מלחמה מלמטה למעלה: האסטרטגיה של המאה ה-21

אמיל סימפסון, קצין בריטי לשעבר שנלחם כנגד הטליבאן באפגניסטן, הוא אחד מההוגים האסטרטגיים המעניינים ביותר של תקופתנו. כתוצאה מהניסיון הצבאי והאקדמי שלו, סימפסון מותח ביקורת מוחצת על הצבא שבו שירת, ועל האופנים שבו שרים וגנרלים משלים את עצמם, מתאימים את המציאות לתיאוריות שעבר זמנן ומובילים את מדינותיהם בדרך עוועים. תוך כדי כך, טוען סימפסון כי האסטרטגיה הקלאסית, שבה עושים שימוש רוב הצבאות הליברליים, אינה מתאימה למלחמות של המאה ה-21. מהם עיקרון הקוטביות ועיקרון ההכרעה, ומדוע הם אשליות מסוכנות בתנאים של ימינו? מה אפשר ללמוד ממלחמת אפגניסטאן וממלחמת לבנון השנייה? ינשוף צבאי אסטרטגי על מלחמה מלמטה למעלה.

download

אחד היתרונות של לימודים באוניברסיטת הרווארד הוא הפגישות התכופות עם אנשים מרתקים, בין אם בקרב הסטודנטים ובין אם בקרב צוות ההוראה. אחד מהבולטים שבהם הוא אמיל סימפסון, עמית מחקר מקינגס קולג' לונדון, קצין קרבי לשעבר בצבא הבריטי, כתב במגזין Foreign Policy ואחד מההוגים האסטרטגים המקוריים ביותר בתקופתנו. סימפסון, שהשתתף כעמית הוראה בסמינר על "אסטרטגיה ומשבר" של ההיסטוריון ניל פרגוסון, התגלה כאוצר בלתי נדלה של ידע ותובנות עבור הכיתה. כמפקד פלוגה לשעבר ביחידות הגורקה, צבא השכירים המפורסם מנפאל שעדיין משרת תחת הדגל של הוד מלכותה, הוא חווה את טבילת האש שלו במלחמה מול הטליבאן ובעלי בריתם במחוז הלמאנד, אפגניסטן. לאחר שש שנים של שירות עזב לאקדמיה, ובניגוד לחוקרים רבים אחרים לא הסתפק בכתיבת מאמרים וספרים על נושאים אזוטריים. ספרו, War from the Ground Up, שמנסה להתוות אסטרטגיה חדשה למאה ה-21, זכה לביקורות מהללות, והוא ככל הנראה בדרך להפוך לאחת מהקלאסיקות הצבאיות החשובות ביותר של תקופתנו.

במידה רבה, אמיל סימפסון והוגים אסטרטגיים חדשים מסוגו עושים לאסטרטגיה המקובלת את מה שאיינשטיין ויתר אבות הפיזיקה המודרנית עשו לפיזיקה הניוטונית. תורת היחסות של איינשטיין לא יתרה את ממצאיו של ניוטון, כפי שיעידו כל המדענים ובעלי המקצוע שעושים שימוש בעקרונות הפיזיקה הקלאסית על בסיס יומיומי. אולם איינשטיין ומדענים מודרניים אחרים הראו כי תורת ניוטון נכונה בקירוב רק בתנאים מסויימים, כאשר אנחנו עובדים במהירויות נורמליות. אם נעבוד במהירויות גבוהות מאד, אזי הסטייה בין התורה למציאות תהפוך להיות משמעותית, והיא עשויה להוביל אותנו לשגיאות קשות. לדעתו של סימפסון, עקרונות המלחמה הקלאסית מבית מדרשו של קארל פון קלאוזביץ (שנחשבים עדיין חומר לימוד סטנדרטי ברוב הצבאות המערביים) היו נכונים בקירוב בעולם שחלף, והם עדיין נכונים בקירוב בתנאים מסויימים של מלחמה. אולם בחלק גדול מהמלחמות של המאה ה-21, הסטייה בין המציאות לתורת קלאוזביץ פשוט גדולה מדי. יתר על כן, הניסיון של הצבא הבריטי, שבו שירת סימפסון, ובעלי בריתו האמריקאים, לכפות את המציאות לתוך תבנית קלאוזביציאנית הסתיים בהבנה לקויה של התנאים באפגניסטן ובתוצאות הרות אסון. במילים אחרות, כדי להתמודד עם המלחמות הבלתי סימטריות של המאה ה-21 דרושה לנו תורה אסטרטגית חדשה.

דרושה תורה אסטרטגית חדשה - אמיל סימפסון

דרושה תורה אסטרטגית חדשה – אמיל סימפסון

סימפסון טוען כי אסונות צבאיים רבים נגרמו בשל שימוש מוטעה בשני עקרונות מהתורה הצבאית הקלאסית – טעות שחוזרת שוב ושוב חרף הניסיון המר של הצבא האמריקאי, הצבא הבריטי ובעלי בריתם. הראשון שבהם הוא "קוטביות" (polarity) והשני הוא עיקרון ההכרעה. עיקרון הקוטביות מניח שבמלחמה יש שני צדדים, כאשר כל אחד מהם מונוליטי פחות או יותר. בתקופה של קלאוזביץ, הצדדים היו בדרך כלל מדינות. לכל מדינה היה צבא, שעסק במלחמה, ודרג פוליטי שהכריע הכרעות. במהלך המלחמה, כל נכס של הצד השני (בוודאי צבאי, ולפעמים גם אזרחי) נחשב מטרה לגיטימית להפעלת כוח. במלחמה קוטבית, אסטרטג יכול לתהות האם עליו לתקוף קודם את דיביזיה 12 או דיביזיה 13 של צבא האויב, אבל הוא לעולם לא תוהה האם אחת מהדיביזיות הללו שייכת לאויב יותר מהאחרות, או האם היא שייכת לאויב בכלל. הצד השני נתפס לרוב כמהות אחת ומאוחדת.

עיקרון ההכרעה נוסח על ידי קלאוזביץ במונחים משפטיים. מלחמה הוא אומר, היא מעין בית משפט שנועד לקבל הכרעות מדיניות. אם לא הצלחנו להגיע להסכמה עם היריב באמצעים דיפלומטיים, אנחנו מוסרים את הסכסוך להכרעה בשדה הקרב. המטרה של הפעולות הצבאיות שלנו היא לאלץ את האויב להתנהג כפי שאנחנו רוצים, או במילים אחרות – לכפות עליו את רצוננו. המטפורה של "בית משפט" חשובה כאן. היא מבליעה בתוכה הנחה, שגם אנחנו וגם האויב פועלים בתוך סט אחיד של כללים וחוקים. קלאוזביץ לא הניח את קיומו של "אל מלחמה", מעין שופט המכריע בין הצדדים, אבל הוא כן הניח ששניהם מבינים את המציאות באופן דומה. כאשר מלך פרוסיה, למשל, הובס צבאית על ידי נפוליאון בקרב ינה, הוא הבין שפרוסיה הפסידה במלחמה, בדיוק כפי שנפוליאון הבין שצרפת ניצחה. שני השליטים מדדו ניצחון והפסד לפי אותו סרגל.

נפוליאון עם מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי ורעייתו, המלכה לואיזה. שני השליטים, חרף כל ההבדלים ביניהם, החזיקו באותו נרטיב אסטרטגי.

נפוליאון עם מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי ורעייתו, המלכה לואיזה. שני השליטים, חרף כל ההבדלים ביניהם, החזיקו באותו נרטיב אסטרטגי.

שני העקרונות הללו, טוען סימפסון, היו נכונים בקירוב בשעתם. אולם במלחמות של המאה ה-21 הם לעיתים קרובות שגויים, וניסיון להבין את המציאות באמצעותם עלול להוביל לטעויות אסטרטגיות הרות אסון. קחו, למשל, את עיקרון ההכרעה. ישנן שלוש דרכים להכריע מלחמה: 1. להשמיד את היריב צבאית, כפי שמוגרה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, או הנמרים הטמיליים בסרי-לנקה. 2. להחליש את היריב עד כדי כך שיחדל להוות בעיה, כמו למשל הניצחון הבריטי על הגרילה הקומוניסטית במלאייה. לוחמי גרילה קומוניסטיים הוסיפו לפעול שנים לאחר הניצחון הבריטי, אולם חולשתם היתה כה גדולה, עד שהם חדלו להוות הפרעה שיש להתחשב בה. 3. לכפות על היריב את רצונך, למרות שלא הושמד בפועל. הסיטואציה השלישית, טוען סימפסון, היא למעשה הנפוצה יותר בתקופתנו. במאה ה-21 נדיר שצדדים לוחמים מושמדים או נחלשים עד כדי איבוד משמעות.

אולם כאן, אנחנו נתקלים בבעיה. הניסיון לכפות על היריב להודות בתבוסתו מניח שהוא ואתה מסכימים על משמעותם של "ניצחון", "תבוסה", וההליך שמוביל לתוצאות הללו. הדברים פשוטים כאשר שני הצדדים חולקים "נרטיב אסטרטגי", היינו – תובנה משותפת בנושא הזה. מלך פרוסיה ונפוליאון, למשל, הסכימו שכאשר מדינה מובסת מספר רב מדי של פעמים בהתנגשויות צבאיות (קרבות), המדינה הזאת הפסידה במלחמה ועליה להיכנע. פרוסיה הרשמית הובסה, מבחינה זו, משום שהיא הודתה בתבוסתה. הנרטיב האסטרטגי, אם כן, הוא מעין שער חליפין, שמאפשר לתרגם הישגים בשדה הקרב למטרות פוליטיות. אבל מה קורה כאשר הצדדים אינם חולקים נרטיב אסטרטגי אחד? במקרה כזה, המערכה אינה דומה לבית משפט אלא דווקא לקרב רחוב – התנגשות שאין לה כללים ברורים, ואין שופט שיחליט מי ניצח ומי הפסיד. אחד הצדדים "מפסיד" כאשר הוא נופל המום לרצפה, או כאשר הוא מודה בתבוסתו. כאשר הצד המובס עדיין מחזיק מעמד ומסרב להודות בתבוסה, הרי שהמלחמה נמשכת, והצד ה"מנצח", בתסכולו כי רב, אינו מסוגל לתרגם את הישגיו הצבאיים לדיבידנד פוליטי.

אין שופט ואין כללים מוסכמים לסיום המערכה - המלחמה המודרנית כקרב רחוב

אין שופט ואין כללים מוסכמים לסיום המערכה – המלחמה המודרנית כקרב רחוב

הנה דוגמא. בשלהי מלחמת וייטנאם, קולונל אמריקאי אמר למקבילו הצפון וייטנאמי כי "ניצחנו אתכם בכל הקרבות." "זה נכון," אמר לו בן שיחו, "אבל גם לא רלוונטי." ואכן, שנה לאחר מכן, כבשו הצפון-וייטנאמים את סייגון. השיחה בין שני הקולונלים מדגימה את אחת מהתובנות החשובות ביותר של סימפסון: קשה להגיע להכרעה במלחמה כאשר הצדדים אינם מסכימים על הנרטיב האסטרטגי. מבחינת הצד הצפון וייטנאמי, להצלחות האמריקאיות בשדה הקרב לא היתה שום חשיבות, והן לא היוו "ניצחון", כל עוד צפון וייטנאם היתה יכולה להמשיך להתיש את ארצות הברית באמצעות לוחמת גרילה ולשחוק את רצונה להמשיך ולהשקיע משאבים במערכה. התסכול האמריקאי הגובר במלחמה ההיא נבע, בין היתר, מאי ההבנה הבסיסית הזאת. האמריקאים, למשל, ניסו "לספור ראשים", היינו – למדוד כמה לוחמי וייטקונג הרגו, והניחו כי כאשר יגיעו למספר מסויים, ינצחו במלחמה. הכישלון שלהם נבע בעיקר מכך שהקומוניסטים לא הסכימו לנרטיב האסטרטגי הזה. מבחינתם, מספר הקורבנות הצבאיים לא שינה דבר. הבעיה הזאת נכונה כפליים במערכות נגד טרור וגרילה שמדינות רבות מנהלות בימינו. עוד בשנות החמישים קבע הקצין הצרפתי דוד גאלולה, מאבות תורת הקונטר-התקוממות (ראו מאמר קודם בינשוף), כי "השלטון מצליח רק כאשר הוא שומר על סדר בכל מקום. המתקוממים, לעומת זאת, מצליחים כאשר הם מפרים את הסדר במקום כלשהו." מבחינת ישראל, היא מנצחת בעזה כאשר היא כותשת את החמאס. החמאס, לעומת זאת, סבור כי הוא מנצח בעצם יכולתו לשרוד מול צבא עדיף, ובכך שהוא יכול להמשיך לירות טילים על יישובי הדרום בכל עת. חוסר ההסכמה על הנרטיב האסטרטגי בין הצדדים מסביר מדוע כמעט בכל מבצע בעזה, שני הצדדים טוענים שניצחו, בדרך לסיבוב ההסלמה הבא.

לא חולק נרטיב אסטרטגי עם ישראל - ח'אלד משעל

לא חולק נרטיב אסטרטגי עם ישראל – ח'אלד משעל

הבעיה הזאת החמירה מאד בעידן הגלובליזציה. כיום, יותר מאי פעם, ניצחון או תבוסה במלחמה אינם תלויים אך ורק בצדדים הניצים, אלא בהרבה מאד גורמים שלא שותפים ישירות לסכסוך: המעצמות, האו"ם, ארגונים לא ממשלתיים, ובעיקר – צופי הטלוויזיה בכל רחבי העולם. אין שום חשיבות לכך שאי מי "ניצח" בשדה הקרב, כל עוד הקהלים המגוונים הללו לא מכירים בניצחון שלו. בהקשר הזה, סימפסון מדבר בהרחבה על מלחמת לבנון השנייה (2006). האסטרטגיה הישראלית במלחמה, אותה התווה בראש ובראשונה הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, התבססה על ניסיון ללחוץ את ממשלת לבנון והציבור הלבנוני באמצעות כתישה אווירית. כאשר חיזבאללה ייכתש די הצורך, ביחד עם תשתיות אזרחיות של המדינה הלבנונית כולה, האזרחים הלבנונים ומנהיגיהם הפוליטיים יכירו בכך ש"הסרטן הזה", אם נצטט את דן חלוץ, מביא עליהם אסון, וינקטו צעדים בכדי לרסנו. אהוד אולמרט הוסיף לכך עוד מטרת מלחמה : לשחרר את החיילים שנחטפו.

תכנן להפעיל לחץ על ממשלת לבנון ואזרחיה -רא

תכנן להפעיל לחץ על ממשלת לבנון ואזרחיה -רא"ל דן חלוץ

אלא שישראל שגתה, טוען סימפסון, בכך שהציבה לעצמה מטרות שדורשות בפועל הסכמה של הצד השני. במילים אחרות, היא הניחה בטעות שחיזבאללה והציבור הלבנוני חולקים איתה נרטיב אסטרטגי. אם חיזבאללה יובס בשדה הקרב, הרי שיכיר בתבוסתו וישחרר את החיילים שנחטפו. ואם לבנון תסבול מספיק, הרי תבין שהסבל הזה הגיע אליה באשמתו של חיזבאללה ותנקוט נגדו בצעדים. במקרה של חיזבאללה, הטעות היתה מוחצת ומוחלטת, משום שהנרטיב האסטרטגי של הארגון שונה כל כך מזה של ישראל. מבחינת חיזבאללה, הישרדות והדיפת ישראל מאדמת לבנון מוגדרים כניצחון. לפיכך, אפילו אם כוחותיו מפסידים בשדה הקרב, אין מדובר בתבוסה שמחייבת אותו לוותר על עקרונותיו ולשחרר את החטופים (או להחזיר את גופותיהם, כפי שהסתבר בדיעבד) ללא תמורה. מבחינת הציבור הלבנוני, וכאן לא מדובר בדעתו של סימפסון אלא בדעתי, ישראל לא טעתה לחלוטין. הנזק שנגרם לתשתיות האזרחיות הלבנונית עורר זעם נגד חיזבאללה, ואילץ אפילו את חסן נסראללה לומר כי לא היה חוטף את החיילים אם היה יודע שישראל תגיב בחומרה כה רבה. מאידך, הציבור הלבנוני ברובו המוחלט סבר כי חיזבאללה ניצח במערכה, אחד מהגורמים שהביאו להתחזקות מעמד הארגון בפוליטיקה הלבנונית. התוצאה המעורבת של מלחמת לבנון השנייה – שקט ארוך זמן בצפון בבד בבד עם התחזקות מעמד חיזבאללה – היא סימפטום מובהק לשני צדדים ניצים שמחזיקים בנרטיבים אסטרטגיים שונים, אם כי לא הפוכים לחלוטין. בכל מקרה, מסקנתו של סימפסון מכל המקרים שהוא מנתח היא כי בתכנון אסטרטגי של מערכה, אסור להניח כי הצד השני חולק את הנרטיב האסטרטגי שלנו. יש להבין את הנרטיב האסטרטגי שלו – ולתכנן את הצעדים שלנו בהתאם.

מבחינתו הוא ניצח - חסן נסראללה חוגג את

מבחינתו הוא ניצח – חסן נסראללה חוגג את "ניצחון חיזבאללה" במלחמת לבנון השנייה

עיקרון הקוטביות, המניח כי מלחמה מתנהלת בין שני צדדים ניצים שכל אחד מהם שומר על אחדות בסיסית, בעייתי לא פחות במלחמות של המאה ה-21. כדוגמא לחוסר הרלוונטיות של העיקרון הזה, מנתח סימפסון את המערכה שהוא מכיר הכי טוב – הקרבות במחוז הלמאנד בדרום אפגניסטן (החל מ-2005) שבהם השתתף כקצין בריטי צעיר. המפקדים הבריטיים, הן בדרגים הגבוהים ובדרך כלל גם בדרגים הנמוכים, הניחו שקיימים שני צדדים במלחמה: הממשלה האפגנית והטליבאן. תפקידו של הצבא הבריטי, כפי שהבינו אותו, היה לסייע לראשונים ולהילחם באחרונים. המפקדים הבריטים, כמובן, לא היו טפשים, וידעו כי בשטח יש סיעות רבות ושונות שנאמנותן אינה מובטחת: שבטים, חמולות חמושות, ארגוני פשע, סוחרי סמים, כפרים מאורגנים, מפלגות פוליטיות, אילי מלחמה ויתר קבוצות מקומיות. אולם בכל זאת, ההנחה היתה שכל סיעה יכולה לבחור בין שני צדדים: הממשלה או הטליבאן, או לשמור על נייטרליות. הבחירה של כל סיעה הופכת אותה, בעיני הבריטים, לבעל ברית, אויב או משקיף מן הצד. אבל כל זה לא משנה את ההנחה כי במערכה הזאת, באופן בסיסי, יש שני צדדים: ממשלה וטליבאן. ההנחה הזאת, טוען סימפסון, היתה טעות מרה, שניסתה לכפות על המציאות האפגנית עקרונות חיצוניים זרים לה. לפיכך, הבריטים לא רק נכשלו בדיכוי המרד בהלמאנד, אלא יצרו אותו במידה רבה.

הצרות במחוז התחילו בשנת 2005, כאשר הבריטים לחצו על הממשלה האפגנית לפטר את המושל המקומי, שר מוחמד אחונזאדה (Sher Mohammed Akhundzada) , בשל שחיתותו ומעורבותו בסחר סמים. ברגע שאחונזאדה פוטר, ה"טליבאן" הופיעו פתאום במחוז בכוח רב, והתחילו לכבוש שטחים – דבר שהוביל לכניסתו של הצבא הבריטי. אולם רוב האנשים שקוטלגו כ"טליבאן" היו, למעשה, אנשיו של אחונזאדה שניסו לפגוע בשלטון החדש. כעת, שהקופה הממשלתית ננעלה מפניהם, הם קיבלו כספים מגורמי טליבאן. הבריטים טעו כאשר הסיקו כי אחונזאדה "החליף צד". למעשה, כפי שכותב סימפסון, הוא "היה ונשאר תמיד בצד של עצמו". כאשר עבר כביכול לטליבאן, הוא לא התקיף את כל גורמי הממשלה, אלא רק את יריביו במחוז, בהם נלחם מימים ימימה. למעשה, בכל מהלך המרד נותר אחונזאדה מקורב לנשיא אפגניסטן, חמיד קרזאי. מבחינתו, לא היתה סתירה בין המלחמה שניהל כנגד יריביו במחוז לקשר אישי הדוק עם ראש המדינה.

בצד של עצמו - שר מוחמד אחונזאדה

בצד של עצמו – שר מוחמד אחונזאדה

למרד בהלמאנד חברו גם גורמים אחרים, במיוחד מהגרים עניים שקיבלו אדמות מהטליבאן ונושלו על ידי הרשויות בקאבול. אפילו הגרעין הקשה של הטליבאן הורכב מסיעות רבות ושונות, שלא תמיד פעלו בתיאום. גם הממשלה לא היתה צד מאוחד. גורמי ממשלה רבים שיתפו פעולה עם גורמי טליבאן, ו/או נאבקו ביריבים מקומיים. כמובן, כל מהלך צבאי נגד יריב משבט מתחרה קוטלג לאוזני המערב כ"מבצע נגד הטליבאן", בדיוק כפי שכל פשיטה על מחסני אופיום של יריב שווק כ"מבצע למלחמה בסמים". ההתעקשות של הבריטים להגדיר את כל מי שירה עליהם, או על כוחות הממשלה, כ"טליבאן" היה הרה אסון, משום שהוא איחד כוחות ששום דבר אחר לא קשר אותם זה לזה. בסופו של דבר, המנהיג המקומי הגולה של הטליבאן, מולה נעים, אכן נכנס לאזור והצליח לגייס תמיכה ניכרת. לומר, ההתערבות של הצבא הבריטי לא נבעה מכניסת ה"טליבאן" להלמאנד, אלא יצרה אותה. המקרה של הלמאנד הוא רק דוגמא אחת, מדי רבים, להשפעותיה הרות האסון של אשליית הקוטביות.

סימפסון טוען, דרך אגב, שגם מתנדבי הג'יהאד הבינלאומיים היו קורבנות לאשליית הקוטביות לא פחות מאויביהם הבריטים. המתנדבים הללו, בדרך כלל נערים מפקיסטן, הגיעו לאפגניסטן משום שסברו כי מדובר במלחמה של האסלאם נגד המערב ומשתפי הפעולה שלו מממשלת אפגניסטן – היינו, מלחמה קוטבית. בפועל, מצאו המתנדבים הללו את עצמם במאבק סבוך בין עשרות סיעות, בארץ שלא הכירו ובמהלכיה הפנימיים לא הבינו דבר. אילי מלחמה ציניים ומפקדי טליבאן ניצלו את המתנדבים הבינלאומיים כבשר תותחים של מחבלים מתאבדים, ולעיתים קרובות שלחו אותם להתאבד במאבקים אפגניים פנימיים, בתירוץ שמדובר במלחמה נגד משתף פעולה מערבי. ידועים אפילו מקרים של אילי מלחמה שמכרו אחד לשני מחבלים מתאבדים תמורת כסף ושאר טובין. הדבקות הבעייתית בעיקרון הקוטביות, כמסתבר, פוגעת בשני הצדדים כאחד.

ומה ניתן לעשות בעניין? כיצד ניתן לבנות אסטרטגיה מעודכנת, של המאה ה-21, שתיקח בחשבון את חוסר הרלוונטיות הגובר של עיקרון ההכרעה ועיקרון הקוטביות? בכך דן אמיל סימפסון בחלק השני של ספרו, שעליו נדבר באחד הינשופים הבאים.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יוני 6, 2015, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 62 תגובות.

  1. בהקשר של מלחמת לבנון השניה והמלחמות הנלוות צריך להבחין בין 3 רמות של הרתעה.

    1) בזמן שהמלחמה הייתה בעיצומה, וישראל הפציצה, הנטייה של החיזבאללה והלבנונים בכלל הייתה להוכיח שהם לא נשברים, שהם מחזיקים מעמד וממשיכים להילחם. לכן ההפצצות של ישראל לא גרמו להם להניף דגל לבן, אלא ההיפך, להראות יותר נחישות וללכד שורות.

    2) באותה עת הם כן חשו בלחץ עליהם, בביקורת מתחת לפני השטח, בהתרעמות של הפליטים שנמלטו מדרום לבנון. אז למרות מה שנאמר בפומבי על העמידה העיקשת מול ישראל, יכול להיות שהיה רצון למצוא איזה סולם, כדי לסיים בלי לאבד את הכבוד. החלק הזה הוא בעייתי, כי זה לא נקודת שבירה פשוטה. אני זוכר שבלבנון, אחרי שהושגה הפסקת אש, חיזבאללה נמנע מלהפר אותה גם במקרה שבו צה"ל חיסל חוליה שלהם לאחר הפסקת האש. מצד שני, בצוק איתן, נתניהו כל הזמן קיווה שהחמאס יקח את הפסקות האש החד צדדיות ויפסיקו את הלחימה, אבל חמאס עדיין קיווה לסחוט משהו או להוכיח יכולת עמידה למרותת ההרג וההרס הרב. לבסוף הם כן הפסיקו, אבל הרבה אחרי מה שנתניהו העריך.

    3) אחרי שהמלחמה נגמרה, חיזבאללה יכל להכריז ניצחון, לנופף דגלים ולערוך מצעדים, אבל יש הרתעה בדיעבד. למרות שהוא "עמד בכבוד" בהפצצות הישראליות ולא נשבר, אין לו רצון לעמוד בהם שוב א הוא יכולל להימנע מכך. אז בזמן שההרס לא שבר את חיזבאללה במהלך המלחמה, הוא כנראה כן טרם ליצירת הרתעה אחרי המלחמה. מול החמאס יש מצב דומה אבל יותר מורכב.

    • מסכים איתך, וזו נקודה שרציתי להדגיש, במיוחד בהקשר הלבנוני. העובדה שיש פער בנרטיבים האסטרטגיים בין הצדדים, בשום אופן אינה אומרת שהנרטיבים הללו הפוכים לחלוטין. לכן ישראל השיגה תוצאות מעורבות: מצד אחד שקט ארוך טווח בצפון, ומצד שני חיזוק מעמד חיזבאללה במקום החלשתו.

  2. שלוש נקודות:
    א. ציינת נכון שתורת המלחמה של קלאושויץ הייתה יכולה להיות נכונה בקירוב רק בהקשר הספציפי של תקופתו (למעשה, המהפכנים ונאפוליון עצמו הפך חלק מהנחות הבסיס של התקופה הזו כשיצר צבא לאומי ולא מקצועי-שכיר). העניין הוא שברירת המחדל לההקשר לקונטקסט המדינה הריבונית הוא העידן שקדם לו. בעידן הזה הצורה שבה מדינה הפעילה כוח נגד מורדים, שבטים פראיים וגם נגד מדינות אחרות הייתה מבוססת טרור, טבח, סחיטה וביזה שאינם בהכרח עקביים או תחומים בקווים אידיאולוגים נוקשים. אלו גם השיטות בהן נוקט הטאליבן, חיזבאללה ואל-קעידה. כלומר, האלטרנטיבה במחוז הלמנד הייתה לחטוף את בן המשול המודח ולאיים בהריגתו, לאנוס את ביתו של סוחר הסמים המקומי, או פשוט לתת לשניהם חלק מרווחי המחוז בתמורה לשת"פ מצידם.

    כמובן, איני מציע שזו דרך הפעולה הראוייה, אבל הפואנטה שלי היא שהכרה במערכת האינטרסטים הססגונית והמורכבת בשטח אינה בהכרח מסייעת להתמודדות עימה כשגם המקלות וגם הגזרים שבהם אתה יכול להשתמש מול בעלי הכוח המקומיים קטן משמעותית מזה של יריביך. אם הטאליבן יכול להציע לאדון מלחמה מקומי 25% מקציר האופיום השנתי ולאיים ברצח ואונס כל בני משפחתו עד לדרגה חמישית והקואליציה של המערב יכולה לאיים רק בפיתורין ומאסר ולהציע רק משכורת ממשלתית נמוכה אז מה היתרון שלה?

    ב. ציינת, וציינת נכון, שהטעות של ישראל הייתה להגדיר מטרות שהשגתן דורשת הסכמה של הצד השני. אבל איזה מטרות היו יכולות להיות לישראל שלא דרשו את הסכמת הצד השני? נראה לי ששחיקת הכוח הלוחם של האוייב ושליטה בשטחים אסטרטגים, כל עוד המחיר על השליטה בהם אינו דורש מחיר גבוה יותר מאי השליטה בהם הוא פחות או יותר האופציה היחידה.

    כמובן, קשה לשלוט בשטחים כשיש שם אוכלוסייה אזרחית ומגוון מוקדי כוח שלחיצים יותר על החיזבאללה מאשר על ידינו ולכן….

    ג. הפתרון הסרי-לאנקי, של "טיהור" השטח מאוכלוסייה אזרחית על מנת לאלץ את היריב להתמודד מולך בתנאים של כוח לוחם מול כוח לוחם (מדובר, כמובן, על טיהור זמני ולא קבוע וכאמצעי ולא כיעד) נראה לי כמו הפתרון היחיד לטווח ארוך שבו יש למדינה המערבית (והרי איננו רוצים לחיות במדינה מסוג אחר) יתרון מובהק. העלות שלו גבוהה לטווח הקצר, אבל, אני מאמין, משתלמת לטווח הארוך בכל סכסוך. כלומר, בכל סכסוך שאין דרך להימנע ממנו- אבל עצם הידיעה של הצד השני שאתה מוכן לטהר את השטח שלו מאזרחים ולאחר מכן לרדוף אחר אנשיו עד הסוף תגביר את הסיכויים שתוכל להימנע מהסכסוך.

    אחת הסיבות המרכזיות לסבב האינסופי של הקזות דם מול חמאס הוא שהם אינם מאמינים שאנחנו מוכנים לנקוט באסטרטגיה כזו.

    • במלחמת לבנון השניה הבריחה של האוכלוסיה השיעית מדרום לבנון הקלה במידה מסויימת על יכולת הפעולה של צה"ל. הנוכחות של פליטים בבירות גם הפעילה לחץ על נסראללה. לכן אפשר לטעון שלישראל יש אינטרס לגרום לבריחה של אוכלוסיה לפני פעולה צבאית.

      לרוע המזל החמאס גם יודע את זה, ובצוק איתן הוא בפועל מנע מהאוכלוסיה לברוח. צריך למצוא לכך פתרון.

    • האלטרנטיבה במחוז הלמנד – בהסתמך על התיאור פה – היתה פשוט להניח למושל להמשיך בשחיתותו ובסחר בסמים, לא ללחוץ על הממשלה המקומית לפטרו, וכך לא ליצור את הבעיה מלכתחילה. ייתכן שזה מה שהיו עושים מושלים בריטים בימי זוהרה של האימפריה.

    • יונתן, לנקודות שלך:

      1. סימפסון מקדיש את כל החלק השני של ספרו לפתרונות מעשיים, בדגש על אפגניסטן. אני אקדיש לכל נושא הפתרונות פוסט נפרד. בינתיים רק נכתוב בקיצור שיש למערב ארגז כלים לא קטן שאפשר להשתמש בו, או לפחות דרכים שלא להחמיר את המצב. למשל: יש בשטח קבוצות שכביכול שייכות לטליבאן, אבל למעשה מתנגדות רק לפולשים זרים – שלח צבא אפגני ולא צבא זר לשטח ההוא. ושלח צבא אפגני מהסיעה הנכונה, לפי הניתוח של המצב. זו רק דוגמא אחת. חשוב לציין שסימפסון לא מדבר על חומרת האמצעים שאתה יכול להפעיל, או קורא לבצע מעשי זוועה. הוא קורא לנתח ולהכיר בחשיבות הפוליטית של כל פעולה צבאית בשטח, ולהתאים את הפעולות הצבאיות לאסטרטגיה כוללת. אני אדבר על זה במפורט בפוסט הבא, אבל השיטות שהוא מציע לקוחות ממסעות בחירות וניווט בפוליטיקה פנימית עירונית מסובכת, כמו זו של שיקאגו, כאשר כל פעולת קמפיין משפיעה באופן לא צפוי על קבוצות רבות שיכולות לתמוך בך או להתנגד לך. וחשוב מכך: המפלגה היריבה היא האויב שלך לצורך הקמפיין, אבל הקהל שלה לא. כלומר, המטרה שלך הוא לגרום לקהל המפלגה היריבה, במידת האפשר, לעבור לצדך ולא "להביס" אותו.

      2 ו-3. הבעיה היא שלדעתי באמת אי אפשר לנקוט באסטרטגיה הסרי-לנקית, ולא סתם האסטרטגיה הזאת ננקטה בידי מדינה לא מערבית באזור של העולם שלא מעורר יותר מדי עניין. מכיוון שהקהלים האסטרטגיים שקובעים תבוסה או ניצחון נמצאים כרגע בעולם כולו – אתה לא יכול לבצע צעדים שיבודדו אותך מדינית, כי במקרה כזה שכר הניצחון יצא בהפסדו. פעולת המרמרה היא דוגמא מובהקת: כביכול מנעת הגעת ציוד לעזה, אבל מערכת הבריתות האזורית השתנתה לרעתך. מדובר, דרך אגב, במקרה מובהק של כשל הנגרם משוני בנרטיבים אסטרטגיים. בראייה הישראלית, היא הידקה מצור שנחוץ לבטחונה וסיכלה "משט טרור". בראייה הטורקית, ישראל נקטה פעולה טרוריסטית כנגד אזרחים שרצו להביא סיוע, והרגה אזרחים טורקים בפעולה צבאית. זה לא משנה מי "צודק", אם אפשר לבדוק דבר כזה. כל עוד האליטות והציבור הטורקי היו הקהל האסטרטגי שלנו, נכשלנו באופן חרוץ – במיוחד כאשר גם החילונים והליברלים (ברובם המוחלט) התאחדו מאחורי ארדואן בפרשה הזאת.

      • הבעיה, בהקשר של המרמרה, או רוב הסכסוכים המוגבלים שבה ישראל מעורבת היא שיריביה מעמידים בפניה ברירה של lose-lose. כלומר, לו ישראל הייתה נמנעת מעימות עם המרמרה, ארדואן היה צובר פופולריות, היכולת למנוע משלוחי נשק לעזה ולהפעיל לחץ על חמאס הייתה מתערערת, וישראל פשוט הייתה עומדת מול אותה דילמה בנסיבות אחרות ונחותות מבחינתה תוך מספר חודשים.

        לו ישראל תימנע מפעולה צבאית אפקטיבית נגד חמאס, חמאס לא יפסיד נקודות סימפטיה בינלאומיות אם יירה טילים על ישראל.

        ישראל, מטבעה, מצויה בעמדה נחותה מראש בתוך מערכת הבריתות האזוריות מכיוון שהרחוב הערבי (או הטורקי) ממילא תומך אוטומטית בכל מי שהולם בישראל וגם מנהיגים בעלי אגנדות התואמות לאלו של ישראל נאלצים להתאים את עצמם להלך רוח זה. יתרה על כך, לצפות מפוליטיקאים ישראלים שינהגו כמו רובוטים ויתעלמו מרחשי הרוח של הציבורים שלהם זה פשוט לא יצלח. זה גורם להעצמה של אותם פוליטיקאים (ע"ע נתניהו) שמדברים לרחשי הלב הדורשים נקמה על פגיעה.

        הפתרון היחיד הוא להכיר בכך שכל אסטרטגיה שישראל תנקוט תזכה לגינויים מקהלים מסויימים ולהפוך את כללי המשחק. אסטרטגיה שיש בה הגיון פנימי, כמו זו הסרי-לנקית בהקשר של חמאס תזכה גם להבנה מקהלים הידידותיים לישראל. אחת מהביקרות הנפוצות על ישראל מידידיה בהקשר של מלחמת לבנון השנייה, או המבצעים נגד חמאס, הוא שאין תוחלת להתנהלות הישראלית מכיוון שזו ממילא לא מחסלת את איום הרקטות אבל כן פוגעת באזרחים "תמימים".

        אם ישראל תנקוט באסטרטגיה שתחסל את איום הרקטות, גם במחיר פגיעה גבוהה יותר לטווח הקצר באזרחי האוייב, אז הקהלים שנוטים לאהוד את אוייביה ולהיות עויינים לה יזעמו. אבל הקהלים הנוטים להיות ידידותיים עמה יבינו. ובנוסף לכך ניפטר מאיום הרקטות. זה נראה לי מקח עדיף מתגובות סמליות שאינן מועילות או מרתיעות לאורך זמן, ביקורת מהאוייבים וחוסר הבנה מהידידים.

      • לדעתי, ואני סבור שאני מבחין במגמה הזאת גם בתגובות אחרות שלך לאורך החודשים האחרונים, יש לך מין אשליה של "תנו לצה"ל לנצח". כלומר: הכל יצליח לנו אם נשתחרר מכל המעצורים ונפעל פעם אחת בפראות מוחלטת כאילו אין לנו אילוצים בינלאומיים או צורך להתחשב בדעתם של אחרים. מעין קרב מכריע אחד שישים קץ לאיומים אסטרטגיים כדוגמת הרקטות. הבעיה היא שברוב מוחלט של המקרים התשוקה הזאת לקרב מכריע חסר מעצורים (אחד המורים שלי להיסטוריה צבאית מכנה את זה the allure of battle) אכן התגלתה כאשליה מסוכנת. זו קלאוביציאניות קיצונית – בדיוק הגישה שסימפסון למעשה יוצא נגדה.

        יש עם זה כמה בעיות. ראשית כל, כדי לתרגם הישג צבאי לדיבידנד פוליטי (מצב פוליטי טוב יותר) אנחנו חייבים לזכות בהסכמתם של קהלים אסטרטגיים חשובים עבורנו: האליטות הפוליטיות והציבור במערב, וכמה שיותר בעלי ברית גלויים וסמויים באזור שלנו. אתה מניח ש"ידידנו" יסכימו להתנהגות כזאת. מי בדיוק? האירופים? האמריקאים? למעשה, אף אחד חוץ מכמה אוונגליסטים בדרום. הרי על הרבה פחות מזה צולבים אותנו. אפשר אולי לדמיין שאם רק נשחרר את כל המעצורים המצב ישתנה מהיסוד, אבל כל עדויות העבר מלמדות שהוא רק יחמיר. מדינה במצב ובמיקום של ישראל אינה יכולה בשום אופן להתעלם מבעלות הברית שלה. אנחנו לא רוצים להיות צפון קוריאה או טורקמינסטן, ואנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו.

        סיפור המרמרה הוא דוגמא מצויינת. הרבה ישראלים ניסו לספר לעצמם לאחר מכן שהכל היה קורה ממילא. שתורכיה היתה "אבודה" לישראל, ולכן שום דבר שעשינו לא שינה כלום. זה לעג לרש, וניסיון להתנער מאחריות. העובדות לא תואמות את הנרטיב הזה בשום פנים ואופן. קל לשכוח היום, אבל לפני עופרת יצוקה, ארדואן היה מאד ידידותי לישראל. הוא הגיע לביקור ממלכתי בארץ, ניסה לתווך בין ישראל ופקיסטן, בין ישראל לסוריה ובכלל לפתוח דלתות בעולם המוסלמי. גם אחרי עופרת יצוקה ולפני המרמרה (ואולי פרשת הכיסא הנמוך היתה גם אבן דרך) – ארדואן אמנם דיבר אבל הברית הצבאית בין טורקיה לישראל נמשכה בפועל. מה שאיפשר לארדואן לפרק אותה הוא העובדה שאחרי פרשת המרמרה, גם החילונים והליברלים – אלו שבניגוד לדבריו תומכים בדרך כלל בישראל – פנו נגדה. כלומר, איבדת קהל אסטרטגי והרעת את המצב האסטרטגי של עצמך. ותמורת מה? תחזוק מצור שממילא יעילותו מפוקפקת. שום דבר שהיה עובר לעזה לא הזיק לישראל כמו שבירת הברית עם טורקיה.

      • משום מה אין אפשרות להגיב בסוף השרשור אז:

        קודם כל, כן, מודה באשמה. יש בי, ונראה לי בקרב כל אחד משיכה ל"תנו לצה"ל לנצח". יש בי חוסר סיפוק בהכלה וניהול של איומים. "אשליית הניצחון" היא פיתוי מובנה בכל אדם נורמטיבי וברור שצריך להיות מודעים לה ו"להכיל" אותה.
        אז אני ריאלי- כשמחיר ניהול והכלה נמוך מהכרעה, או כשהכרעה היא באמת לא אפשרית אז צריך להכיל ולנהל. זה ברור. ברור גם שבין ניהול והכלה לבין הכרעה יש טווח ביניים של הרתעה, שחיקה, תפיסת קלפי מיקוח ושיפור עמדות צבאיות. גם זה ברור.
        אבל גם "אשליית חוסר התוחלת" היא גם סכנה, וסכנה שנראית לי חמורה אף יותר. זה גרוע עוד יותר כדביקות בה מוצגת כטוב רצוי ולא כרע הכרחי וכעדות לתחכום ומחשבה על פני בערות ופשטנות. כמובן, איני טוען שזה מה שאתה עושה. אתה לא. אבל אני מניח שתסכים שהתפישה רווחת.
        נראה לי שהפיתוי לוותר מראש על אפשרות ההכרעה, או על אפשרות ההרתעה על ידי איום בהכרעה, הביאה אותנו לעיתים קרובות לשלם מחיר גבוה הרבה יותר עבור הישגים פחותים יותר. זה היה נכון בתחילת האינתיפדה השנייה, במלחמת לבנון השנייה, ובמתר הרקטות שירד עלינו מעזה לאחר השתלטות החמאס. אני עדיין זוכר את פרשני החדשות הנוגים ואת דוברי מחנה השלום הרהוטים שהבהירו שאין "זבנג וגמרנו" ושאין ברירה מלבד הידברות כשהמחבלים המתאבדים התפוצצו ברחובות הערים. הם הסבירו ש"אי אפשר לנצח מאבק עממי".
        אז עובדה- הוא נוצח. הוא נוצח במאסרים המוניים, בכניסה קרקעית לערים ובבנייה מחדש של מנגנון הכיבוש הצבאי עליו ויתרנו בשנות אוסלו. ובניגוד לאזהרות, הנקיטה בו בימי חומת מגן לא הביאה להחמרה לאורך זמן של הביקורת הקטלנית נגד ישראל בחודשי האינתיפדה הראשונים תחת אהוד ברק. זה לא היה פתרון אידיאלי, והוא לא מונף לפתרון מדיני, אבל האינתיפדה השנייה דוכאה. מסתבר שהניצחון לא היה אשליה אלא חוסר התוחלת הייתה אשליה- אשליה שהביאה להתארכות הלחימה, לכמעט אלף הרוגים ישראלים, ולנזק אדיר לכלכלה.
        כמובן, לא תמיד ניצחון כזה אפשרי.
        מול חיזבאללה למשל לא הייתה אפשרות להגיע להכרעה אמיתית ב-2006. נתיבי האספקה שלו ובסיס הנסיגה הגיאוגרפי שלו מספיק בטוחים כדי שגם אם ישראל תכבוש את כל דרום לבנון ללא שתתבוסס בכיבוש יקר ועקוב מדם (לא סביר) עדיין יוכל החיזבאללה לסגת לבקעה ולביירות ולהמשיך לזנב בישראל משם. אבל היה ניתן לפגוע בו יותר, לייצר הרתעה חזקה יותר, לספוג פחות אבידות ולתפוס קלפי מיקוח סולידים יותר להסדר הפוסט מלחמתי.
        גם במלחמות ישראל בעבר מול מדינות ערביות ריבוניות לא הייתה אפשרות להכרעה מוחלטת. בריה"מ שיקמה כל אבידות צבאיות שסבלו יריבנו וברור שישראל לא יכלה לכבוש לאורך זמן בירה ערבית או להטיל סגר או משטר פירוז רחב היקף. הטוב ביותר שישראל יכלה להשיג (והשיגה) היה לתפוס אזורי חיץ שיקלו עליה בסיבוב הבא (וקלפי מיקוח להסדר מדיני עתידי), וליצור הרתעה בקרב המשטרים המקיפים אותה מפני תוצאות פנימיות של "סיבוב שני". אבל במקרה שבו העדיפה ישראל את "מערכת הבריתות" ונמנעה מהתקפה מקדימה או גיוס מילואים ב-1973, או מסילוק הנ"מ המצרי שקודם לגדות התעלה ב-1970 בניגוד להסכמי שביתת הנשק המחיר היה איום- ולא הביא לתמיכה האמריקאית הצפויה לאחר מעשה (העמדה האמריקאית עד 1977 הייתה להביא את ישראל לנסיגה חד צדדית מהסיני ללא הסכם שלום או הסדרי פירוז רשמיים). "הכרת תודה" ביחסים בינלאומיים קיימת, אבל עדיף לא להיות במצב שצריכים אותה.
        לעומת זאת, יש מקרים בהם הכרעה בהחלט הייתה אפשרית. כך לגבי האינתיפדה השנייה, שהוכרעה אך בדשדוש מדמם והססני, וכך מול עזה, המהווה בסופו של דבר תא שטח קטן ובר-ניתוק מאספקה חיצונית. הרי המחיר בדמים ששילמנו במבצע האחרון גבוה בהרבה מזה ששילמנו במבצעים קודמים בדיוק מכיוון שניתנה לחמאס האפשרות להתעצם. הרי הביקורת הבינלאומית שספגנו הייתה קטלנית בדיוק מכיוון שאחרי ארבע סבבים של שפיכות דמים אף אחד לא מבין מה אנחנו מנסים להשיג בעזה ולא רואים יעד של הכלה מדממת כסביר.
        נראה לי די ברור שהיה אפשרי ב-2008 ללכוד או להרוג את מרבית אנשי החמאס בעזה וליצור ואקום להשתלטות מחודשת של הרשות על הרצועה. נראה לי ברור שהעלות האדירה ביחסי ציבור רעים, תחושת הביטחון האיראנית נגד מתקפה, עלות המבצעים, הרקטות ושאר ירקות גבוהה בהרבה ממה שהיינו משלמים בסינון האוכלוסייה העזתית בתוך מחנות פליטים ישראלים דאז.
        אז אני אחזור כמו קטו הזקן- החמאס בעזה הוא בר-הכרעה. ומחיר ההכרעה נמוך ממחיר הניהול וטומן בחובו רווח אם ישולב בנכונות אמיתית ואמינה להסדר מדיני. אבל בכל מקרה הדיבידנד העיקרי של הסרת איום הרקטות אינו פוליטי- הוא בעצם הסרת איום הרקטות. הישג כזה, בניגוד לפוליטי, הוא מוצק ומדיד.
        ואחזור על עוד משהו- למערכת הבריתות המקיפה אותנו יש דינמיקה משלה המבוססת על אינטרסטים ארוכי טווח. מבצע צבאי ישראלי נקודתי, או לצורך העניין ויתור ויוזמה מדינית, עשויים להביא להגמשה שלה לכיוון כזה או אחר לטווח הקצר… אבל נדיר מאוד שהיא משנה את האינטרסטים הבסיסיים לטווח הארוך. מה שיותר נוטה לשנות את המערכת אינו פעולה נקודתית אלא יצירת חיכוך מתמיד התופס תשומת לב. אם ניתן להיפתר מחלק גדול מהחיכוך על ידי פעולה נקודתית זהו מקח רווח ולא הפסד. הפעילות בקמפוסים לא הייתה צוברת את התאוצה שצברה במהלך האינטיפדה השנייה לו העסק היה מסתיים תוך כמה חודשים, גם אם צפיפות האבידות הפלסטינאיות היה גובר. זה הצפת המסכים ב"סיפור שאינו נגמר" שאפשר לתנועה הזו לשתול שורשים ששרדו את תום האינתיפדה.
        נ.ב. בהקשר למרמרה הטענה שלי היא לא שהיה חל קרע בין טורקיה לישראל גם לולא היינו משתלטים עליה. הליברלים הטורקים אמנם היו שמחים על ה"ניצחון" הטורקי ומריאים לארדואן אבל ברור שזה לא היה מביא לאותה נשורת כמו הריגת תשע הפעילים האיסלאמיסטים הטורקים על המרמרה. הטענה שלי שלולא היינו משתלטים עליה הפרובוקציה הבאה הייתה מגיעה תוך זמן קצר. ארדואן לא היה מסתפק בארגון המשט הראשון (והעדויות שמפלגתו עמדה מאחורי המשט די ברורות כרגע). כשעומדים מול פרובוקציה חד פעמית שנועדת להשקטת צרכי פנים בצד השני שווה להבליג ולהתקפל בנסיבות מסויימות- אבל זה לא היה, לדעתי, המצב במרמרה.
        לצורך העניין ראוי לשים לב שעד כמה שההשתלטות עליה בוצעה ברשלנות פושעת ועד כמה שספגנו נזק אדיר מכך, הרי שהישג אחד הושג. המשטים הבאים נהדפו, הזכות החוקית של ישראל להטלת סגר אושרה על ידי הוועדה שקמה (משום כך ישראל דרשה מישראל לגנוז את תוצאות הוועדה. עוד דוגמה לצורה שבה אינטרסטים ארוכי טווח גוברים על התחייבויות במקרים ספציפיים). והמשטים בסופו של דבר גוועו.
        בהקשר למיהם "ידידנו": תכל"ס כל אדם סביר שלא מזדהה אוטומטית עם ה"ילידים המדוכאים". כן, זו לא קבוצה שרווחת בקמפוסים אבל היא מהווה רוב בארה"ב וחלק גדול מהאוכלוסייה האירופאית. ברור שגם הקבוצה הזו (למעט האוונגליסטים) צריכים לשמוע על איזושהי תכנית מדינית אמינה בעלת הגיון פנימי כדי שלא יחזיקו את ישראל בתפקיד החשוד התמידי אבל זו לא קבוצה קטנה.

      • ועוד נקודה. אי אפשר להתעלם מהתגובות הצפויות של הציבור שלך עצמך באימוץ אסטרטגיית אנטי-התקוממות או טיפול בטרור. בהקשר שלנו התגובה ה"הכלתית" והמהססת של אהוד ברק ב-2000 ושל אהוד אולמרט ב-2006 העלו לשלטון יריבים בעלי אשראי בינלאומי מוגבל בהרבה וכוונות הרבה פחות מוצקות להגיע להפרדות אזרחית מהשכנים ולהתעמת עם מתנגדי ההסדר מבית. מחליפו של ברק לפחות היה מדינאי נחוש וערמומי שניצל את האשראי המוגבל, טעויות היריב ואירועים בינלאומיים כדי להביא בסופו של דבר להכרעה כלשהי ולשינוי, עד כמה שהיה בעייתי ומקולקל בסיטואציה הכוללת. השני… טוב, כל מילה מיותרת. אם אימוץ "אסטרטגיה חכמה", גם אם היא באמת חכמה, מביא להחלפה במנהיגות פחות חכמה אז יצאנו במקח הפסד- ואנחנו לא ממש חכמים.

        בהקשר הלא- ישראלי הציבור העיקרי איננו המצביעים אלא החיילים בצבא המקצועי. ייתכן שתפיסת חיילי השטח עשויה להיות פשטנית ולא מתאימה ללחימה המתוחכמת נגד ההידרה הססגונית הקיימת ברוב זירות ההתקוממות העולמית- אבל זה החומר שיש. אלא אם ניתן ליצור כוח ייעודי לכיבוש שיש לו תכונות אחרות מאוד (וייתכן שניתן) אז אין מנוס מלהתאים את אסטרטגיית הלחימה ואת עיצוב שדה הקרב גם אליהם. נתת דוגמה באיזשהו פוסט לחייל שהתפוצץ כשניסו לחנך אותו כיצד יש להתנהג מול אוכלוסייה אזרחית המסתירה בקרבה חמושים. במידה מסויימת

        הטענה הנגדית היא שמנהיג צריך להוביל את הציבור (או את הצבא) ולא להיות מובל על ידו. אבל זה יכול להיות נכון רק עד גבול מסויים. הגבול הוא המקום שבו הציבור זורק את המנהיג מהמדרגות או שהצבא פשוט לא מצליח להתאים את עצמו לדרך הפעולה ה"נכונה" והופך לפחות אפקטיבי בביצוע המשימה.

  3. פוסט מעניין,
    אבל עכשיו נזכרו שקלאוזוביץ לא רלבנטי?
    לידל הארט הראה את זה כבר בתחילת המאה הקודמת…
    [והרבה מהרעיונות כאן מזכירים דברים שהוא כתב]

    [נסיון חוזר, נראה שהתגובה הראשונה אבדה – אם יש כפילות ניתן למחוק]

    • אולי תוכל לרענן את זכרוני בתורת לידל-הארט, אבל כשקראתי את ספריו לא התרשמתי שהוא מבקר את קלאוזביץ דווקא בנושא הפולריות או ההכרעה – נקודות הביקורת של סימפסון. הוא מבקר אותו באופן, או בדרך שיש להשיג בה הכרעה. כלומר, גישה עקיפה במקום גישה ישירה. יתר על כן, סימפסון לא שולל את קלאוזביץ לחלוטין, אפילו לא בתנאים של ימינו. הוא פשוט אומר שיש לתקן את עקרונותיו ולהשלים אותם לאור המצב החדש שנוצר, בהתאם לנסיבות, ובעיקר במלחמות א-סימטריות.

      • אני חושש שלידל-הארט קצת נשכח וחבל – היה יכול להועיל לכולם. למעשה מייתר את הספר הנ"ל של סימפסון… גם אם יש לו מן הסתם תובנות מקומיות שהושגו מנסיון בשטח.

        לידל-הארט אומר דבר כזה – יריב אינו נכנע, אלא אם *האמין* שאין לו ברירה אלא להיכנע.

        כלומר – כניעה היא *אמונה*. היא פסיכולוגית. היא לא קשורה לשום דבר 'בשטח' או לכמות או לאיזשהו דבר, חוץ מהאמוציות ('מערכת 1' אצל כהנמן).

        כי אמונה היא ידיעה שאינה מצריכה הוכחה. זו ידיעה ברמה רגשית, עמוקה מכל הגיון לוגי.

        מעדיף את המונח 'אמונה' על 'נאראטיב' הדה-סוסירי / מודרניסטי, כי הוא הרבה יותר ברור ולא רב-משמעי, או קונספיראטיבי כמו רוב המונחים הללו.

        לידל-הארט הוא אכן ה'איינשטיין' ל'ניוטון' של קלאוזביץ. כי תורתו של קלאוזביץ הביאה ללוחמת החפירות הסטאטית של מלחמת העולם הראשונה. לידל-הארט לעומת זאת הביא (לא ישירות – היו עוד השפעות) למערכות התנועה המהירות של מלחה"ע 2.

        לידל-הארט גם תומך באלמנט הבסיסי יותר, שאולי יהיה ההגות הבאה, השלב שמעבר (שאני לוטש אליו עיניים…), שלפיה הכל טמון ב*מידע*. מי שיודע יותר – הוא שינצח.

  4. מאמר מצוין ומאיר עיניים. סימפסון הוא דוגמה לקצין ביקורתי וחושב. נשמע כמו ספר שצריך לקרוא ולצורת חשיבה שצריך לאמץ.

  5. אני קצת חולק על הטענה שהעקרונות הקלאסיים שתוארו כאן התאימו כ"כ למלחמות העבר, לפני המאה ה-21.

    האם בעבר התנהלה מלחמה בין שני צדדים בלבד, שכל אחד אחיד בפני עצמו? לא תמיד, הייתי אומר אפילו שלא לרוב. זה תיאור שמתאים למשל למלחמת פרוסיה-צרפת, אך לא למלחמות רבות שהיו מלחמות קואליציה מורכבות, ואם היו ארוכות מספיק הספיקו חלק מהצדדים לעבור מצד אחד למשנהו – למשל, מלחמת שלושים השנה או מלחמות נפוליאון. מהלכים צבאיים השפיעו על המהלכים המדיניים (התגבשות והתפוררות של בריתות) ולהיפך, כך שמי שראה בכוח הנלחם נגדו יישות אחידה שיש לפעול נגדה משיקולים צבאיים בלבד שגה ושילם מחיר גם בעבר.

    זה נכון הן למלחמות בין קואליציות של מדינות אירופיות, והן למערכות קולוניאליות שניהלו האימפריות האירופיות ברחבי תבל – אולי אפילו אלה שניהלו הבריטים באפגניסטן עצמה בגלגולם כאימפריה. בדר"כ המלחמות הללו לא היו בין כוח אירופי אחד לבין כוח ילידי אחד; בשני הצדדים פעלו מנהיגים אזוריים ושבטיים שהאירופים היו צריכים לתמרן.

    האם בעבר היה קשר חד וברור בין תוצאות בשדה הקרב לתוצאות המדיניות? אם לא מתייחסים רק לתוצאות המיידיות, אז לא בהכרח. אפילו בדוגמה שניתנה, מלחמות נפוליאון נגד פרוסיה, אמנם הניצחונות הצבאיים המזהירים של נפוליאון הביאו כמה פעמים לחתימת חוזי כניעה שהשפילו והחלישו את פרוסיה, אבל שוב ושוב החוזים הללו לא כובדו ופרוסיה הצטרפה לעוד ברית נגד נפוליאון. עד לאותו יום שבו הנחיתו כוחותיו של בליכר את המהלומה הסופית בווטרלו.

    אגב, הטענה הכללית מזכירה את טענתו (מרחיקת הלכת במקצת) של ג'ון קיגן ב"תולדות הלחימה", שלפיה הרעיון של קרב-הכרעה עתיר קורבנות, בניגוד לסכסוך מוגבל ומתמשך, הוא רעיון מערבי שגובש ביוון העתיקה. המלחמה לפי קיגן היא אמנם תופעה אוניברסלית, אבל לאורך רוב ההיסטוריה והפרה-היסטוריה וברוב המקומות היא לבשה צורה של אלימות מוגבלת, יחסית לא קטלנית (כלומר הסיכון לחיי הלוחמים קיים, אך נמוך מזה שבצבא מסתער מימי יוון ואילך), ובדר"כ ללא סוף מוגדר.

    • ברור שהיו לעתים קרובות יותר משני צדדים שהיו מעורבים במלחמות העבר באירופה- אבל בדרך כלל הם לא חלקו בכוח ובסיס תמיכה באותו שטח. כלומר, פרידריך הגול נלחם בו זמנית נגד אוסטריה, צרפת ורוסיה, אבל במקומות בהם התנהלה הלחימה לא היו פרטיזנים אוסטרים רוסים וצרפתים שנלחמו ביניהם.

      במערכות הקולוניאליות אכן היה מצב העניינים דומה יותר להווה- אבל שם, בהעדר העקבות המוסריות המודרניות, יכלו ואף נקטו הקולוניאליסטים בצעדי ענישה קולקטיבית, טבח, לקיחת בני ערובה, מתן שלמונים וכו' שנקטו יריביהם וכך, בעזרת יתרונותיהם במשאבים ובטכנולוגיה הייתה ידם על העליונה.

      זה אולי העניין העיקרי- במלחמת העולם השנייה נקטו הנאצים, לפחות במזרח, טקטיקות דומות במקצת לאלו שנקטה אירופה בקולוניות ולאחר המלחמה הוחלט כי מלחמה בכל מקום, גם באזורים ה"לא מתורבתים" צריכה להתאים למסגרת המלחמה ה"תרבותית" של טרום מלחמות העולם.

      • לגבי מלחמות העבר הקולוניאליות, נכון שבמקרים רבים אז פערים גדולים בכוח בין המעצמה הפולשת לכוחות המקומיים, בגלל פערים טכנולוגיים ולוגיסטיים.עם זאת, בהרבה מקרים יתרון הכוח האירופי בשטח לא היה כ"כ מוחץ, כיוון שהוא היה מצומצם במספרו. לכן היה תלוי בתמיכת גורמים מקומיים לא פחות מאשר צבאות המערב כיום. במצב כזה התנהלות בלתי-מוסרית – כמו מעשי טבח וענישה קולקטיבית – היתה עלולה לא רק מוסרית אלא גם מזיקה, כיוון שהם היו מקוממים את האוכלוסייה.

        דומני שבכיבוש האנגלי של הודו היו כמה מלחמות כאלה, שבהן רוב החיילים בצד הבריטי היו הודים ואחרים. ובאופן כללי הבריטים השליטו את מרותם יותר דרך הסכמים עם שליטים מקומיים, גיוס תמיכה מקומית ואף גיוס חיילים שכירים מקומיים, והרבה פחות באמצעות מעשי טבח ואכזריות. גם באוגנדה הסתמכו הבריטים במידה לא מבוטלת על שליטים מקומיים, הבגנדה (מלכי בוגנדה) שמנקודת מבטם מלכת בריטניה היתה בתחילה בת-ברית שוות מעמד.

        לגבי מלחמות מרובות-צדדים, גם פה אני מסכים שהעסק היה קצת מסודר יותר אצל פרידריך הגדול מאשר אצל בוש או אובמה, אבל הנקודה היא שאסטרטג היה צריך להכניס שיקולים חוץ-צבאיים גם אז, ולא לראות באויביו גוש מונוליטי. השאלה אם אתה נלחם עכשיו נגד אוסטריה או נגד צרפת נניח היא שאלה שאינה רק צבאית, בהתחשב בנזילותן של בריתות, זה שונה מהשאלה נגד איזה גיס אוסטרי להתמקד. כאשר נפוליאון החליט, למשל, להצעיד את צבאו דרך מדינה גרמנית ניטרלית או דרך שטחים ששייכים לפרוסיה (בנקודת זמן שבה עמד איתה בשלום פורמלי) זה היה מהלך נכון צבאית, אבל היה לו מחיר אסטרטגי.

    • דודי, תודה על התגובה הארוכה, המפורטת והמרתקת.

      אני דווקא נוטה להסכים עם סימפסון בעניין הזה, לפחות ככל שדובר במלחמות מערביות שלאורן קבע קלאוזביץ את עקרונותיו. אמנם חלק מהמלחמות הללו היו מלחמות קואליציה, אולם גם כן מדוברת בפולריות כפול שלוש או ארבע. כלומר, אתה ניצב מול כמה צבאות יריבים, אבל בכל נקודת זמן כל אחד מהם הוא אויב, בעל ברית או משקיף. כלומר, עדיין יש פולריות בין "עמית" לבין "טורף". וחשוב מכל: כל אחד מהצדדים הללו מאוחד בתוכו. למשל, בצבא שקרוי הצבא האוסטרי, אין שום הבדל בין דיביזיה 12 לדיביזיה 13. כולן "אויב" באותה מידה. לעומת זאת, יש הבדל עצום בין איכרים מנושלי אדמה שקוראים לעצמם "טליבאן" ונלחמים בממשלה כדי לחזק את כוחם בפוליטיקה הלאומית, לבין מתנדבים ג'יהאדיסטיים מפקיסטן שקוראים לעצמם "טליבאן" ונלחמים מתוך אידיאולוגיה סלפית. האנשים הללו מתפקדים כביכול תחת אותה כותרת, אבל הם אויב במידות שונות ובהקשרים שונים ומסיבות שונות. האוסטרים, הפרוסים והצרפתים, לעומת זאת, נלחמו תחת כותרות שונות – והיית יכול להיות בטוח, בדרך כלל לפחות, שמי שנמצא תחת כותרת מסויימת ישמור על מדיניות אחידה שנקבעת בידי מנהיגי אותה מדינה. זה ממש לא המצב עם הטליבאן או המורדים בעיראק, ולדעתי זו הנקודה שסימפסון מנסה להבהיר.

      • אפשר אולי להסכים שעקרונות קלאוזביץ כפי שתוארו כאן היו נכונים חלקית בלבד גם במלחמות קלאסיות בנוסח אירופי מודרני, אבל הפער גדל בסדרי גודל.

        האם סימפסון התייחס בספרו למלחמות עבר קולוניאליות? אפילו מלחמות באירופה עצמה, כמו כיבוש סקוטלנד בידי האנגלים? הסיטואציות דומות, אפילו לפעמים אלה אותם מקומות (עיראק, אפגניסטן).

      • לא במפורט, ואני חושב שזו נקודת חיסרון בספר. ובכל זאת, התובנה החשובה היא
        שמדינות ליברליות מנהלות כיום כמעט רק מלחמות פסיפיות ורב קוטביות, אבל בכל
        זאת שבויות בעקרונות שזוקקו מקלאוזביץ. בהערת אגב, סימפסון מעריך מאד את
        קלאוזביץ, וחושב שעם השינויים המתאימים, הרבה מעקרונות הבסיס שלו עדיין
        רלוונטיים.

  6. נשמע שיש לי ולמ"פ הביקורתי הרבה תובנות דומות, הן בנוגע לקוטביות והן בכל הקשור לנראטיבים הסותרים, באמת, תמיד הדהים אותי במלחמות הנפולאוניות (למעט זו בספרד, כמובן), המוכנות הזאת של המעצמות להכיר בתבוסה לאחר קרב "מכריע" אחד או חמישה. ולכן אעז לפרוש כאן את הפתרונות האפשריים, ונראה, האם מחשבותיו בפוסט הבא תתבררנה כחופפות לשלי.
    בגדול, קיימים שלושה פתרונות:
    1. טרור נגדי מאסיבי, שסיכויי הצלחתו מובטחים באמצעות עדיפות בעוצמה צבאית. דוגמאות: אותם הבריטים במלאיה, או הרוסים בקווקז במאה ה-19. מצמרר משהו, יעיל, לא ממש סביר באקלים הפוליטי-תקשורתי ששורר במערב המודרני.
    2. פעילות צבאית שיטתית בשטח מטוהר מאוכלוסייה אזרחית, משהו בסגנון הסרי-לנקאי, כפי שהסביר יפה yboxman בתגובה למעלה. אמנם עובד, אבל נראה מאוד בעייתי בכל מקום שהוא לא טיז-אל-נאבי באוקיינוס ההודי שלא מעניין אף-אחד. משמעות הדבר בתנאים שלנו היא סגר תקשורתי מוחלט על עזה, פינוי מסודר של האוכלוסייה לתוך מחנות פליטים בשטחי הכינוס מסביב לרצועה, וזאת אגב טיהור שיטתי של בית אחר בית, עד שלא נותר אף לא חמוש חי בודד. אפשרי בעקרון, כרוך באבידות רציניות לכוחותינו, וגם כאן – מוטל בספק רב באקלים הפוליטי-תקשורתי הנוכחי.
    3. משהו שטרם נוסה באמת: סגר הרמטי של הגבולות (החלק הקשה באמת, אבל הולך ומתאפשר בהדרגה, עם התפתחות טכנולוגית – כטב"מים ככלבי השמירה של המרחבים הפתוחים וכד'…) וגרירה שיטתית של האויב לתקופת האבן: נאמר, אילו הכוחות האמריקאיים היו אוטמים את גבולות עיראק ומפציצים בה לאבק כל פיסת תשתית מודרנית, בלי פגיעה רחבה באוכלוסייה, אבל גם ללא שום התחשבות בסבל האדיר שייגרם בהמשך בגלל חוסר בחשמל, במים זורמים, בנתיבי התחבורה המושמדים וכך הלאה. הדבר נוסה בצורה מוגבלת ביוגוסלביה, והביא לתוצאות נפלאות. מן הסתם, קשה בהרבה לעשות זאת בלחימה נגד מוסלמים, כי לאלה, להבדיל מן הסרבים הנבעכים, יש הרבה סנגורים קולניים בעולם, אבל לך תדע, לך תדע…

    • מבין השלושה, #2 הוא היחיד שיוכל להתקבל בעולם ובקרב דעת הקהל המקומית גם אם בדוחק. העלות במשאבים ובחיי אדם (שלנו) גבוהה יותר מ#1 ו#3 אבל מבחינת חיסול הכוח הלוחם והמנהיגות הפוליטית של האוייב זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי מאשר הטלת טרור או הרס תשתיות.

      • אנחנו לא באמת צריכים או רוצים לעשות מה שעשו בסרי-לנקה – מחיקה מוחלטת של כוחות האויב. אנחנו רק רוצים להראות שאנחנו מוכנים ויכולים כדי שחמאס וחיבאללה ישמרו על הפסקות אש ארוכות.

      • לא אתווכח, אכן ישנם בעולם אנשים, שאלא אם כן תהרוג אותם, הם לא יבינו דבר.
        עם זאת, תחושת המציאות שלי (שלי, כן?) אומרת לי שמבצע בסדר גודל כזה במקום רגיש כל-כך (לא באפריקה, סרי-לנקה, צ'צ'ניה או קולומביה) הוא משהו שאין למדינה מערבית-ליברלית די ביצים לבצעו. לתחושתי.

    • גם ברוסיה (1812) לא הכירו בתבוסה מוחצת. המערכה ברוסיה מדגימה גם את המחיר של אי ההכרה בתבוסה מוחצת: הרס עצום של הארץ. צריך לזכור שהצבאות של אז חיו מהארץ ולכן ככל שהמלחמה התמשכה בארץ, כך היא נהרסה יותר. עדיף לשליט פרוסיה להשלים עם עוד כמה שנות הגמוניה צרפתית ורוסית (וזה לא שצרפת לא הייתה מעצמה חזקה בעבר) מאשר להמשיך את המלחמה.

      מעבר לכך, אפילו כאשר הצבא היה צבא לאומי (המצאה של המהפכה הצרפתית, קצת לפני נפולאון) השליטה עליו נשארה אישית. איום על המלך הוא איום על הממלכה.

    • גם במלחמות הנפוליאוניות ההכרה בתבוסה לא היתה סוף פסוק. המובסים (אוסטרים, פרוסים או רוסים) אמנם חתמו הסכם שלום מבזה יותר או פחות עם צרפת, אבל כעבור יום, שבוע או שנה לכל היותר כבר התחילו לגבש את הברית הבאה נגד צרפת.

    • יגאל, לא נראה לי שיש הבדל אמיתי בין 3 ובין 2, ומהיכרותי עם הרעיונות של אמיל הוא דווקא דוחה שיטות כאלה. הנקודה המרכזית היא לאיזה קהל אסטרטגי אתה מדבר. כדי לנצח, אתה זקוק לתמיכה ולשיתוף פעולה של "קהלים אסטרטגיים" שונים, בין אם מקומיים ובין אם בינלאומיים. רוב הקהלים הללו, אולי רובם המוחלט, לא יראו את 3 כניצחון – בוודאי שלא בהקשר הפלסטיני. וכל הנקודה של סימפסון היא שניצחון הוא לא רק החלטה שלך: אחרים צריכים להחליט שניצחת, כלומר, שמצבך הפוליטי השתפר. אם תשיג הישגים צבאיים בעזה אבל תידרדר לבידוד בינלאומי מוחלט והבריתות שלך יקרסו, הרי פוליטית הפסדת, כי לא דיברת נכונה לקהלים האסטרטגיים שאתה פונה אליהם.

      גם טרור מסיבי, דרך אגב, לא תמיד עובד. אסד ניסה בדיוק את זה בסוריה, בהצלחה חלקית ומוגבלת ביותר, שנראית ככישלון אסטרטגי בסופו של דבר. השאלה היא תמיד מה אתה מנסה להשיג, מול מי, מה הנרטיב האסטרטגי שלך ושל האויב (כלומר – מה ההגדרה של ניצחון שלך ושלו), ותמיכה של אלו קהלים אסטרטגיים אתה מבקש.

      • יש הבדל מהותי בין 2 ו-3: 2 כרוך באבידות בנפש לשני הצדדים, בלוגיסטיקה מורכבת ובזמן פעולה ממושך, בעוד ש-3 הוא קצר ולא מקיז דם רב (לפחות, בשלב הפעולה). הטרור של אסד לא עבד מכיוון שכוחותיו אינם עדיפים בהרבה על כוחות המורדים, ואלה זוכים לתמיכה רבה מבחוץ.
        אני לא המלצתי על אחת הדרכים הללו בהקשר הפלסיטינאי, אלה הן מחשבותיך שלך.
        לא לגמרי ברור, מתוך התיאור שלך (חמאס/חיזבאללה מנצח כל אימת שהוא מצליח לשרוד עד להפסקת האש), כיצד משיגים הודאה שלהם בניצחוננו בכל דרך שהיא שונה מ-2.
        עם זאת, אני מבין שלסימפסון יש דרך רביעית? אני אשמח לקרוא על כך.

    • מלחמות נפוליאון היו שלב המעבר בין מלחמות סימבוליות, כמו בעידן העתיק (דויד וגוליית למשל), שבהן דו-קרב היה מכריע מלחמה – או קרב אחד גדול (אלכסנדר נגד דריווש ה-3, שהכריע את כל ממלכת פרס), למערכה טוטאלית, גיאוגראפית, שמצויירת על מפה.

      מערכה שבה לא היו עוד קרבות בודדים (היו, אבל לא משמעותיים כמו לפני), אלא שימוש בכל השטח הגיאוגרפי, ובהמשך גם בכל האוכלוסיה (מגע מהאויר – הפצצת ערים). כל אחד נלחם בכל אחד, בכל מקום.

      אגב הסימבוליקה קיימת גם במלחמה הטוטאלית, כי ה'מגע' הוא דו-מימדי (או תלת-מימדי בחלקו בגלל אלמנט האויר) והוא עדיין משמש קלט לרגש האמונה, שכמו שציין לידל-הארט, היא שקובעת באמת.

      אולי בעתיד המלחמה תהיה וירטואלית לגמרי, בתוך הסייברספייס. היא לא תשפיע בפועל על חיי החיילים, אלא על חייהם הוירטואליים…

      • דוגמא טובה לסימבוליקה (מונח שלי; הפוסט-מוד' יקראו לזה בשם מופלץ אחר) – מפות הקרבות בספרי היסטוריה צבאית (ותורות צבאיות) סובייטיים.

        שם ניתן לראות חיצים ענקיים, ברוחב מאות קילומטרים, שוטפים כמו גל ענק על פני המפה, מעיפים חיצים כחולים קטנים ונואשים (גרמנים) ומתקדמים כמו גאות שלא ניתן לעצור מערבה, עד ברלין.

        במציאות כמובן אין כאלה חיצים. התקדמות כוחות כפי שנראית ממבט מלמעלה, ממטוס או לוויין, היא בשדרות צרות על כבישים; או ברגל בקבוצות קטנות. אפילו מליוני אנשים לא ימלאו את כל הנתיבים בשטח של אלפי קילומטרים, או יראו מהאויר בכל מקום. הם יראו כעורקים דקיקים באיזורים ספציפיים. גם לא ניתן לראות את קוי האספקה הדקים, שמרגע שמנותקים, היחידה מאבדת את כוחה.

        מפות המצב הגרמניות למשל לעיתים נדירות הראו חיצים – לרוב בועות שזזות לכיוונים שונים וכמו תאים בולענים, מקיפות יחידות אויב (למעשה הדמיון למיקרו-ביולוגיה ניכר, אבל זה עניין למאמר אחר).

        לכן אחד הדברים שחסרים היום בהיסטריה צבאית, הוא צד המולטימדיה – היכולת לראות תנועה ממשית, כמו וידאו (או משחק מחשב של RTS), של הכוחות. זה יתרום מאוד להבנת המצבים וניתוחם (למשל גילוי הנטיה הגרמנית בכל מתקפה, להשאיר אגף ארוך חשוף). השלב הבא באינטרארקטיביות של המידע.

        כך שיש עדיין הרבה סימבוליקה במלחמה המודרנית, שמחזירה אותנו לעניין האמונה כמניע אמיתי לתבוסה.

  7. אני חשבתי שכדאי לחלק את עזה לתאי שטח, כאשר חלקם מוגדרים כשטחים שצה"ל לא יתקוף בהם. בצורה זו אפשר לעודד בריחה מאיזורים מסויימים בלי להוציא את האוכלוסיה מעזה וגם ליצור לחץ באיזורים האחרים. הבעיה היא שהחמאס התחיל ממש למנוע בריחה.

    • אם המטרה היא לחסל את הכוח הלוחם של חמאס זה לא מספיק לחלק לתאי שטח שכן לוחמי החמאס יוכלו לברוח לאזורים ה"בטוחים". אין מנוס מלהכניס למחנות פליטים בישראל ולנפות את פעילי החמאס בכניסה וביציאה.

      עם זאת, ברור שמה שישים לעזה, שם ישראל יכולה לבודד את כלל תא השטח, אינו ישים לדרום לבנון ומה שישים לדרום לבנון לא ישים בהכרח לדרום אפגניסטן. הפואנטה שאני מנסה להעביר היא שצבא שאינו מוכן להפעיל את מסגרת המקלות והגזרים של ארגון טרור מצוי בנחיתו במאבק על נאמנותם של גורמי הכוח המקומיים. במידת הניתן, עדיף לטאטא את השטח, ולחסל את האוייב בתא השטח ההוא, ואז, לאחר שהאוייב טוהר, לאפשר לאוכלוסייה לחזור ולהתעסק במאבק על "מוחות ולבבות" כשהתחרות קוצצה קשות.

      (כן, זה מה שהבריטים עשו בדרום אפריקה, מאלזיה וקניה וזה נגמר באבידות אזרחיות מצמררות ב"מחנות הריכוז" שהקימו. אבל היכולת הלוגיסטית, הרפואה המודרנית והידע התזונתי שלנו גבוהים הרבה יותר כיום- נראה לי שזה בר ביצוע ללא אותו מחיר כבד שהיה דאז.)

      כמובן, זה דורש מודיעין טוב כדי למנוע מלוחמי האוייב להסוות עצמם כאזרחים. יש לנו את זה בשטחים, יש לנו את זה פחות בדרום לבנון אבל כנראה שמספיק. לא בטוח שלארה"ב יש את זה בזירות הלחימה השונות שלהם- הסביבה פשוט יותר משתנה, גדולה ופחות אינטימית.

      • "לא מספיק לחלק לתאי שטח שכן לוחמי החמאס יוכלו לברוח לאזורים ה"בטוחים"."

        חשבתי על זה. נראה לי שהפתרון הטקטי הוא לוחמה פסיכולוגית — כרוזים ורמקולים שישפילו את לוחמי החמאס בצורה שתגרום להם לצאת כדי להילחם בצה"ל.

        אבל זה לא נועד למחיקה טוטאלית של חמאס, אלא רק להקשות עליהם לברוח ולהתחבא בתוך האוכלוסיה.

    • מיכה, האמריקאים ניסו משהו מאד דומה בעיראק בסביבות שנת 2005. זה דווקא נכשל, משום שבפועל דברים לא עבדו כמתוכנן, טיהור של שטח היה למעשה נומינלי כי היה קשה לדעת מי מהם הטרוריסטים, והם הצליחו להגיע בסוף לשטחים המטוהרים ולבלבל את כל המבצע. טקטיקה דומה ("הכפרים האסטרטגיים") נכשלה גם בוייטנאם, כך שמדובר כנראה במתודה בעייתית מאד.

      • שוב, זה תלוי בקונטקסט. ברור שלישראל, שגובלת עם ישויות עוינות וששולטת בשטחה שלה בצורה מלאה שבו האמריקאים אינם יכולים לשלוט בכיבושים שמעבר לים, ושתאי השטח של יריביה מוגבלים יותר, יש דווקא מספר אפשרויות שלא היו לאמריקאים באפגניסטן ועיראק (בזמן שהיא מוגבלת הרבה יותר בפאראמטרים אחרים).

      • אני לא מעוניין לטהר תאי שטח. מה שאני מדבר עליו הוא הרבה יותר צנוע. אני רוצה להקל על הלחימה של כוחות קרקע בתוך עזה על ידי הברחת האוכלוסיה לפרק זמן קצר. כדי לעשות זאת אני צריך שיהיה להם לאן לברוח. בלבנון נבריחה הייתה מדרום לבנון לבירות. מכיוון שלעזה אין עורף, צריך ליצור אתו בצורה מלאכותית.

  8. שוב, זה נכנס למלכודת של דרישת "הסכמה" מהאוייב לתנאים שבהם אתה מגדיר ניצחון. אם מבחינתם אין השפלה ותבוסה במציאת מסתור בקרב אוכלוסייה אזרחית אז הם לא יימנעו מלעשות זאת. למה הם בכל זאת נלחמו באזורים לתוכם צה"ל התקדם בעופרת יצוקה/צוק איתן? כי האמינו שיוכלו לגרום לו לאבידות קשות (ובצוק איתן גם צדקו בזכות המנהרות והגברת יכולת הלחימה שלהם)- זו מהות הניצחון מבחינתם. אבל הארגון לא יתאבד על דחפורי צה"ל- הוא יפסיק עימותים ברגע שליבת הכוח הלוחם שלו תעמוד בפני סיכון.

    גם הרתעה היא סוג של "הסכמה"- האוייב צריך להסכים שהוא מורתע. זה עבד בלבנון שבה יש לחיזבאללה נכסים ואינטסטים נרחבים בכלכלה הלגיטימית, והפורחת, של לבנון ובה הנוצרים, דרוזים, חלק גדול מהסונים, וגם חלק לא מבוטל מהשיעים לא רואים בישראל איום קיומי לקבוצת השיוך שלהם ושאיפותיה. גם לחיזבאללה יש יעדים והצדקה במערכת הפוליטית הפנים והבין-עדתית בלבנון ולפטרונו יש סיבה לשמור אותו ברזרבה לעימות עם ישראל.

    מעט מזה נכון לעזה. יתרה מכך, בהנחה שאנחנו באמת רוצים להגיע להסכם של שני מדינות לשני עמים, או אפילו להסדר לא פורמלי וסמי חד-צדדי, חיסול חמאס והנהגתה חיוניים הן כדי לאפשר לרשות לעשות ויתורים מבלי שתעמוד מול הפיכה והן כדי שהסכמים לא יופרו על ידי שחקן שאינו מעוניין בהסכם ושהרשות חסרת לגיטימציה לדכא.

    אקיצר, עדיף לחסל את האיום הזה תחת להתגלל לעוד ועוד סיבובי לחימה. יש בכך גם יתרון בכך שנפגין נכונות להילחם עד הסוף מול אויבים אחרים, חזקים יותר.

    • אין מצב שבו הפעילות של הצד שלך היא לגמרי בלתי תלויה ובלתי מושפעת מפעולות ורצונות הצד השני.

      בהקשר הטקטי הקטן שהזכרתי, אני יוצא מתוך הנחה שלוחמי חמאס רגישים למושגים של כבוד, השפלה ופגיעה בגבריות שלהם, ושאפשר לנצל זאת כדי לגרום להם לעשות דברים לא חכמים מבחינה טקטית.

      בגדול, אני לא מאמין שחיסול החמאס הוא אופציה או שזה מה שיהפוך את שלטון הראשות ו/או הסכם שלום לאפשריים. אפשר להחליש מאד, אפשר להכניס למצב שבו אולי לא ירצו לפעול. לחסל אי אפשר.

    • במקרה של עימות שמחליטים ללכת בו עד הסוף, הדרך היחידה לנטרל את חמאס היא לפגוע בליבת הנרטיב האסטרטגי שלו: הכבוד וההדר של ההתנגדות. במקרה הזה המשמעות היא לכבוש פיזית את מרכז הרצועה, למצוא את הבונקר של הנהגת חמאס ולהוציא אותם החוצה כבולים ומושפלים עם ידיים למעלה, מול המצלמות של התקשורת העולמית. זה לא פתרון קסם ולא יפתור לנו את כל הבעיות, אבל זה הדבר היחיד שיפגע בחמאס באופן מהותי ולא רק טקטי.

      • זה גם מה שאני חושב.

        כדי להשיג נצחון שנראה ומרגיש כמו ניצחון צריך משהו שמקביל לבריחה של הצבא המצרי ב-67, כלומר שבירה של ההתנגדות בצורה שאתה מתאר — הגעה לבונקרים הפנימיים. כדי לעשות זאת — מתוך הנחה שלא נפציץ את עזה על תושביה מהאוויר בפצצות חודרות בונקרים — צריך להיכנס קרקעית. כדי לעשות זאת צריך להתמודד עם לוחמת גרילה אורבנית + מנהרות + אזרחים בשטח. הברחת האזרחים לזמן קצר רצויה על מנת להקל על סוג כזה של לחימה (וגם על הפצצות מהאוויר). החמאס יודע זאת, ולכן הוא מונע מהאזרחים לברוח. אפשר לנסות לפגוע מההנהגה רק באמצעות חיסולים מהאוויר. אבל נראה לי שזה לוקח יותר מדי זמן שבו האוכלוסיה האזרחית בישראל תהיה תחת אש, וממילא נתוצאות מוגבלות בדרך זו.

        האלטרנטיבה השניה היא לא לחתור להכרעה וניצחון שנראה כניצחון אלא לעשות את מה שצה"ל עשה בכל הסיבובים עד עכשיו — כתישה במקום הכרעה. במצב כזה אין תחושת נצחון, והצד השני אפילו טוען שהוא ניצח, אבל לפעמים נוצרת ירידה במוטיבציה להוציא פעולות צבאיות נגדנו מאותו השטח. זה מה שיש מול חיזבאללה, ובמידה פחותה יותר מול החמאס בעזה. השאלה היא האם אפשר להשתמש באסטרטגיה הזו בצורה יותר חכמה ואפקטיבית מאשר עכשיו?

      • הכל תלוי, כמו בכל לוחמת גרילה, באוכלוסיה האזרחית.
        אם היא תפנה (או תופנה, על ידינו) נגד החמאס, הוא יפול סופית.

        לכן הדרך להפילו היא ע"י הסטתה כנגדו. למשל ע"י יצירת אלטרנאטיבה.

        דוגמא אפשרית – כיבוש חלק מהרצועה והקמת שילטון חלופי שם, נאור ומיטיב. שאר האוכלוסיה תראה אז שיש דרך אחרת להתקיים, ותחשוב אם החמאס אכן טוב לה.

        לעיתים המנטאליות המקומית קצת דופקת את זה, כי היא מסרבת להתמרד נגד עריצים ובזה לדמוקרטיה; היא מזוכיסטית (כמו השיעים שמלקים את עצמם בשוטים ביום החג שלהם). עניין מוכר מהאיזור.

        במקרה כזה יש 2 דרכים – 1. חינוך שיעלים את הרוח הזו; 2. טראומה כה חריפה, עד שהשינוי יגיע מתוכם.
        השיטה הראשונה תיקח 20 שנה, כדי ליצור דור חדש; השניה – תדרוש טבח במספרים גדולים…

        כדאי לחפש על כן עוד דרכים.

  9. "מסקנתו של סימפסון מכל המקרים שהוא מנתח היא כי בתכנון אסטרטגי של מערכה, אסור להניח כי הצד השני חולק את הנרטיב האסטרטגי שלנו. יש להבין את הנרטיב האסטרטגי שלו – ולתכנן את הצעדים שלנו בהתאם". לי זאת נשמעת אמת כמעט בנאלית, ותואמת את העיקרון הבסיסי של קלאוזביץ, לפיה המלחמה היא חלק מהפוליטיקה, כלומר צעד פוליטי תכליתי. אם אכן כך, הדבר המתבקש בכניסה למלחמה הוא לזהות מהי תכלית המלחמה של הצד השני (כלומר, מה היעד שלו), ולפעול בהתאם כדי לשלול ממנו את ההישג שהוא מבקש. במובן מסויים, החמאס והחיזבאללה עושים את זה יופי: הם מבינים שמטרת ישראל (המוצהרת) היא שהם לא ירו על אזרחיה, ולכן הם מקפידים להמשיך לירות על אזרחיה, ובכך שוללים ממנה את ההישג המבוקש. עכשיו הדבר המתבקש הוא שבצד הישראלי יעשו את המהלך הבסיסי הזה: ניתוח מטרות המלחמה של הצד השני, ופעולה באופן שימנע ממנו את השגתן.

    • מנקודת המבט הזו אפשר לטעון שצוק איתן היה הצלחה.

      נחמאס רצה לכפות על ישראל ומצריים שינוי מדיניות כלפיה, וישראל לא הסכימה. בסופו של דבר החמאס נאלץ להפסיק את האש בלי להגיע להשגים האלה.

      • אני נוטה להסכים, אבל רק במבחן של נתניהו, שרצה לשמר את הסטטוס קוו. החמאס השיג למעשה הקלות ניכרות בסגר על עזה (שבינתיים משמשות בעיקר לשיקום ההרס בעזה), בלי שום ויתור של החמאס על מרכיבי שלטון שלו ברצועה (כפי שישראל, מצרים והשותפים שלהם בזירה הרחבה יותר דרשו לפחות באופן פורמלי). במדד של האינטרס הישראלי כמו שאני מבין אותו, היעד הישראלי היה צריך להיות השבה הדרגתית של השליטה ברצועה לזרועות הרש"פ ופירוזה מנשק התקפי כתנאי לשיקום ההרס. החמאס לא הסכים לקבל אותו, וישראל מאפשר את השיקום בלעדיו ובכך מבססת את שלטון החמאס. היציבות היחסית מאז הקיץ האחרון מעידה כנראה שהתוצאה הזו נוחה גם להנהגת החמאס וגם לממשלת נתניהו.

    • אבשלום, לא מדובר דווקא ב"יעד". אם סימפסון היה מתכוון לזה, הרי שאכן היה מדובר באמת בנאלית. נרטיב אסטרטגי פירושו לאו דווקא מטרת מלחמה, אלא האופן שבו אתה והאויב מגדירים "ניצחון" ו"תבוסה".

      • לא מבין מה הבעיה לתרגם את זה ליעדים. תבין איך האויב שלך מגדיר נצחון, ותמנע את זה.

  10. עם מרבית ארגוני הטרור, חיסולם אינו אופציה. אי אפשר, למשל, "לחסל" את חיזבאללה (או את הטאליבן לצורך העניין) שכן תמיד יהיה לו נתיב נסיגה וחימוש מחדש. החמאס בעזה הוא יוצא דופן. תא השטח קטן, תלוי באספקה חיצונית שלנו למים ומזון ובר בידוד ממקורות אספקה ומילוט חלופיים. המודיעין רב ואיכותי וישראל יכולה לזהות את רובם הגדול של פעילי החמאס אם תעביר את האוכלוסייה במסננת.

    השאלה היא אם הרווח שינבע מהשמדת היכולת הצבאית של החמאס (הוא ימשיך, מן הסתם, להתקיים בצורה וסטיגלית בעזה וגם בגדה) והורדת קרנו כחלופה לשלטון הרשות שווה את המחיר הכרוך בכך.

    לדעתי כן.

    אם הייתה אופציה לפירוז הרצועה ללא העברת האוכלוסייה במסננת והשמדת לוחמי החמאס זה היה, כנראה, עדיף. אבל זה לא קרה, בחלקו בגלל היעדר הביצים של נתניהו אבל בעיקר בגלל אובמה והקהילה הבינלאומית.

    אני לא חושב שזה באמת אינטרסט של נתניהו לשמר את חמאס כאלטרנטיבה לרשות. זה בטח לא אינטרסט של ישראל. אני חושב שראש ממשלתנו הדגול פשוט לא מסוגל לקחת סיכונים גדולים למען מטרות גדולות. לא באיראן, לא ביפרדות מהפלסטינאים, לא מול החרדים וגם לא בעזה.

  11. דרך אגב, אני לא חושב שאפיון המטרות של היריב ומניעתן צריך להיות בתיעדוף גבוה, אלא אם יש סיבה להניח שמניעתן בהווה תגרום לו למשבר פנימי שתפגע ביכולתו לפגוע בך או במוטיבציה שלו להסתכן בעימות. במקרה של חמאס מניעת ההישגים (שלא התבצעה, או לפחות לא במלואה) לא פגעה ביכולת המבצעית או במוטיבציה שלו לטווח הבינוני-ארוך להמשיך בעימות.

    • המוטיבציה של חמאס לתקוף את ישראל היא לא כל כך גבוהה כרגע.

      אפיון מטרות האויב מאד חשובה. השאלה אם מניעתן זו מטרה מספיקה זה שאלה יותר מורכבת.

    • בהקשר הישראלי שבו ניצחונות מוחלטים הם בדרך כלל לא אופציה, יש חשיבות מאד גבוהה להבנה והשפעה על המוטיבציה של האויב.

  12. מרתק. תודה על המאמר

  13. היי דני
    שוב, כפי שכתבתי, תודה על המאמר! ישנה בעיני נקודה נוספת שהיא חשובה בעיני בהקשר הישראלי וביחס למאמר שלדעתי לא זכתה להתייחסות לא במאמר ונדמה לי שלא ראיתי התייחסות בתגובות. הנקודה היא רמתו הירודה של צהל, רבים ממפקדיו הבכירים ( מקצועיות צבאית נמוכה) וחשש קבוע מאבידות שנובע מחוסר מקצוענות וכסתח.
    זו נקודה אולי שנויה במחלוקת אבל אני מציין אותה מהשקפה אישית כמי ששירת כמפקד ביחידה צהלית מובחרת ושנים במילואים כולל הארוע הקרוי מלחמת לבנון השנייה. במשך שנים במילואים ועם החשפות למה שקרוי ״ צהל הגדול״, עבודה מול מפקדי אוגדות סדיר ומילואים ולמידה אישית של הנושא, ישנה בעיה עצומה עם צהל עצמו. ובכל ניתוח של ארועי עזה ולבנון יש לקחת עניין זה בחשבון.
    ואין להבין לא נכון- איני חסיד שוטה של גישת ״תנו לצהל לנצח״. אבל במשך שלושים שנה ישנה ירידה קבועה ברמת צהל. זהו כיום צבא שמן ולא יעיל. כיום צהל להשקפתי מכמה יחידות סדיר טובות ( כמה חטיבות) , כמה יחידות מובחרות טובות מאוד וקטנות מאוד,וחיל אוויר מקצועי ברמה מעולה. כל השאר שזה צהל גדול עליו משלמים כל שנה סכומי עתק אינו אפקטיבי באופן מחריד לדעתי. בפועל על הקרקע ישנה כמות קטנה בלבד של יחידות אמינות ( כמה חטיבות סדירות) שיחד עם צרכי בטש מותחים אותם לקצה. צהל הוא יותר צבא הדרכה לישראל.המםקדים הבכירים ברובם דואגים בעיקר לתפקיד הבא והדבר האחרון שהם רוצים אלו מבחני כוח שיעמידו את כישוריהם ואוגדות צהל במבחן שעליו תהיה ביקורת ציבורית. להערכתי צהל מעדיף הרג אזרחים על פגיעה בחיילים ולכן נמנע פעם אחר פעם ממבחני כוח אפילו מקומיים והצגת פתרונות צבאיים בשטח לדרג המדיני. הכל תוך מסך עשן והילול עצמי קבוע. היות ודרג מדיני לעולם לא יאשר פעולה או יורה על משהו בניגוד לעמדת צהל הרי שתמיד נישאר עם תגובות צהליות מבולבלות ולא מאורגנות, נגררות, ותגובות שבעיקרן הן הפעלת הזרוע הצהלית היחידית שעובדת (חיל האוויר) כמעין ארטילריה מעופפת יקרה להחריד ( אבל היחידה כמעט שצהל יודע שיכול לסמוך עליה). העלאת מטוס לאוויר עולה הון תועפות ( כנגד רקטה…) ובזה נושא משלם מיסים הישראלי שגם נאנק מעול תקציב הבטחון.

    • המסקנה שלך כמעט זהה לזו של הכתבה של רביב דרוקר על המלחמה –
      http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1124963
      http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1126237

      השר לשעבר פרץ אומר שם (והוא היחידי שנשמע נורמלי) שהוא התרשם שהשיקול המרכזי של הצבא היה הימנעות מאבידות.

      מסכים שהצבא מנופח מעבר לכל מידה, ומעבר לדרוש.
      כך למשל ב-06', מלחמת 'גרילה' בשטח מול החיזבאללה, מלווה בפשיטות מהים והאויר על שלל מטרות, היתה עושה הרבה יותר מכל מבצע קרקעי מיותר. לא הצלחתי להבין בשעתו מדוע גוייסו 3 אוגדות, כאשר מהצד השני של הגבול היו אולי 2 חטיבות (= כמה עשרות פלוגות).
      זה היה סד"כ למלחמה בסורים כפי שהיו בלבנון, ולא מול החיזב'… זה היה לצאת למטווח מול הנ"ט שלהם. זה בדיוק מה שהם רצו; זה היה משחק נקי לידיהם.

      למעשה טנקים היו הכלי הפחות בטוח להיות בו, מול החיזב'.

  14. תודה על המאמר. מצפה להמשך.

    התחום של הגות צבאית מודרנית מרתק. יהיה מעניין אם הנושא יהיה יעד למאמרים עתידיים – בעיקר על הדעות העדכניות בו.

    אשמח להמליץ על חומרי קריאה שמצאתי בשנים האחרונות, ובכלל על הפסיכולוגיה של מנהיגות וקבלת החלטות.

  15. מאמר מצוין שחשף בפני ספר מצוין. השכלתי הן מהמאמר והן מן הספר. מומלץ!

  1. פינגבק: דיאלוג אסטרטגי: מדוע הצבא חייב להתערב בפוליטיקה? | הינשוּף

  2. פינגבק: הגמד והטרול: צבא סוריה החופשי וההטרלה הרוסית בסוריה | הינשוּף

  3. פינגבק: הדרך לצנעא: כיצד ניצחו השיעים בתימן | הינשוּף

  4. פינגבק: איך כבשו השיעים בתימן את צנעא כמעט ללא התנגדות? | שיחה מקומית

  5. פינגבק: הפוליטיקה החמושה מאת גל פרל פינקל – על הכוונת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: