בימים אלו של מהומות, מבוכה ומשבר, בעוד הפציפיזם היפני נסוג, הלאומנות הסינית גואה והמתח במזרח אסיה הולך ועולה, כדאי לשים לב לתופעה יפנית ייחודית ומרתקת: המיליטריזם החמוד. ינשוף פוליטי-מדיני על פאבים שצדים בהם דרקונים, מורדים מחייכים מאוזן לאוזן והרפתקאותיו המלהיבות של הנסיך חמוצים בממלכת הברוקולי.

האם משהו רקוב בממלכת יפן? לאחרונה, משקיפים לא מעטים הגיעו למסקנה כי הפציפיזם שוקע בארץ השמש העולה, ובמקומו עולה גל של מיליטריזם חדש ולא מתנצל. עיתונאי מסויים קרא לתופעה הזאת "שובם של הסמוראים", כאילו שיפן עומדת לפלוש מחר לגבולותיהן של שכנותיה. לא מיניה ולא מקצתיה, אבל הפציפיזם ביפן, שהיה במשך שנים אידיאולוגיית מיינסטרים כמעט, אכן נסוג לאיטו לטובת גישה ריאליסטית יותר של מדיניות חוץ. העיסוק הגלוי בענייני צבא וביטחון הסלים בשנים האחרונות, עם נסיגת ארה"ב מהאזור והעלייה באגרסיביות של סין העממית וצפון קוריאה, אולם במשך שנים היה קיים שיח שונה אך דומה של אלימות וצבאיות. היה קשה קצת יותר להבחין בו, מסיבה מעניינת מאד: הוא הוסתר בתחכום מאחורי מעטה של "חמידות". מהי בדיוק החמידות הזאת ולאלו מטרות היא משמשת? כדי להסביר, אתחיל באנקטודה אישית, אמשיך במורדים מחייכים מאוזן לאוזן ואסיים באריסטוקרטים חמצמצים וטריים למדי.

יום אחד בטוקיו, בעוד גשם זלעפות יורד בחוץ, הגעתי לשערים המוזהבים של פונדק לואידה. לאור לפידים בוערים שמשתקפים באורן של החרבות המצולבות על הקיר, הצטופפו כעשרים גיקים יפניים, גברים ונשים, מסביב לבר, ונהנו משיקויי מרפא אלפיים, בירה קסומה ומבחר תבשילים מהבילים ממאכלי הבית. המחירים, מיותר לומר, לא היו נקובים ביינים יפניים אלא במטבעות זהב (אם תהיתם, הגולדן מומר ליין בשער של 1:1), והמלצרית הראשית היתה לבושה בשמלה ויקטוריאנית כחולה בוהקת. לשאלתי, היא הציגה את עצמה כריקה, דמות ידועה במשחק המחשב Dragon Quest והעוזרת של בעלת הפונדק האגדית לואידה. "הגבירה," כך היא אמרה לי, "יצאה למסע, ומגיעה לבקר אותנו ואת האורחים מדי פעם." לאחר בחינה ממושכת של התפריט, החלטתי ללכת על שיקוי מרפא אלפי ואחת המנות הביזאריות יותר: קארי יפני שמעוצב כמו יד זומבית שיוצאת מהרפש, נוסח "הביצות המתות". בתפריט כיכבו גם כופתאות בשר המעוצבות כמפלצות שונות ומשונות, ובמיוחד מפלצת הטינופת, ה-slime, האויב המשוטט האולטימטיבי של Dragon Quest. ואם חשבתם ש"כופתאות טינופת" זו מנה לא מעוררת תיאבון במיוחד, עוד לא ראיתם עד כמה היא פופולרית בקהל האוטאקו היפנים שהצטופפו מסביב לבאר.

שיקוי מרפא אלפי בבר של לואידה

כמה דקות של האזנה למוזיקת משחקי מחשב ובהייה בלפידים, ושיקוי האלפים הגיע. "תשתה," אמרה לי ריקה, "זה יעלה את ה-Hitpoints שלך." האמת? צדקה. שיקוי האלפים, בקנקן שקוף שאכן מזכיר שיקוי קסמים מספר פנטזיה, היה תערובת מתקתקה ומכשפת של פירות סיניים מתוקים. הקארי היה מעוצב כל כך יפה, כבוץ שיד זומבית מגיחה מתוכו, שהיה חבל לאכול אותו. הטעם של הקארי הוכיח שלפעמים הקנקן יותר יפה ממה שיש בו – סביר למדי, אבל לא יכולתי להתאפק מלחשוב איזה דאחקות שגיא כהן, מבקר המסעדות הזדוני של הארץ, היה מריץ עליו. לסיום, הגיעה בירה בקנקן נחושת גדול שלא היה מבייש כירה של גמדים בעמקי מוריה. כשיצאתי, איחלה לי המארחת בהצלחה במסע, והפצירה בי להיזהר לא להחליק במדרגות. פונדק הרפתקנים או לא, נותני שירות יפנים נשארים נותני שירות יפנים.

חיוך רחב ואווילי: כופתאת הטינופת (Slime)

לענייננו, הנקודה המעניינת היא דווקא החיוך הרחב על פרצופה של המפלצת בכופתאות ה-Slime. מדוע אותה מפלצת אימתנית כביכול, הן במשחק והן בפונדק, מתהדרת בחיוך צוהל ואווילי כל כך? מי שמכיר את יפן, לא יופתע במיוחד.  כאן, הנטייה היא (לעיתים קרובות) לעטוף את המפחיד במעטה חמוד (קוואי), בין אם מדובר בחיוך המתוק של מפלצת הזוהמה או בשפה המתקתקה והמנומסת של שודדי הים ש"חוטפים" אותך בפארק השעשועים של טוקיו דיסנילנד. גם דמויות מיליטנטיות מהעבר אינן ניצלות מאמבט מי הסוכר של החמידות. סייגו טקמורי, סמוראי, הוגה, מהפכן ומצביא סוער נפש מהמאה התשע עשרה, מופיע על אוטובוסי התיירים של עירו, קגושימה, בגירסה מצויירת, עומד עם כוס קפה ליד ילדה חמודה ומחייך מאוזן לאוזן.

חמוד: סייגו טקמורי בפוזה מחוייכת

הנטייה הזאת אינה מוגבלת לפונדקים, פרסומות ואוטובוסי תיירים, אלא ניתן להבחין בה אפילו בכוחות המזויינים של יפן. סעיף 9 בחוקה היפנית שהתקבלה, בהשפעת האמריקאים, ב-1946, אוסר על המדינה להחזיק בצבא או לנהל מלחמות. בפועל, מספר שנים לאחר מכן, סייעו האמריקאים ליפנים לעקוף את האיסור באמצעות "עתודות משטרה" שהפכו מאוחר יותר ל"חילות ההגנה העצמית" (ג'יאייטאי). האנתרופולוגית האוסטרית זבינה פרישטוק, שבילתה עם חיילי הג'יאייטאי בטירונות ובאימונים צבאיים אחרים, הקדישה פרק שלם לפרשה מוזרה ומשעשעת למדי. כמו צבאות מקצועיים רבים בעולם המפותח, הצבא היפני סובל במחסור במתגייסים, בעיה שמחמירה בשל האווירה הפציפיסטית ומעמדם הנמוך של הג'יאייטאי בעיני הציבור. וכדי לשכנע אנשים להצטרף, מה טוב יותר מדמות מצויירת וחמודה? אם צה"ל פונה למתגייסים חדשים באמצעות תוכניות גדנ"ע קשוחות וסיפורי גבורה על השייטת וסיירת מטכ"ל, הרי הג'יאייטאי העדיף לשכור את שירותיו של "הנסיך חמוצים".

הנסיך חמוצים

הקומיקס "הנסיך חמוצים" (Prince Pickles, יפנית: Oji Pikurusu) מספר את סיפורו של אריסטוקרט צעיר ומצוייר, בנו של שליט ממלכת הפפריקה. ממלכה שוחרת שלום היא, שקטה ורוגעת. חמוצים מתווכח עם אביו, וטוען שאין צורך בצבא הגנה עצמית בממלכה פיסניקית כמו זו שלהם. אולם מיד לאחר מכן, נשלח הנסיך לביקור בממלכת הברוקולי השכנה, שם הוא משתכנע כי ההשקפות הפציפיסטיות שלו בעייתיות משהו. ממלכת ברוקולי, משכנה של הנסיכה פטרוזיליה האטרקטיבית, מאויימת על ידי שכן אימתני בשם "המלך גומה", שאכל את כל האוכל בממלכתו וכעת מעוניין לכבוש ולשדוד ממלכות אחרות (מישהו לא הבין את הרמז לצפון קוריאה?). הנסיך חמוצים דוהר בחזרה לממלכתו ומבקש מאביו לגייס את צבא ההגנה העצמית. מלך פפריקה מהסס, ומוכן לעשות זאת, בסופו של דבר, רק כאשר מתחוור לו שצבאותיו של המלך גומה נמצאים בדרכם גם לגבולותיו שלו. כאן, כמובן, מבקרים הסופרים של הג'יאייטי את הפרשנות הקיימת של החוקה היפנית, שמתירה למדינה להשתמש בצבא רק לשם הגנת גבולותיה, אך לא למשימות של "הגנה עצמית קיבוצית" בשיתוף פעולה עם בעלות בריתה של יפן בזירה הבינלאומית.

הנסיך חמוצים משכין שלום בעיראק

סוף טוב הכל טוב. צבא פפריקה מצליח להביס לבסוף את המלך גומה, ותושבי ברוקולי (לרבות הנסיכה פטרוזיליה שוחרת השלום) משתכנעים שאף הם זקוקים לצבא הגנה עצמית. כדי ללמוד איך לעשות זאת, נוסע הנסיך חמוצים, מכל המקומות שבעולם, דווקא לחילות ההגנה העצמית היפניים. שני הכרכים הבאים (יומן הג'יאייטאי של הנסיך חמוצים) מראים את דומתו המצויירת לצד טנקים, הליקופטרים ויתר כלי מלחמה של הג'יאייטאי. הנסיך חמוצים מבקר ביחידות הצבא השונות, מסביר לאביו את חשיבותם של חיל האוויר והצי, מבין את הבעייתיות ביחסי יפן וארצות הברית, ובסופו של דבר מסכים עם אביו שחילות הגנה עצמית חשובים ונחוצים גם ובמיוחד למדינה שוחרת שלום.

הנסיך חמוצים בספינת קרב של הצי היפני

הנסיך חמוצים, כמובן, אינו לבד. למוסדות רבים ביפן, כמו המשטרה המטרופוליטנית, שדה התעופה באוסקה או מחוז קוממוטו, יש דמויות קומיקס חמודות שמייצגות אותם. אולם עצם העובדה שצבא זקוק ליצירה ילדותית כל כך על מנת לפרסם את עצמו, מעידה כאלף עדים על חשיבות ה"חמידות" – לאו דווקא כמסווה על מזימות כיבוש אימפריאליסטיות, כפי שרומזים משקיפים עוינים אחדים, אלא כמעין שפה ודרך ביטוי. מכיוון שהתרבות הפציפיסטית, המבוססת על הטראומה של מלחמת העולם השנייה, אוסרת לבטא חרדות קיומיות, גאוות יחידה צבאית ואף שנאה גלויה לאויבים (בין אם מדובר בצפון קוריאה או במפלצות טינופת במשחק מחשב) בפרהסיה, הרי שהחמידות היא מעין שפת קוד המאפשרת לעשות זאת, בערך כמו סמיילי בפייסבוק המסווה אמירה ביקורתית או קשה. אפשר להירגע: יפן לא מתכננת מלחמה או כיבושים אימפריאליסטיים משום סוג שהוא. בניגוד לתקופה שלפני המלחמה, אפילו לכוחות השמרניים והימניים ביותר שבה אין שום תוכניות מסוג זה. אולם בתקופה של חוסר יציבות אנמי במזרח אסיה, כאשר ארצות הברית זזה הצידה וסין הופכת לתוקפנית ואגרסיבית יותר ויותר, יפן, באופן טבעי, מדגישה את יכולות ההגנה העצמית שלה. אם המצב יחמיר – ההדגשה הזאת תהיה גלויה יותר, ללא צורך בחמידות. במילים אחרות, ברגע שהנסיך חמוצים וחבריו יצאו לפנסיה מוקדמת, נדע שהמצב במזרח אסיה הפך להיות בעייתי באמת.