"תלמד או שתהיה נַגָּד": התורה שהובילה לטבח ננג'ינג

בדצמבר 1937   ביצע הצבא הקיסרי היפני את אחד ממעשי הזוועה הידועים לשמצה במאה העשרים, טבח שנודע לימים כ"אונס של ננג'ינג". רבבות רבות של סינים נטבחו, נשרפו ושוספו בכידונים היפניים, בין אם בהוצאות מאורגנות להורג של שבויי מלחמה או במעשי רצח, אונס וביזה ספורדיים. אולם "אונס ננג'ינג", אירוע מכונן שעודנו מרעיל את היחסים בין יפן, סין וטייוואן, נבע לא רק מברוטליות יפנית או ממסורת סמוראית, כפי שכתבו רבים. למעשה, הוא היה קשור לפגם בסיסי בתורת הלחימה היפנית, שמקורו בהחלטות שהתקבלו עשרות שנים קודם לכן. מזלזלים באספקה, לוגיסטיקה ואפסנאות? "תלמד או שתהיה נַגָּד"? עליתם על הדרך הישירה לננג'ינג.

ב-1884, השתתף רב סרן יאקוב מקל (Meckel), טקטיקן גרמני מוערך ויועץ לצבא הקיסרי היפני, בתמרונים של צבא היבשה באזור הירושימה. ההכנות לתמרון לא התנהלו כמתוכנן, וסוגיות שונות עוררו מחלוקת בין היועץ הגרמני לעמיתיו היפניים. במהלך אחד הויכוחים הללו, איבד אחד מקציני הצבא היפני את עשתונותיו ויידה ברס"ן מקל עיפרון. מקל קם, הכריז קבל עם ועדה כי המעשה מהווה פגיעה במדי הצבא הגרמני והשפלה אישית להוד רוממותו הקייזר וילהלם, ועזב את חדר הדיונים. במשך מספר שעות הסתגר בחדרו, סירב לקבל איש ואמר כי "העניין יעבור להמשך טיפול במשרד החוץ." רק התנצלויות חוזרות ונשנות של מיידה העיפרון, שהגיע לחדר באופן אישי, החזירו את מקל לשולחן הדיונים והתקרית הדיפלומטית נשכחה.

Jacob Clemens Meckel.jpg

האיש שעיצב את תורת הלחימה היפנית – רס"ן יאקוב מקל

אף על שכבודו של הצבא הגרמני והקיסר וילהלם היה יקר לו, יאקוב מקל בלט לטובה בחבר הקצינים היפני. מכריו העידו כי היה קצין אנושי ולא יהיר, מומחה בתחומו ואדם ידידותי בסך הכל. קשה להגזים בחשיבותו, ובהשפעתו הרבה על התפתחות ההיסטוריה הצבאית של יפן. כיועץ הזר שהשפיע, יותר מכל אחד אחר, על התפתחותו של הצבא היפני, סייע מקל לקבוע את תפיסת הביטחון הגיאו-אסטרטגית של יפן. בין היתר, שכנע את ראשי הצבא היפני כי עליהם למנוע מכוחות זרים להשתלט על קוריאה, "אותה סכין המכוונת לליבה של יפן", ובכך פתח שער למדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית של יפן ביבשת האסייאתית. המודל הארגוני שעליו המליץ סייע ליפן לבנות צבא מודרני ויעיל יחסית, אבל גם חיזק את התפיסה המסוכנת כאילו הצבא אינו כפוף לממשלה, אלא לקיסר ישירות – תפיסה שהובילה לאי ציות צבאי כרוני בשנים מאוחרות יותר. אולם השפעתו הדרמטית ביותר של מקל היתה דווקא בתחום אפור יחסית, שהשלכותיו היו דרמטיות. התורה הטקטית שהטיף לה בתחום ההגנה, ההתקפה והלוגיסטיקה הובילה לבזבוז משווע בחיי אדם, למעשי טבח מחרידים בסין, כולל ה"אונס של ננג'ינג" ב-1937 ולחלק גדול מהזוועות של מלחמת העולם השנייה. מיותר לומר שמקל, או שומעי לקחו, לא התכוונו להוביל להשלכות ההרסניות הללו. אבל בהיסטוריה, השלכות תלויות רק לעיתים רחוקות בכוונות המקוריות של מקבלי ההחלטות.

סכין המכוונת לליבה של יפן – קוריאה לפי השקפתו של יאקוב מקל

הקצינים היפנים שהעסיקו את יאקוב מקל, לא ידעו ככל הנראה שבמפה האירופית של המאה ה-19 הוא נחשב לעוף מוזר. באותה התקופה, המילייה האסטרטגי הפך שוב ושוב בשאלות של הגנה והתקפה – סוגיה שהיתה חשובה במיוחד לאור התפתחותם המהירה של כלי נשק קטלניים כגון מכונת הירייה והלהביור. האם ראוי להסתער למוות בהמונים מול מסכי אש, כפי שעשו חיילי הצפון והדרום במלחמת האזרחים האמריקאית? או שמא יש לחסוך בחיי אדם, לשלב התקפה עם הגנה, לתמרן ובמקרים מסויימים גם להתחפר? בשנות השמונים של המאה ה-19, המטוטלת נטתה, אמנם באופן מתון, לכיוון ההגנה. יאקוב מקל היה חריג בקרב עמיתיו בתמיכתו הקיצונית בגישה התקפית ואגרסיבית ללא מצרים. הוא התנגד אפילו ליצירת מערכי הגנה ותמרון, אלא כצעד קצוב שיתחלף בהתקפה ברגע האפשרי הראשון. בגרמניה, מקל היה משתתף אחד, קיצוני למדי, בויכוח שלם. ביפן, לעומת זאת, הוא היה קול דומיננטי ומכריע. כך, הצליח מקל להנחיל לקצינים היפנים את תפיסתו האגרסיבית: מטרתו של צבא היא להתקיף, להתקיף ושוב להתקיף. רוח לחימה חשובה יותר מטכנולוגיה; אגרסיביות עדיפה על תחכום.

להתקיף, להתקיף ושוב להתקיף: הסתערות במלחמת העולם הראשונה

התפיסות הללו, יש לציין, התאימו ככפפה ליד לגישה ההתקפית המסורתית, מורשתה של תרבות הלחימה הסמוראית. התוצאה ניכרה במלוא זוועתה כבר במלחמת רוסיה יפן. גנרל נוגי, המצביא היפני העיקרי בחלק היבשתי של המלחמה, הסתער על העיר הנצורה פורט-ארתור בהתקפות פרונטליות מרובות חיילים, שגרמו לאובדן מסיבי ומיותר של חיי אדם, במקום לנסות לאגף אותה ולנתק את צינור החמצן של הצבא הרוסי – מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. בשנות העשרים, כתגובת נגד לליברליזציה של המערכת הפוליטית, לקיצוצים בתקציב הביטחון ולמחסור כרוני במשאבים, נוצרה בצבא הקיסרי גירסה קריקטורית ומעוותת של תורת מקל, שהיתה גורמת אפילו ליועץ הגרמני להתהפך בקברו. מצביאים יפנים החלו לטעון כי אין חשיבות אמיתית לטכנולוגיה, תקציב וגורמים חומריים: כל עוד קיימת רוח לחימה התקפית, היא תוביל את הצבא לניצחון.

תורתו של מקל הובילה, במשך השנים, לזלזול בשני אספקטים משמעותיים מאד של עבודת הצבא: מודיעין ואספקה. לוגיסטיקה, במיוחד, נחשבה לתחום נחות. סיפור יפני צבאי ידוע, שצוטט לימים באהדה בידי כותבים נאציים, גולל עלילה על קצין אספקה "ג'ובניק" שאיים בהתאבדות אם לא ישלח להילחם בחזית. ההנחה היתה שחיילי הצבא הקיסרי, צאצאיהם הרוחניים של הסמוראים, אמורים להכות באויב בכוח רצון של פלדה עם אספקה או בלעדיה. גם אם לא יגיע המזון, כוח הרצון יגבר. המחסור של יפן במשאבים בזמן מלחמת סין-יפן השנייה (1937-1945) חיזק את התפיסה הזאת. גנרל מאצוי איוואנה, מפקד זירת מרכז-סין, וקציניו, הורו ליחידות השונות לאסוף את המזון שלהם ביישובים הסיניים (live off the land), במקרים שלא מגיעה אספקה. והמקרים הללו היו רבים. מערכת הלוגיסטיקה הכאוטית, שלא הושקעה בה מחשבה רבה, לא הצליחה לתפקד כיאות בדרכים הבוציות של סין, במיוחד במקומות שאי היה אפשר להעביר אליהם אספקה דרך הנהרות. וממילא, גם כאשר הועברה או הונצחה אספקה, המפקדים היפניים הורו להעדיף תחמושת על פני מזון.

אספקה בחזית המזרחית אסייאתית היתה סיוט גם לבעלות הברית – צילום של דרך בורמה המפורסמת

כאן – ולא רק בהסברים נפוצים כמו ה"בושידו", "המסורת הסמוראית" או ה"ברוטליות היפנית", טמון אחד ההסברים למעשי הזוועה היפניים בזמן המלחמה. חיילים אמריקאים שנפלו בשבי, למשל, הורעבו למוות בידי שוביהם היפניים. אבל בגלל בעיות האספקה, גם החיילים היפנים ששמרו עליהם רעבו לעיתים קרובות, וקשה לצפות מצבא לדאוג לשבוייו יותר מאשר לחייליו. חלק מהותי מטבח ננג'ינג קשור לאותה הבעיה. אמנם החלק המפורסם ביותר של הטבח, הרצח המאורגן של שבויי המלחמה, נבע בעיקר מחשש ממרידות שבויים ומדה-הומניזציה כללית של הסינים. אולם דווקא מעשי הזוועה המפורסמים ביותר של היפנים בננג'ינג – האונס, הרצח, העינויים המחרידים של אזרחים סינים, גברים ונשים בכל הגילאים – היו קשורים בטבורם למערכת האספקה המבורדקת. צבא שציפה מחייליו, באופן מערכתי כמעט, לבזוז מזון על מנת לחיות, הוביל להתנגשויות בלתי נמנעות בשטח בין חיילים לאזרחים. כאשר חייל חמוש נכנס לבית כדי לבזוז רכוש, רצח, אונס ועינויים הם רק צעד קטן קדימה.

הסיפור הזה מלמד אותנו שיעור כואב, אבל חשוב במעשי זוועה. מי שרוצה לשמור על צלם אנוש גם בשעת לחימה, לא יכול לסמוך אך ורק על מצפונם של החיילים, בוודאי שלא בתנאים של קרבות קשים ולוחמת גרילה. לצד שיפוט צבאי נוקשה, יש חובה ליצור תנאים שיפרידו ככל האפשר בין הצבא הלוחם לאוכלוסיה האזרחית, יספקו את צרכי הלוחמים ולא יאלצו אותם לעסוק בביזה, שהיא השער למעשי זוועה אחרים. האנשים שעיצבו את תורת הלחימה הבסיסית של הצבא היפני בסוף המאה התשע עשרה בוודאי לא התכוונו לתרום למעשי טבח – אבל התנאים שיצרו התגלו כקטליזטור החשוב ביותר לזוועות שהתחוללו בננג'ינג ולאחר מכן באסיה כולה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-פברואר 1, 2015, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 34 תגובות.

  1. התיאוריה של היועץ הגרמני מקל ייושמה במלואה על ידי הצבא הצרפתי בתחילת מלחמת העולם הראשונה בתוצאות הרות אסון שיאפשרו לצבא הגרמני לפלח את צרפת לשניים.
    תוכנית 17 המפורסמת והמנטליות שהובילה אליה קבעו כי "הצבא הצרפתי לא יידע שום חוק זולת המתקפה" (ציטוט מהזיכרון).

    • אפשר לציין כאן שתורת מקל במלואה היתה מעט יותר מורכבת, אבל הלקוחות תמיד
      נוטים לזקק מהיועץ תובנות פשטניות שמתאימות לנטיות המוקדמות שלהם.

    • גם הקו הבסיסי של הוורמאכט גרס מתקפה בכל תנאי. רומל למשל – ידע רק לתקוף. משהותקף – הובס.

      זה אגב גם מסביר את ההשקעה הגרמנית המועטה, בהשוואה לצבאות אחרים, במודיעין – מי צריך מודיעין כשהכל מוכוון התקפה. מי שמגן – צריך יותר מודיעין.

      • וציטוט מתוך אוברי 'למה ניצחו בעלות הברית', עמ' 231:
        '…. רק מעט מחשבה והכנה הוקדשו לשאלה מה לעשות אם תיכשל מערכת החיסול המהירה' (= הבליצקריג).

  2. כרגיל נהניתי מאד לקרוא. השאלה היא עד כמה היה מקל משמעותי, מעבר לסיפור מעניין. המשאבים היפניים לא יכלו להכיל תצורת מלחמה אחרת מזו שנבחרה. ספק אם אתה טוען שבלעדיו יפן היתה בוחרת בדרך השלום בשנות ה30. המלחמה שיפן בחרה לעצמה בסופו של דבר ב41 "הפניה דרומה" המפורסמת היתה פרי לחצו של הצי. הצבא רצה "צפונה". הצי, מטבעו, היה מצויד ומתוספק הרבה יותר.

    • המשאבים היפניים אכן לא היו מסוגלים לעמוד בלחימה ארוכה וממושכת בסין, בלי "לחיות מתנובת הארץ". השאלה היא תמיד שאלה כמותית. ככל הנראה, מערכת לוגיסטיקה מסודרת יותר היתה מפחיתה לפחות את הצורך בביזה, ולכן מפחיתה גם את מעשי הזוועה. הזלזול בלוגיסטיקה הוא תוצאה (בין השאר) של השפעתו של מקל. בנוגע לצבא ולצי, הבעיה העיקרית היתה הפירוד ביניהם (עוד מורשת של המערכת שנוצרה בתקופת מקל). משום שלא היה גוף שיתאם בין שני הכוחות המזויינים העיקריים, כל אחד פיתח אסטרטגיה שונה, ויפן לא היתה מסוגלת להכיל מבחינת משאביה את שתי האסטרטגיות הללו בעת ובעונה אחת. המדיניות בסוף שנות השלושים היתה במידה רבה פשרה בין הצבא לצי, שהשאירה את המדינה קירחת מכאן ומכאן והובילה ישירות לחוסר היכולת של יפן להחזיק מעמד במלחמה ממושכת.

  3. מעניין. ישנה סדרת מדע בדיוני\מערבון חלל ( ג´ק קמפבל\ הצי האבוד) שאחת התימות המרכזיות היא החשיבות של לוגיסטיקה\תמרונים לעומת רוח לחימה בפעולות הצי

  4. תיקון קל- "במקום לנסות לאגף אותה ולנתק את צינור החמצן של הצבא הרוסי – מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. ". כוונתך, כמדומני למסילת הברזל הדרום מנצורית שחיברה בין חרבין לבין פורט ארתור. המסילה הטרנס סיבירית, ואפיליו המסילה הצפון מנצורית שחיברה סין ולדיבסטוסק לציטה דרך חרבין וצפון מנצוריה היו הרבה מעבר ליכולת ההתקדמות של צבא יפן במלחמה זו. גם לו, היו מבצעים התקפת ים-יבשה על ולדיוסטוק לא היה הדבר מנתק את המסילות הללו- לשם כך היה עליהם לכבוש את חרבין וזה היה הרבה מעבר לכוחותיהם.

    אני לא בטוח במאה אחוז שההסתערות על פורט ארתור, בניגוד לאסטרטגיית המצור, אכן הייתה נועלת. נכון שתיאורטית היה ניתן לבודד את פורט ארטור מתגבורת על ידי ניתוקה מהמסילה הדרום מנצורית תוך השקעת פחות כוח אדם ממה שהיה דרוש לכיבושה. אבל אתה לא מתייחס לקונטקסט האסטרטגי הרחב יותר- הצי הרוסי הבלטי, משעה ששוגר מזרחה, היה יכול לחבור לשאריות הצי הפציפי שבפורט ארתור כל עוד זה לא הושמד (והוא הושמד רק הודות להתקפות החזיתיות שתפסו גבעות שמהן ניתן היה לשגר אש ארטילרית לנמל פורט ארתור) וכך להשיג עליונות מספרית מכרעת על הצי היפני. יתרה על כך, גם בהעדר ייתרון מספרי הצי הנצור בפורט ארתור, בהנהגה יעילה ונועזת יותר, היה מסוגל לפשוט על שיירות האספקה והתגבורת של הצבא היפני למערב קוריאה וכך לסברך קשות את המאמץ הלוגיסטי של הכוחות היפנים. העובדה שלא עשה זאת נובעת משילוב של מזל רע (ומת האדמירל בתחילת המלחמה כשספינת הדגל עלתה על מוקש ימי) וכשלים סיסטמים בכוחות הרוסים שלא היו ניתני חיזוי טרם המלחמה.

    כיבושה של פורט ארתור שחרר את כלל החיילים שהופקדו על כיבושה להצטרף לכוחות היפנים במרכז מנצוריה, שהיו מצויים בנחיתות מספרית מול התגבורות שהגיעו במסילה הטרנס סיבירית האמורה (שכאמור, לא הייתה כל אפשרות לנתקה). ולבסוף, יש לקחת בחשבון גם את הקונטקסט הפוליטי והכלכלי הבינלאומי והפנימי. למלחמת רוסיה יפן, על אף שהיא מצטיירת בדמיון ההיסטורי לדוגמא מזהירה של מלחמה קצרה, מכרעת ורציונלית, היה פוטנציאל גדול להדרדר למלחמת התשה שכן כאמור לא הייתה ליפנים אפשרות לנתק את המסילה הטרנס סיבירית. ככל שיצפינו יותר לתוך מנצוריה כך תגדל המעמסה הלוגיסטית עליהם ותקטן זו של הרוסים- ולרוסים היה ייצור תעשייתי, רזרבות כוח אדם, ורזרבות פיננסיות גדולים בהרבה מאלו של היפנים.

    ההימור היפני הצליח מכיוון שהצליחו להציג סדרת הצלחות מרשימות פסיכולוגית ששכנעו גורמים פיננסים בעולם להמר על הצלחתם ארוכת הטווח ולספק לממשלה היפנית את המלוואות שבלעדיהן היה המאמץ המלחמתי מתמוטט ושכנעו את האופוזיציה הדמוקרטית והסוציאליסטית בתוך רוסיה עצמה שניתן לנצל את המלחמה הכושלת כדי להפיל את הצאר.

    לו הייתה פורט ארתור נשארת תחת מצור לא בטוח שלא זה ולא זה היו משתכנעים.

    אני חייב לציין שלפחות על פי מה שקראתי, במלחמת רוסיה-יפן היפנים דווקא בלטו לטובה לעומת הרוסים שיחסם לאוכלוסייה המקומית הקוריאנית והסינית וספציפית בכך שרכשו את האספקה שלהם במחיר שוק מלא תחת שהפקיעו או בזזו אותו. ייתכן שהדבר נובע מהרקורד הזוועתי למדי שלהם במלחמת סין-יפן ב-1895 שגררה כלפיהם ביקורת רבה ונקשרה קשר עקיף בהתערבות הבינלאומית שאילצה אותם להחזיר את פורט ארתור לסין (שהעבירה אותה כמעט מיד לרוסיה). בכל מקרה זה מחליש את הטענה שיש קשר בל יינתק בין רוח לחימה התקפית, לוגיסטיקה קלוקלת, ויחס גרוע לאוכלוסייה אזרחית. מצד שני ההשוואה היא לרוסים אז אולי זה לא אומר דבר…

    • יונתן,

      העלית כאן כמה נקודות חשובות. אני אתייחס אליהן אחת אחת:

      1. אתה צודק עקרונית בנוגע לתיקון על שם המסילה. בספרות הרבה פעמים מכנים את המסילה כולה "מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית" מטעמי נוחות, אבל אכן מדובר במסילת הרכבת המנצ'ורית.

      2. אני ממליץ מאד לקרוא בהקשר הזה את הביקורת הנוקבת שכתבו אסטרטגים והיסטוריונים צבאיים על ההתנהלות של נוגי במלחמה ההיא. הניתוח האסטרטגי המוקדם ביותר הוא של לידל-הארט, שהעריך כי ניתוק המסילה היה מכניע את פורט ארתור במהירות גדולה ללא צורך בהתקפות הפרונטליות. היינו – הוא היה מאיץ ולא מאט את כיבושה. עיקר הצי הרוסי הושמד אאל"ט במיצרי צושימה, וזה היה לדעתי המפנה הפסיכולוגי החשוב ביותר במלחמה: לא פורט-ארתור.

      3. לפי מה שקראתי, לפחות, הבנקאי יאקוב שיף נתן הלוואה ליפנים לא מטעמים כלכליים אלא אידיאולוגיים: נקמה על פוגרום קישינב.

      4. יחס היפנים לשבויים במלחמת רוסיה-יפן היה מופתי באופן יחסי. בנוגע ליחס לאוכלוסיה המקומית, היא נתפסה במידה רבה כבעלת ברית נגד הרוסים, ולא כאויב כפי שהדבר היה במלחמת סין-יפן השנייה. גם מבחינה לוגיסטית, קווי האספקה לאזורי הלחימה היו הרבה יותר מסודרים, והצורך "לחיות מתנובת הארץ" היה לדעתי קטן יותר מאשר ב-1937. שוב, צריך לבדוק את זה, אבל בשליפה אני מעריך שלחימה באזורים המישוריים והיבשים יחסית של מנצ'וריה קלה יותר מבחינה לוגיסטית מאשר לחימה באזור הבוצי והבלתי אפשרי של מרכז סין.

      • 2. קישור? עד כמה שידוע לי המצור על פורט ארתור, המצוייה בשפיץ של חצי האי ליאדונג http://en.wikipedia.org/wiki/Siege_of_Port_Arthur#mediaviewer/File:Map_of_the_Encirclement_of_Port_Arthur.jpg לווה, מטבע הדברים, בניתוק דרכי הגישה היבשתיות אליה כולל המסילה המנצורית. מסילה זו נותקה עוד קודם למצור, ואפילו טרם לקרב ננגשן בגישה לחצי האי. עד כמה שידוע לי הביקורת על נוגי הייתה טקטית, בצורה שבה ניהל את התקיפות, ולא אסטרטגית, בכך שחתר להכנעת פורט ארתור במצור אגרסיבי ולא פסיבי. העובדה שפורט ארתור נפלה ושעל אף האבידות היפניות הכבדות יותר היפנים זכו במלחמה שכנעה משקיפים צבאיים רבים בתקפות האסטרטגיה ההתקפית… לצערם של רבים מחללי מלחמת העולם הראשונה.

        בפועל, הרקע לכניעת פורט ארתור היו האבידות הקשות שספגו המגינים (60% טרם הכניעה) והטריגר הסופי היה כיבוש גבעה 203 (מטר) והשמדת הצי הרוסי באמצעות ארטליריה. לאחר הישג זה חדלה פורט ארתור מלהוות נכס אסטרטגי לרוסים (שכן לא יכלה לשמש עוד כבסיס ימי לפשיטה על קווי האספקה היפנים). לכן, על אף שנותרו למגינים חודשים רבים של אספקה הם נכנעו.

        לא נראה לי שהם היו נכנעים לו היו היפנים נמנעים מהכיבוש העקוב מדם של הגבעות השולטות על פורט ארתור.

        טשונשימה מעולם לא הייתה מתרחשת אלמלא נפילת פורט ארתור-לא היה כל הגיון אסטרטגי בשליחת צי דרך מיצרי טשונשימה לים יפן וולידיוסטוק כשנמל עדיף בהרבה מתפקד בים הצהוב

        3. מעניין. לא ידעתי על הקשר היהודי. מניח שזה תומך בטענה שלך שהאסכולה ההיסטורית שמתמקדת בתהליכים ולא בקוריוזים אנושיים וסיפורים מעניינים מפספסת את המטרה. בכל מקרה התכוונתי להלוואות המאוחרות יותר (שניתנו בריבית נמוכה בהרבה מהראשונות) שאפשרו ליפן להתמיד במלחמה שהפכה להיות מלחמת התשה.

        4.זו סיבה אחת. סיבה אחרת היא שמנצוריה דלילת האוכלוסין הוותה את האזור הכמעט יחיד בסין של ייצוא ארוך מרחק של דגן וסויה לצפון סין הפנימית, יפן וקוריאה. בנוסף, רשת מסילות הברזל שנבנו על ידי הרוסים וקרבתן לנמלים הפכו את הלוגיסטיקה לקלה יחסית.

  5. ההיקש שאתה עושה בין תיעדוף כוחות החזית ורוח הלחימה על הלוגיסטיקה להתנהגות כלפי אזרחים מעניינת מאוד.. קרעתי לא מזמן שני ספרים המתמקדים באספקטים הפוכים של התופעה של העדפת כוחות החזית על הלוגיסטיקה ולהפך. האחד, "ארמגדון" שמתאר את שנת המלחמה האחרונה באירופה, מדגים שהבריטים והאמריקאים שלחו באופן סיסטמטי את החיילים מרקע חברתי מכובד, בעלי השכלה גבוהה יותר ואפילו אלו שהצטיינו יותר בטירונות הבסיסית ובבדיקות הרפואיות (!) לענפי לוגיסטיקה, נ"מ, והצי והעבירו לחיל רגלים את הבררה (כולל חיילים שנשפטו בחילות הנחשבים). אותו דבר היה נכון לגבי הקצונה הבכירה והגנרלים- הרקע של רובם היה מהחילות הטכניים והעורפיים
    הסופר עושה קישור בין הזנב הלוגיסטי הארוך ורגישות הדמוקרטיות לאבידות לנרפות הכללית שנצפתה בלחימת בעלות הברית לאחר השלמת נורמדי ויכולתם של הגרמנים לבלום, לבצע מתקפות נגד, ולהפתיע את בעלות הברית על אף נחיתות מחרידה במספרים ובחומר (נחיתות גדולה בהרבה מזו של בריטניה וצרפת ב-1940). מצד שני, הוא טוען שנרפות זו הייתה תוצר לוואי בלתי נמנע של התרבות האזרחית והצבאית השונה של המערב לעומת גרמניה הנאצית ושעלינו לברך על כך שהמערב לא הצמיח מקבילה לוואפן ס"ס ולגנרל מודל.
    הספר האחר הוא "מדוע ניצחו בנות הברית" והוא טוען שהתרבות שפיארה את "לוחם החזית" הן ביפן והן בגרמניה גררה מדרג חברתי גבוה מדי ללוחמי החזית והקטינה את השפעתם של טכנוקרטים בתכנון המשק המלחמתי והלוגיסטיקה למערכות הכיבוש. זה ההסבר העיקרי לכך, לטעמו, שהייצור הגרמני היה נחות בהרבה מזה הסובייטי על אף תל"ג ופוטנציאל תעשייתי גבוה יותר של אירופה הכבושה טרם ברברוסה והפגיעה האדירה במשק הסובייטי כתוצאה מברברוסה.

    • יונתן, אני חושב שמעטים היום יחלקו על חשיבותה המכרעת של הלוגיסטיקה בניהול כל מלחמה באשר היא – הן קצרה והן ארוכה. כמובן שבמלחמות התשה ארוכות החשיבות שלה עולה באופן דרמטי, בבד בבד עם חשיבות הנתונים הכלכליים, הפיתוח המדעי-צבאי והייצור התעשייתי. אפשר לומר שבאופן חלקי לפחות, הניצחון האמריקאי במלחמת העולם השנייה הוא תוצאה של יתרונות בתחומים הללו.

  6. חובה!!! חובה!!! תראו את City of life and death על האירוע. זה סרט השואה, למרות לשהוא לא על השואה שלנו, הכי טוב שלדעתי נעשה אי פעם ואני סינמפיל מושבע (ראיתי בימי חיי קרוב ל2000 סרטים סה"כ).
    אזהרה: הוא באמת מאוד מזעזע.

    • הבהרה: אני מחשיב את "צא וראה" של אלם קלימוב מ1985 כסרט טוב אף יותר אבל הוא יותר סרט מלחמה לדעתי. הסרט הזה מדורג אצלי כאחד מחמשת הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם והוא גם מומלץ.

      • City of life and death כן. סרט סיני מ2009 אבל לא עשוי כמו סרט תעמולה קומוניסטי למעט אולי רק סצנה אחת בתחילת הסרט. הסינים יכולים לעשות סרטים מעולים לפעמים.

      • אם אינני טועה התמונה הראשונה בפוסט היא מתוך הסרט.

    • כדאי להזכיר עוד מקרי טבח המוני שהיפאנים ביצעו – בסינגאפור למשל (נגד המיעוט הסיני שהיה באי); וכן בזמן נסיגתם מ-מאנילה – שוב אורגיית הרס וטבח.

      לא הייתי כורך את המעשים האלה עם בעיות אספקה בלבד. היה כאן מניע הרבה יותר חזק, שאפרט בהודעה למטה.

  7. התגובות הראשונות שכתבתי נרשמו לפני שקראתי את הפוסט. זה פשוט הדבר הראשון שקפץ לי לראש כשהבנתי מהכותרת שנושא הפוסט הוא האונס של נאנג'ינג אז לעיניינו:
    אחד הפוסטים המעניינים שקראתי כבר תקופה ארוכה. הניסיון הצבאי של מסתכם לצערי במשחקי אסטרטגיה ממוחשבים אבל תמיד הבחנתי שבין 80-90 אחוזים מהניצחון במשחקים הנ"ל מורכב מבניין הכוח ומהמשאבים העומדים לרשותך. אני מדבר כמובן על המשחקים המורכבים יותר, לא הזבל שילדים משחקים כיום. אני מעריך שלוגיסטיקה היא 90% בעולם האמיתי. אנשים תמיד חושבים שלהזיז כוחות בעולם האמיתי זה כמו להזיז במסך המחשב או בהינף קולמוס ("אז למה לא מורידים פקודה לשלוח עוד טנקים/כוחות/שקר-כל-שהו…") כאשר במציאות תמרון פשוט לכאורה יכול להיות דבר מאוד מורכב מבלי להיכנס בכלל לפרטים כמו תווי השטח, שחיקת הכוחות, אספקה, מזג האויר ועוד 1001 דברים אחרים. מאוד אהבתי את הקישור שעשית בין לחיות מתנובת הארץ עד מעשי זוועה שאורבים מעבר לפינה עקב החיכוך עם האוכלוסייה. אני נאלץ להסכים לחלוטין איתך.
    חוצמזה תודה ליונתן בוקסמן(?) על ההערות. למדתי גם מהם. מצפה לעוד תגובות במשך השבוע. הולך להיות מעניין. 🙂

    • מסכים איתך, אוהד. הגישה שרואה הזזת כוחות בעולם האמיתי כמשהו שנעשה במשיכת קולמוס היא טעות לא רק של משקיפים אזרחיים חסרי ניסיון, אלא של אנשי צבא רבים. אולי אכתוב על זה באחד הפוסטים העתידיים, אבל זו לדעתי היתה אחת הטעויות העיקריות של גנרל ג'וזף סטילוול, היועץ הצבאי האמריקאי שנשלח לסין במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא דרש להזיז כוחות על מפה בהתאם לחישובים אסטרטגיים שלו, בלי להבין שלכוחות הללו א. קשה לזוז מטעמים טכניים, וב. הנאמנות שלהם היא אישית למפקדים שלהם ולג'יאנג קאי-שק, ולא לאיזה זר שנתנו לו תואר של מפקד.

  8. מרתק כרגיל, תודה.

  9. תיאוריה מעניינת, ומסקרן להשוות אותה למקרים אחרים. נדמה לי שאפשר למצוא דמיון גם ביחס של החיילים הטורקים כלפי הארמנים במלחמת העולם הראשונה, או ליחס של הצבא האדום לגרמנים ולעמים אחרים במלחמת העולם השניה.

    אבל אני תוהה האם זו אכן נתפסה כ"בעיה" מבחינת אותם מתכננים לוגיסטים, או רשלנות מצידם אם לא חשבו על זה. יכול להיות שמבחינתם, הרעיון של "לחיות מאדמת המקום" דווקא היה הברקה לוגיסטית, שאמורה הייתה לחסוך הרבה כאב ראש על קווי האספקה.

    • מי שהתחיל עם ה"הברקה" הזו בעידן המודרני היו החיילים של המהפיכה הצרפתית (טרום נאפוליאון). זה לא שלא עשו את זה בעבר אבל הקונבנציות שהתפתחו במאה-מאתיים שנה שקדמו למהפכה, בחלקו בעקבות ההרס שנזרע בעקבות מלחמת שלושים השנים, גינו את ה"לחיות על אדמת המקום".

    • במקרה של הגרמנים והרוסים (סובייטים) הפער היה אידיאולוגי וגזעי, יותר מהכל.

      במקרה הגרמני היטלר דיבר עוד בשנות השלושים על ניצול השטחים במזרח (מיתוס 'האדמה השחורה' של אוקראינה, שאגב שרד עד היום – הסינים החכירו לא מזמן שטח רחב שם, בציפיה לייבול שיא), והזכיר בשיחה עם ראושנינג (כנראה ב-1934) את המספר 'עשרים מליון' שיהיה צורך 'לנכות' מהאוכלוסיה שם.

      התגובה הרוסית היתה אחרי מה שהם ראו שנשאר מעריהם וכפריהם (הגרמנים אגב לא טרחו לשקם אף מקום שהרסו – מבחינתם הכל נועד לההרס). כוונה נגד הגרמנים כמעט בלבד.

  10. תודה על המאמר.

    לדעתי זה הסבר חלקי ביותר. רעב ואפילו כבד, אינו יוצר רצחנות סאדיסטית. יש כאן משהו הרבה יותר עמוק שקשור בחינוך, אימונים ותפישה של היפאנים את עצמם כ'בני השמיים' (תוארו של הקיסר).

    זהו הקטע שהזכרתי בהערה בשבוע שעבר, מתוך ספרו של אוברי 'למה ניצחו בעלות הברית'. במקור האנגלי בעמ' 222 (או הערה 37 לפרק 7). זהו קטע ממאמר של קצין אמריקאי בשם Doud, שהופיע באנתולוגיה בשם ' How the Jap army fights' שהופיעה ב-1943.

    לפי שמה (כינוי הגנאי הקל JAP), ניתן לנחש שמדובר בחיבור שנועד גם לצרכי תעמולה (כמו למשל גם הספר שהמטה הכללי הבריטי ב-44' הזמין מא.ג'.פ טיילור על ההיסטוריה הגרמנית), אבל זה לא משנה את העובדה שהמאמר נכתב לפי התרשמות אישית, שנים לפני שהמלחמה פרצה. להלן תרגום משלי (הגירסה העברית לא לידי).

    '…אימונים ומשמעת בצבא היפאני היו מחמירים לפי סטנדרטים מערביים. ב-1934 לוטננט חי"ר אמריקאי בשם הארולד דואוד בילה שנה בחטיבה יפאנית. הוא התוודע מהר מאוד למשטר של ציות מוחלט וכללי טקס מורכבים. האימונים דחפו את החיילים לסף היכולת; יחידות הוצעדו בשעות החמות ביותר של היום, ולכך הוספו שעות של אימוני כידון. באחד התרגילים הוא צעד כמעט ללא הפסקה משך 29 שעות, ללא שינה. החיילים ישנו על משטחי עץ במגוריהם וחיו באופן בלעדי על מנות של אורז ו'דאיקון' (צנון יפאני).
    כל ארוחה לוותה בהרצאה ארוכה על טקטיקה או שאלות טכניות. זמן-בטלה לא היה בנמצא. בשטח החיילים הוצבו במשימות שמירה או סיורים כדי שלא ישבו בחוסר מעש. 'חגים' שציינו ניצחונות יפאניים, היו זמנים שבהם האימונים הוכפלו, לכבוד אחים-לנשק שנפלו וכן הקיסר.'

    התרבות הצבאית היפאנית, מציין אוברי, דרשה הקרבה עילאית מהחייל. לסגת או להילקח בשבי נחשבו לבגידה בכבוד הצבאי (ומן הסתם גם האישי). כללי ההתנהגות הללו 'נכפו באופן פראי'. עד כאן אוברי.

    יכולת העמידות של החיילים הללו במצבים קשים, בתנאי רעב ומחסור, היתה אגדתית. זכורים הסיפורים על חיילים שהוסיפו להחזיק בעמדותיהם באיי האוקיאנוס השקט *שנים* לאחר סוף המלחמה.

    מן הידועות שכאשר חיילים שעברו 'הקשחה' כזו, נתקלים באוכלוסיה אזרחית, הם חשים אליה בוז ושינאה. כל מקרה ולו הקל של נסיון מרידה מצד אותה אוכלוסיה (שתיחשב בהכרח כנחותה) יצית תגובה קטלנית במיוחד. הקשחה הזו הופכת את החייל לברוטאלי, כי הוא מעביר הלאה את ההתעללות שנעשתה בו.

    הקשחה כזו על כן בשילוב עם הכשרה גזענית, תוביל לתוצאות כמו שנראו באותם מעשי טבח המוניים (או ניסויים רפואיים מזוויעים).

    צריך לציין למשל שעיתונאי יפאני שביקר בננקינג התחלחל, ולא היה מסוגל להבין את קציני הצבא שאיתם דיבר. הוא פשוט לא עבר הכשרה צבאית, שהיתה הופכת אותו למסוגל למעשים כאלה.

  11. שלום רב דני! מאמר מרתק ביותר.

    בהקשר היותר רחב של מעשי הצבא הקיסרי בעמי מזרח אסיה, הייתי רוצה ללמוד יותר על הנושא, שכן הוא נהיה יותר מדובר בשנים האחרונות (יצא לי לשמוע לא מעט לאחרונה על הטענה שהם עקפו בכל הפרמטרים
    את הנאצים). מאוד אשמח אם תוכל להמליץ על מקור קריאה עבור הנושא.

    • הי איתי,

      לא הייתי אומר שהם עקפו את הנאצים. זו הגזמה. חרף חומרתם של מעשי הטבח (ויתר פשעי המלחמה) היפניים במזרח אסיה, לא היה שום מקרה שבו היפנים ניסו להשמיד עם לחלוטין, רצו או תכננו לעשות זאת.

  12. דני, האם אתה באמת סבור שאונס ועינויים הם "רק צעד קטן קדימה" אחרי ביזה? נראה לי קצת פשטני להתייחס אליהם, בפרט לאונס המוני, כפועל יוצא של ביזה, או למעשה חיכוך אלים עם האוכלוסייה המקומית. אני לא מכירה את טבח ננג'ינג ואולי זה לא רלבנטי לגבי המקרה הזה, אבל מדברים היום על אונס ככלי מלחמה לכל דבר ועניין, כאמצעי מכוון להכנעת אוכלוסייה אזרחית ולרצח עם.
    נראה לי שהפער בין ביזה לאונס ועינויים גדול יותר מכפי שניתן להבין מדבריך. זו הרגשתי אבל אין לי כרגע על מה לבסס אותה. האם אתה יכול לחשוב על מקרים של ביזה בקנה מידה נרחב שלא הובילה לאלימות אחרת בקנה מידה דומה?

    וכל זאת מבלי להפחית בחשיבות הנקודה המרכזית. האם הם לא שמעו על "הצבא צועד על קיבתו"?….

    • הי גילי,

      אני יודע שאונס משמש לעיתים קרובות ככלי לחימה לכל דבר, למשל ביגוסלביה לשעבר או במקומות מסויימים באפריקה. אני לא משוכנע שזה היה המצב במלחמת סין-יפן השנייה. למרות תרבות האונס המובהקת בצבא היפני, לא ראיתי ראיות שהיתה כאן איזושהי תוכנית מאורגנת, או שהפיקוד התייחס לאונס כפרוייקט שמטרתו להשיג משהו. היחס בקרב המפקדים לתופעת האונס הנרחבת היתה יותר דומה ל"רע הכרחי", וגם היו נסיונות של הקצונה הבכירה להפחית את חומרת התופעה על ידי הקמת בתי בושת עבור חיילים.

      • השאלה אכן אם בתי בושת אינם אלא אונס בקנה מידה 'תעשייתי'. אונס ממוסד.

        כך היה בקוריאה למשל; וגם ביפאן עצמה היו נשים שנשלחו למוסדות כאלה, לטובת המאמץ המלחמתי. היו גם שראו בכך מקצוע (ליפטון בספרו המרתק על התרבות היפאנית, ציין שיש 3 סוגי 'רעיות' אפשריות ביפאן, שאחת מהן היא לתפקידי מין בלבד).

        יש לגיטימציה רבה בתרבות היפאנית (שוב ר' 'שוגון') למקצוע העינוג.

      • שוגון הוא רומן, לא אינדיקציה לשום דבר בהיסטוריה יפנית.

  13. מאמר מעניין. זה מזכיר לי את חסרונות האסטרטגיה של נפולאון לעומת זו של וולינגטון

  1. פינגבק: ספרו החדש של מורקמי מעורר מהומה | יפן מונוגטארי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: