סכנת הסיפור היחיד: מי מנסה להאכיל אותנו באותה דייסה מדי שבוע?

בהרצאת טד מפורסמת, תיארה הסופרת הניגרית צ'ימננדה נגוזי את התעתועים שטמונים בנטייה אנושית נפוצה והרסנית: לספר לעצמנו ולאחרים סיפור אחד ויחיד. כיצד ניתן להשתמש בתובנות של נגוזי על מנת לזהות את אלו המאכילים אותנו באותה דייסה שבוע אחרי שבוע, ולגלות את מגוון הסיפורים שמציעה לנו המציאות? ינשוף פוליטי-מדיני על גדעון לוי, סלים ניגריים ובירה ג'ינגר.

בהרצאת טד מפורסמת מ-2009, תיארה הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי (Chimamada Ngozi) את התעתועים, האכזבות והרגעים הקשים והמרגשים שחוותה כסטודנטית צעירה בארצות הברית. בעיקר, היא התקשתה להסתגל לאופן החד ממדי שבו אמריקאים רבים תפסו את יבשת מולדתה, אפריקה. מבחינת חלק מהסטודנטים שלמדו איתה, לא היה הבדל בין ניגריה, גאנה, צ'אד וסומליה – הכל היה שייך לאותו מרחב שחור של מלחמות אזרחים, רעב ומחלות. ביום הראשון במעונות, השותפה לחדר ביקשה ממנה להשמיע את מה שהגדירה כ"מוזיקה השבטית שלה". איך היה ניתן להסביר לה שבניגריה יש סצינה שוקקת של רוק ופופ, ושמדובר במדינה שונה מאד – תרבותית ומוזיקלית – מהסוואנה הפרימיטיבית שדמיינה לעצמה?

ובכל זאת, ההתרשמות של צ'יממנדה נגוזי מארצות הברית היתה שונה מאד מקובלנות הפוליטיקלי-קורקט הרגילות, של אלו המגדירים כל "מבט מערבי" על אפריקה ואפריקאים, לא כל שכן ביקורת, כגזענות שיש להילחם בה. היא מדגישה שהתדמית המערבית הנפוצה על אפריקה – רעב, מחלות, מלחמות, שבטים – אינה שגויה, אלא שמדובר באמת חלקית. בפועל, אפריקה היא כל זה, אבל הרבה יותר. בניגריה, למשל, יש טרור, רעב ומלחמות, אבל יש בה גם תרבות מסעירה, וחיים עירוניים מודרניים, וסצינה אומנותית מלאת הפתעות. הנטייה המסוכנת הזאת, לצמצם את המבט שלנו על האחר ל"סיפור אחד ויחיד", אינה מאפיינת רק מערביים שמתבוננים על אפריקה. נגוזי אומרת, בכנות רבה, שגם היא חטאה בכך לא אחת. כשהתחילה לכתוב, כל הדמויות שלה נלקחו מהספרות הבריטית שקראה בתור ילדה. כולם היו בלונדינים, עם עיניים כחולות, שיחקו בשלג ושתו בירה ג'ינג'ר – משקה שצ'יממנדה עצמה לא טעמה מעולם. רק כשהתחילה לקרוא ספרות אפריקאית, הכתיבה שלה התגוונה. הקווים של הספרות המערבית מעולם לא נעלמו ממנה, אלא המשיכו להתקיים לצידם של סיפורים אחרים.

בו בזמן, בבית הניגרי הבורגני שבו גדלה היה נער משרת, ממשפחה ענייה מאד. במשך שנים, אמה של נגוזי הכריחה אותה לסיים את כל האוכל על הצלחת כי "את חייבת להעריך את מה שיש לך! למשפחה של הנער שלנו אין כלום! “. יום אחד, כשביקרה בכפר של הנער, היא נדהמה לראות סלים קלועים מרהיבים ביופיים, מלאכת יד. היא לא דמיינה לעצמה שתושבים בכפר עני מסוגלים ליצור משהו. במקרה הזה, העוני היה הסיפור היחיד שצ'יממנדה סיפרה לעצמה. הוא היה כמובן בכפר, אבל מי שהסתכל לעומק היה יכול לראות מגוון אינסופי של סיפורים אחרים, מקבילים, על אותו המקום. המציאות היא לעולם רב ממדית.

chimamanda-bio

צ'ימננדה נגוזי

הסכנה של סיפור אחד – The Danger of a single story, ככותרת ההרצאה של צ'יממנדה נגוזי, היא סכנה שטמונה בה גם הבטחה גדולה. היא יכולה לאפשר לכם להיזהר מפרשנים מפוקפקים. כשאנחנו קוראים עיתונאי, בלוגר או פרשן, נהוג לשאול עד כמה הוא בקיא בתחום, האם יש לו אינטרס פוליטי, האם שיקר בעבר ומה דרגת האמינות שלו באופן כללי. השאלות הללו חשובות, וקריטי לענות עליהן. בינשוף הצענו בעבר דרכים נוספים לזהות שרלטנים ופרשנים מפוקפקים למיניהם. ההרצאה של צ'ימננדה נגוזי משקפת דרך נוספת. גם אם הפרשן אמין ומומחה, ובלי קשר להשקפתו הפוליטית, תשאלו את עצמכם האם יש לו אך ורק סיפור אחד.

את מאמריו של גדעון לוי על הכיבוש הישראלי בשטחים, למשל, ניתן לזקק לסיפור אחד ויחיד: הקלגסים הכובשים המרושעים של ישראל שרומסים את העם הפלסטיני חסר הישע. בסיפור הזה יש אמת רבה, ללא ספק, אבל האם הוא הסיפור היחיד? באותה מידה, למשל, אפשר לספר על מתנחלים החרדים לבטחונם, ישראלים שרוצים להגן על ביתם היחיד, ומפקדים צבאיים שמתמרנים בין אוכלוסיה עויינת, סיכול טרור ולחצים פוליטיים במציאות בלתי אפשרית. הנטייה לספר סיפור אחד ויחיד אופיינית גם לכותבים רבים מימין. אצל משה פייגלין, כל בעיה שהיא מסתכמת ב"חירות, משמעות וזהות", והכרה בכך שארץ ישראל "שייכת לעם היהודי, ורק לו". כשנכיר ונבין את זהותנו לעומק, וניפטר מהממשלה הבולשביקית של השמאל וחקייניו מימין, כל שאר הבעיות יפתרו מאליהן. לפיכך, כל סיפור שפייגלין מספר מתנקז מאליו למחוזות החירות, הזהות והמשמעות, גם אם הדבר דורש הגמשה דרמטית של העובדות. אצל אמנון לורד, עקיבא ביגמן וכותבים אחרים באתר מידה, כל בעיותיה המדיניות של ישראל הם תמיד מזימה של הקרן החדשה לישראל, והבעיות הכלכליות הם לעולם תוצר של סוציאליזם, רגולציה והתערבות הממשלה בכלכלה. באותה מידה, כותבים מחוגי המחאה החברתית נוטים אף הם לספר סיפור אחד ויחיד, רק שה"רעים" שלו הם הטייקונים, הפוליטיקאים והבנקאים.

download

סיפור אחד ויחיד – גדעון לוי

חשוב להדגיש פעם נוספת: אלו שמספרים סיפור אחד ויחיד אינם משקרים בהכרח, ולעיתים הם חושפים אמיתות חשובות. אולם כאשר הם נתקלים במציאות מסובכת, הם נוטים לנסות ולהתאימה לשבלונות שהכינו מראש. גרוע מזה, הם מאלפים את קוראיהם לחשוב בתבנית אחת, צרה כעולם נמלה, עצלנות אינטלקטואלית שמנוונת את המחשבה ומקהה את להב הביקורתיות. כותבים שנמנעים מהכשל הזה, ומספרים לקוראים שלהם מגוון רחב של סיפורים, אינם בהכרח אנשים מתונים או תומכי מפלגות מרכז. יתכן שהם סבורים כי יש לשנות את המציאות באופן רדיקלי – כי לא כל סיפור שווה למשנהו, וגם תמונה מורכבת יכולה להסתכם בסימן קריאה. אבל גם במקרה כזה, הקורא יכול לקבל את התמונה על כל גווניה ולהגיע למסקנות עצמאיות משלו.

כיצד תדעו האם כותב מאכיל אתכם אך ורק בסיפור אחד? למעשה, מדובר במבחן פשוט למדי. אם הכותב שייך לשמאל הרדיקלי ועוסק בחקר פשעי הכיבוש בשטחים, שאלו את עצמכם האם יצדיק מדי פעם את צה"ל, כאשר העובדות לא יתאימו לסיפור הפרו-פלסטיני שלו. האם אתר שיחה מקומית יסכים לפרסם מאמר שמצדיק את המתנחלים בסיטואציה מסויימת, והאם אחד מכותבי אתר מידה יודה – פעם אחת ויחידה – שהתערבות ממשלתית בכלכלה יכולה גם להועיל? האם יגאל סרנה יסכים להצדיק את בנט או נתניהו, אפילו אם יעשו דבר חיובי לפי השקפת עולמו? יכול להיות שיאיר לפיד יאמר, פעם אחת בחייו, משהו שלא ממקם אותו בלב הקונצנזוס? כשמוכרים לכם תמיד את אותה התשובה בכל הסיטואציות, האורות האדומים חייבים להתחיל להבהב. חלק מהמחנאות הישראלית, הדוגמטיות והצדקנות, חוסר הרצון להקשיב לאנשים שונים ולדיעות שונות, נובע בדיוק ממחלת הסיפור היחיד. לפיכך, הישמרו לכם מאנשי עקרונות עקביים למיניהם, שלא שינו את דעתם במשך ארבעים שנה. חפשו את המזגזגים, את בעלי המחשבה המקורית, את אלו שמפתיעים כל פעם מחדש עם סיפור חדש, נקודת מבט אחרת, רעיון שונה ומקורי. ככל שירבו הסיפורים בשיח הציבורי שלנו, הוא יהפוך למורכב וסובלני יותר. כולנו נצא מורווחים.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אפריל 3, 2016, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 45 תגובות.

  1. נכון, אבל…
    מה לטעמך יכול לפתור את הבעיה? מן הסתם לקרוא ממקורות שונים ומגוונים. אבל מה אם הכמות האבסולוטית של מקורות המייצגים פן אחד עולה בהרבה על זו שמייצגת את הפן האחר? אם, לצורך העניין, לוי מייצג גישה הסותרת את זו של דובר צה"ל, ורוב רובם של כלי התקשורת מאמץ את עמדת הדובר, מה הרושם שיקבל הקורא שמנסה לקבל תמונה שלמה יותר? שיש ללוי דעת מיעוט. אבל האמת היא שבמקרה הזה, זה בהחלט עשוי להיות מילה של אחד מול מילה של אחד, לא של רבים (זוכר את אפקט תיבת התהודה?). האם את זה מבין הקורא הממוצע? אני מסופק מאד.
    למען האמת, אני אפילו לא אתפלא אם תופעות עיתונאיות כמו לוי נהיות יותר ויותר פופולריות, כי בשביל לקבל התייחסות אל מול המיינסטרים, אתה צריך לא-אחת לאמץ עמדה קיצונית וצעקנית.
    מילא לוי. נסה לקרוא את "לא למות טיפש" ותגיד לי עד כמה באמת ניתן להתייחס בכלל לנרטיב השני ולהעמיד אותו כשקול? נכון שלעידן לנדו יש ועוד איך נרטיב ואג'נדה. אבל על פניו הוא עושה כזאת עבודה יסודית, שעצם הרושם שעבודה הזו משאיר, הוא זה שיוצר את הילת האמינות, ולא הצגת שני הצדדים של הסיפור.

    • ראשית כל, אני בהחלט ממליץ לקרוא מספר רב של מקורות כדי לגבש עמדה, אבל זה לא חופף במדויק לנושא של הפוסט הנוכחי. כאן, ניסיתי לשרטט קווים לדמותם של כותבים טובים ופחות טובים. והכותבים הטובים ביותר – הם אלו שמשלבים בכתיבה שלהם יותר מסיפור אחד, אפילו אם יש להם מסקנה ברורה וקריאה לפעולה. גם באשר ללנדו – מעבר לביקורת שאפשר למתוח על הקונספירטיביות של כתיבתו – נסה לשאול את עצמך את השאלה הבאה: אם העובדות יעלו שמדינת ישראל או הרשויות הישראליות צודקות בעניין כלשהו, האם הוא יציג את הממצאים הללו, שאינם תואמים לסיפור היחיד שהוא מספר, לפני הקוראים? התשובה לשאלה הזאת אומרת הכל.

      • בהחלט נקודות למחשבה. הייתי מציע פתרון אחר בפלטפורמה במקום בכותב. מבנה של דיבייט מאפשר לקורא לקבל תמונה מלאה יותר מאשר מה שאתה מצפה מהכותב הבודד לספק.
        אני אישית למדתי המון דברים שלא חשבתי עליהם בזכות הויכוחים בערוץ iqsquared ביוטיוב.

  2. אתה לא ממש קורא שמאלנים, מה?
    כשגדעון לוי עוד הסתובב וכתב מתוך מחנות הפליטים, התמונה שעלתה היתה רב מימדית ומדכאת מאוד – היא לא היתה רק סיפור של כיבוש, אלא גם של חברה שלא מצליחה לבנות את עצמה.

    • דווקא קראתי כמעט את כל המאמרים של גדעון לוי על כל גלגוליהם, ואני עדיין קורא. תמיד משתקף מהם אותו הסיפור בדיוק. תחשוב על זה כך: המציאות כמעט אף פעם לא מתיישרת תמיד לפי נרטיב ברור או נוחותו של צד אחד. אז איך זה שאצל לוי הגירסה הפלסטינית היא תמיד נכונה, וישראל נמצאת תמיד על עמוד הקלון? מי שאפשר לדעת מה יכתוב עוד לפני שקוראים אותו, נפל בדיוק לפח "הסיפור היחיד".

  3. פוסט ברלינאי לתפארת דני.. חוץ מלהביא כמשל את הקיפוד והשועל אמרת הכל 🙂

  4. יש סתירה מובנית בין נסיון להשפיע על קהל, קוראים או אחר, שדורש הבנייה של תיאור המציאות לתוך נאראטיב פשוט וקליט ("זה בגלל אכיבוש", "ארץ ישראל לעם ישראל", "צריך לקחת את גורלנו בידינו ולקבוע את גבולות המדינה חד צדדית כדי לקיים מדינה בעלת צורת משטר דמוקרטית ובו זמנית בעלת רוב יהודי") ובין תפישת המציאות ותיאורה בצורה מורכבת הכוללת סתירות.

    • ובכל זאת, אני חושב שהכותבים הטובים ביותר הם אלו שיודעים להציג מסר ברור – ביחד עם הבהרה של מורכבות המצב. בסופו של דבר, הקוראים יעריכו לטווח ארוך כותבים שלא מדקלמים תקליט מקולקל, אלא כאלו שיודעים לשנות ולהתאים עמדות בהתאם לעובדות ומביאים בפני את המציאות מזוויות שונות ומפתיעות.

    • הבעיה שישראל נמצאת במצב ביניים – לא כאן ולא שם – נוח לה מדינית להישאר בשטחים ככובשת ולא לסגת מצד אחד או מנגד להשלים את הכיבוש ולספח, כי שני הפתרונות האלה קשים ליישום פוליטי ומעשי. כל זה נובע מכך שישראל שכחה מה זה לנצח במלחמה – לנצח במובן של שבירת הכוח הצבאי והכלכלי של האוייב וכפיית פתרון בכוח על בסיס הנצחון במלחמה. ב-1948-9 כפינו את סיפוח שיטחי הכיבוש למדינת החלוקה הקטנה, ובעניין בפועל עבר בשקט יחסי. למרות שפורמלית מדינות העולם מעולם לא הכירו

      בכיבושי 1948 ואפילו לא מכירות במערב ירושלים כשטח ישראלי ריבוני חוקי, כל מנהיגי העולם מחלטים רגליהם ומגיעים לירושלים כדי לפגוש את הנשיא ואת ראש הממשלה. ב-1967 לא השכלנו לעשות מהלך דומה, בשל הריפיון המדיני של ההנהגה. לוי אשכול דיבר כבר ב-11 ליוני 1967 על כך שהכיבוש הוא זמני ושישראל צריכה לסגת. מה שהציל את ישראל היו 3 הלאווים של חרטום שבאו בדיוק בזמן.

      כיום ישראל במילכוד. היא לא יכולה לסגת לגבולות 67' (שהרי זוהי דרישת המינימום הפלסטינית) וכל נסיגה שלא לגבול הפסקת האש תהיה לריק. אבל גם אם ניסוג, אז למה שהפלסטינים יסכימו לתת תמורה כלשהי לישראל, לאחר שישראל כבר הסכימה לסגת?
      מנגד, כיבוש מחדש של יו"ש-רש"פ אומנם אפשרי אבל לא ביוזמה ישראלית ראשונית. אנחנו צריכים שהפלסטינים ייכשלו ויפתחו במלחמה נגדנו וזה כיום לא סביר (כי למה להם? כי הם חלשים). אבל מאחר שהפלסטינים לא נוהגים בד"כ בהגיון, אפשרי שגורמים קיצוניים ברש"פ או בתנועות האופוזיציה יפתחו בטרור מאורגן (אולי כשהרש"פ יקרוס?).

      בינתיים מדיניותו של אבו מאזן היא עוקפת ישראל מאז 2005. שימו לב שכבר אצל אולמרט הוא סרב להתכנס ולהגיע להסכם למרות שאולמרט נתן לו נסיגה מלאה לגבולות 67', רק בגלל שאולמרט דרש שלפחות ברובע היהודי תהיה לישראל נגישות. אבו מאזן פתח באסטרטגיה עוקפת במטרה לקבל החלטות בינ"ל – או"ם, איחוד אירופאי, בימ"ש בינ"ל וכו'). במקביל הוא הנחה בפברואר 2005 את שני אנשיו עומר ברגותי ועלי אבו-נימה לצאת לפרוייקט ה- BDS שאכן הוקם בראשית קיץ 2005. אין ספק שאבו מאזן הצליח בפרוייקט הזה יותר ממה שהוא ציפה או קיווה, כי לפתע נכנסה ההבנה למוחו שאם היה חרם אמיתי ומלא על ישראל מי שהיה נפגע קשה יותר ומהר יותר אלה הפלסטינים ביו"ש ובעזה ואבו מאזן עצמו. אבל הפרוייקט כבר יצא לדרך ובראשית דרכו נשדד ע"י ארגונים אנטישמיים ואנטי-ישראלים, בדרך כלל מהשמאל הקיצוני באירופה ובאמריקה, והוא משתולל חופשי, בעיקר בשדות התעמולה. למזלנו במקומות בהם יש אינטרס ישראלי ראשוני הקמפיין הזה לא פגע ולהיפך עורר ריאקציה נגדו. באופן כזה ישנה כבר חקיקה במדינות בארה"ב, בריטניה, ספרד כנגד חרם או תעמולה אנטי ישראלית. ראשי מדינות כבר הצהירו שהיחסים עם ישראל הדוקים בלי תלות בבעיה הפלסטינית. למה? כי זה האינטרס של אותן מדינות. ישראל היא מדינה מובילה בתחומי ידע ומדע רבים ולכן גם אם היה חרם של ממש הוא לא היה אפקטיבי, בטח לא יותר מהחרם על איראן. אבל כאמור, לפחות טוב אחד היה יוצא מזה – פגיעה מהירה יותר וקשה יותר ברש"פ ובעזה. ואירופה יודעת היטב שפגיעה כלכלית כזאת בפלסטינים יעודד אותם להאיץ את ההגירה שלהם החוצה, בין היתר לאירופה. ואירופה לא יכולה לתת למקרה כזה להתרחש ועוד באשמתה.

      היום אבו מאזן במלכוד. הוא מתקשה לחלץ את הפלסטינים מהמילכוד, כי קבלת נסיגת ישראל לגבולות 67' תמורת הכרה בזכות היהודים למדינת לאום משלהם בישראל של 1949 משמעה שהוא חותם על סוף חייה של "זכות השיבה", "ישראל מדינת כל אזרחיה" שמשמעותם האמיתית מבחינתו היא הפיכתה של ישראל למדינה פלסטינית בתהליכים פוליטיים וטרור, עד שהיהודים לא יוכלו לחיות במדינה הזאת, בטח לא כמיעוט (שהרי "זכות השיבה" תפקידה להשיג רוב ערבי כמה שיותר מהר). אבו מאזן בערוב ימם לא יתן יד לבגידה ב"עם הפלסטיני" שלו ומכאן שהוא ישמח להעביר את המטלה ליורשו בבוא יומו. בינתיים הוא חייב להצדיק את מקומו ולהיראות כפטריוט, ומכאן אותן יוזמות להחלטות או"ם הזויות, שיותר משהן פוגעות בישראל הן פוגעות באינטרס הפלסטיני. שכן הן לא מביאות לפתרון בשטח, הן מעלות את רף הציפיות של הפלסטינים ומכאן את אכזבתם בקריסת הציפיות האלה, וזה תמיד מוביל את הציבור המוסת הזה להתפרצות אלימה.

      האם כשזה יקרה בעתיד ההנהגה הישראלית, תהא אשר תהא, תדע לנצל זאת כדי להביא לפתרון טוב יותר בכוח הזרוע ובכוונת הרובה? לאלוהים פתרונים.

      • אבנר, התייחסתי בעבר בהרחבה לנושאים האלה, אבל הם לא בדיוק נושא הפוסט. אז אומר כאן בקצרה: המחשבה שמלחמה מסתיימת בניצחון מוחלט היא אחת מהאשליות המסוכנות ביותר בתולדות ההיסטוריה הצבאית, שמבוססת על תיאוריות מלחמה טוטלית מתחילת המאה העשרים. אפילו קלאוזביץ, שתורתו מזוהה בדרך כלל עם הגישה הזאת, כתב בפועל שרוב מוחלט של המלחמות אינן מסתיימות ב"ניצחון" מובהק של מי מהצדדים. היסטורית, זה נכון. מעטות מאד המלחמות שמסתיימות כמו מלחמת העולם השנייה או מלחמת ששת הימים, בניצחון מובהק ומוחלט. בוודאי במזרח התיכון. רובן מסתיימות כמו המלחמה המצרית בתימן או מלחמת איראן-עיראק- בהתשה מוחלטת של שני הצדדים ובפשרה כלשהי.

      • (התגובה להודעתו זו https://dannyorbach.com/2016/04/03/%d7%a1%d7%9b%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%99%d7%97%d7%99%d7%93-%d7%9e%d7%99-%d7%9e%d7%a0%d7%a1%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%90%d7%9b%d7%99%d7%9c-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%a0%d7%95/#comment-7830 של דני אורבך)

        אז זהו, שיש מלחמות שמסתיימות בנצחון צבאי מובהק. וזה מה שישראל צריכה לקיים, גם כשהיא נלחמת נגד עזה, למשל. מלחמה היא אלימה מטיבעה ולכן יש לעשותה במובן זה אלימה יותר ולא לשחק את משחקי הפסקות האש לצליל החליל החמאסי. אלא שאני דיברתי על נצחון גם במובן האסטרטגי שבה המנצח קובע, או כופה, את תנאי התבוסה של האוייב. אם ישראל היתה למשל מספחת את רמה"ג ב-11 ליוני 1967 זה היה מסמל את הנצחון האסטרטגי על סוריה.

        אלא שכבר ממחרת המלחמה ועד היום אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים לגבי יו"ש. אנחנו ממשיכים את מערכת היחסים הלא אפשרית הזאת עם הפלסטינים ולא מכריעים. אני מתנגד לנסיגה לגבולות חדשים – נניח לגבולות שיכללו את גושי ההתנחלויות (מזרח ירושלים, גוש עציון ואריאל וההתנחלויות הסמוכות אליהן). אבל אני אקבל כל הכרעת ממשלה שתחליט לבצע את זה, בין אם כתוצאה משיחות עם הרש"פ (שאינני מאמין שזה יקרה) ובין אם חד צדדית (שברור שזה לא יסיים את הסכסוך, אבל לפחות ניסוג מלב האוכלוסיה הפלסטינית). בכל מקרה המצב המדיני/ביטחוני עדיין יהיה על סף רתיחה.

  5. נניח שצ'יממנדה נגוזי היתה מחליטה להציג גם את הפן האחר של מולדתה, ולתאר בבלוגה כמעט אך ורק את חיי התרבות התוססים של ניגריה, אתה אולי היית מסווג אותה כ"מספרת סיפור אחד ויחיד", אבל אני מניח שכמעט כולנו היינו שמחים לשמוע משהו שונה ורענן על ניגריה, משהו שאף מקור אחר לא מספר לנו עליה. משהו שכבני תרבות אנחנו רשאים לדעת, אולי חייבים לדעת.
    אם מקור המידע היחיד שלנו בעולם היתה גב' נגוזי, אולי היינו מתלוננים על חוסר הגיוון. אבל המצב הוא הפוך – אנחנו שומעים וקוראים עד לזרא את האמנון לורדים, המשה פייגלינים והרוני דניאלים של ניגריה. כמה מרענן וחשוב לקרוא גם על הצד האחר, גם אם אותו הכותב לא מזכיר משהו חוץ מאותו צד אחר.

    • כמובן שיש עדיפות לסיפור אחד מושתק ומודר, במיוחד אם הוא מעניין, על סיפור יחיד דומיננטי. ובכל זאת – תמיד כדאי להעדיף כותבים שמציגים מציאות רב צדדית. זה יותר מעניין, והרבה יותר בעל ערך.

    • מעניין דוד, מיהם ה"אמנון לורדים, המשה פייגלינים והרוני דניאלים" של ניגריה שאתה כל כל מכיר מקרוב?
      האם תוכל לספר לנו מיהם ה"גדעון לויים, גדעון ספירואים והעמוס עוזים" שלהם? אני ממש סקרן לדעת.

      • אבנר,
        השתמשתי בדוגמת ניגריה כאנלוגיה. ניגריה פחות מעניינת אותי מישראל.
        אבל אם בכ"ז נתייחס למדינה האפריקאית – כשאתה חושב "ניגריה" מה עולה לך בראש? האלימות, השחיתות, אולי רווחי הנפט, מלחמת האזרחים. ה"אחרים", המושתקים, הן מעטים. צ'יממנדה נגוזי, אותה לא הכרתי לני הפוסט של דני, היא אחת מאותם מעטים. אני מוכן לקרוא אותה בשמחה, למרות שהיא "מספרת סיפור אחד ויחיד", כי אותו סיפור אינו נשמע.
        בחזרה לישראל – כשהקורא הישראלי קורא ושומע משהו על הנעשה בשטחים, הוא בדרך כלל מהצד הישראלי, הצודק והמוסרי תמיד. מעט מאוד נשמע מהצד האחר. גדעון לוי ועמירה הס הם היחידים, לדעתי, המגיעים לקרוא הישראלי (לא זה של ידיעות אחרונות, YNET או ישראל היום, כמובן). אז כן, לוי והס מספרים סיפור אחד ויחיד, אבל הם היחידים שמספרים אותו, ואנחנו חייבים (לדעתי) לשמוע אותו.

      • אבל שוב – וחשוב להדגיש את זה – הכללת סיפורים אחרים בסיפור היחיד שלך, וכאן אני מתכוון לעמירה הס ולגדעון לוי – עשויה לחזק את הטיעון ולא להחליש אותו. דווקא באופן שבו הם מספרים את הסיפור הפלסטיני, הם פוגעים באמינותם שלהם ויורים לעצמם ברגל. האם יתכן שהמציאות תמיד מתיישרת לפי הנרטיב הפלסטיני? זה מה שקוראים נבונים רבים שואלים את עצמם. מכיוון שהתשובה היא תמיד לא – המציאות לעולם לא מתיישרת לחלוטין לפי נרטיב אחד – המסקנה היא שלוי והס מעוותים עובדות כדי להעביר מסר, דבר שהופך את המסר שלהם מני ובי לאמין פחות.

  6. אתה מתייחס למספרים, בעוד שנגוזי התכוונה בעיקר לסיפורים. זו בעיה, כי יש מספרים שכוונתם לספר ויש מספרים שכוונתם אחרת לגמרי.
    בואו ניקח את גדעון לוי למשל, או את עמירה הס. הם מלכתחילה לא תופסים את עצמם כ"מספרים". תפקידם להציג לחברה הישראלית במתכוון עמדה אלטרנטיבית, זו שמספר הצד הנשלט/הנכבש. לא כי לשיטתם אין סיפורים חלופיים בעלי משמעות, או אין מורכבות, אלא מכיוון שלצד החלופי יש את ממילא הכוח לקבוע מה יהיה הסיפור הרווח – וכך היה לכל הפחות מאז 67.
    וללא קשר לתפיסתם שלהם את עצמם, לטענת הסיפורים השונים יש גם צד מאד בעייתי. אני לא חושב שאליו התייחסה נגוזי, אבל אתה לדעתי כן גולש אליו. כשיש רוע מוחלט, הסיפורים היפים שבתוכו אינם רלבנטיים. כשעם אחד רודף עם אחר (בלי להיכנס לדוגמאות הספציפיות), העובדה שיש שיש אנשים מפוחדים או שיש אהבות או שיש ווטאבר סיפורים יפים בצד הרודף אינם רלבנטיים. כשאדם רוצה אדם אחר רק בגלל היותו שחור/יהודי/הומו/ערבי/פרוטסנטי, ואוהב נורא חיות למשל, או חבר נורא טוב, או תורם גדול לעניים, אין לפרטים האלה שום חשיבות, הם מאבדים משמעות מול היותו רוצח מתועב.

    • אז לשיטתך אני צריך בתור יהודי שהערבים מבקשים להשמידו להתעלם מכל סיפור על הערבים? להתייחס אליהם איך? כלא אנושיים? או שאולי להפך (אם הכותב שמאלני)? האם אני לא בנאדם כי אני ימני? איזה שטויות כתבת.

      • הבעיה של השמאל היא שדווקא הם אומרים שצריך לסגת כי זה נכון וטוב לישראל ואם הימני מעלה שאלה בעניין ההשפעה על הערבים, קריסת הרש"פ, עליית החמאס גם ביו"ש ועידודם להחריף את המאבק, אז השמאלנים משיבים שהם חושבים רק על טובת ישראל ומה שיעשו הפלסטינים לא מעניין אותם. הם רק נרגשים ונלהבים כשהם רוצים להסביר למה לדעתם הימין טועה (זה בעצם תפקידו של גדעון ספירו, אמירה הס ודומיהם).

    • מיקי, לא נראה לי שיש מספרים ללא סיפורים, וממילא אי אפשר להתייחס לאחד בלי להתייחס לאחר. אם הבנתי אותך נכון, הבחנת כאן בין מספרים במובן של יוצרים וכותבים, למספרים במובן של פעילים פוליטיים או עיתונאים אקטיביסטיים שרוצים להעביר מסר. אבל נגוזי התכוונה גם לאלה וגם לאלה, כי כל מסר פוליטי הוא בסופו של דבר סיפור, שמגלה דברים מסויימים ומסתיר אחרים.

      בכך שהם מספרים סיפור יחיד וחד צדדי, גדעון לוי ועמירה הס פוגעים להערכתי באמינות של עצמם ובאפקטיביות של המסר שלהם. דווקא בגלל שהם כל כך חד צדדיים, הם מעוררים חוסר אמון, וגם הדברים הנכונים שהם אומרים נדחים על ידי קהל (מסויים) שהיה יכול להיות יותר קשוב למסר פחות חד צדדי. גם הפלסטינים ירוויחו יותר מסנגורים המסוגלים לספר יותר מסיפור אחד. יתר על כן, אני דוחה מכל וכל את הטענה הרווחת בחוגי השמאל הרדיקלי, כאילו העובדה שמישהו "בעל כוח" מאפשרת להתעלם מהצרכים, הסיפור והטענות הלגיטימיות שלו. מכאן נובעים כמעט כל העיוותים של השמאל הזה, הנטייה שלו לסלף עובדות ולאטום את אוזניו לטיעונים לגיטימיים מהצד האחר, ובסופו של דבר גם הדעיכה המתמדת שלו בישראל ובמקומות אחרים.

      באשר לפסקה האחרונה שלך, במציאות יש לעיתים רחוקות מאד רוע מוחלט. אפילו במקרה של הנאצים, מי שרוצה להבין *באמת* את הרייך השלישי לא יכול להסתפק בתמונה של "טובים מול רעים", וחייב להבין גם את מגוון הסיפורים הגרמניים. אין משמעות הדבר שלא היה צריך להילחם בנאציזם מלחמת חורמה. הבנה אין פירושה סליחה או פייסנות.

  7. תודה על המאמר.

    לרוע המזל, הדרך הפשוטה והיעילה ביותר להניע אנשים ולהוציא מהם תגובה, היא להראות להם תמונת שחור-לבן.

    איך משיגים מטרה צבאית – מפרקים אותה ל-3 שלבים. איך משיגים הון פוליטי – מספקים את ההסבר הפשטני ביותר לקהל הבוחרים. כך שהפשטות והחד-מימדיות, תמיד יהיו אפקטיביים יותר.

    כל עוד המטרה של אותם כותבים/אקטיביסטים היא לשכנע בכל הכוח – התמונה תישאר כזו.

    אבל זו גם התרבות המקומית: קשה להיאבק 'בכבוד' כאשר הקהל רוצה רק פשטנות. מי יעריך את הרב-גוניות? 'יודע צדיק נפש בהמתו'.

    סביר אגב שזה רק יחמיר, כי הדור הבא מוקצן עוד יותר – לפי המאמר הזה:
    http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2406862
    על ספר מעניין – 'תמונות מחיי בית הספר' מאת ד"ר עידן ירון ו-פרופ' יורם הרפז.

    • אני חושב שקוראים בסופו של דבר יעריכו כתיבה טובה יותר – לפחות חלק גדול מהקוראים. כתיבה טובה יותר היא לא בהכרח כתיבה עם מסר מעומעם ופשרני, אבל היא כן כתיבה שמכירה במגוון הסיפורים העצום שיש במציאות ומתחשבת בו. מעל כל, היא כתיבה מפתיעה ולא שבלונית.

      • אולי יעריכו, אבל פחות יושפעו.

        מעבר לכך אני די חושש שהיכולת להעריך מורכבות הולכת ויורדת – הגירוי החיצוני (במדיה לסוגיה) נעשה חזק יותר, וכבר אין גווני ביניים.

        ר' למשל סרטי הקולנוע המובילים, וכמות החורים הלוגיים/עלילתיים שבהם (אחד מצא 60 בעיות כאלה ב'סטאר וורז' האחרון, שכנראה יהיה הסרט הרווחי בכל הזמנים). למי איכפת, כאשר המסר הוא פשטני והסרט כיפי?

        או – מי חשב שאידיוט כמו טראמפ יזכה בכאלה אחוזים במירוץ למפלגה הרפובליקנית? המסר החד-מימדי עובד ומנצח.

    • ywelis – לפעמים זה נכון לכתוב בפשטות, בעיקר על דברים שיש בהם מן המובן, המוכר והמקובל אצל קהל היעד שלך. לפעמים נכון לפרק בעיה ל-3 גורמים או להסביר בעיה לכאורה מסובכת בפשטות. פשטות יכולה להיות חד-גונית ומשעממת אבל גם בעלת עומק ותובנה מובהקת. לדוגמה: ציטוטים מבריקים של אנשים מפורסמים, שמי שיכול ורוצה, יכול לשאת נאום של שעות כדי להסביר אמירה לכאורה פשוטה במשפט בן לא יותר מ-10 מילים.

      פשטות היא לפעמים מתן זכות והוקרה לקהל היעד שיֵדע את משמעות הדברים כשיגלגל אותם לעצמו במוחו, פשטות היא לפעמים הצורך לחמוק מנגיעה באמת והשארת הקהל לא מבין או לא מסכים. לכן חשוב תמיד להבין טיעון, לנתחו על כל משמעותיו ולהפיק מסקנות מתבקשות לפי תפיסת עולמו של הטוען. מכאן ש"רב-גוניות" יכולה גם להצביע על בלבול במוחו של הטען שמקפץ מעניין לעניין כרוצה להסתיר עניין או שניים. אני כבר הכרתי כמה "רב גוניים" שכל מה שהם רצו לטעון הוא שחשוב לישראל לסגת לגבולות 67 ולסיים את הכיבוש המשחית ולצורך כך העמיקו בכלכלה, חברה, יחסי חוץ, מעמדה האסטרטגי של ישראל, התדרדרותה של ישראל למדיניות אפרטהייד, הצורך לפעול נגד ישראל בניגוד לרצונה אבל למען האינטרסים שלה שהיא לא כל כך מבינה אותם והעיקר שהמדינה יכולה ללכת קיבינימאט כי הציונות היא חרפת האנושות.

      הכל עניין של פרופורציות וכוונות טובות ואסור לנו לנצל אותם לרעה.

      אינני מכיר את הספר שכתבו השניים שבלינק. אבל אני יודע לאשורו ששנאת האחר היא לא נפוצה בקרב התלמידים היהודים יותר מאשר בין התלמידים הערבים בארץ ואפילו לא יותר משנאת ילדים במספר מדינות אירופאיות את היהודים ואת המוסלמים, כל אחד לחוד וכולם ביחד. מכאן שאני די רגוע מהעניין הזה, שלמרות מאבק בן יותר מ-100 שנים ולמדות מסעות פיגועי טרור אקטואליים עדיין הציבור היהודי ובתוכו אוכלוסיית התלמידים לא מרבים בשנאת האוייב, מעבר לשנאת האחרים במדינות של 'שלום'. התלמידים בסך הכל מסתכלים למוצא פיהם של הוריהם, מוריהם ופוליטקאיהם ואם רוצים לשנוא פחות, אז הדרך מתחילה אצלם. בגדול אומר, ששנאה היא תכונה רעה שמעוורת עיני אנשים ומובילה אותם כסומים במנהרות ההתאבדות.

      • לדעתי לפשטות ברטוריקה (= תורת הנאום, או במובנה האחר, דמגוגיה) יש מטרה אחת – לשכנע ולמנוע ספקות. הפשטות מונעת מקהל היעד לחשוב על דברים שהנואם מעדיף שהם לא יחשבו עליו. המסר הפשוט הוא היעיל ביותר – משפט מוכר.

        שנאת האחר נפוצה בארץ יותר מתמיד, לצד העליה ברמות האלימות והעבריינות. הספר שהזכרתי מראה על עליה במספרים, לעומת שנים קודמות.

        אמנם מאז ומתמיד צעירים בגילאי תיכון נטו לימין הקיצוני (מרבית כוחו מבוססת עליהם), אבל כיום הם רבים מתמיד, וממומנים ע"י תורמים כבדים. כמו למשל בקמפיין לטובת החייל היורה.

        היום גם יותר מתמיד, אנשי הדת נוטים לכיוון הזה. ר' דברי הרב יוסף. כך שאני פחות אופטימי לגבי פלוראליזם.

  8. מצד אחד אתה צודק שרצוי להציג סיפור רב מימדי ומאוזן. מצד שני, מה שגדעון לוי ועמירה הס עושים ראוי לכל שבח, וזאת משום שרוב התקשורת שלנו מציגה את הצד הימני, של מתנחלים אידיאליסטיים וערבים רצחניים. יש מעט מאד בתקשורת שלנו, אם בכלל, שמציג את נקודת המבט האנושית של הפלסתינאים. אנחנו זוכרים את העיתונאי (רזי ברקאי?) שננזף וכמעט נזרק על שהעז להעלות את האפשרות שגם למשפחות של שאהידים קשה! ההתיחסות לסיפור אחד צריכה להיות, לדעתי, לא לכותב יחיד אלא לחברה בכלל: החברה הישראלית צריכה לספר לעצמה את הסיפור המורכב והרב צדדי, וכדי שזה יקרה, הרי לצד הבן דרור ימינים וגונן שגב והדרור אידרים, נחוץ מאד שיהיו גדעון לוי ועמירה הס.

    • נחוץ שיהיו כותבים פרו פלסטינים. ועדיף מוטים מאשר כלל לא. אבל החד צדדיות והסיפור היחיד של לוי והס פוגע באמינות שלהם אצל קהל היעד. סיפור פרו פלסטיני מורכב יותר, שישלב בתוכו גם את הסיפור הישראלי וסיפורים אחרים, יועיל למאבק בכיבוש פי כמה וכמה.

      • אינני מצפה מכותב ישראלי להיות פרו פלסטיני. כותב כזה פסול בעיני מראש (כמו לוי והס). אם אתה רוצה לפגוע עוד יותר בשמאל, אז אתה צודק. מנגד אני מצפה מכותב ישראלי שידרוש את טובת משפחתו, חברתו (במובן החברה הישראלית) ומדינתו, ומשם לבטא את השקפת עולמו.

        אני בעד עיתונאי שקודם כל מביא את העובדות כלשונן, את כל העובדות הרלוונטיות לנו שעליו הוא כותב (ושלא יסתיר עובדות שיקשו עליו להצדיק את עמדתו) ורק אחר כך שיתן בהם סימנים, פרשנויות ומשקלים. אני בעד עיתונאי שמאלני שכותב באמת שכוונתו היא לשמור ולחזק את האינטרסים של ישראל, תוך חשיפת האמת על יתרונות וסיכונים של כל הצעה, החלטה או מהלך (מדיני או צבאי).

  9. אתה מתמקד יותר מדי במי שמספר את הסיפור, ופחות מדי בקהל.
    התקשורת הרב-ערוצית, ובעוצמה גדולה הרבה יותר המדיה החברתית, נתנה לקהל את היכולת לבחור את הסיפורים שהוא רוצה לקרוא/לשמוע. ומה לעשות, האנשים בעולם הפוסט-מודרני אוהבים נוחות ועסוקים בשלל מטלות, לכן הם מעדיפים משהו קצר, פשוט וקליט. זו בפירוש אינה רק תופעה ישראלית: מספיק להסתכל על מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, שם המדיה החברתית מקדמת בעיקר מועמדים שכמה שנים קודם היו נחשבים הזויים (טראמפ וסאנדרס).
    אפשר לומר הרבה דברים רעים על הממסד הפריווילגי, בכל מקום ובכל תקופה. אבל לקראת סוף המאה ה-20, הממסד הפריווילגי במערב — כולל התקשורת הממוסדת — הפנים, פחות או יותר, את הצורך להציג לציבור מספר זוויות ראיה ולהתמודד עם סוגיות מורכבות. ואז באה המדיה החברתית והרסה את הכל.

    • מסכים.

      למעשה ככל שיש יותר 'ערוצים' (או 'קולות'), כך המסר חוזר על עצמו וכל ערוץ מעתיק מהשני…

      כך שריבוי הדוברים במדיות החברתיות, רק הופך אותה יותר להמון מוסת, שמתנפל על הקורבנות היומיים (כמו אותו מנהל ב'מוזילה' שהתבטאות בלתי מזיקה לגמרי, עלתה לו במשרתו).

      דבר דומה יש בחברות כבלים ולוויין, שמציעות מאות ערוצים לבחירה: יש כמה איכותיים, אבל יש גם קיצוניים, שהיה עדיף שלא יהיו בכלל, ושסביר שלא היינו רואים אלמלא האופציה למאות ערוצים.

      כך שהפלורליזם מעודד קיצוניות…

      (פרופ' אריאלי יגלה את זה בספרו החמישי).

      • בין ערוצי טלוויזיה למדיה החברתית יש הבדל מהותי. לערוצי טלוויזיה אין תיבת תהודה. יכול לקום מי שבא לו, לשדר מה שבא לו, אבל יהיה לו מושג קלוש למדי מי בדיוק צופה בו, ולצופים לא יהיה מושג על קיומם של צופים נוספים. במצב כזה אפשר לשנות את השיח הציבורי, אבל זה דורש הרבה זמן ומאמץ — מה שמנפה כל מיני מטורללים.
        במדיה החברתית, לעומת זאת, הכל מיידי ומדיד — לייקים, שיתופים, רטוויטים, וכיו"ב. זוהי תיבת תהודה שנוצרת מאליה ומחזקת את הקולות הקיצוניים והסנסציוניים. איך אפשר להתמודד עם זה, זו שאלה מעניינת.

      • בהשוואה ל-TV התכוונתי שריבוי קולות משמעו גם מתן ביטוי לקיצונים. כלומר, אילו בארץ היה ערוץ אחד או 2, לא היה ערוץ 20 'מורשת' (אגב היתה תוכנית שבועית בשם הזה במוצאי שבת בערוץ 1 בזמנו, שעסקה בדת. נחשבה אז כסוג של 'עונש' אצל רוב הצופים הלא דתיים).

  10. לדעתי צריך להבחין בין שני מקרים:
    – הכותב מסתכל על מציאות כלשהי ומתאים אותה לאג'נדה שלו
    – הכותב בוחר מראש סיפורים בהתאם לאג'נדה שלו

    השאלה היא אם גדעון לוי, למשל, יכתוב נגד צה"ל גם בנושאים שלא קשורים לכיבוש או שמראש יתרכז בנושאים שקשורים לכיבוש. המקרה הראשון בוודאי פוסל את הכותב אבל לא כך המקרה השני. זה לגיטימי לדעתי שלכתב יש נושא שבוער בעצמותיו והוא מתרכז בו. ובמקרים רבים אין סימטריה והדרישה לפיזור יוניפורמי היא מגוכחת. למשל, חלק מהטענות נגד שוברים שתיקה היא שהם לא כותבים על כל המקרים "החיוביים" ומתרכזים רק בשליליים. אבל, ברור שגוף כזה לא נועד לתעד את תולדותיו המלאים של כל חייל וחייל אלא רק את אלה שרלבנטיים לאג'נדה שלו.

  11. 1. ראיית האמריקאים את אפריקה כיחידה פוליטית-חברתית מוסברת בכך שאפריקה לא מעניינת את רוב האמריקאים, היא רחוקה (גיאוגרפית ומחשבתית), היא מייצרת בעיות – אז "שידאגו לעצמם" – "מה זה איכפת לנו" ו"למה להכניס את הראש למיטה חולה". זוהי נטייה , היא לא מעניינת. יותר מכך, אמריקאי ממוצע לא מכיר אפילו עובדות פשוטות על אמריקה עצמה, כפי שאנחנו רואים בכל מיני אתרים ועיתונים. באותה מידה גם ישראלים שכנרה יודעים יותר מהאמריקאי הממוצע, לא יודעים הרבה על אפריקה. יודעים קצת על מצרים וצפון אפריקה, אתיופיה, קניה ובנוסף אזורים אליהם נוהגים ישראלים לטייל (מסתבר שבאופן יחסי יותר ישראלים מטיילים באפריקה מאשר אמריקאים).

    למה רצון לשמוע "מוזיקה השבטית שלה" מעיד על בורות המבקש, ללא כל קשר שבניגריה משמיעים שירים מערביים בדיוק כמו כבישראל נניח? אם אמריקאי היה מבקש מישראלי להשמיע לו שירים עבריים ישנים כמו ממשפחת "הבה נגילה הבה" או "דני גיבור" (של מרים ילן שטקליס) האם הישראלי היה נעלב וטוען שגם אצלנו שומעים את מיטב השירים האמריקאים? להיפך, זה היה מאתגר את הישראלי וממלא את ליבו גאווה (אלא אם אותו ישראלי הוא סתם עוכר ישראל).

    הבעיה היא היעדר ידע (בסיסי ורחב) ולאו דווקא העדר מידע (אקטואלי ומזדמן). כי מי שרוצה יכול למצוא עובדות בסיסיות על כל מדינה וחברה אפריקאית. מה שמונע אותנו מלהעמיק את הכרותנו עם אפריקה היא חוסר העניין. אותו חוסן עניין מקים את רוב האנושות ברוב הנושאים. ולכן אנשים 'מתמקצעים' בידיעותיהם בתחומים המעניינים את נפשם. הוכחה: כשנרצה לעשות את הטיול הבא שלנו בניגריה ניכנס לכל אתרים המספרים עליה, נלמד את מפת ניגריה, נקרא על אוכלוסייתה, כלכלה, פוליטיקה פנימית וחיצונית שלה, יחסים בין שבטים מקומיים, מאבקים פוליטיים ומלחמות פנימיות. נמפה סיכונים, נלמד מסלולים ואתרים הראויים לביקור, נחשב את העלויות וכו'. ו ג ם אז כשנגיע לניגריה לא נפסיק ללמוד ולהתפעל. אבל עד שלא נחליט שניגריה מעניינת אותנו לא נעשה זאת ולא נדע עליה הרבה. זה מצב טיבעי.

    2. ההבדל בין אמנון לוי למשה פייגלין הוא שלוי כותב על מיקרו ומתעלם ממאקרו ויקוב המיקרו את המאקרו. פייגלין מדבר גם המאקרו וגם על המיקרו ומנסה לתאם/לשדך בינהם. לכן גדעון לוי יכול לדבר על ערבים מיואשים שזוקרים אבנים על יהודים, לצטט אותם ולהצדיק אותם כשהוא לא נותר תשובה אמינה לגבי הפתרון רציונלי הראוי, מלבד אמירה כללית שצריך לסגת לגבולות 67 וגומר . פייגלין מתייחס למיקרו אבל גם למאקרו, גם אם הדרך שלו אינה מקובלת על רוב הציבור. אבל לפחות הוא משקיע במחשבה, בפיתוח תיזות לדרך הפתרון.

    במה השמאל יותר משוחרר, חכם ודינמי בפתרון הפוליטי שלו לסכסוך? הרי מעולם לא התנהל דיון עומק בשמאל שבעקבותיו גם הציעו פתרון רציונלי. הרי זו היתה נקודת אכילס של הסכם אוסלו, שנתפר בסתר בלי מחשבת עומק ודיון רוחב (רבין מידר אפילו את הרמטכ"ל וראש אמ"ן שברור שיש להם מילה חכמה לכאן או לכאן שתשפר את צעדי ישראל).

    האמירה שלך ש"הנטייה לספר סיפור אחד ויחיד אופיינית גם לכותבים רבים מימין" ממש לא נכונה ואפילו אתה לא ביססת אותה באותו אופן שהצגת דווקא את עמדות השמאל כ"סיפור אחד ויחיד". שהרי הבאת שני כתבני שמאל בשמותיהם לעומת ימני אחד בלבד.

    אין לישראלים בעיה של היעדר ידע או מידע. המחלוקת היא על הפרשנות, לעיתים הנרפית והחלקית ועל הפתרון הפוליטי, שכאן רוב הישראלים הדיוטות, ולכן נוטים לפי ליבם הפוליטי. אצל השמאל הבעיה קשה יותר כי רבים מדוברם נוהגים לטעון ש"מה איפת לנו מה הערבים אומרים, אני רוצה את טובתנו הישראלים וחייבים לסגת". אצל הימין בדרך כלל יש תמונת רוחב ועומק מלאה יותר, כי הם גם מתייחסים לעמדות הערבים ולסיכויי התממשות הפתרונות השונים. עדיין האמירה האמונית שהשטחים הם לא כבושים והם שלנו, לא מעידה על צרות אופקים, אלא על עמדה אידיולוגית. אבל מבחינתם עמדה אידיאולוגית זאת לא נשללת אלא דווקא נתמכת על ידי יתר העובדות והנתונים במשוואת הסכסוך.

    3. מעבר לכך, לא מצאתי הקבלה ודימיון בין הסיפתח שלך לסיפא.

    • אתייחס ברשותך רק ל1 ו-2, כי את המענה ב-3 לא ממש הבנתי.

      1. אני לא חושש שנגוזי "נעלבה", לפחות לא במבט לאחור, אלא הצביעה על הבעיות והחסרונות שבגישה האמריקאית לאפריקה. לא שהסיפור על רעב, מחלות ומלחמות לא נכון, אלא שיש הרבה מאד סיפורים אחרים, מקבילים, לצידו. ומי שמבין את המציאות רק דרך סיפור אחד, מבין אותה באופן מוטעה – וכשתגיע השעה להחלטות פוליטיות או אישיות, יכול ללכת שולל אחרי רמאים שמכניסים אותו לשדות מוקשים. למשל, מי שלא יודע כלום על עיראק, או מבין אותה רק דרך סיפור אחד (הדיקטטורה של סדאם) יכול להתפתות בקלות לאשליה שפלישה אמריקאית שתסיר את הדיקטטור תהפוך את המדינה לדמוקרטית במהירות.

      2. באשר לפייגלין, אין לו הבנה לא של המקרו ולא של המיקרו. הוא מגלה בורות מדהימה בנוגע למזרח התיכון. שתי דוגמאות מתוך אינספור כאלו שקיימות. באחד מהמאמרים האינסופיים שלו על שקיעת המערב מול האסלאם, הוא הביא תמונה של שלט בקניון בדרום ארה"ב, בספטמבר של איזו שנה, שבו היתה כתוב ש"The mall is closed today for the martyrdom of Imam Ali". אמאם עלי, כתב פייגלין, היה שמו של אחד המחבלים ב-11 בספטמבר, ומכאן שבארה"ב חוגגים את השהידיות של מחבל, והמערב נופל, יאדה יאדה יאדה. רק שבעל הקניון – שיעי במוצאו – סגר את העסק שלו ביום מותו של אמאם עלי ההיסטורי, האמאם הראשון של השיעה, בדיוק כפי שפייגלין היה סוגר עסק שבבעלותו ביום הכיפורים. כלומר – שום קשר ל-11 בספטמבר, ורק מי שבור לחלוטין בתולדות האסלאם והמזרח התיכון יכול לכתוב דבר כזה. דוגמא שנייה: הציטוט המטופש שלו של איזה מושל בריטי, בור לא פחות, שכתב על ה"עז של הערבי שמביאה את המדבר" ועל כך שתושבי המזה"ת הם פראים נודדים ממדבריות ערב, כאשר רוב מוחלט של התושבים בלבנט הם יושבי קבע חקלאיים.

      אצל פייגלין, חשוב לציין, הבורות קשורה באופן הדוק לעובדה שהוא מספר תמיד אך ורק סיפור אחד. אצלו, כל הבעיות מתנקזות תמיד ל"זהות היהודית", וכל העולם רוקד סביב החליל שלה. הערבים תוקפים אותנו לא כי יש להם אינטרסים משלהם, אלא כי "אנחנו לא מבינים ומכירים בזהותנו, ולא מכירים שארץ ישראל שלנו ורק שלנו". כלומר, הערבים הם מן תופעת לוואי לסערה שמתרחשת בתוך התודעה היהודית. אנשי שמאל אומרים מה שהם אומרים רק בגלל סיבה אחת – כי הערבים מאפשרים להם לדמיין שהם ישראלים ולא יהודים. פייגלין לוקח כל עובדה ומתאים אותה לסיפור הזה, לפעמים באמצעות אקרובטיקה מעוררת רחמים. הוא מספר שוב ושוב, למשל, איזה סיפור הזוי על אסיר פלסטיני שהחליט "להמשיך במאבק" כי הוא ראה סוהר יהודי אוכל פיתה בפסח, ועוד סיפור על אינטלקטואלים בריטים שאמרו לזאב צחור ש"ציפינו שתכתבו בישראל את ספר הספרים לקראת גאולת העולם, ותראו מה עשיתם." כלומר, הוא לוקח שתי אנקדוטות שוליות, והופך אותן למרכז הטיעון רק כי הן מתאימות לסיפור היחיד שרקח לעצמו מראש.

      • בסעיף 3 כיוונתי לומר שאין דומה המקרה של אי-ידיעת האמריקאי את הקורה בניגריה כאי-ידיעת את הישראלי את מה שמתרחש בפוליטיקה שלו ולכן אין טעם להשוות בין הדברים.

        1. אני מקבל שהאדם המערבי בכלל כמעט ולא מכיר את אפריקה, לא את הרע ופחות יותר את הטוב. מעת לעת ישנם דיווחים בני 50 שניות בערוץ חדשות של מדינה נידחת בארה"ב על מלחמה בין מורדים לבין ממשלה מושחתת ואחר כך עוברים לדווח על מזג האוויר ומזפזפים לערוץ סרטים או מוזיקה. האמריקאי הממוצע ואפילו האירופי הממוצע אינם צרכני חדשות היסטריים כמו הישראלי הממוצע ואף על פי כן אפילו הישראלי לא יודע הרבה על אפריקה. הייתי מהין לטעון שאפילו מי שטייל פעם לאפריקה אינו חוזר לארץ עם תובנות מופלאות על אפריקה. כדי להכיר את אפריקה צריכים להשקיע זמן והזמן יקר (בעיקר בתקופתנו כשאנחנו צריכים לדעת מעט על הרבה יותר מאשר הרבה על מעט).
        עניין הדוגמה העיראקית הוא ברור. יחד עם זאת אני לא משוכנע שבוש חשב להפוך את עיראק לדמוקרטית ובגלל זה הוא פלש אליה. בוש חיבר את עיראק לטרור אסלאמי בכלל (לא לטרור שפגע ב-911) ולכן הוא רצה לצד הפלישה לאפגניסטאן להכריע גם מדינה מובילה שתמכה בכלל בטרור האסלאמי למינהו. המטרה היתה לכבוש את עיראק, להפיל את שלטונו ולעצור את החיבור לטרור. פועל יוצא של המלחמה היה גם ניסיון להופכה לדמוקרטית. כמובן שזה מצביע על תמימותו של בוש ולדעתי של רוב האמריקאים, שלא ממש מבינים את המזרח התיכון. אבל אתה בהחלט לא יכול לטעון שאמריקאים נכשלו בעיראק רק בגלל שעיראק לא הפכה לדמוקרטית.
        אינני מאמין שישנן מדימות שמקבלות החלטות רק לפי 'סיפור אחד'. אני מאמין שישנם אנשים בודדים שמקבלים ככה החלטות. השאלה החשובה היא האם אנחנו יודעים את כל השיקולים שהנחו את בוש, צרפת או מצרים לנקוט במהלך מסויים בזמן מסויים. אנחנו כאנשים פרטיים סביר שלא יודעים, בטח לא בזמן התרחשות המהלכים. אני מעריך וגם יודע שמנהיגים וגופי מודיעין ממלכתיים יודעים הרבה יותר בכל עניין (הגם שלא תמיד כולם יודעים את הכל כל הזמן).

        2. הדוגמאות שאתה מביא לבורותו של פייגלין סבירה ויכולה לקרות לכולנו, והן קורות הרבה יותר ממה שאתה מער, בעיקר אם אין לו יכולת במקום ובזמן לברר את מהותה. הדוגמאות שהבאת לא מסבירות את עניין "הסיפור האחד", מה עוד שאתה מספר עליו הרבה סיפורים. אבל בכל מקרה מאירוע איזוטרי וזניח אתה לא יכול להשליך על עמדתו בסוגיית עתידה של ישראל, הגבולות והשלום ויכולתו של פייגלין לבטא את עמדותיו בצורה רציונלית ותומכת.
        לעניין הפשטות הגבתי למעלה https://dannyorbach.com/2016/04/03/%d7%a1%d7%9b%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%99%d7%97%d7%99%d7%93-%d7%9e%d7%99-%d7%9e%d7%a0%d7%a1%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%90%d7%9b%d7%99%d7%9c-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%a0%d7%95/#comment-7833 והיא לא מעידה על קבעון או דלות הדיעה והחשיבה. אני יודע שיש מקומות בהם מלמדים נואמים לדבר קצר, בביטויים חזקים ולחזור עליהם שוב ושוב כדי שיקלטו כאמת וישמשו את הדובר אחר כך לעניינו.

        פייגלין צודק ש"אנחנו לא מכירים בארץ ישראל שלנו ורק שלנו", כי מי שלא מכיר בזה ולא אומר את זה שלא יופתע כשיטענו שאנחנו כובשים בפלשתינה. לא לחינם ה-BDS התחיל כתנועת חרם שמטרתה לגרום לישראל לסיים את הכיבוש (איזה כיבוש? של 48' או רק 67'?) והיום היא תנועה שקוראת להשמיד, לחנוק או לגנוז את ישראל כמדינת העם היהודי. מי שאומר כולה שלי, יקבל חצי. אבל מי שאומר מראש שחצי שלו, לא בטוח שיקבל אפילו רבע. היום יאמרו לו שכלום לא שלו. וזה מה שקרה לישראל ב-20-30 השנים האחרונות. הגיע הזמן להציג מחדש את העמדות הציוניות ולא להתבייש לטעון שיו"ש היא שלנו. ולהגיע לשיחות, אם אבו מאזן לא יתקפל, עם הטענה הזאת ושם לוותר מעט תמורת ויתור של מעט פלסטיני. רק התפשרות הדדית, ולא קבלת הדרישות המקדימות הפלסטיניות של נסיגה לגבולות 67', קבלת עקרון 'זכות השיבה' והשלמה עם אי הכרת הפלסטינים בזכות היהודים למדינת לאום משלהם (בלשון אחר: "מדינת כל אזרחיה"), כי משמעותן היא מימוש "תוכנית השלבים להשמדת הישות הציונית" שנחתמה ב-1974 ע"י ערפאת, אבו מאזן ועוד כמה בכירי הפת"ח של אז.

      • אגב ה-BDS – בערוץ 10 תשודר השבוע במסגרת חדשות הערב, סידרה של 5 כתבות על קמפיין ה-BDS באמריקה והשתלטותו על השיח שם.

        הם אגב נתמכים ע"י כמה יהודים וישראלים לשעבר. הקטעים שהוצגו מרתקים ומטרידים. כדאי לבדוק.

  12. כשראיתי את ההרצאה גם כן מאוד אהבתי אותה (ואני עדיין חושב שהיא מצויינת). לצערי האופן שבו אני רואה אנשים משתמשים המסר הוא דומה לאופן שבו משתמשים במסר של סרטונים כמו "הסרטון הזה יכעיס אותך" (https://www.youtube.com/watch?v=rE3j_RHkqJc) או שלל הטיות קוגניטיביות – ככלי נוסף לרציונליזציה של הטיית האישור. האנשים שאני לא מסכים איתם טועים כי הם רואים רק סיפור אחד\חיידק מחשבה משתמש בהם כדי להתרבות\הם נתונים בידי הטייה X בעוד שהאנשים שאני כבר מסכים איתם רואים את המציאות בצורה מורכבת ובעזרת שלל סיפורים\לא נתונים בידי חיידק מחשבה מכעיס\הגיעו למסקנות המוצדקות שלהם כשהם מתחשבים במידה הנכונה בהטיות קוגניטיביות כמוני וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה….

    אני לא אומר את זה כדי לשפוט את האנשים שנראה לי שעושים זאת – אני אומר זאת מכיוון שתפסתי את עצמי חושב כך – והמסקנה שהגעתי אליה היא שאני מעדיף להשתמש במסרים כמו "הזהרו מהסיפור היחיד" כדי לבקר את המחשבה שלי ולא לשפוט אחרים.

    בכל מקרה תודה על הרשומה המעניינת!

    • ערן, זה נכון. בכל טיעון שהוא יש מכשלות אינהרנטיות, ואפשר להשתמש בו לרעה. ועדיין, אני חושב שטיעון "הסיפור האחד" משמעותי יותר מאשר (למשל) לקרוא למישהו "אידיוט" או "אנטי-ציוני". זו לא האשמה עמומה, אלא ביקורת מהותית שאפשר להתווכח עליה באופן קונקרטי. די קל לראות אם מישהו חד-צדדי או מורכב, בין אם תומכים בו ובין אם לא. האתגר הוא לבקר כותבים "חד סיפוריים" גם מהמחנה הפוליטי שלנו.

  13. פוסט יפה. כתבתי בעבר משהו דומה תוך התמקדות בהקשרים כלכליים, כאן:
    https://orikatz.wordpress.com/2012/06/18/stories/

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: