והותר קולוניות לשעבר עם אוכלוסיה מעורבת של מוסלמים ואחרים. היות ואין ואין שליטה "ציונית" בפקולטות למדעי החברה באירופה אני בטוח שתמצא מחקר שבוצע על ידי חוקר עם אוריינטציה פוליטית מתאימה.

        השאלה שעומדת על הפרק היא לא אם "לגרש" פלחי אוכלוסייה כאלו או אחרים (ולאיפםה תגרש את מצביעי הUKIP? או תברר מי הם?)- מרגע שאדם התאזרח הרי ש, בלי קשר למוצאו, הוא אזרח. אבל מדובר הרי על גיבוש מדיניות הגירה, לא מדיניות אזרחות. והיות שקצב הילודה האירופאי לא מראה סימני גדילה השאלה היא די אקוטית. אם יוצאים מתוך נקודת הנחה שהמטרה של מדיניות הגירה היא להביא למקסימום תועלת כלכלית עם מינימום נזק חברתי אז נראה די ברור שצריך לברור את המהגרים לפני שהם מגיעים ולא אחרי, לא? למהגר הפוטנציאלי, בניגוד לאזרח, אין "זכות" לשוויון.

        אז מה שחשוד הוא לא החיפוש שלי אחר סטטיסטיקות השוואתיות- אלא שאף אחד מאלו שמטיפים למדיניות הגירה שעיוורת למוצא וקבוצת השיוך של המהגר לא מתקף את הצעותיו בסטטיסטיקה. אם ידוע שקבוצות אוכלוסיה שונות מספקות יותר תועלת כלכלית ופחות מתחים חברתיים ושיכולת החיזוי האינדבדואלית, בייחוד לדור שני של מהגרים, היא מוגבלת אז לא עדיף לברור את המהגרים הפוטנציאלים מאוכלוסיה עם רקורד טוב יותר? אם המחקרים שנעשו עד כה לא נראים לך מדוע שהממשלה לא תבצע מחקר שקוף משל עצמה?

      • אלון, "חשדנות" במקרה הזה היא תירוץ לא לבדוק את העובדות. אולי המציאות לא כל כך תואמת את הפוליטקלי-קורקט וכדאי לבדוק גם את האפשרות הזאת?

      • יונתן, אתה אומר שפעם, התייחסו למוסלמים יותר טוב מלהינדואים, שזה לא ממש רלוונטי. בציילון, הטמילים היו הקבוצה היותר חזקה וקיבלו הטבות מהבריטים. בסרי לנקה של היום, הסינהלזים מטהרים אותם אתנית. מה שרלוונטי זה דפוס ההגירה של העשורים האחרונים. חלק גדול מהבנגלדשים בבריטניה הם פליטים ממלחמת העצמאות הבנגלדשית, בניגוד להודים, שהם כולם היו מהגרי עבודה. (פליטים הם אוכלוסיה יותר חלשה ממהגרי עבודה, כי הם לא עוברים מסננת של דרישות כישורים כגון תארים מתקדמים, וזה מאוד ברור בסטטיסטיקות האבטלה במדינות שמדווחות סטטיסטיקות נפרדות לשתי הקבוצות, כגון קנדה.) הפקיסטנים באו כמהגרי עבודה, אבל הם שילוב של מהגרים עם תארים ומהגרים שהם עובדי כפיים. ולגבי גזענות, עובדה בבריטניה משתמשים בביטוי "no pakis" כביטוי כללי נגד דרום אסייתים, למרות שדווקא יש יותר הודים מפקיסטנים.

      • אלון, אין שום אחריות לדעתך לקבוצה עצמה למצב שבה היא נמצאת? רק לגזענות מהחברה הסובבת? הכל אפשר להסביר באמצעות מילת הקסם הזאת?

      • אגב, למען הסר ספק, אני לא טוען שקודם כל הבריטים היו יותר גזענים נגד פקיסטנים ובנגלדשים, ועל כן הם אוכלוסיות יותר חלשות מההודים. ההסבר שלי הוא שבפקיסטנים והבנגלדשים הגיעו לבריטניה כאוכלוסיות יותר חלשות מההודים, ולכן היה יותר קל לפתח נגדם סטריאוטיפים שליליים, והיום אנחנו רואים את זה בביטויים כמו no pakis. זה לא כמו, למשל, לבנים מול שחורים בדרום ארה"ב, שבהרבה אזורים התחילו באותו מעמד בתקופת השיקום, אבל נגד השחורים היה KKK ונגד הלבנים לא אז ללבנים היה יותר קל לטפס לתוך מעמד הביניים.

        זה דומה למצב בישראל לגבי עיראקים ומרוקאים: יהדות עיראק הגיעה לישראל כאוכלוסיה יותר חזקה מיהדות מרוקו, כיוון שכולה היגרה (טוהרה אתנית) לישראל בעוד שהשכבות היותר חזקות של יהדות מרוקו היגרו לצרפת. שתי הקבוצות חטפו גזענות עצומה מצד הממסד האשכנזי, אבל מאחר שהעיראקים היו בשכבות סוציו-אקונומיות יותר גבוהות מלכתחילה, היה להם הרבה יותר קל להתגבר על זה. אז היום, יש ריכוזים עיראקיים ברמת גן וגבעתיים ואין ריכוזים מרוקאיים באזורים באותה רמה סוציו-אקונומית, והיום, גם יש יותר סטריאוטיפים גזעניים נגד מרוקאים מנגד עיראקים.

    • יונתן,
      האםן על-מנת "להנות מהתבשיל" אתה צריך את הסטטיסטיקה של פשעים, אבטלה, ומה לא, בקרב מהגרים מתרבויות שונות? אהמ…
      לאדם ההולך ברחוב בבריטניה לא משנה אם מי ששדד אותו הוא מוסלמי, הינדי, נוצרי או, רחמנא ליצלן, יהודי. מה גם שסטטיסטית, ברוב אזורי בריטניה רוב הסיכויים היא ליפול קורבן לפושע נוצרי דווקא (מסיבות מובנות).
      למשלם המסים הבריטי, אם הוא חושב שקצבאות המובטלים עולים לו יותר מדי, לא ממש משנה אם הקצבאות האלה מוצאות על מובטלים נוצרים, הינדים או מוסלמים (ושוב, רוב המובטלים הם נוצרים). אם כבר, לאור התפתחות שוק העבודה בעידן הגלובלי והדיגיטלי, נראה שצריך לפתח גישה חדשה לגמרי לכל נושא התעסוקה ברמת המאקרו (עיין ג'רמי ריפקין, The End of Work; דרך אגב, המהדורה הראשונה של הספר פורסמה ב-1994, אבל הוא נותר אקטואלי מתמיד).
      לא שאין בעיות עם אינטגרציה של מהגרים בחברה הבריטית (או בכל חברה אחרת). יכול בהחלט להיות שבמקרה של המהגרים המוסלמים, הבעיות קשות קצת יותר. אז מה? המהגרים כבר שם, והם אינם הולכים לשום מקום. ובסך הכל, בריטניה מתמודדת עם האתגר לא רע. עד כמה אפשר להנות מזה, זה כבר עניין של טעם אישי.

      • "מהגרים כבר שם, והם אינם הולכים לשום מקום."

        נכון- כפי שהבהרתי. השאלה היא אם יבואו עוד. מכיוון שקצב הילודה של בריטניה ושאר מערב אירופה נמוך ממה שדרוש לקיים את רמת האוכלוסיה והפנסיות של הדור הקודם ברור שיש צורך בכך שיבואו עוד. אם זה המצב אולי עדיף לוודע שמי שמגיע מגיע מתרבויות פחות בעייתיות.

        שאלה אחרת היא מה עושים עם אלו שכבר כאן. אם אתה יודע שיש קבוצה תרבותית שמתאקלמת פחות טוב בצורה קיצונית מהאחרות אז ייתכן שעדיף:
        א. לזנוח את כל גישת הרב תרבותיות
        ב. לקיים אותה בצורה שונה לקבוצות שונות. למשל, לא לאפשר כניסה לכוהני דת של הקבוצה הבעייתית מחוץ למדינה.

        באשר לסטטיסטיקה- אתה מתבלבל או מבלבל. רוב מקבלי הקצבאות הם אולי "לבנים"- אבל הסכום הכולל של קצבאות שמשולם, ומשום כך המיסוי, גבוה יותר בשל קיומה של קבוצה שמתאקלמת פחות. אם אתה כבר קורא ספרים בכלכלה נראה לי שצריך להיות לך ברור שאין מספר קבוע ובלתי ניתן לשינוי של מובטלים ועניים בתוך כל חברה שפשוט מתחלק בצורה שונה אם יש קבוצת מהגרים בטח שלא בכלכלה של היום. אם יש לך יותר אנשים הישגיים ומתאקלמים במדינה אז הם לא מרוויחים על חשבון האחרים- כולם מרוויחים מהשגיותם.

        ובאשר ל"הנאה"- כל אדם חש אם יש פשיעה, אבטלה ומיסוי גבוה יותר. כל אדם נהנה יותר אם הוא חי (לא מתייר) במקום שבו הנתונים הללו נמוכים יותר. בלי סטטיסטיקה הוא פשוט לא ידע מה מקור הבעיה והפתרון שיציע לא יהיה informed.

      • יונתן,

        לפי הנתונים האחרונים, ה-TFR בבריטניה עומד על כ-1.9 ילדים לאישה.
        לפי האתר הנחמד הזה (http://populationpyramid.net/), אוכלוסיית בריטניה תמשיך לגדול בעתיד הנראה לעין. לא ברור אם הם מחשיבים את ההגירה (סביר להניח שלא, כי זה משתנה שקשה מאוד לחזות אותו דמוגרפית), אבל בכל מקרה, אפשר לראות את ההבדל בין התחזיות בין בריטניה ובין, למשל, גרמניה (שגם אליה יש זרם הגירה גדול כבר עשרות שנים). בקיצור, מבחינה דמוגרפית, מצבה של בריטניה טוב.
        האם בריטניה תזדקק להגירה? זה משהו שאזרחיה יצטרכו להחליט בעצמם. בעולם הגלובלי, אי-אפשר לעצור את ההגירה באופן מוחלט, אבל יכול בהחלט להיות שהבריטים ירצו לפחות לצמצם אותה. אין לי התנגדות לזה, ובכל מקרה, זא לא ממש ענייני.

        מה שכן בעייתי הוא ניסיון למיין בני אדם לקבוצות לפי איזשהו פרמטר שרירותי, ואז לקבל החלטות לפי המיון הזה. מבחינה תרבותית, ההבדלים בין מוסלמי מבוסניה, ניגריה, תימן, פקיסטאן ושינג'אנג הם עצומים. אלוהים יודע למה אתה רוצה להתייחס לכולם לפי הדת שלהם.

        מה שבעייתי עוד יותר הוא ניסיון להנדס חברה לפי איזשהו פרמטר מוגדר מראש. אני חושב שאסור לתת למשטר — לכל משטר — את האפשרות הזאת. היא אינה מובילה לשום דבר טוב. אינני מתלהב מהגירה באופן כללי, אבל למרות המיזנטרופיה המוצהרת שלי, אני לא רוצה לשפוט בני אדם לפי התרומה שלהם לתמ"ג.

        לגבי מיסוי — ובכן, לא בטוח שאתה צודק. אני, אישית, מוכן לשלם מסים גבוהים ככל שיהיו, כל עוד מתקיימים שלושה תנאים: א) המס הוא פרוגרסיבי; ב) הוא מוחל באופן שוויוני; ג) הכסף שמתקבל ממנו משמש למילוי צורכיהם של האזרחים. הסיבה לכך פשוטה: בכל מקום בעולם המפותח כיום, הרוב המוחלט של הארחים משלם פחות מסים משהוא צורך שירותים מהמדינה. אני נמצא עמוק ברוב הזה, ואין לי הרבה סיכוי (או רצון) לצאת ממנו.
        גם לגבי האבטלה, זה תלוי. למשל, ההתפתחות המואצת של מגזר ההיי-טק בישראל בשני העשורים האחרונים הייתה כנראה אחד הגורמים האחראים לאחוז האבטלה הקטן יחסית שקיים כעת בישראל. היא גם הייתה כנראה אחד הגורמים האחראים לעלייה המטורפת במחירי הדיור, במיוחד באזור המרכז. עד כמה הישראלים נהנים מזה, אפשר היה לראות בהפגנות הקיץ של 2011. דרך אגב, התפתחות מזגר היי-טק באזור סן פרנסיסקו, קליפורניה, יצרה את אותה בעיה.

        לא שהדיון בהגירה צריך להתמצות, או להתחיל, בהיבטים הכלכליים של התופעה. לרצון של אוכלוסיית המקור לשמר את ההומוגניות התרבותית שלה בהחלט יש משקל, והתעלמות מהרצון הזה היא משהו בין טמטום לעוול. אבל בהקשר הזה, אין הרבה טעם בדיונים על ההבדלים בין מהגרים הינדים למוסלמים.

      • מני, בהקשר לפסקה האחרונה שלך, לדעתי דווקא יש הבדל בין קבוצות תרבותיות שמשתלבות יותר בתרבות הקיימת (לא בהכרח בבית או בבית התפילה, אלא לפחות ברשות הרבים). יש מעט מאד הינדים שרוצים להפוך את בריטניה למדינה הינדית, אם בכלל. תנועות כמו Sharia for Britain, אפילו אם הן מייצגות מיעוט בקרב המוסלמים, מפחידות מאד את הרוב, ובצדק.

      • דני, הרוב רשאי לפחד. הוא גם רשאי, שומו שמים, להצביע לכל מיני טיפוסים מפוקפקים שמבטיחים להתמודד איכשהו עם האיום השריעי (מה גם שבמקרה של UKIP מדובר, ככל שאני מבין, בתנועה שמתנגדת לאיחוד האירופי יותר משהיא מתנגדת להגירה, כולל זו המוסלמית, מחבר העמים הבריטי). מה שאני מתנגד לו הוא, ראשית, ניסיון לראות את הוזי המשטר השריעי בבריטניה כמייצגים של כלל הקהילות המוסלמיות בממלכה, ושנית, ניסיון של כל מיני אנשים בישראל לעשות הון תעמולתי (זעום ככל שיהיה) מבעיות שלישראל אין בהן יד ורגל.

      • מני, השאלה היא לא מי ראשי לעשות מה. אי אפשר לומר לאנשים מה לחשוב או מה
        להצביע. השאלה המרכזית היא האחריות של השמאל למצב שנוצר. ככל שהפחד הזה יגבר,
        יותר אנשים יצביעו ל-UKIP, ואת המגמות אנחנו כבר רואים באופן חריף יותר
        במקומות אחרים באירופה. השמאל הליברלי צריך לעשות חשבון נפש על הרבה מאד דברים
        בהקשר הזה: על התמיכה שלו בהגירה בלתי מוגבלת וההתנגדות לכל קריטריון של
        השתלבות תרבותית, דבר שפגע בסופו של דבר גם בקהילות המהגרים הקיימות; הרב
        תרבותיות שנתנה בסופו של דבר כוח וחופש פעולה לגורמים אסלאמיים קיצוניים;
        ובעיקר – הבוז לתרבות הבריטית ה"לבנה" וחוסר רצון לכלול אותה באותה רב
        תרבותיות. כשהייתי בלונדון בזמנו, אני זוכר פוסט מטעם העירייה (קן ליווינגסטון
        היה אז ראש העיר) שפרסם "חגיגת רב תרבותיות". הכל היה שם: מופע של רפארים
        פקיסטניים, היפהופ אפריקאי, מוזיקה הינדית, מוזיקה ערבית. רק דבר אחד לא היה:
        לא היה שם שום דבר בריטי.

      • דני,
        למה אתה מטיל את האחריות על השמאל בלבד? בבריטניה, בעשורים האחרונים, היו גם ממשלות ימין (השמרנים) וגם ממשלות השמאל (לייבור). ההגירה נמשכה באותו אופן, פחות או יותר, תחת כולן. אז עכשיו רק השמאל אחראי?
        אני האדם האחרון שיתמוך בהגירה בלתי-מוגבלת לאיזשהו מקום בעולם. אני גם חסיד קטן מאוד של הקוסמופוליטיות.
        לגבי השתלבות תרבותית, הבעיה היא איך להעריך דבר כזה. יש דברים שאפשר לעשות (למשל, בחינות בידיעת שפת המדינה ובאזרחות). החשש שלי הוא שההערכה תגלוש מהר מאוד לשאלה של השתלבות כלכלית (או, גרוע מכך, "תרומה לכלכלה"), שזה לא משהו שהייתי רוצה לתמוך בו. אבל כאמור, זו בעיה של הבריטים; הם אינם צריכים עצות מאתנו כדי להתמודד אתה.
        אשר ל"חגיגה הרב-תרבותית" נטולת נציגי התרבות האנגלית – נו שוין. תרבות הרוב הילידי נתפסת בד"כ כמובנת מאליה, וניסיון לדחוס אותה למסגרת עדתית מעורר בעיקר גיחוך. אחת הסדרות הישראליות האהובות עלי היא "קרובים קרובים", והעניין הזה מזכיר לי את הפרק שבו אילן ותיקי נדרשו לומר למורה של בתם לאיזו עדה היא שייכת (אם אתה יודע למה אני מתכוון).

      • בהחלט, אני מכיר את הפרק הזה טוב! ממש נוסטלגיה. אני, דרך אגב, בהחלט חושב שיש להציב להגירה גם קריטריונים תרבותיים וגם קריטריונים כלכליים והשכלתיים, אם כי אולי ראוי להציב מכסה מסויימת גם לאנשים שלא עומדים בסטנדרט הכלכלי או ההשכלתי הנדרש, אם יש להם יתרונות אחרים מבחינת מדינת היעד. בנושא הפוסטר של קן ליווינגסטון, לי זה נראה כאילו שבעיניו ובעיני חסידיו התרבות האנגלית פשוט אינה לגיטימית. משום מה היא אף פעם אינה חלק מהרב התרבותיות, ויש לכך עוד מופעים. יצא לי בזמנו לדבר עם סטודנט בהרווארד, שסיפר לי שבבית הספר שלו (באזור ליברלי מאד) הפסיקו ללמד היסטוריה אמריקאית ואירופית "בגלל שזה יורוצנטרי", פרט למאבק השחורים לשוויון זכויות.

  15. תשובה לעניין שאכן מספקת הסבר תיאורתי לפער.

    ויש גם דרך לבדוק אם ההסבר התיאורתי נכון. פלח את האוכלוסיה על פי מוצא מחוזי. האם הינדים פונגאבים מצליחים יותר ממוסלמים פונגאבים? אם הנתון לגבי מחוז אינם בנמצא מה לגבי שנת הגירה? הרי הפליטים הבנגלים נסו, אם אינני טועה, ב-1971 בעוד שמרבית ההגירה מתת היבשתאירעה לפני כן. אז אם אתה מתקן לשנת הגירה של ההורים האם אתה עדיין מקבל אותו פער הישגי?

    חיפוש קצר בגוגל לא הניב תוצאות. לעומת זאת, הוא כן הראה שגודל אוכלוסיית הבריטים ממוצא בנגלדשי הוא רק 450,000 לעומת 1.5 מליון הודים (שמתוכם 170,000 מוסלמים) ו1.2 מליון פקיסטנים (שמתוכם 1.15 מליון מוסלמים). מדובר על מספרי הדור הראשון בלבד כמובן, והיות שגל ההגירה הבנגלי הגיע לאחר גל ההגירה ההודי ופקיסטני כנראה שמספריהם בקרב הדור השני נמוכים יותר. דרך אגב, נראה שרובם היגרו לאחר 1981, כך שכנראה רובם אינם פליטים.

    בנוסף, חיפוש בויקי הראה את הנתונים הבאים:
    אחוז העוני בקרב בנגלים הוא 65%. בקרב פקיסטנים 55%. ובקרב הודים (הכוללים מיעוט מוסלמי של כ-12%)? 25%, שיעור דומה לזה של מהגרים אירופאים. http://www.jrf.org.uk/publications/poverty-rates-among-ethnic-groups-great-britain

    כך שההסבר הבנגלי כנראה לא מספיק כדי לתיאור הפער שכן הוא רחב גם בין פקיסטנים מערביים להודים.

    עכשיו יכול להיות שיש הסבר אחר לפער שאיננו נובע מקבוצת שיוך דתית-תרבותית- אבל בדרך כלל מי שמנסה להילחם באוקרם נחתך.

    • אה, ודרך אגב, אם כבר העלית את זה… הטמילים גם הגיעו לבריטניה בתור פליטים. ההישגים שלהם דומים יותר להודים ההינדים, לא לבנגלים המוסלמים.

  16. קיפוד רדיואקטיבי

    אני חייב לציין – כמי שהתוודע לאתר של גורביץ לפני האתר שלך – כבר אז ההשוואה של עצמו כמי שמאמין ברוחו של ג'ורג' אורוול הרגיזה אותי. אני לא מאמין שגורביץ היה מעז לצאת נגד המילייה שלו כפי שאורוול יצא לאחר אירועי קטלוניה וההתפכחות מהקומוניזם הסובייטי.
    כמו כן, לעניין אחר, הזכרת שזנד מעריץ את הישראליות, לי זה נראה קצת חשוד, שכן הוא מכחיש לחלוטין כל "אותנטיות" של העם היהודי ולא נראה לי שהוא חושב שיש משהו אותנטי, קל וחומר, בישראליות. בכל מקרה תמיד תהיתי על ההערצה הגובלת בסגידה ל"ערבי האותנטי" שמעבד את אדמתו כנגד ה"ישראלי המזויף" שמנשל/כובש ובונה מפעל או משהו על האדמה הזו. קראתי מספיק מאמרים של הנמנים על קבוצה זו באוניברסיטת ת"א (דרך-אגב בכמות לא פרופורציונלית לחלוטין, אני לא זוכר שקראתי מאמר "ימני" אחד על כל הסוגיות הללו, ולא ,אני לא פעיל ב"אם תרצו") והם נראו לי כולם אותו דבר ועם אותם הטיעונים – אני פשוט קובל על הדיכוטומיה המאולצת הזו, וזה הכול.

  17. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4026101,00.html
    שווה קריאה ורלוונטי לנושא הפוסט לדעתי. שימו לב שהפיסקה האחרונה קצת מפגרת לדעתי ולא לגמרי קשורה לשאר הפרק.
    חג שמח

    • תודה, אוהד. זה מעניין מאד. אני כמובן טיפה חושד בתיאור מחקרים שמופיע בויי-נט (שנוטה להיות דרמטי יותר מהמחקר עצמו). אם המתודולוגיה שמתוארת כאן היא באמת זו שעשו בה שימוש במחקר, יש לי גם ספקות בנוגע אליה. האם באמת אלו שבוחרים לתאר את עצמם במילים בעלות גוון חיובי הם באמת האנשים שאנחנו מכוונים אליהם, ומה בדיוק המשמעות של הדבר הזה? לא ברור לי לגמרי. מה שגורם לי לחשוד זו במיוחד השאלה על המפעל הסביבתי. די ברור לי, אינטואיטיבית, שפעילי שמאל ואנשים אידיאולוגיים יצביעו בלי היסוס למדיניות סביבתית יותר. הדבר עשוי להשתנות אם הם עצמם יהיו בעלי המפעל ויצטרכו לשלם את העלות, אבל זה לא המצב כאן.

      • מדובר בפרק מתוך ספר. ווינט רק פירסמו את הפרק. כמו כן אלה שמתארים את עצמם בגוון חיובי יכולים להיות גם בהצד הימני של המפה. לטעמי אנשים צדקניים מפגינים מוסר אישי ירוד יותר. זה הכל.

  18. שלום דני ,
    שנה טובה.
    אני מאד נהנה מהבלוג ומהתגובות ,עד עתה בתור קורא.
    תודה שהזכרת לי את צסטרטון.
    אני רק אניח את זה כאן.

    • דני כתבת "למירעו הוא מגיע בתור אפולוגט של האמונה והכנסייה הקתולית."

      זה קצת צרם מאחר והצסטרטון שאני מכיר דרך אלן וואטס מגיע במיטבו לאפולוגטיקה של האמונה.
      הוא מדבר על אל כל יכול הרוצה כפתור "הפתעה" לעולם , אפילו אלוהים רוצה הפתעה!
      מה היית עושה אתה לו היית אלוהים ? היית כנראה רוצה להפתיע את עצמך אחרי שהיה לך הכל.
      לכן הוא נתן רצון חופשי למלאכים ולאדם.
      “Angels can fly because they take themselves lightly.”
      איזה יופי! ואני לא אדם מאמין (במובן המקובל) כלל וכלל.

      הוא מדבר על אל שרוצה לאבד שליטה – nonsense – חגיגה
      ושנשיר הללויה (nonsense) ביחד עם במלאכים.

      ממליץ בחום על ההרצאה – אחת האהובות עלי וכל פעם אני שומע בה דברים חדשים.

      • אני מסכים איתך שחלק מהאפולוגטיקה הדתית שלו מרתקת, אם כי נראה שהוא קבע קודם את המסקנה ואז הגיע לתוצאה. במירעו הוא כאפולוגט של הכנסייה הקתולית כמוסד.

      • תודה דני,
        פתחת כאן אפשרות לדיון מרתק(שריתק אותי לפחות) בעניין קביעת המסקנה תחילה שאלן וואטס מדבר עליה בספריו.
        אם הבנתי נכון דיברת על קביעת אלוהים כמסקנה תחילה.

        אלן וואטס מתאר(למיטב זכרוני) שבבסיס כל תרבות נמצא(נקבע ) סיפור מיתי על מהו העולם.
        ממש כל קצה המזלג :
        במערב יש לנו היום שני סיפורים מרכזיים :
        1.) אל חיצון כל יכול , כל יודע הנמצא מחוץ לעולם שיצר(כמו שהפסל מייצר כד) את העולם ושולט בו
        כמלך ודורש איזו שהיא אמונה מבני האדם.
        2.) אין אל , לא דרושה אמונה , היקום נוצר ע"י פלאקטואציה ( מעצמו) על ידי גנרטור של כוחות ומרגע זה היקום פועל כאוטומט . [שים לב שגם פה נקבעת המסקנה ואז מגיעים לעולם=סיפור(פאנטסטי לא
        פחות הייתי אומר? , מיתלוגיה]

        מבלי להפוך את זה לפוסט 🙂
        אציין בגדול שסיפור היקום הסיני לא נוצר אלא הוא גוף חי (הדאו) צומח מבפנים החוצה.
        סיפור היקום ההודי מרתק אפילו יותר (אשאיר משהו להמשך 🙂 אבל יש דימיון לתפיסה של צסטרטון
        בהרצאה שהבאתי) .

        בקיצור נקודתי היא שהסיפור תמיד נקבע תחילה וממנו מנסים להבין מה התוצאה.
        אין לי כלל ספק באשר לסיפור שהביא את התוצאות הטובות ביותר עד כה ונראה לי שאני איתך.

  19. תודה על ההמלצה. מרצה מעניין

    • לומר על אלן וואטס ,מעניין – זה בהחלט אנדרסטייטמנט כמיטב המסורת בריטית 🙂

      you haven't seen nothing yet

      הרי לא לחינם היתה לחברה האילו אימפריה שבה השמש מעולם לא שקעה.

  1. פינגבק: גשר בחווה: מהי מתינות, ומדוע נכשלה הרשימה הערבית המשותפת? | הינשוּף

  2. פינגבק: זאב זאב: פרופסור שטרנהל וזעקות הפשיזם | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: