פניית פרסה: כיצד עקף השמאל הקיצוני את הימין בסיבוב

משהו מוזר עובר על השמאל הרדיקלי בארצות הברית, ובמיוחד באקדמיה. האקטיביסטים שמריצים מחאות המוניות בשם ה"צדק הגזעי", חוזרים בדלת האחורית לעמדות ימניות קיצוניות שפעילי זכויות האזרח נאבקו כנגדן במשך עשורים, לרבות הפרדה כפויה בין הגזעים. ינשופי מגדל-השן על עלבונות, ניכוס תרבותי, סושי ופניית פרסה דרמטית.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

u-turn
לפני כחודש וחצי
 הסתובבה לה אקטיביסטית אפרו-אמריקנית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, והתבוננה בזעם באחד מקירות הבניין. מישהו ביצע פרובוקציה קלה, והדביק סרטים זעירים וקלים להסרה על תמונותיהם של הפרופסורים השחורים בפקולטה, התלויות לצד אלו של עמיתיהם הלבנים. הימים, רק לעדכן את הקורא, הם ימי מחאות והפגנות סטודנטים בקמפוסים אמריקניים רבים. המפגינים דורשים בדרך כלל לטפל בענייני גזע וזהות, החל בשינוי בניינים הקרויים על שם דמויות "בעייתיות" מהעבר, עבור בפיטורי מרצים שכופרים בפוסט-קולוניאליזם, וכלה בניסיון להכתיב לאוניברסיטאות כל מיני "תכניות אסטרטגיות" לגיוון, העצמה וחינוך בענייני מגדר וגזע.

בחודשים האחרונים נשפך הרבה מאד דיו על גל המחאות הזה. יש המצדדים בו, ואילו רבים אחרים מזהים בו קווים של עריצות וסכנה חמורה לחופש הביטוי האקדמי. אולם, למקרא המאמר של אותה אקטיביסטית, עלתה לפני השטח זוית חדשה ומעניינת: "בפעם הראשונה שהלכתי במסדרונות הללו כסטודנטית למשפטים" היא כתבה, "הבחנתי בכאב בגברים הלבנים שתופסים את רוב המקום על הקיר, אך גם הייתי גאה לראות תמונות של פרופסורים שחורים תלויים לידם". או במילים אחרות: קריטריון הגזע חוזר, ובגדול.

האקטיביסטים האפרו-אמריקנים, ששייכים רובם ככולם לשמאל הרדיקלי הסטודנטיאלי ולארגוני זכויות למיניהם, ביצעו פניית פרסה, והם מאמצים כיום עמדות שהתנועה לזכויות השחורים נאבקה כנגדן בשצף קצף בעבר.

לא ברור מי ביצע, ומדוע: הסרטים השחורים על תמונות הפרופסורים, בית הספר למשפטים בהרווארד

לא ברור מי ביצע, ומדוע: הסרטים השחורים על תמונות הפרופסורים, בית הספר למשפטים בהרווארד

כאשר אותה אקטיביסטית מתבוננת בתמונות הפרופסורים שעל הקיר, ניבטים מול עיניה אחדים מגדולי המשפטנים של ארצות הברית – שחורים, לבנים, אסייאתים ואחרים. לכל אחד מהם הייתה קריירה מרתקת ועשירה. לכל אחד מהם השקפות ודעות בוויכוחים הסוערים שעל הפרק, אשר אמורות לרתק סטודנטית למשפטים בהארוורד. ובכל זאת, האקטיביסטית שלנו כלל לא מביעה עניין בכל אלו. דבר אחד בלבד מעניין אותה: האם צבע העור של הפרופסור הוא כהה, או שמא בהיר. מרצים שחורים משמחים אותה, ואילו מרצים לבנים מדכאים אותה וגורמים לה לכאב. התוכן, הברק המחשבתי, האינטיליגנציה – אינם פקטור חשוב עבורה.

נקודת המבט הזאת אינה רק צרה כעולמה של נמלה, אלא גם טומנת בחובה הנחות יסוד גזעניות שפעילי זכויות האזרח תמיד נאבקו כנגדן. שהרי, על-ידי הדגשת צבע העור לבדו והתעלמות מכל יתר הרבדים בקריירה של הפרופסורים, האקטיביסטית אומרת למעשה שערכו של אדם מסתכם אך ורק בזהותו הגזעית. ויותר מכך – שיש למיין אנשים כ"בעלי ברית" או "אויבים" בהתאם לצבע העור. זוהי, פחות או יותר, הנחת היסוד שעמדה מאחורי הגזענות הדרומית הידועה לשמצה. סביר להניח שהדרומיים לא היו יכולים לבטא אותה טוב יותר.

מרחבים בטוחים ונפרדים לשחורים

ואל תטעו לחשוב שהאקטיביסטית שלנו היא היחידה, או אף הקיצונית שבחבורה. פרופסור האונני קיי טראסק מאוניברסיטת הונלולו למשל, ביטאה גם היא את ההשקפה המקובלת בחוגים הרלוונטיים. לפי טראסק, שנאה של שחורים כלפי לבנים אינה גזענית, בהגדרה, משום שרק "בעלי הפריבילגיות" (קרי, לבנים) יכולים להיות גזענים. איבה בכיוון ההפוך לעומת זאת, אינה אלא זעם מהפכני לגיטימי של המדוכא כלפי המדכא. טראסק ודומיה מטיפים אפוא בגלוי לשנאה גזעית, רק הפעם מהצד ההפוך.

וכך, במהלך מדהים של חזרה לאחור, האקטיביסטים החדשים חותרים תחת הישגי העבר החשובים ביותר של התנועה לזכויות האזרח. מרטין לותר קינג דרש לשלב את השחורים במיינסטרים האמריקני ולכן נאבק בסגרגציה, ההפרדה הגזעית שדחקה אותם לשולי החברה. האקטיביסטים השחורים של היום אמנם ממשיכים לטעון בשם המורשת הזאת, אך בה בעת גם חותרים תחתיה. בפרינסטון, למשל, הם דורשים להסיר את שמו של הנשיא לשעבר וודרו וילסון מהקמפוס, משום שאפשר הפרדה גזעית במשרדי הממשלה. בו בזמן, ובלי לחשוב על האירוניה שבדבר, הם גם תובעים להקים "מרחב מתוחם ומוגדר לשחורים". או במילים אחרות, להחזיר את ההפרדה הגזעית מהדלת האחורית. בקלרמונט מק'קנה, קולג' בקליפורניה סטודנטים שחורים סילקו באלימות מ"המרחב הבטוח" אישה אסייאתית שהעזה להתלונן על הטרדה מינית מצד שחור, ואפילו העזה לומר שגם שחורים יכולים להיות גזענים לפעמים.

חוזרים לגזענות הישנה: חדר המתנה לשחורים בדרום ארצות הברית, לפני חוקי זכויות האזרח

חוזרים לגזענות הישנה: חדר המתנה לשחורים בדרום ארצות הברית, לפני חוקי זכויות האזרח

באוניברסיטת מיזורי, אחד ממרכזי המחאה העיקריים, האקטיביסטים השחורים הרחיקו לכת, וסילקו את בעלי בריתם הלבנים מאתר המחאה כדי ליצור "מרחב בטוח שחור לריפוי", בו יוכלו לפגוש רק שחורים ולהתאושש מהשפעת העלבונות הגזעניים שמקיפים אותם מכל עבר. שטח ציבורי אחר באותה אוניברסיטה, שהוכרז אף הוא "מרחב בטוח", אמנם נפתח לאקטיביסטים לבנים מסויימים, אך נסגר לכל הלבנים שלא תומכים במחאה ולצלמי עיתונות. כשצלם אסייאתי ניסה לחדור אותו בכל זאת, הוא ספג צעקות ודחיפות והואשם בכך שהוא "לא מכבד מרחבים שחורים". נותר רק לתהות, האם מחר ידרשו "לוחמי הצדק הגזעי" להקים גם כיתות נפרדות וברזיות נפרדות לשחורים, ובכך ישחזרו לחלוטין את מציאות האפליה של הדרום האמריקני הישן.

המאבק החדש ב"ניכוס התרבותי"

אך ההפרדה הגזעית, והגזענות בכלל, אינם הרעיונות היחידים שהאקטיביסטים חוזרים אליהם בפניית פרסה, לאחר שקודמיהם נאבקו כנגדם במשך דורות. מסורתית, השמאל האקדמי חשד תמיד ב"מהותנות" התרבותית. זו הגורסת שתרבות או אומה מכילות מעין מהות נצחית וקבועה, למשל "נשמת האומה", "הג'ניוס היהודי" או "הנפש היפנית", שנוצקה מימים ימימה ומלווה את האומה לעד במסעה לאורך ההיסטוריה. כנגד זאת, טענו חוקרים שתרבויות הן אוסף של רעיונות ומנהגים המשתנים תדיר, והמגדירים עצמם באופן מתמיד באמצעות אינטראקציה עם תרבויות אחרות.

והנה, פוליטיקת הזהויות הקיצונית ביצעה כעת פניית פרסה, וחזרה בדיוק למהותנות שנאבקה נגדה בעבר. עד שאפילו הרומנטיקנים מהמאה התשע עשרה היו מרימים גבה על התובנות החדשות. הביטו למשל בגלי הזעם הקדוש שעולים כנגד האנטיכרייסט החדש: "ניכוס תרבותי". עוד בשנת אלפיים, מחו סטודנטים וייטנמאים בסיאטל על להקה קנדית שקראה לעצמה וייטקונג, משום שמדובר ב"גניבה תרבותית והיסטורית". סטודנטים ממיעוטים אתניים בארצות-הברית נעלבים מתחפושות 'ליל כל הקדושים' שלקוחות מהתרבויות שלהם. כמו למשל טורבנים, כאפיות או נוצות אינדיאניות; באוניברסיטת אוטאווה בוטלה כיתת יוגה – במקור תורה רוחנית הודית וכיום ספורט מערבי פופולרי – מפני שמדובר ב"ניכוס וגניבה מתרבות שעברה קולוניאליזם וג'נוסייד תרבותי בידי המערב".

ניכוס תרבותי? מתרגלת יוגה

ניכוס תרבותי או ספורט תמים? מתרגלת יוגה

וסטודנטים רדיקליים באוברלין קולג' מוציאים את קצפם על הקפיטריה המקומית, שמעזה להגיש מנות סיניות לא מקוריות ואפילו, רחמנא לצלן, סושי, באופן שמהווה "גניבה תרבותית" ממזרח אסיה. טומויו ג'ושי, סטודנטית יפנית, אפילו טענהשהעובדה שהדג לא טרי, האורז לא מבושל מספיק והטבח לא התאמן מספיק שנים – מוכיחה שהקפטריה מנכסת את התרבות היפנית באופן לא הוגן. מחאה דומה, ומגוחכת לא פחות, פרצה כנגד "יום הקימונו" של מוזיאון האומנות בבוסטון.

1450816344853

ויש גם נפגעי טראומה שמצבם קשה יותר.

דייפ נגויין, סטודנטית חדשה מוייטנאם, קפצה מאושר כאשר ראתה מנות וייטנאמיות בתפריט של קפטריית סטינבסון באוריינטציה השנה. אחוזה בתשוקה עזה לאוכל ניחומים וייטנאמי, רצה נגויין לתחנת המזון בתקווה גדולה, אולם התאכזבה עמוקות. סנדוויץ הבאן-מי הוייטנאמי המסורתי שקפטריית סטינבסון הבטיחה לא היה אלא חיקוי זול של המנה המזרח-אסייאתית. במקום באגט פריך עם בשר חזיר צלוי, פאטה, ירקות מוחמצים ועשבים טריים, נעשה שימוש בג'בטה, חזיר משוך וסלט כרוב. "זה היה מגוחך" אמרה נגויין, "איך הם יכולים סתם כך לקחת משהו שונה לחלוטין ולתייג אותו כאוכל מסורתי של ארץ אחרת?".

הטקסט הזה הוא אמיתי לחלוטין. אך נגויין שנעלבה עד עמקי נשמתה מהשוד התרבותי שכחה שבאגט, גם אם יש בתוכו בשר ועשבים טריים, אינו בדיוק מאכל וייטנאמי מסורתי, אלא "ניכוס תרבותי" בפני עצמו שנטלה וייטנאם מהקולוניאליזם הצרפתי.

מי מנכס ממי? סנדוויץ' באן-מי וייטנאמי בבגט צרפתי

מי מנכס ממי? סנדוויץ' באן-מי וייטנאמי בבגט צרפתי

וכך, כמו גלגל היסטורי, הפכה שוב התרבות למעין "מהות" קבועה, מתחם פרטי השייך אך ורק לקבוצת אנשים ספציפית, שאסור לה לבוא במגע עם תרבויות אחרות ולהיות מושפעת מהן.

בדיוק כמו ה"מרחבים הבטוחים" שמשחזרים את ההפרדה הגזעית, גם ההיסטריה סביב ה"ניכוס התרבותי" מדירה בפועל קבוצות מיעוט מהכלל, סוגרת אותן בגטו תרבותי משלהן ודוחקת אותן לשוליים. בחברה המודרנית, הזדמנויות חברתיות וכלכליות מחייבות אינטראקציה מתמדת, ואג'נדת ה"ניכוס התרבותי" עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה. כך, המחלקות ללימודים אתניים ואפרו-אמריקניים באוניברסיטאות, שהוקמו במטרה להוסיף את ההיסטוריה והתרבות של האפרו-אמריקנים לקנון האינטלקטואלי של ארצות-הברית, הפכו לגטאות מסוגרים של אינטלקטואלים זועמים, שחורים ברובם, שמדברים בעיקר לעצמם.

זהו תהליך הרסני שמזין את עצמו. בהתנהגות הבדלנית שלהם, אינטלקטואלים ואקטיביסטים שחורים (ואחרים) משליכים את עצמם לשוליים. כתוצאה ממעמדם השולי הם זועקים על אפליה, ודורשים עוד ועוד יחס מיוחד – אפליה מתקנת ומרחבים בטוחים – צעדים שמשליכים אותם הלאה לשולי הדרך, וחוזר חלילה.

כך, בשקט, ביצע אגף "פוליטיקת הזהויות" של השמאל הרדיקלי את פניית הפרסה המושלמת. הוא זחל דרך תעלות המבצר שהובקע, והתיישב על רצפת המרתף הישן של יריביו לשעבר. מעניין מתי הוא יבחין בכך.

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-דצמבר 29, 2015, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 42 תגובות.

  1. לא אגיד שהזעם על הכריך הוויטנאמי הוא נכון, אבל הוא לא בלתי עקבי כפי שאתה מציג אותו. אין בדברים משום אמירה שאסור לאמריקאים להכין את הכריך, או אפילו לשנות אותו או לשלב אותו במנות אחרות (כפי שעשו הוייטנאמים בבאגט), אלא דרישה לסימון נכון. יש פוטנציאל הונאה בשימוש בשם של מנה אחת לתיאור מנה אחרת, אם כי אינני יודע מה בדיוק קרה פה (אם המרכיבים מופיעים בבירור במקומות שמופיע שם המנה אני לא רואה כל בעיה). אפשר גם להתווכח על מידת הדיוק הדרושה בסימון (שהרי אין שני דברים זהים), אבל זה ויכוח לגיטימי, והבעיה המהותית היחידה בתלונה שאני רואה היא שהיא מנוסחת כבעיה עם אוכל מסורתי של ארץ אחרת בלבד.

    אם הם היו מכינים קציצת כבש וקוראים לה המבורגר הם היו מסתבכים עם הממשל הפדרלי.

    • העיניין הוא שדיון על סימון יכול להיות וויכוח סמנטי או אולי גסטרונומי או אולי אפילו צרכני (לתת שירות נכון ולא להטעות) – אבל כאן מדובר על וויכוח *תרבותי* ועל *פגיעה* ועל *זכויות*. כלומר גם אם יש יסוד כלשהו לתלונה, מדובר בשני מגרשים שונים לגמרי של משחק.

      יעצבן אותי אם מסעדה תמכור שקשוקה בלי ביצים, אבל בגלל שזה מה שאני מצפה משקשוקה ולא בגלל שהמסעדה לקחה איזשהו נכס ישראלי ושיבשה אותו. אני אפגע בצרכן, אבל לא אפגע כישראלי שאנסו את התרבות שלו (שהיא בתורה לקחה את השקשוקה ממקומות אחרים).

  2. הגיחוך הוא בהנחה שתרבות היא מין מהות קבועה, שיש בה סטנדרטים קשיחים. אין באמת "אוכל אותנטי". הרי לכריך הנ"ל יש אלפי גירסאות שונות, הן במקומות שונים בוייטנאם, והן בקרב מהגרים וייטנאמים. העמדה שלתרבות יש מעין "נשמה", או שהיא סימן רשום של קבוצת אנשים מסויימת, היא בדיוק הנחת היסוד של הלאומנות התרבותית הרומנטית שהשמאל האקדמי תמיד יצא כנגדה.

    • זו בהחלט תפיסה שגם אני, כאיש שמאל, אצא נגדה. אין גם ספק שבתלונה, כפי שהיא מובאת בקטע מהאוברלין רוויו, זו בדיוק העמדה שבאה לידי ביטוי, אבל זה לא עולה מהסיפור של הכריך לבדו. כלומר, הדוגמה שלך, ללא הקשר, לא משכנעת (היה עדיף להסתפק בסושי).

  3. יש לי השערה לגביי המקור של האקטיביזם המשונה הזה.
    לכל דור יש את המחאה שלו על עוולות כלשהן בעולם שהוא מעוניין לתקן, לדור Y לא באמת איכפת מה קורה מחוץ לגבולות מדינתם (ברוב המקרים עירם) ועל כן לא נשארו עוולות משמעותיות הדורשות תיקון. למרות זאת לזעם הנעורים יש קצב משלו ויש לתת לו פורקן, על כן הם מחפשים בכח משהו למחות עליו. זה נותן להם תחושת סיפוק: "making a difference".
    מתוך הכרותי עם חבר'ה אמריקנים לא הייתי מופתע אם מדובר בילדים מפונקים מבית טוב שראו יותר מידיי טלויזיה.
    השאלה היא האם בתרבות הפוליטיקלי קורקט אותו אורגניזם ימשיך לשרוד ולהתפתח במערכת האקולוגית או שיושלך הצידה כפיסת פסולת?

    • השערה מעניינת. בלי ספק, האקטיביזם הזה הוא תוצר של תרבות המרוכזת בעצמי, בכבודו, ברגשותיו העדינים ובנפשו המפותלת. עד כמה הוא ישרוד במבחן ההיסטוריה, את זה קשה לדעת.

  4. אני יכול להבין את השמחה והאהדה המוגברת של אותה סטודנטית אפרו-אמריקאית למרצים שחורים, ואת התקווה שלה לראות כמה שיותר מהם ביחס ללבנים (וכפועל יוצא את אי האהדה שלה/ עצבות), מתוך הזדהות עם המוצא האתני שלהם. כיהודי אני מרגיש אהדה ליהודים שהצליחו ביחס ללא יהודים וכמזרחי, למזרחים ביחס לאשכנזים. אין כאן עניין של שנאה ו הסבר הגיוני, אלא תוצר של רגש. אני מניח שעבור קבוצות בעלות רקע "חלש" יותר, הרגש הזה מועצם משום שאדם מהקבוצה האתנית שלהם שהצליח הוא לא עניין של מה בכך.

    בכל הנוגע לשיח הזכויות שכולל בתוכו "מרחב בטוח" ו"גניבה תרבותית". מדובר באמת בשיגעון של תקינות פוליטית שאכן הורס כל חלקה טובה ומביא לתוצאה ההפוכה. כל יהודי היה שמח לשמוע שבארה"ב לא יהודים מצליחים מעסק של מכירת גפילטעפיש או מרק עוף עם קניידלעך.

    • גם אני יכול להבין את האהדה של מישל הול, אותה סטודנטית אפרו-אמריקאית, לחברי הקבוצה שלה שעולים לגדולה. בוודאי משום שהם גם עשויים לשמש, בצדק רב, כמודל לחיקוי עבורה. הבעיה שלי זה עם האקסלוסיביות. רק זה חשוב? היא סטודנטית למשפטים. היא לא אמורה להתעניין גם, או אולי בעיקר, בעמדות המשפטיות והחוקתיות של אותם פרופסורים? התופעה הפסולה בעיני היא הנטייה לראות תופעות רק או בעיקר דרך הפריזמה הגזעית, תוך כדי התעלמות מפריזמות אחרות.

  5. חיחי קוראים לה דיפ
    אני עושה לה ולכל המקסיקנים ניכוס תרבותי שפל ואוכל אותה עם נאצ'וס

    • נו, בדיוק. הגישה הזאת בדיוק היא שהולידה את אותה תנועה לצדק גזעי ומגדרי. אפשר להעלות ספק בתבונתם המעשית של אנשי התנועה, שבחרו להשתלח דווקא באוניברסיטאות, המהוות סוג של מעוזי ליברליות והתחשבות בזולת ביחס לחברה הסובבת אותן. מצד שני, התנועה ממש אינה מוגבלת לאוניברסיטאות (ראו, למשל, את הקמפיין Black Lives Matter).
      כל חברה, כדי להתקיים, נדרשת לגבש לעצמה איזשהו איזון בין אינדיווידואליזם להתחשבות בזולת ולוויתורים לטובת הזולת. מהיכרותי, המצומצמת אומנם, עם התרבות האמריקאית, נראה שהיא דוגלת באינדיווידואליזם מובהק, והנושא של התחשבות בזולת נדחק בה לקרן זווית. (כן, זו הכללה. כן, יש יוצאים מן הכלל. לא, אי-אפשר לנסח את זה באופן מכליל פחות בתגובה בבלוג.) אז להאשים דווקא את דורשי הצדק הגזעי/מגדרי באינדיווידואליזם?
      בסך הכל, המקרים המתוארים בפוסט של דני הם די אזוטריים. אז מישהי כעסה על זה שמה שמגישים לה בתור אוכל וייטנאמי מסורתי הוא לא וייטנאמי ולא מסורתי, ומישהו אחר גורש מאזור שבו התקהלו פעילים שחורים. המקרה הראשון הוא קיטור מצוי, המקרה השני הוא תקרית לא נעימה, שיכולה להסתיים, לכל היותר, בתלונה במשטרת הקמפוס. הבעיה היא שהעולם מחוץ לקמפוסים הוא אכזרי הרבה יותר, במיוחד כלפי נשים ובני מיעוטים. מי שמבקר את התנועה לצדק הגזעי/מגדרי בלי להביא בחשבון את ההקשר הרחב הזה, לוקה בראייה מצומצמת למדי.
      אה, ודרך אגב, לבחורה הווייטנאמית קוראים דייפ (Diep). את התנועה במילה הזאת הוגים, למיטב הבנתי, כמו במילה siècle בצרפתית.

      • תנועת ה-BLM היא תופעה שראויה לדיון נפרד. יש לי הרבה טענות כלפיה, אבל היא בהחלט לא מוגבלת לעולם האוניברסיטאי, כפי שציינת. לעומת זאת, התנועה שאני מבקר *כרגע* היא זו שמתמקדת ב"גזענות המובנית" באוניברסיטאות עצמן. ובהקשר האוניברסיטאי, או בכלל לחלק הפרוגרסיבי של אמריקה, שזו תרבות שלא מדגישה התחחשבות בזולת – זו טעות קשה. בתור מי שגר בארצות הברית שש שנים, נדהמתי כשכתבת ש "הנושא של התחשבות בזולת נדחק בארצות הברית לקרן זווית?" בדיוק ההיפך. ההתחשבות בזולת הפכה לערך כל כך טוטלי, עד שבמקומות מסויימים אתה צריך לחשוב עשר פעמים לפני שאתה פותח את הפה. בתרבות האמריקאית הנוכחית בכלל, דרך אגב, התחשבות בזולת היא ערך חשוב מאד – אפילו בחלקים השמרניים של ארצות הברית.

        לטעון שהמקרים שמוצגים בפוסט הם אזוטריים, מצביע לדעתי על חוסר היכרות טוטלי עם המתרחש בארצות הברית בימים אלו. התכיפות של האירועים, הפריסה הגיאוגרפית הרחבה שלהם וההקשר שלהן בתוך תנועה של הפגנות המוניות, לעיתים אלימות, מראה שיש מכנה משותף לתופעות. במיוחד, יש להן מכנה משותף רעיוני. המקרה של הסנדוויץ' הוייטנאמי הוא חלק מתנועה שלמה כנגד "ניכוס תרבותי", היינו, אידיאולוגיה שטוענת שלבני תרבות מסויימת יש זכויות יוצרים מוחלטות על התרבות שלהם, ואימוץ חלקים ממנה מהווה מעין הפרת זכויות יוצרים או עלבון גזעני של ממש. באוניברסיטת אוטאווה בוטלו שיעורי היוגה מסיבה זו ממש. הגירוש של הצלם האסייאתי במיזורי אינו מקרה מבודד, אלא חלק מתנועה שלמה של "מרחבים שחורים בטוחים" שניתן לגרש מהם לבנים מתי שרק מתחשק – תופעה קיצונית אך נפוצה שנוצרה מתנועת ה"מרחבים הבטוחים". התנועה הזאת מביאה לגל מקרתיסטי אדיר שגורף אוניברסיטה אחרי אוניברסיטה: דוברים כמו כריסטין לגארד או קונדוליזה רייס מגורשים מקמפוסים, פשוטו כמשמעו, סטודנטים שמעזים לבקר את תנועת BLM הקדושה נרדפים עד צוואר ומואשמים שבעצם הביקורת שלהם, אפילו אם היא רק טקטית, הם מחללים את המרחב השחור הבטוח. סטודנטים דורשים פיטורים של מרצים, למשל בייל, רק כי העזו להביע, בנימוס מופלג, דעות שונות. כלומר – לא מדובר בכלל במקרים מבודדים אלא בתופעה כללית שכדאי וראוי לבקר.

        בפוסט הספציפי הזה, ניסיתי להצביע על דמיון בין מופעים משמעותיים של התנועה הזאת, המאבק כנגד ניכוס תרבותי ולמען מרחבים בטוחים, לבין השקפות שהשמאל נלחם בהם בעבר ובאופן רשמי נלחם בהן גם היום – סגרגציה ומהותנית. אפשר להתווכח, כמובן, אבל זה מופרך ומסוכן כאחד לעצום עיניים ולהכחיש את עצם קיום התופעה.

      • BLM והמחאות ההזויות יותר שהזכרת הן בעצם פנים שונים של אותה תנועה, פחות או יותר. במסגרת התנועה הזאת (שבוודאי אינה מאורגנת במסגרת פורמלית) יש אנשים שמוחים נגד עוול מובהק, ויש שממציאים מטרות תקיפה באופן די מלאכותי. ודאי שמותר ורצוי לבקר את אלה האחרונים, אבל רצוי גם להבחין בכך שהם מהווים רק חלק מספקטרום רחב יותר. (דרך אגב, גירוש של דוברים כמו רייס או לגארד מקמפוסים הוא מעשה מטופש ומזיק הרבה יותר מתלונה על אי-מקוריותו של איזשהו סנדוויץ' כאילו-וייטנאמי. יש לך מקורות לגירוש כזה?)
        לגבי ההתחשבות בזולת, אני מסכים שמטפחים את הערך הזה באוניברסיטאות. בהקשר של דרישת צדק חברתי, אלה לא העצים הנכונים לנבוח עליהם. אני יכול להסכים גם שהערך הזה מובלט בחלק מבתי הספר (אם כי אופי בתי הספר תלוי מאוד לא רק בשאלה האם הם פרטיים או ממשלתיים אלא גם במחוז המנהלי בו הם נמצאים, והגיוון כאן הוא עצום). אבל בעולם מחוץ למערכת החינוך? קשה לי להאמין, גם ממידה מסוימת של ניסיון אישי, וגם לאור העובדה שקמפיינים נגד נתמכי רווחה הם אחת הדרכים הבטוחות עבור פוליטיקאי לזכות באהדת הקהל – רייגן רכב על כך אל הנשיאות, הרפובליקנים בתקופת ביל קלינטון כבשו בדרך הזאת את הקונגרס, וקלינטון עצמו התמסר ליוזמותיהם נגד נתמכי הרווחה בלי להראות שהוא סובל מזה יותר מדי. אובמה נאלץ להתמודד עם קמפיין השמצות מופרע ודי יעיל כשניסה להעביר את חוק הבריאות שלו, והאשמות בסוציאליזם היו חלק מהותי מהקמפיין הזה (למרות שחוק הבריאות של אובמה הוא קפיטליסטי למדי). לעזאזל, עצם השימוש במונח entitlement בתור מילת גנאי אומר הרבה על התרבות הציבורית האמריקאית. (תגובתי לשימוש כזה היא לומר שאני מעדיף לראות את ה- entitlement כ-endowment, ולהפנות את המאשים אל הפסקה השנייה בהכרזת העצמאות של ארה"ב.)
        דרך אגב, אני חושב שראוי להשאיר את תגובתו של חתואל. היא מראה שיש עולם גם מחוץ לאוניברסיטאות, ואיך הוא לעתים קרובות נראה. להרהר במחיקת התגובה הזאת ולדבר בגנות עצימת העיניים אלה לא דברים שמסתדרים אחד עם השני.

    • השארתי את התגובה הזאת, לאחר התלבטות, אבל אני באמת לא חושב שהיא ראויה או מתאימה.

      • זו מחאה לגיטימית… ראוי ליצור בעמוד הזה 'איזור בטוח לריפוי' למחאות כאלה. יותר מדי שנים אימפריאליסטים מנעו מחאות.

  6. כרגע נתקלתי בכתבה הזאת
    http://www.thedailybeast.com/articles/2015/11/13/amherst-students-demand-no-free-speech-signs-or-else.html
    מעניין האם התופעה הזאת נפוצה גם מחוץ לגבולות הקמפוסים?

    • זה חלק מאותה טוטליטריות, עם מאפיינים פוריטניים חזקים, שהזכרת בתגובה למני למעלה. כלומר, הסטודנטים האקטיביסטים כבר לא רוצים רק לסתום פיות. זה לא מספיק. הם רוצים להעביר אותך חינוך מחדש בכפייה כדי שתסכים איתם באופן פעיל. אפילו לשתוק כבר אסור.

  7. לאחרונה יצאתי נגד הרעיון הפמיניסטי שדורש להאמין לכל מי שמתלוננת על אונס באופן אוטומטי. אני בהחלט מבין את הטראומה של מי שעברה דבר מזעזע שכזה כאשר בנוסף לכל גם מפקפקים בסיפור שלה. יחד עם זאת, ישנן גם נשים שמעלילות עלילות שווא על גברים. אולי 1% אולי פחות אבל יש. להגיד שאני מאמין אוטומאטית לרינה אומר שאני מרשיע את שמעון בלי משפט רק כי רינה טענה ששמעון הטריד אותה מינית.
    התשובה המיידית שקיבלתי הייתה 'אז אתה תומך באנסים'.
    'לא' עניתי בסבלנות 'אני אומר שאני לא יודע מי כאן דובר אמת ומי משקר, בשביל זה יש בתי משפט'
    'אז אתה בצד של האנס.'
    'לא אני לא. אם הוא אכן עשה את המעשה שייענש בכל חומרת הדין, אבל רק אם הוא עשה.'
    משום מה זה לא שכנע את הפמיניסטיות שאיתן התדיינתי. זאת הייתה חוויה מוזרה מאד עבורי, לגלות במחנה הנאור והצודק התנהגויות שאני רגיל למצוא בקרב הימין היותר עילג ('אם אתה בעד משפט הוגן אז אתה בעד מחבלים') אבל מסתבר שטיפשים יש בכל מחנה.

    • ובצדק יצאת, משום שגם אם אחוז תלונות השווא נמוך מאד – תמיכה אוטומטית בכל מתלוננת בלי קשר לנסיבות ולבירור העובדות נותנת תמריץ אדיר לתלונות שווא כאלו.

      • לגבי ה"אחוז הנמוך". יש תימוכין לכך?
        אני יודע שיש טענות על כך שתלונות שווא של נאנסות הן לכאורה באחוזים נמוכים יותר מתלונות שווא בעבירות אחרות, אבל לפי מה שאני יודע כל ה"מחקרים" בתתחום מפנים למחקרים אחרים שמפנים למחקרים אחרים שכולם מצטטים מאותו המקור שהוא ספר מאת פעילה פמיניסטית שציטטה שוטר מקוף שהתנער מפירושה של הציטוט שלו.

        יש מקור אוטונומי כלשהו מא' עד ת' (לפחות בנקודות המרכזיות) שבאמת בדק? אשמח לקרוא על המטודולוגיה של מחקר כזה.

      • *מתודולוגיה
        (אין לי מושג כיצד לערוך הודעות)

  8. אנימסכים עם עדו, רק אעיר: ברמה הטיפולית, יש ערך לספק לנאנסת (כלומר, זו שמתלוננת על אונס ושפנתה לקבל עזרה) חווי השמאמינים לה בלי הסתיגות. זה מספק לה מרחב בטוח (אני ער לכך שהמונח הזה הוזכר בפוסט בהקשר אחר), חוויה של תיקוף (validation) למי שמאד עורערה, חוויה של תמיכ הואמון.
    הבעיה שלאותן פמיניסטיות שהן מתרגמות את המימד הטיפולי – המוצדק – למימד משפטי, וטוענות שאם מישהי התלוננה על אונס אז בטוח שהיה אונס, ואינן מותירות מרחב לאפשרויות שפלונית, שהיא כנראה מאד במצוקה, לא נאנסה, מעלילה שוא, טועה בפירוש של מצב הדברים, או שיש לה אחריות עליהם.

    • מה שכתבתי לעיל הופיע עם כל כך הרבה שגיעות, שאני מביא את זה שוב, הפעם מתוקן (אולי עם שגיאות חדשות).
      אני מסכים עם עדו, רק אעיר: ברמה הטיפולית, יש ערך לספק לנאנסת (כלומר, זו שמתלוננת על אונס ושפנתה לקבל עזרה) חוויה שמאמינים לה בלי הסתיגות. זה מספק לה מרחב בטוח (אני ער לכך שהמונח הזה הוזכר בפוסט בהקשר אחר), חוויה של תיקוף (validation) למי שמאד עורערה, חוויה של תמיכה ואמון.
      הבעיה שלאותן פמיניסטיות שהן מתרגמות את המימד הטיפולי – המוצדק – למימד משפטי, וטוענות שאם מישהי התלוננה על אונס אז בטוח שהיה אונס, ואינן מותירות מרחב לאפשרויות שפלונית, שהיא כנראה מאד במצוקה, לא נאנסה, מעלילה שוא, טועה בפירוש של מצב הדברים, או שיש לה אחריות עליהם.

    • ציינת יפה ש'מרחב בטוח' הופיע בפוסט בהקשר אחר, וזו בעיה ניכרת במדעי הרוח בעשורים האחרונים – 'הסמנטיקה הגולשת', אם נקרא לה כך בינתיים – כשמונח מתחום אחד 'גולש' לתחום אחר, תוך הבאת הדגשים ואמינות שאינם קיימים כלל בתחום החדש.

      ניתן למצוא את המינוחים האלה במאמרים אקדמאיים רבים (גם של מקצועות חצי-מדעיים, כמו כלכלה התנהגותית), והתוצאה היא מציאות מדומה, שבה טיעון לא מוכח אבל ש'נשמע' טוב, מקבל לגיטימציה.

      זו לדעתי אחת הסיבות לטרנד הקיצוני שדני הזכיר. כמו למשל לייחס תכונות רפואיות כמו 'ריפוי' למקום מופרד.

  9. יישר כוח על הטיפול בסוגיה. בצדק אתה מתעקש על נקודות הדמיון בין רדיקליים מכיוונים שונים הנחושים לעמוד איתנים מול האיומים החמורים של עובדות ולוגיקה. הבחנות מוסריות נדחות על ידם, וכך גם ההכרה במורכבות. בעצם, טיעון מוסרי או לוגי לרוב רק מוכיח להם את תחכומו של בעליו, המסווה את השתייכותו לכוחות האופל. כך נעשים קיצונים מ"שמאל" דומים לתואמיהם מ"ימין" על דלא ידע בין ארור הקומיסר לגרופןפיהרר המקולל.

  10. כשפגיעה ברגשות הפכה להיות חמורה יותר מפגיעה פיזית..

  11. פנאט הוא אדם שיש לו ערך עליון שגובר על שאר הערכים.
    זאת להבדיל מאדם שאינו פנאט שמאזן בין ערכים שונים ומנוגדים.

    לפיכך אין הבדל גדול בין פנאטים מימין ומשמאל.
    פנאט ימני לא יהסס לפגוע בחופש הביטוי ובחופש הקנין בדיוק כמו פנאט משמאל.

    משטרים רדיקליים שמאלנים דומים באופן לא מפתיע למשטרים רדיקליים ימניים.

    אותם שמאלנים לא עשו פניית פרסה מכיון שהספקטרום הפוליטי אינו קו ישר אלא מעגל.

    • יש משהו בטענה שהספקטרום הפוליטי הוא מעגל. למעשה, כתבתי את זה במאמר שפרסמתי לפני הרבה מאד זמן, דווקא על אחד האינטלקטואלים המובילים של הימין הקיצוני היפני בשנות העשרים והשלושים. ובכל זאת, כאן מדובר בפניית פרסה משום שהאקטיביסטים חוזרים, בדלת האחורית, לפרקטיקות שהתנועה שהם מזדהים איתה נאבקה כנגדם בעבר – כמו מהותנות תרבותית וסגרגציה.

  12. תודה על המאמר.

    ממליץ להרחיב בהמשך על הסיבות שבגללן הנהלות הקמפוסים/אוניב' מאפשרות התנהגויות כאלה – החשש מהצליבה האינטרנטית + התלות הכלכלית הגוברת בסטודנטים, שמשלמים יותר ולכן 'קונים' יותר זכויות על המוסד שבו הם לומדים.

  13. ראוי להכניס לתוך הדיון את תנועת BDS ואת המקרה של סטיבן סליטה. אם בעבר הערכים של תרבות הדיון האקדמית היתה לאפשר זכות דיון למגוון דיעות ובניחוח תרבותי, הרי התופעה החדשה של המרחבים המוגנים דורשת הוצאת ישראל (ויהודים) מתוך אותו מרחב, כמו אותו צלם מפורסם. הדיון התרבותי התחלף בתוקפנות אגרסיבית, כי לחלש מותר להיות תוקפן כפי שציינת, והנה סטיבן סליטה כבר לא מתבייש להיות אנטישמי מוצהר, ולתבוע שזו זכותו לקבל משרה יוקרתית בגלל דעותיו, ולא למרות לדעותיו. האוניברסיטה שהעזה לנסות לשנות את כללי המשחק ולהשאר בתוך כללי המשחק הקודמים (דיון תרבותי) חטפה כהוגן כי הם כבר לא הבינו שכללי המשחק משתנים. תודה על המאמר המאיר עיניים.

  14. לעיתים יש הגיון בסגרגציה ומרחב מוגן. במספר מדינות באסיה נשים דרשו קווי אוטובוס / שירות מוניות לנשים בלבד. הסיבה : ריבוי מעשים מגונים בתחבורה ציבורית צפופה, ובעיקר בשעות הדוחק.
    להערכתי, רצון מוצדק בניגוד לדרישת הסטודנטים השחורים ל"מרחב מוגן" מנימוקים נפשיים.

    הבעייה להערכתי היא בהתייחסות לרגשות ועלבונות (אמיתיים או מדומיינים) כמו אל צרכים קונקרטיים. במובן זה, זהו סמפטום של חברת שפע ושל פוסט מודרניזם שאינו מוכן לעסוק בסיווג היררכי של אמיתות ושל תופעות.

  15. זה אולי יראה לך לא קשור במבט ראשון:
    http://cheezburger.com/77620481
    נוסעים זועמים וחברת תעופה מתנצלת לאחר שדיילת הסבירה לאנשים במטוס ש"הטייס לא יכול להמריא משום שיש קרח על כנפיים ואנחנו לא רוצים למות".
    כלומר, אנשים עולים על מטוס, ואסור בשום פנים ואופן לומר להם את האמת הפשוטה (טיסה היא מסוכנת, והמטוס יכול להתרסק). החברה צריכה להתנצל וחשופה לתביעות.

    אני לא חושב שמקור הבעיה הוא באוניברסיטאות. הבעיה היא הרבה יותר רחבה. אני חושד שהמשטפיזציה של התרבות האמריקאית חשובה יותר בתור הסבר. אני עובד ב corporate america כבר הרבה זמן, ואם יש דבר אחד שהם ממש ממש טובים בו זה כסת"ח וגלגול אחריות הלאה. זה נראה לי קשור.

  16. אני רואה הקבלה בין הפוסט-קולוניאליזם הרדיקלי לנצרות: ״האדם הפריבילגי״ מוצג כפגום מלידתו בשל ״החטא הקדמון״ של בני גזעו, והוא נדרש לכפר על הפגם שבו ע״י אימוץ מערכת אמונות ופראקסיס שיובילו – כך קובעים ״אבות הכנסייה״, אמותיה ואלו שאינם מזוהים מגדרית – לגאולה.

  1. פינגבק: קולומבוס ופוליטיקת הזהויות בארה"ב | גלות ושיבה

  2. פינגבק: דוקטרינת פח הזבל: מה בין פייגלין לאלוף יאיר גולן? | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: