בתום העשור הראשון למדינת ישראל היה ניתן להפסיק לשרוד ולהתחיל לחלום. בשלהי שנות החמישים, צצו יזמים פרטיים בתל אביב וחיפה עם תוכניות בנייה, מימון, שיווק ומינוף. בשנת 1965 כשנחנך גורד השחקים הראשון בישראל, לרגע התנתקה תל אביב מהמזרח התיכון. ואז הגיעה גם הסוסיתא – המכונית העברית הראשונה. אופיר זיגלמן, עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד, מביט אחורה אל יזמים נועזים בשנות השישים.

גימנסיה הרצליה פינת אמפייר סטייט

ב-1951 נשלח אליעזר פרי, חבר מועצת העיר תל אביב, לארצות הברית כדי ללמוד על המודל האמריקאי לפתרון סוגיות מטרופוליניות ותחבורתיות. הוא התפעל כיצד בניו יורק ״אם יש צורך להרוס בניינים גדולים אז הורסים אותם… ומשלמים כמובן את שוויים״, כפי שכתב בדו״ח. עוד התפעל מתנופת הבנייה, כבישים עם שמונה נתיבים, ומדרכות להולכי רגל. כשחזר, דיווח על הממצאים.

הדיווחים השתלבו היטב עם האשליות. יוסף קלוזנר, איש רוח, תיאר עוד ב-1932 את תל אביב כ"עיר פלאות שנוצרה בקצב אמריקני, פינה אירופית באסיה". העירייה חיכתה ליזמים. האחים מאיר, שלושה בוגרי גימנסיה הרצליה, זיהו את הפוטנציאל. לאחר ניסיון אקלקטי שכלל ניהול מכון גיהוץ, עיבוד ושיווק אדמות, והקמת מפעל לגפרורים, בשנת 1955 נכנסו לתחום הבנקאות. האחים רכשו את בנק הופנונג בע"מ והפכו אותו ל"בנק לייצוא בע"מ" (לימים ה״בנק הבינלאומי״).

ניו יורק בשנות החמישים

מגרש הגימנסיה הרצליה, מונומנט ציוני ולאומי, זוהה כבעל פוטנציאל עסקי לבניית ״מגדל בעל מימדים אמריקאיים״. המורים בבית הספר התיכון העברי הראשון קיטרו על סדקים בתקרה. העירייה טענה כי המבנה מפריע לסלילת כביש מהיר. קידום בנייה גבוהה מסחרית-ספקולטיבית נומק בנימוקים של טובת הציבור ובנימוקים לאומיים. אשליות נקשרו בטיפוס הבינוי החדש והבלתי מוכר – גורד השחקים. בספטמבר 1960 דיווח אחד העיתונים כי "בניית גורדי שחקים בישראל תוביל לקירוב לבבות" וטען כי הסולידאריות החברתית הקשורה בגורד שחקים היא כמו היתרונות החינוכיים הגלומים במגורים בו.

אדריכל סיני אמריקאי בשם פיי הגיע במיוחד מאמריקה, והציע לעשות את תל אביב ל"ניו יורק של המזרח התיכון". הבנייה לגובה היא הביטוי ל"פרוגרס שהיא תמציתה של תל אביב, עיר שקמה מתוך חולותיה" הסביר. הפסטורליות של עיר הגנים הנמוכה לא הרשימה. עובדי העירייה דמיינו ׳סיטי׳ – כרך גורדי שחקים שיאכלס בתי עסקים. המבנה הגבוה בישראל היה בית אל על, בן 12 קומות. בניין האמפייר סטייט בניו יורק, בן 103 קומות, חגג 30. ראש העיר תמך. הפרויקט יצא לדרך.

הפריעה לתוכניות – גימנסיה הרצליה

חברת ״סולל בונה״, קונצרן של ״הסתדרות העובדים הכללית״, מנתה 30 אלף עובדים שנחשבו לחוד החנית של ההתיישבות העובדת. ב-1957 בעת ביקורו של הלל דן, מנהל ״סולל בונה״, אצל שר האוצר לוי אשכול, חטף הראשון התקף לב, הרביעי במספר. בעת שהחלים בבית החולים בצעד מפתיע הודיעו בכירי מפא״י כי יש לצמצם את השפעתה של ההסתדרות על המשק וכי חברת סולל בונה תפוצל לשלוש חטיבות – בנייה, תעשייה, ועבודות חוץ. במועצה הכלכלית של מפא"י, בה נדונה ההצעה, נטל הלל את רשות הדיבור ודיבר שלוש וחצי שעות. מספר ימים לאחר מכן חש ברע והובהל לבית החולים בילינסון עם התקף לב, חמישי במספר. חברת סולל בונה פוצלה, ובגיל 58 מצא עצמו הילל עם סמכויות מקוצצות. הוא הצטרף לצוות הקמת המגדל.

ביולי 1959 דיווח עיתון הארץ כי "עוד השנה לכל המאוחר יוחל בבניית בניין המשרדים הגדול בארץ… היזמים הם בעלי הון מקומיים לצד משקיעים משווייץ, ארצות הברית ואיטליה, הבנק לייצוא בראשות האחים מאיר, ושותף שלישי, הלל דן, לשעבר מנהל סולל בונה".

תגובת הציבור הייתה מעורבת. בשנת 1959 קרא חבר הכנסת עזרא אכילוב קריאות אזהרה נגד הריסתם של ״אתרים היסטוריים של התחדשות הציונות״. תושבי העיר מחו על הפיכת העיר ל״מסחרית״, מועצת העיר לא התרשמה, היזמים הסבירו כי הפרויקט הכרחי, ובתחילת 1962 הוחל בחפירת היסודות. בקומת המרתף של הבניין הונחו תשתיות לתחנת רכבת תחתית, בדומה לניו יורק.

פתיחת ה-כלבו בספטמבר 1965 צויינה באירוע חגיגי. העיתונים הודיעו כי "חידושי תבל מגיעים לישראל" וכי מדובר בשלב חדש במערך המסחר המקומי. עיתון אחר הכריז כי הכלבו הוא "כמו מרקס אנד ספנסר, ויתרון נוסף: מדברים עברית!". הכתבות השונות תיארו את חידושי האופנה הישראלית החדשה, אופנה אורבנית המיועדת לאנשי עסקים. אריחי פסיפס בגוון בז' ושורת חלונות אנכית תרמו למראה המודרניסטי.

זקני הישוב צקצקו. הכולבו, כמו הבניין, סימנו את התחלת ה"אמריקניזציה של ישראל", אמרו לכל מי ששאל. באוגוסט 1960 כתב אורי אבנרי בכתב העת ״העולם הזה״ כי "טוב שדור זה קטל את הערכים הישנים ואת המושגים הישנים, כי בלי הריסת הישן אין מקום לחדש… דור זה בוחר לו שפה משלו, שפת האספרסו והצ'ה צ'ה צ'ה. האספרסו אינו נופל מהגזוז, והצ'ה צ'ה צ'ה אינו נופל מהקרקוביאק״.

בשנת 1965 יצא לרדיו השיר ״ממגדל שלום״ של זמרת הפופ המתקתק עליזה גבאי. העיבוד היה חדשני והשיר הפך להיט. לאור הצלחת התקליט ״במקצבים חדשים״ במצעד הפזמונים בישראל, נפתחה בפני גבאי הדלת לקריירה בחו״ל. היא נסעה לגרמניה ולניו יורק, הפכה לכוכבת, ולא חזרה.

קומת התצפית במגדל נפתחה במרץ 1967. הדבר היחיד שהעיב על הנוף היה המיתון הכלכלי של מחצית שנות השישים שעיכב את השלמת הבנייה. חלקים במגדל נשארו בלתי מאוכלסים. משרד הפנים הפגין דוגמא אישית והעביר את משרדיו למגדל בתקווה שיבואו עוד אחריו. הם לא מיהרו לבוא.

מכוניות פיברגלאס

באותם שנים ממש עסק המהנדס לדיסלב שנלר בחלום מסוג אחר. בסדנא החיפאית "מכוניות ומוסכים בע"מ" שנלר בילה את ימיו בהרכבה וייצור תלת אופן זול לחלוקת חלב, בתיעוב מפא"י וההסתדרות, ובנסיעות לנהריה לראות הופעות סטנד-אפ של הבדרן הפופולרי פרדי דורה. מס הקנייה על מכוניות עמד על 400 אחוז, כחלק מה״צנע״. מכוניות היו רק לרופאים ולאנשים אמידים. בסדנא עבדו 17 פועלים.

יצחק שובינסקי, רואה חשבון, נכנס ב-1957 לסדנא החיפאית כשבאמתחתו ניסיון בספנות וייבוא לקרדות, ביצים וטבק מטורקיה. הוא הציע לשנלר שותפות עסקית, במסגרתה שובינסקי יתרום הון ראשוני וערמומיות ושנלר יתרום ידע ומומחיות. לפי התוכנית, השניים יפעלו לייצר "מכונית לכל פועל", רכב פשוט מתוצרת מקומית שאפשר לקנות בסכום הגיוני. הסדנא החיפאית הפכה ל״אוטוקרס״.

האתגר הראשון היה המיתוג. ב-1959 פירסמה אוטוקרס תחרות לבחירת שם למכונית העברית הראשונה. את השם למכונית הגה יוסף שוב, סטודנט בפקולטה לחקלאות ברחובות, בעודו בשירותים. בשאר הזמן התפרנס מזמירה של גפנים באזור השפלה. ״סוסיתא״ היתה עיר עתיקה ממזרח לכנרת שהכיר מטיוליו. מטקס הגרלת השם המנצח שהתקיים במפרץ חיפה נעדר עקב בחינות סוף שנת הלימודים. את הפרס על סך 500 לירות קיבל לאחר חודש.

בוחרים שם למכונית העברית הראשונה – מודעה בעיתון הארץ בשנת 1959

המכונית הורכבה מחתיכות פיברגלאס המחוברות בקרשי עץ. מאחר והייתה זולה ממכוניות מיובאות, הוזמנו ממנה יחידות רבות בארץ. בתערוכה בניו יורק המכונית התקבלה בתשואות נלהבות, בעיקר בשל המחיר. 600 הזמנות בוצעו מאמריקה לישראל. ועדת הרכב הממשלתית תמכה באופן נלהב.

המיזם השאפתני התרחב, ודגם נוסף היה ״סברה ספורט״. המכונית השתתפה במרוצים בינלאומיים וב-1962 זכתה בפרס הראשון בתחרות בפנסילבניה בארה״ב. באותה שנה, ה״סברה ספורט״ נבחרה להיות מוזנקת ראשונה במרוץ הראלי אקרופוליס יוון היוקרתי. לאחר אלפיים שנות גלות, נשלח בגאווה צוות הראלי הישראלי הראשון. נהגים מיומנים מבריטניה ואירופה הגיעו ליוון עם צוותי טכנאות וחילוץ. שני עובדי צה״ל, קורט גומפרט, בן 66, ועמוס ז'ורבסקי, בן 26, הגיעו לנמל פיראוס עם מפתח שבדי. המכונית הישראלית הפתיעה לטובה במרבית המסלול, עד שנתקעה ליד סלוניקי. הצוות חזר לארץ ומאז הסתפק במרוצים מקומיים.

סברה ספורט

בשנת 1968 העסיקה חברת אוטוקרס וחברות הבת של אוטוקרס 1600 פועלים. רבע מהמכוניות על כבישי הארץ יוצרו בחברה. שובינסקי ניהל את ההתרחבות אך הואשם כי ניהול אימפריית רכב אינו דומה לייבוא לקרדות ויש לייעל את הייצור והשיווק. בשלהי שנות השישים, האיסור על רכישת מכוניות חדשות מחו"ל הוסר, לפחות בחלקו. ישראלים רבים רכשו מכונית מיובאת. ב־1961 חל זינוק של מעל 200 אחוז ביבוא מכוניות זרות. אוטוקרס פשטה את הרגל ב-1971. שובינסקי נעצר ונחשד ב-14 סעיפי שוחד, אבל הולבן מכולם. ב-1974 הוקמה החברה ״רום כרמל״ שהמשיכה בייצור דגמי אוטוקרס. המיזם לא האריך ימים. באוגוסט 1978 יוצרה הסוסיתא האחרונה. ביולי 1981 שובינסקי נהרג בתאונת דרכים, כשהוא נוהג במכונית מפיברגלס.

מכוניות הסוסיתא המשיכו להסתובב בארץ, עת נרכשו על ידי אספנים. מגדל שלום החזיק בתואר המגדל הגבוה במזרח התיכון כ-14 שנה, ובתואר גורד השחקים הגבוה בישראל כ-34 שנה. עם השקתו של מגדל עזריאלי העגול, בן 49 קומות, בשנת 1999 נסגר המצפה במגדל שלום. מוזיאון השעווה הישראלי במגדל, שהציג פסלי שעווה בגודל מלא של אדולף אייכמן, צביקה פיק, וטרזן, נסגר בשנת 1995 עקב בעיות כלכליות. בשנת 2003 הוסבו הכלבו, המצפה, ומוזיאון השעווה הישראלי הראשון בקומות העליונות של המגדל לדירות יוקרה.

בתום העשור הראשון למדינת ישראל אפשר היה להתחיל לחלום על תעשיית רכב ישראלית, ניצחונות בראלי וגורדי שחקים, כמו במנהטן. במלאת 50 שנה לפתיחת מגדל שלום, החלומות הם פריטי מוזיאון בהיכל הזיכרון והוכחה שיזמים היו פה מאז ומתמיד.