האמן ומרגריטה: ריקוד הצללים עם סטלין – טור אורח מאת יגאל ליברנט

האמן ומרגריטה, מאת הסופר מיכאיל בולגאקוב, הוא אחת מיצירות המופת החידתיות והמרתקות ביותר בתולדות רוסיה המודרנית. זהו רומן מצחיק עד דמעות, שנון וטראגי בו בזמן, המגולל את עלילות השטן וכנופייתו במוסקבה במשולב עם גירסה אלטרנטיבית לתולדות ישו הנוצרי. ברבות השנים הפך הספר הזה, על ציטוטיו הבלתי נשכחים ואינספור רמזיו האפלים, למעין כתב קודש עבור דורות של אינטלקטואלים ברוסיה ומעבר לה. אולם יצירתו של בולגאקוב, טוען המתרגם וחוקר המחשבה הפוליטית יגאל ליברנט, פספסה את מטרתה. היא לא נועדה לשעשע המוני קוראים, אלא להעביר מסר ספציפי לנמען מסויים מאד. הינשוף הספרותי, בטור אורח על ריקוד הצללים בין אמן לרודן. 

51VjV1cS1oL

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, סיפרו חכמי אסכולת פרנקפורט לבני המערב המשתאים, שהדבר הזה, אותו הם מכנים "תרבות", אינו אלא מפעל הונאה ענק שמטרתו היא לטמטם את ההמונים ולהסיט את תשומת לבם מן העוולות של הסדר הקפיטליסטי. כל מה שמיועד לקהל הרחב: הסרטים, כל המוזיקה הפופולרית, כל הציורים, הפסלים, ההצגות והתערוכות, כל הספרות כולה – הנם בסך הכול חרושת תרבות והונאת המונים. חכמי פרנקפורט היו מלומדים מתוחכמים מדי מכדי להכריז על מזימה מתוכננת בחדרי-חדרים ומאחורי דלתות סגורות. בהיותם, רובם ככולם, יהודים, הדבר עלול היה להדיף ריח חזק של פרוטוקולים, דר שטירמר, פלקישר באובכטר ושאר הנפלאות שמפניהן הם מילטו את נפשם מגרמניה לאמריקה. בהיותם מרקסיסטים טובים, הם תלו אשם בשיטה הכלכלית, במבנה החברתי, בסדר הקיים – מושגים מופשטים ומטאפיזיים למדי, שלא יכלו להיעלב מישהו ספציפי מדי, ולהעיף את המבקרים חזרה למקום שממנו באו. מנהלי האולפנים והאמנים לא נושאים באשמה אישית, זו השיטה שמשחיתה אותם וגורמת להם להשחית אחרים.

adorno_theodor

תלה את האשם במבנה החברתי ובשיטה הכלכלית – תיאודור אדורנו, ממייסדי אסכולת פרנקפורט

לא כאן הוא המקום לפרוש את התאוריה הביקורתית ולדון בגילוייה, סגולותיה ומגרעותיה. די אם נציין אספקט אחד שלה: הטענה שהכוחות העלומים של משטור המחשבה מרדדים את האדם (ובייחוד את האמן היוצר) למצב של קיפאון מוסרי, בלא כל התחשבות בכישוריו, חדות המצפן המוסרי שלו או כוח רצונו. הייתי רוצה לבחון את הטענה הזאת במקרה של מיכאיל אפנסייביץ' בולגקוב, מחברה הגאוני של המשפיעה שביצירות הסובייטיות – "האמן ומרגריטה", שאנו חוגגים כעת את יום הולדתו ה-125.

כזכור לחלקנו, הרומן עוקב אחר שלושה נתיבים נפרדים שהולכים ונכרכים זה בזה לאורך העלילה: עלילותיו של השטן, שבחר לבקר במוסקבה של שנות ה-30; בשׂורה אפוקריפית המגוללת את סיפור משפטו ומותו של ישוע הנוצרי; ולבסוף, פרשה רומנטית – על אודות אהבתם היוקדת של האמן ומרגריטה. השטן ופמלייתו בוחנים את עולמם הפנימי הדל של מוסקבאים נבחרים ומחלקים להם שכר ועונש; האמן ומרגריטה מתאהבים, נקרעים זה מזו מכורח הנסיבות ואז מתאחדים שוב; ובמקביל – סיפורו של ישוע מסופר מפי השטן ומעל דפי המגנום-אופוס הנבואי והמצונזר של האמן (מובן שזהו אותו הסיפור, ובשל כך מתרחש החיבור בין השניים).

230px-Bułhakow

מיכאיל בולגאקוב

הרומן עצמו נכתב במשך יותר מעשור, אולם חלק הארי של העריכה האחרונה נעשה בחודשי הקיץ של שנת 38'. הרומן, מן הסתם, לא ראה אור בימיו של סטאלין, ודלף טיפין-טיפין דרך הגרסאות המקוצצות שהתחילו להופיע בשנות ה-60, ובגרסאות המלאות יותר באמצעות הסאמאיזדט. הגרסה המלאה הראשונה יצאה לאור בברה"מ בשנת 1973.

הספר הטריף את דעת השכבה הסובייטית המשכילה – נצרות, שטן, מיניות, אווירת החרדה הסטליניסטית, צנזורה, נוכלות, כשפים ופילוסופיית מוסר – כל אלה היו כמשב רוח רענן בפרוזה המטריאליסטית הסובייטית. ובנוסף לכל אלה, כמובן, – הכתיבה הסוחפת, הצלולה והמליצית בעת ובעונה אחת, בשפה ענוגה ועסיסית. כולם קראו את הרומן וכולם היו משוגעים עליו. כולם, כולל את הוריי. אבי המליץ לי בתוקף לשוב ולקרוא את הספר מדי שנה, ומגיל 12 לערך ועד לגיל 20 אכן עשיתי זאת בקביעות ובתדירות אף גדולה יותר, מגלה בכל פעם (ממש כפי שאבי התנבא) רובד חבוי נוסף בתוך הספר. אני חוזר ואומר: "האמן ומרגריטה" היה לאינטליגנציה הסובייטית לספר קודש, ולא מעטים טענו שתפישתם את הנצרות בפרט ואת הדת והאתיקה בכלל התבססה יותר על בולגקוב, מאשר על הברית החדשה עצמה.

וכאן שורש הבעיה. הספר שהגדיר את מצפונם ואת אמונתם הדתית המעורפלת של כמה דורות של רוסים משכילים כלל לא נכתב בשבילם או לשם כך. מדובר, הלכה למעשה, בכמוסת רעל שיועדה למטרה שונה בתכלית. ולאחר שהכמוסה פספסה את היעד שלה, היא נבלעה בשקיקה רבה בידי נמענים שונים בתכלית.

joseph-stalin-AB

לרומן זה, הגדוש עד להתפקע במיסטיקה, ארוטיקה ונצרות אפוקריפית, לא היה סיכוי זעיר שבזעירים להתפרסם בברה"מ של שנות ה-30. למי, אם כן, ייעד אותו המחבר? היצירה שמגוללת את הרפתקאותיו של השטן האצילי (ופמלייתו, האצילית לא פחות) במוסקבה, את מסע העונשין שלו ברבבות של נוכלים, ביורוקרטים ובעיקר-בעיקר – במבקרי ספרות להוטים ואידאולוגיים מדי, החסות שהוא משום-מה פורש על האמן שמזכיר עד כאב את בולגקוב עצמו, כל אלה נועדו לעצב מסר ברור מאוד לנמען מסוים מאוד.

נקמת השטן באושיות הממסד הספרותי הבולשביקי, בדמותם של ברליוז ולטונסקי, הנה שיקוף ישיר של משפטי הראווה שנערכו אך שנה קודם לכן, ובהם נידונו למוות אויביו האישיים והמקצועיים של בולגקוב: ולדימיר קירשון, ברונו יאסנסקי (אייסמן) ולאופולד אוורבך (כולם יהודים, אם מישהו כאן פספס את העניין). ב-4 באפריל 1937, ילנה, רעייתו, מציינת ביומנה בהקשר הזה שבכל-זאת קיים בעולם אלוהי צדק. בולגקוב עצמו, שציד המכשפות שערכו כנגדו מבקרים אלה בשיא כוחם גזל ממנו כל אפשרות לפרנסה והביאהו, בשנת 1930, אל סף התאבדות, ניצל והוחזר לעבודה באמצעות התערבות ישירה של סטאלין עצמו, שאף שוחח עמו אישית ועודד אותו להמשך היצירה.

סטאלין ידע היטב שבולגקוב הוא "לא משלנו". נטיותיו המלוכניות-מסורתיות של בולגקוב היו סוד גלוי ברבים, ויצירותיו, שהן ביוגרפיות להדהים (כן-כן, הכול ביוגרפי, החל בהתמכרות למורפיום ב"מורפיום", דרך רופא גאון ב"לב כלב" – בבואת דודו. ניקולאי פוקרובסקי, וכלה בנשף אצל השטן, העתק של הנשפים שאליהם הוזמנו בני הזוג בולגקוב בשגרירות האמריקאית), לא ממש מנסות להסתיר את העובדה הזאת. ברם, סטאלין העריך את היושרה של בולגקוב. לדוגמה, בעניין המחזה "ימי משפחת טורבין", עיבוד תיאטרלי לרומן "הגוורדיה הלבנה", המגולל בכנות רבה את המפלה של הסדר הישן ברוסיה בפני הכוח הבולשביקי הגועה. סטאלין צפה במחזה במופגן יותר מ-14 פעמים, וכולם ידעו זאת.

כאשר בשנת 1930 בולגקוב נושל מכל אפשרות לפרנס את משפחתו, וכתב מכתב תחינה לממשלה הסובייטית, – לספק לו תעסוקה או לאפשר לו להגר, – היה זה סטאלין שטלפן אליו באופן אישי וציווה על הגורמים המוסמכים להחזירו לביים בתאטרון. בשיחת הטלפון הקצרצרה, בולגקוב דיבר בלהט על כך שעליהם להיפגש פנים אל פנים, לשם שיחה מעמיקה על גורלה של רוסיה. סטאלין השיב שאכן צריך למצוא זמן לזה, אך מעולם לא דיבר עמו בשנית. בולגקוב, מצדו, המשיך לחלום על השיחה הזאת עד ליום מותו. סטאלין לא חזר אליו שוב, ולכן עלה הצורך בפנייה עקיפה מצדו של האמן. "האמן ומרגריטה" כולו אינו אלא קריאה לסטאלין מפי המלוכן המוצהר בולגקוב: "כן, אתה כוח אפל ונאצל, ואנחנו, האמנים הרוסים האמיתיים, נתמוך בך במאמצך לטהר את ארצנו ותרבותנו מכל הרפש הפלבּאי שעלה בה על פני השטח בטרם תפסת את השלטון."

האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה בגירסה עברית. תרגום: פטר קריקסונוב

בשונה מיצירותיו האחרות של בולגקוב, יש פה נדבכים וולגריים ביותר, לא אופייניים לו לחלוטין, בייחוד בקטעי ההומור והארוטיקה, שנועדו במופגן לשאת חן בעיני קורא ספרות להוט, אך לא מעודן יתר על המידה: אוטודידקט שהודח בנעוריו מסמינר כמרים, למשל. הרומן הזה הוא עטיפה קולחת וססגונית מאין כמוה למסר שהוכתב בידי הכוונות הטובות ביותר – הצלת אנשי התרבות, שנפלו קורבן לממסד הספרותי הבולשביקי בזה אחר זה, – אבל מסר זה הביא את המחבר ואת קוראיו העתידיים הישר לגיהינום המוסרי.

"…לעולם אל תבקשי דבר! כן, שום דבר, לעולם, ובייחוד לא מן החזקים ממך. הם יציעו בעצמם וייתנו לך הכול." – מכריז השטן בפני מרגריטה בפרק 24 (בתרגומו של מורי ורבי פטר קריקסונוב). אלא שבולגקוב עצמו לא יישם את הלקח שלימד. הבקשה הספרותית הגדולה שלו הייתה חשובה לו מדי, הוא המשיך לערוך אותה ממש על ערש הדווי שלו, ולא הספיק לשלוח אותה לנמען. הבקשה הקטנה שלו, בדמות המחזה "באטום" (1939), המוקדש לימי שחרותו של סטאלין, הצליחה להביך אפילו את "שמש העמים", שפקד להוריד את הליקוק הבוטה הזה מן הבמות התיאטרליות. בולגקוב, אם כן, לא פעל כעצתו שלו, והפנה בקשה נוקבת אל השטן בכבודו ובעצמו, והבקשה הזאת נפלה על אוזניים ערלות. הטרור חסר האבחנה נמשך.

וכעת, נשוב לרגע קט להתחלה, אל ההוגים הפרנקפורטאיים: אלה שברחו מגרמניה הנציונל-סוציאליסטית אל אמריקה הקפיטליסטית, ועשו בה קריירה נפלאה בתור שופר הביקורת על הקפיטליזם. תופעת החפצתו של האמן ואמנותו, תופעת משטור המחשבה ומשמוע המצפון אכן התרחשה בתקופתם. ברם, תופעה זו התרחשה במלוא עוזה דווקא בארץ שבה שלטה דיקטטורת הפרולטריון, אפילו כאשר היצירה לא כוונה להמונים אלא לקורא יחיד ומסוים. הקפיטליזם – חרף כל מגרעותיו האמיתיות והמדומיינות, עלה איכשהו בידו להצמיח מתוכו תרבות-נגד, יצירת-שוליים, פלורליזם ושאר הירקות, בעוד שהסוציאליזם הצליח להשמיד אפילו את מצפונם של מתנגדיו המוצהרים, כל עוד אלה נשארו בגבולות המדינה וקיוו לזכות בעצם כלשהי מידי השלטון.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מאי 18, 2016, ב-הינשוף הספרותי, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 30 תגובות.

  1. וואו, זה היה מקורי, ומעניין, וגם הקטע עם ישו סגר את העניין עם היהודים יפה מאוד.

    אכן, ספר קריא, ומשעשע וכייפי, וכביכול מהפכני אבל בדומה לך גם אני תמיד הרגשתי שיש בו משהו הכי שמרני ונוקשה ואפילו פשיסטי בצורה מאוד בוטה.

    • תודה על המילים האדיבות. אשר לעניין עצמו: שמרני, במובן המלוכני של המילה, – בהחלט. פשיסטי…. לא לגמרי בטוח.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      הסוציאליזם היה מדומה ומעוות ע"י הצמרת הרודנית בבריה"מ. לא צריך לכן לקטול את הרעיון המקורי של הסוציאליזם כחזון המשלב דמוקרטיה עם רווחה. לכן האדרה של הקפיטליזם לעומת הפסבדו-סוציאליזם היא מוטעית ומטעה.. הניאו מרכסיסטים הציעו תיאוריה חילופית לדיקטטורה של הפרוליטריון, שלא מופיעה, אגב, בכתבי שחרות של מרקס. היא עמדה ביסוד המרקסיזם האורתודוקסי שעשה עוול לתיאוריה המקורית.

      • הטעון הזה מוכר היטב – ברה"מ לא הייתה מה שמרקס תכנן. וסין לא הייתה. ואלבניה. וצפון-קוריאה. וקמבודיה. ומדינות ברית וארשה. ווייטנם.ומונגוליה. ולאוס. וקובה. ואנגולה-מוזמביק-זימבבואה-בנין-קונגו-סומליה לא היו. ודרום תימן. וגם לא ונסואלה. ולא מדינות ערב הבעת'יסטיות. ואלה ששכחתי. אף-אחת מאלה לא הייתה מה שהוא תכנן. מה שהוא תכנן היה נפלא, רק שהיישום תמיד לקה איכשהו בחסר.
        יש גם פיתוח לא-נורא-משוכלל לטעון הזה – מרקס, כביכול, כתב רק על סוציאליזם בחברות המפותחות, ושוב, – איכשהו, – יצא ככה שהוא אומץ רק בידי חברות שלא היו מוכנות לכך. בשביל הטעון הזה מעלימים את המכתב המפורסם של מרקס לזסוליץ/, שבו הוא כותב, שחור על כבי לבן, שהעיקר זה המהפכה, ולא חשוב כלל שרוסיה היא אגררית ברובה, אז קדימה רבותיי הרוסים!
        ובאמת, למה שלא נקשיב למרקס, נלאים את כל אמצעי הייצור, כולל רכוש פרטי (ונשים, אם כבר אנחנו אורתודוקסיים די הצורך), נתן לקבוצה מצומצמת לתכנן את כל הכלכלה כולה ונעלים את כל המתנגדים. הרי בטוח נקבל תוצאות שונות בתכלית ממה שראינו בכל מקום אי-פעם!

      • תגובה ליגאל ליברנט: טוב, הבנו שאתה אנטי קומוניסט. קשה לדון בקומוניזם במסגרת טוקבק, מה עוד שזה אופ-טפיק לדיון הנוכחי, אבל בכל זאת, בקצרה:
        ניתן לכתוב הרבה ביקורות מוצדקות של הסוציאליזם כפי שיושם במדינות שהזכרת, אבל צריך להתייחס גם למעלותיו. התמונה אינה שחור לבן, כפי שרונלד רייגן היה רוצה לראות – הטובים מול הרעים ('אימפרית הרשע').
        אם להתייחס לרוסיה, למשל, הרי לצד משטר הטרור של סטלין, המדינה יצאה מצאריזם חשוך, הנחילה השכלה להמוני איכרים ופועלים בורים, תיעשה את המדינה, ארגנה שירותי בריאות בחינם והשכלה גבוהה בחינם לבן של כל פועל.
        במקביל, במדינות הקפיטליסטיות הדמוקרטיות, אנחנו רואים קפיטליזם חזירי, שבו רוב העושר מתרכז אצל שכבה מאד צרה של אנשים ומשפחות. היכולת של רוב האזרחים להשפיע על המשטר ועל המדיניות הם אפסיים, ובארצות הברית רב מספר חסרי הבית ונטולי ביטחון כלכלי ובריאותי.

        בברית המועצות כל נער מוכשר היה יכול ללמוד באוניברסיטה ולהגיע לדרגות גבוהות של השכלה ושל הישגים. בארצות הברית המקום שאליו נער יכול לשאוף להגיע הוא במתאם עם המקום בו נמצאים הוריו. מעמד חברתי עובר בירושה.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    ניתוח מאלף על האמן ומרגריטה. היה תענוג לקרוא. תודה!

  3. הניתוח הזה של 'מסטר ומרגריטה' מפוקפק מאד. לא אוכל בטוקבק לדון בכך בהרחבה, אבל הוא מריח אופי קונספרטיבי, שפעם הערתי עליו כאן בתגובה לפוסט אחר: עד עכשיו חשבתם שהשמש זורחת? אז זהו, שעבדו עליכם. עכשיו נשחט את הפרה הקדושה ונוכיח לכם שזריחת השמש שאתם כה מתענגים עליה היא אשליה שמשרתת את הקפיטליזם (או הקומוניזם, לפי ההקשר).

    מסטר ומרגריטה היא יצירת מופת שאמנם לא כולם הבינו אותה, או הבינו אותה לא נכון, ולא כולם אהבו אותה. כמו ליצירת מופת אמיתית, יש לה כמה רבדים שכל אחד מהם יכול ליצור חויה אחרת אצל הקורא ואצל קוראים שונים.

    העמדתה כולה על מסר פשיסטי מבולגקוב לסטאלין מרדדת אותה, מגחיכה אותה, וכנראה גם לא נכונה.

    חוץ מזה, לא כל כך הבנתי את הקישור לאסכולת פרנקפורט. אבל בעולם הקונספירטיבי כל דבר קשור לכל דבר.

    • הקישור להורקהיימר ואדורנו מוסבר – הם סברו שזוהי תמונת העולם בסדר הקפיטליסטי ולא ממש כך הוא.
      אשר לקונספירציה – אפשר בכל-זאת לפרט את הטענה?

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      הניאו מארכסיסטים מאסכולת פרנקפורט ביקורתיים גם כלפי המרכסיזם האורתודוכסי או הוולגרי ולא רק כלפי המשטר הקפיטליסטי והם מציעים מרכסיזם עם אלמנטים דמוקרטיים, לכן מסכימה אתך שהקישור לאסכולת פרנקפורט הוא מאולץ ומלאכותי ומיותר, לטעמי

    • אם יורשה לי לחדד – ההגדרה של קונספירציה לדעתי היא כזו –
      תליית הסיבה לאירוע או אירועים, בגורמים נסתרים ובלתי מוגדרים, שמשום כך לא ניתן להיאבק בהם באמצעים רגילים.

      לעומת זאת הנטיה לחדש בכל מחיר דרך שחיטת פרות קדושות, או לגלות ש'כל מה שחשבתם עד כה, לא היה כזה בכלל', היא עניין אחר, שחוצה דיציפלינות ולרוב מראה על פער דורות (במקרה הטוב) או פרובוקטיביות (במקרה הרע).

  4. תודה על המאמר.

    בעניין אסכולת פרנקפורט – הצד הקונספיראטיבי שבה היה חזק, אבל לא בא מעצמו – שאוב ישירות מהמרקסיזם, שעדיין איחז (ומאחז) עיני אינטלקטואלים רבים…

    באשר לנוסח והגירסה המלאה – היה כדאי להזכיר גם את זו המצונזרת (ומדוע צונזרה, אם המחבר היה חביב השילטון?) שלטעמי עדיפה על פני החדשה.

    • חן-חן.
      אני חייב לסייג – בשום מקום לא כתבתי שבולגקוב היה "חביב השלטון". אם כבר, ההפך הוא הנכון. אמנם היה מקורב לבוכארין וחביב (במידה לא מבוטלת) על סטאלין, הכול, כולל אותם, ידעו היטב שהוא "לא משלנו". לכששוחררה, הגרסה צונזרה מטעמים סובייטיים טיפוסיים: ארוטיקה, מיסטיציזם וכד'…
      כל זה לא מוריד, למרבה הצער, מן הכשל המוסרי הגלום ביצירה הגאונית הזאת.

  5. אכן ספר מצוין

  6. הספר נהדר, ושונה מכל דבר אחר שקראתי אי פעם. ברור שהוא פוליטי, אבל איך שהוא נראה שהוא לא עד כדי כך פוליטי, שהוא לא "כולו… קריאה לסטאלין מפי המלוכן המוצהר בולגקוב: "כן, אתה כוח אפל ונאצל, ואנחנו, האמנים הרוסים האמיתיים, נתמוך בך במאמצך לטהר את ארצנו ותרבותנו מכל הרפש הפלבּאי שעלה בה על פני השטח בטרם תפסת את השלטון."

    נראה לי שהספר אמביוולנטי מדי כלפי כל הדמויות שבו בכדי להעביר מסר כזה ברור; לקורא כמוני, שיודע מעט מאוד על מוסקווה של שלנות השלושים, הוא סוריאליסטי כמעט לחלוטין. אני בטוח שפספסתי הרבה inside jokes ודברים כאלה. אני לא חושב שאומנות כל כך טובה יכולה להיות דידקטית ברמה שליברנט חושב שהיא.

    • אני כמובן לא יכול להגיב בשם יגאל, אבל הערה מטעמי. סופרים גדולים לפעמים כותבים ספרים מורכבים ורבי רבדים, אפילו אם הם מתכוונים לכתוב מניפסט פוליטי או טקסט אינסטרומנטלי. דוסטוייבסקי, למשל, הגדיר את "שדים", אחד מספריו הגדולים והמורכבים ביותר, כ"פמפלט ארוך נגד הניהיליסטים". הדבר האחרון שאפשר לומר על הספר הזה זה שהוא פמפלט מסוג כלשהו. עם סופרים גרועים, דרך אגב, זה עובד הפוך. גם כשהם מנסים בכוונה לכתוב מורכב ועמוק, יוצאים להם פמפלטים.

  7. צבי היקר,
    מתוך התגובה שלך עולה אי-ידיעה מוחלטת של הנושא. שום-דבר ממה שכתבת אינו נכון עובדתית, לטח ללא סייגים עצומים. לכן, אשאיר כאן רק כמה מספרים ושאלה:
    1. אוכלוסיית הקיסרות הרוסית ברישום אוכלוסין של 1897: מעל 129 מיליון.
    2. אוכלוסיית הקיסרות הרוסית ערב מלחמת העולם הראשונה: מעל 178 מיליון. בתוך שבע-עשרה שנים חל גידול טבעי בסך 49 מיליון.
    3. אוכלוסיית ברית המועצות בשנת 1990: מעט מעל 147 וחצי מיליון.
    יש לקחת בחשבון, כמובן, אבידות במלחמת העולם הראשונה (בין 755 אלף ל-1.3 מיליון לפי הערכות שונות) ואת התפצלותן של פינלנד ופולין בהערכה גסה ומנופחת כלפי מעלה – כ-15 מיליון).

    כיצד, אם כן, מדינה שפויה במידה כלשהי, מצליחה לצמצם את אוכלוסייתה ב-15 מיליון, חרף גידול טבעי של 72(!) שנים?! גם אם הייתה מידה מסוימת של אמת בטענתך (והמידה הזאת זניחה עד לא-קיימת), הם קטל בקנה-מידה כזה שווה את השיפורים שציינת? אם התשובה היא "כן" – אנחנו באמת מתקיימים ברבדי מוסר שונים בתכלית, ואני מתקשה לראות פה בסיס כלשהו לדיון.

  8. שלום יגאל! התגובה שלך כל כך הזויה, שאני תוהה אם לקחת משהו לפני שכתבת אותה. אני כותב זאת לא בשביל להעליב אותך (אף על פי שאתה מרשה לעצמך לייחס לי "אי ידיעה מוחלטת של הנושא" בלי שאתה בכלל מכיר אותי, אבל גם יחוס כזה הוא חלק מהאיכות ההזויה של כתיבתך).

    אני, ראשית, לא הזכרתי בתגובתי אף מספר של אוכלוסיה, לא לפני ברית המועצות ולא אחריה. אז למה אתה נכנס אתי לדיון מספרי כזה ומנסה להוכיח שאני טועה?

    אבל אם כבר אתה מתעסק במספרים, המספרים שאתה מביא הם הזויים, ואני לא מצליח להבין מאיפה אתה מביא אותם ואיזה עקביות אפשר לגלות בהצגתם.

    אוכלוסית ברית המועצות בשנת 1990 היתה מאתים ותשעים מליון ולא "מעט מעל ל 147 מיליון". לאור זאת, כל הדיון שלך על "צמצום האוכלוסיה" הוא בכלל לא מובן ותלוש מהמציאות.

    בנוסף לכך, הצלחת לשכוח בפירוט שלך (פולין, פינלנד וכו') את מותם של עשרים וששה מיליון אנשים בזמן מלחמת העולם (השניה).

    הטיעון המקורי שלי היה ביחס לשיפורים במדדים של השכלה, מודרניזציה, תיעוש, בריאות. לא דנתי בגודל האוכלוסיה. אין ספק שסטלין הרג המון מאזרחיו. אבל זה לא גרם לצמצום משמעותי בגודל האוכלוסיה של ברית המועצות.

    • צבי, אני מבקש לשמור על דיון מנומס, ענייני ומכובד. בלי עלבונות אישיים. תודה.

    • צבי,

      ראשית כול, הרשה לי להתנצל על נימת הכתיבה שלי, שבוודאי לא הייתה ראויה לדיון מושכל. שנית, אתה צודק בהחלט, בלבלתי בין אוכלוסיית ברה"מ לאוכלוסיית הפדרציה הרוסית בשנת 1990. הנתון הרשמי הוא אפילו גבוה יותר – מעל מאתים תשעים ושלושה מיליונים.
      מן הסתם, לא שכחתי את האבידות של מלחמת העולם השנייה. לא הזכרתי אותן מתוך שני טעמים: ראשית – אין מספר מוסכם של אבידות אלה, וזאת בגלל שלא באמת טרחו לספור. סביר להניח שמדובר בהרבה יותר מ-26 מיליונים שציינת, אבל האמת היא שלאף אחד אין אפילו מושג מקורב. זה – אפרופו ערך חיי האדם בברית המועצות. הטעם השני הוא שאבידות אלה קשורות בקשר בל-ינותק למדיניות הסובייטית הטרום-מלחמתית, ואין לתלות את האשם בהן בממשלות קודמות או בהתפלגותן של ישויות מדיניות חדשות. לא כאן המקום להיכנס לוויכוח ארוך על כך, די לציין שבאותה המידה לא התחשבתי בצירופן של בסרביה ובוקובינה על אוכלוסייתן הצפופה יחסית, או חבל קנינגסברג.
      נוסף על כך, יש לזכור שהסטטיסטיקה הסובייטית היא שקר גס בהגדרה. די להיזכר באמצעים בהם היא תוקנה בימי סטלין: מנהל מפקד האוכלוסין של שנת 1937 (שנתוניו שיקפו מדי את המציאות), קוויטקין, וכן ממוניו הישירים קרוול וורמניצ'ב, הוצאו להורג בזה אחר זה כבר באותה השנה.

      עם זאת, הטענה המרכזית שלי, חרף הבלבול המביך, עודנה עומדת בעינה: ממלחמת העולם הראשונה (162 מיליון, לא כולל הרוגי המלחמה, הפינים והפולנים) ועד להתפרקות ברית המועצות (293 מיליון) חלפו 76 שנים, שבהן חלה התקדמות אדירה ברפואה, שהביאה לפיצוץ אוכלוסין אמיתי ברפובליקות מרכז-אסייתיות, שאחריות לחלק הארי של הילודה הסובייטית. משמעות המספר הזה הוא ירידה אובדנית בכושר ורצון לילודה בכל יתר חלקי ברית המועצות. בהתפתחות דמוגרפיה מערבית נורמלית, מספר תושבי ברה"מ היה אמור להיות כפול, לכל הפחות, וזה כולל את כל האבידות הלא-ספורות של המלחמה.
      מנהל מכון הדמוגרפיה בבית הספר הגבוה לכלכלה, ד"ר אנטולי וישנבסקי, הציג מחקר בנוגע לדמוגרפיה הרוסית במאה העשרים: משנת 1925 ועד לשנת 2000, נפל שעור הפריון הכולל מ-6.8 ילדים ל-1.21 ילד לאישה, כשהנפילה הדרמטית התרחשה בשלושים השנים הראשונות של פרק הזמן הזה. אחר-כך חלה עלייה מסוימת והחל בשנות ה-70 – שוב ירידה תלולה. מה משמעות הנתונים האלה? משמעותם היא שהחיים בברית-המועצות היו בלתי-נסבלים, רוחנית וחומרית כאחד.
      אותו ד"ר וישנבסקי מעריך את האבידות הדמוגרפיות הישירות והנסיבתיות של ברית המועצות ממלחמות, רעב טרור ופיגור התפתחותי במספר שנע בין 140 ל-150 מיליון איש.

      אשר לשאר התחומים שהצגת, אאלץ לשוב ולומר שאי-אפשר לדבר עליהם ללא סייגים מהותיים: רמת ההשכלה הסובייטית משתקפת ברמת ההשכלה הרוסית כיום (הנחשבת לנמוכה מאוד ביחס למערב) ובהישגים הטכנולוגיים של ברית המועצות ההיסטורית ורוסיה המודרנית (לא ממש מרשימים). בוודאי, היו תחומים מצומצמים שבהם הושקעו משאבים אדירים ולחץ אדיר והם הצמיחו מדענים נפלאים – בעיקר בתחום החימוש (אבל גם בתוך כך – לא בתחומי מחשוב, אופטיקה או מכ"מים). אלא שאין זו רמת השכלה כללית כלל ועיקר. מרבית האוכלוסייה הסובייטית והרוסית הייתה והנה נבערת.
      המודרניזציה והתיעוש נקנו במחיר מחריד באבידות בנפש ועדיין נותרו הרחק מאחורי אלה של המערב הקפיטליסטי.
      על הבריאות, לאור הנתונים שהצגתי קודם-לכן – לא ארחיב דיבור.

      סטלין הרג מעט מאוד אנשים, ואת כולם – הרבה לפני המהפכה. השיטה הסובייטית היא זו שהרגה אותם, הן בימי לנין, הן בימי סטאלין, הן בימי מלנקוב, חרושצ'וב, ברז'נב, אנדרופוב, צ'רננקו או גרובצ'וב. בכמויות שונות ובדרכים שונות, אבל הכמויות והדרכים מחרידות תמיד. ושוב אני שואל אותך – האם זהו מחיר מקובל עליך, עבור מה שהשורדים זכו לקבל?

      • שלום יגאל,

        אני מקבל בברכה את השיפור בסגנון של ההתדינות, ושולח בהזדמנות זו את תודתי לדני על האכסניה המעולה שהוא מספק פה.

        אינני סטליניסט ולא הייתי רוצה להצטייר כמי שמסנגר על סטלין או על הקומוניזם הסובייטי, אבל אני מתקומם, כפי שכבר ציינתי, על צביעתו כשחור משחור. סטלין והקומוניזם הרוסי עשו הרבה דברים רעים ונפשעים, ועשו גם דברים טובים. צריך לשפוט אותם בהקשר שבו הדברים נעשו, ועל רקע האלטרנטיבות.

        בדיוק היום התפרסם במדור 'ספרים' של 'הארץ' מכתב למערכת מאת תמיר דובי, בו הוא כותב ש"סטלין ומאו צה טונג אימצו אידיאולוגיה וחזון שנועדו לשפר ולהצעיד קדימה את המין האנושי, להופכו למוסרי יותר ולבעל אחריות וסולידריות כלפי כל בני האדם. כמה טרגי הדבר שבמבחן המעשה התקיים פער שאינו ניתן לגישור בין החזון לבין ביצועו, ובשמו הושפלו ונרצחו מיליוני בני אדם".

        וכעת לניתוח המספרי שלך: לא ברור לי מה לשיטתך מוכיחה הנפילה בשעור הילודה ברפובליקות האירופאיות של ברית המועצות. בארצות סקנדינביה כיום שעור הילודה נמוך מאד, ובודאי איש אינו טוען שזה מוכיח שהחיים שם בלתי נסבלים. להבדיל, גם בסין שעור הילודה נמוך מאד. סין אמנם לכאורה קומוניסטית, אבל דוקא בה הלחץ לצמצום שעור הילודה בא מלמעלה, מהשלטונות, וככל שהוא תלוי באזרחים הוא היה גבוה יותר.

        ילודה גבוהה מאפיינת אוכלוסיות נחשלות, כגון אוכלוסיות כפריות, ויש לה סיבות פסיכולוגיות וכלכליות שונות (למשל, שילדיו של האיכר הם שיעזרו לו בעיבוד שדותיו). האוכלוסיה של ברית המועצות נעשתה יותר עירונית, וזה הוליך באורח טבעי לצמצום הילודה. אמנם היו לכך עוד גורמים, לא כולם חיוביים, כמו מצוקת הדיור.

        לגבי הרמות של ההשכלה ושל ההישגים הטכנולוגיים אני חולק עליך. אפשר למשל להסתכל על העליה מברית המועצות שהיתה העליה המשכילה ביותר מאז עליית היקים בשנות השלושים. ההשוואה אינה צריכה להיות לרמת ההשכלה של בוגרי הרווארד (כמו דני אורבך, למשל), אלא לרמת ההשכלה הכללית של רוב ארצות המערב. אינני בטוח שההשוואה תהיה כל כך לרעת ברית המועצות. כנ"ל לגבי ההישגים הטכנולוגיים: נוטים בחוגינו לזלזל בטכנולוגיה הרוסית, כאילו מדובר בפרימיטיבים, אבל הם יצרו טנקים, מטוסי קרב, פצצות מימן, ואף טילים לחלל. זה יותר ממה שרוב הארצות במערב, כולל, למשל, בריטניה, צרפת, וישראל, עשו.

        אבל ההשואה לטעמי אינה 'כתף לכתף' עם מקביליהם במערב, אלא למה שהיה ברוסיה לפני המהפכה. רוסיה תוארה אז כ'איש החולה של אירופה' – ארץ שרוב תושביה היו איכרים אנאלפביתיים, עעניים, ללא כל השפעה של הדרך בה המדינה מתנהלת; מעמד ביניים עירוני צר למדי; ושכבת אצולה שנהנתה מזכויות יתר, בדרך-כלל לא עבדה, והתפרנסה מהאיכרים , וניהלה את המדינה לפי האינטרסים שלה.

        המדינות המערביות, למשל בריטניה, התנהלו לאורך המאה התשע עשרה והעשרים באורח איטי ומדוד לכיוון של דמוקרטיזיציה, תעוש, השכלה, זכויות סוציאליות, שוויון. בריטניה הגיעה לכל אלה ככל הנראה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. ברוסיה הכל התעכב עד שהפילו את הצאר בכוח מכסאו ורצחו אותו. המהפכה ברוסיה היתה אלימה ומדממת, גם כי האצולה לא היתה מוכנה לוותר על זכויות היתר שלה, וניהלה מלחמת אזרחים אכזרית. לאחר המלחמה נשארו הקומוניסטים בחשדנות מוגברת לגבי האפשרות שהלבנים זוממים הפיכה נגדם, ולכן שמרו על 'דיקטטורה של המהפכה'.

        אינני מסכים איתך לגבי ההכללה על ה'שיטה הסובייטית' שהרגה את אזרחיה. הנכון הוא שהסובייטים הרגו הרבה אנשים, וזה מקומם. ברית המועצות היתה כמעט לאורך כל הדרך מדינה לא דמוקרטית, שכלאה או הרגה כל מי שהתנגד למשטר שלה. סטלין רצח אנשים (מסיבות שבמידה מסוימת אינן ברורות עד היום, כי קשה לראות בהן את התועלת אפילו מנקודת הראות שלו) כי זו היתה הדרך שלו לבסס את שלטונו. מנקודת הראות שלי אפשר להבין – גם אם לא להצדיק – שמשטר קומוניסטי מדכא בכוח התנגדויות שבאות ממי שהוא תופס כקפיטליסטים או מלוכנים שרוצים להפוך את הגלגל אחורה. אי אפשר להצדיק שליט שרוצח אנשים כדי להמשיך לשלוט. אבל רציחה לשם שימור השלטון אינה חלק אינהרנטי מהאידיאולוגיה הקומוניסטית.

        צבי

    • צבי, אם שלטון רצחני ומדכא אינו אינהרנטי לאידיאולוגיה הקומוניסטית, מדוע הוא התקיים כמעט בכל מדינה שבה התקיים קומוניזם? העובדה הזאת חייבת להעלות תהייה לכל הפחות, שמא הכלב קבור באידיאולוגיה ולא רק בביצוע. הייתי מוסיף שמורי יגאל חלפין, בספרו From Darkness to Light, מספק הסבר תיאורטי מאד מעניין, כיצד זרעי הרצחנות הסטליניסטית טמונים ברעיון המרקסיסטי עצמו. לא נובעים ממנו בהכרח, אבל מהווים תולדה אפשרית וסבירה מאד שלו. משום שאם גאולת העולם והמין האנושי עומדת על הפרק, וניתן לעשות זאת באמצעות מתכון היסטורי "מדעי" שמבוסס על ידע גואל, שמגיע מחוץ למערכת, אזי סביר מאד להרחיק מהדרך כל מי שמפריע להגשמת החזון הנ"ל, גם אם הוא מתווכח איתך אך ורק על לוח הזמנים של הגאולה.

      מעבר לזה, למרות שאני לא היסטוריון של רוסיה, אני חייב להעיר שהתיאור שלך של תקופת הצאר מוגזם קמעה. למיטב זכרוני, תיעוש מסיבי התחיל ברוסיה כבר בסוף המאה ה-19, והוא לווה בצמיחה כלכלית. נתון שאני זוכר היטב, הוא שבעיצומה של תקופת הנא"פ, בסביבות 1926, רוסיה הצליחה לחזור פחות או יותר לאותו מצב כלכלי שהיתה בו ב-1914, לפני המהפכה. ואז התחילה מסכת הזוועות הסטליניסטית, הרעב ההמוני המכוון באוקראינה, הטיהורים הגדולים ועוד. כדאי גם להוסיף, שלמרות שהטיהורים ברוסיה היו מוגבלים פחות או יותר לחוגי אליטה קומוניסטיים, זה לא היה המצב בכל הרפובליקות. בטורקמינסטאן, למשל, ה-NKVD המקומי התפרע וגרף כמויות אדירות של אנשים מהשווקים למרתפי העינויים פשוט כדי למלא מכסות. מיעוטים אתניים אחרים ספגו מסטלין מהלומות לא פחותות. מסע הרצח הסטליניסטי, ואת זה נוטים לשכוח, ממש לא היה עיוור צבעים.

      ובכל זאת, ויגאל בוודאי יסלח לי, שני דברים שכן אומר לזכותה של ברית המועצות: החינוך המסיבי להמוני העם שהוביל לליטרציה של אוכלוסיות שלא ידעו קרוא וכתוב, והשיפור העצום במעמד האישה בקרב ההמונים, ובפרט אצל מיעוטים מוסלמיים. את ההישגים האלה באמת אי אפשר לקחת מהסובייטים.

      • הי דני: לגבי הנתון שבשנת 1926 רוסיה חזרה פחות או יותר למצב הכלכלי שהיתה בו ב-1914, לפני המהפכה, נדמה לי שההסבר הוא פשוט: ארבע שנות מלחמת העולם, ועוד כחמש שנות מלחמת אזרחים, דרדרו את כלכלת ברית המועצות. ואז היה צריך ארבע שנים של מאמץ מואץ – ובודאי במחיר אנושי רב – כדי לחזור לנקודת ההתחלה, זו שהיתה לפני שכל המלחמות האלה התחילו. כך שדוקא הנתון הזה מצביע על היעילות של הכלכלה הסובייטית.

        נכון היה שיפור מסוים בסוף המאה התשע-עשרה, ויש אף תיאוריה שטוענת שאם הבולשביקים לא היו מקלקלים בגסותם את הכל, אזי רוסיה היתה מגיעה לאט למצב של מונרכיה קונסטיטוציונית, בערך כמו בריטניה. כהסטוריון אתה יודע שטיעונים של "אילו" הם בעלי ערך מפוקפק. זה נכון שברוסיה של סוף המאה התשע-עשרה היה תעוש וצמיחה של מעמד בורגני ושיפור מסוים בזכויות האזרח, אך אני אינני תומך בתיאוריה הזו, ואני חושב שהצאר ומעמד האצולה לפתו את השלטון וזכויות היתר שלהם ולא היו מוכנים לוותר עליהם, ולקראת מלחמת העולם הראשונה אף היתה נסיגה ברמת זכויות האזרח.

        אתה שואל מדוע שלטון דכאני ורצחני התקיים בכמעט כל משטר קומוניסטי? אהא, שאלה גדולה. שווה דיון. אבל אולי נביט על זה מנקודת ראות אחרת: לאורך כל ההסטוריה האנושית, כולל היום, משטרים דמוקרטיים היו המיעוט, והגיעו אליהם רק לאחר אבולוציה מדינית ממושכת. גם היום משטרים דכאניים ורצחניים קיימים למכביר, וברוב המקרים ללא אידיאולוגיה כנה לשפר ולהצעיד קדימה את המין האנושי, להופכו למוסרי יותר ולבעל אחריות וסולידריות כלפי כל בני האדם, אלא רק כדי לקיים את זכויות היתר של המעמד השליט.

        אני משער שמנהיגים קומוניסטים אחראים – למשל לנין, טרוצקי, טיטו, מאו – האמינו שהם עושים דבר טוב, ולשמו זה נכון לסלק באלימות כל מי שמפריע.

  9. הי דני! מקבל את הערתך, ומתנצל אם הכנסתי טון לא הולם לדיון. אבל ראית שיגאל האשים אותי ב"אי ידיעה מוחלטת של הנושא". ואם יש לך מונח אחר מ"הזויה" לתגובתו אני אשמח להשתמש בו. שלך, צבי

  10. בודאי שאפשר לערוך דיון במשטר הסובייטי ובהישגיו – לדעתי, בלי מרכאות – וזאת לצד המשגים והפשעים שלו. אני אפילו לא מנסה לטעון שהשורה התחתונה היא חיובית, אבל אני חושב שזה לא יהיה נכון להסתפק בשורה התחתונה אלא צריך למנות את כל מה שהיה שם, וגם בקונטקסט, הן של המצב של רוסיה הטרום-קומוניסטית, והן בקונטקסט של העולם שהיה קיים באותה עת. אבל מה שיגאל ענה לי לא נראה בכלל קשור לכל אלה.

  11. צבי,

    איננו מנהלים פה דיון על כוונות – המטרות טובות כולן, כולל אלה של סטלין, היטלר ואידי אמין, אלה הם האמצעים שמבדילים בין אדם למפלצת.

    כדי לסכם את נושא הדמוגרפיה: ההשוואה לארצות אירופה המפותחות אינה במקומה, אין שום זהות בינן לברית המועצות. כפי שציינת, התהליכים הדמוגרפיים בעולם המפותח ובעולם הלא-מפותח הם קוטביים ותורמים, בתורם, לשגשוג ולפיגור של עולמות אלה. לכלל זה ישנם יוצאי-דופן בודדים, כמו סין, שם הונחת צמצום הילודה מלמעלה, ישראל, שמתפתחת חרף או לצד שיעורי ילודה גבוהים יחסית, או מדינות קומוניסטיות שאינן סין, בהן הממשלה מנסה לעודד ילודה גם באמצעים הדרקוניים ביותר ועדיין כשלת במאמציה, מכיוון שאנשים לא רואים טעם להתרבות.
    יתרה מזאת, המספרים שהבאתי מעידים על שני דברים: צניחה בילודה מחד, וחיסול שיטתי ונרחב של האוכלוסייה מאידך. אני מציע לחשוב שוב על המספר הזה, – "בין 140 ל-150 מיליונים", – כתבתי זאת, אבל מובן מאליו בלאו הכי שזהו שילוב מפלצתי של שתי התופעות גם יחד.

    השכלה: אני לא מבין מדוע אתה חוזר על טיעון הטנקים – ציינתי שבתחום החימוש אכן הושקע מאמץ מיוחד – זה לא מדד להשכלה כללית. זה מדד לסדר עדיפויות. הקצינים הסובייטיים שפיקדו על הטנקים הללו, נאלצו להתגורר במחילות, והמדענים שהגו אותם, עשו זאת מתוך מתקני כליאה. זה מדד לפיתוח, לא הנשק.

    גם העלייה מברית המועצות לא מהווה מדד כזה בשום פנים ואופן. יהודי ברית המועצות היו מיעוט זעיר באוכלוסייה, עם ייחודים תרבותיים עצומים, בייחוד בדגש על השכלה גבוהה, וחרף ההדרה שהלכה והתגברה החל בשנות החמישים – הצטיינו שם ובתחומים אחרים מעבר לכל פרופורציה סטטיסטית. הם לא דוגמה לכלום.
    האיכרים האנאלפביתיים והעניים נותרו נבערים ועניים, וכמוהם – יתר האוכלוסייה. אפרופו סיפורי בדים על שיפור תנאיי החיים שלהם, הידעת מתי הם שוחררו מעבדות סובייטית? אל תתפלא על נוסח השאלה: אחרי הנהלת תעודות הזהות בברית המועצות בשנת 1932, האיכרים לא קיבלו אותם כלל, במשך כמעט 50 שנים. כדי לצאת מן הקולחוז לכל מטרה – היה עליהם לקבל אישור חתום של מנהל הקולחוז, והאישור הזה היה תקף ל-30 יום. רק בשנת 1976 התחילה חלוקה הדרגתית של תעודות הזהות לאיכרים, שהושלמה ב-1981, כאשר חולקו 50 מיליון תעודות. שיפור לעומת רוסיה הצאריסטית?! 50 מיליון צמיתים למשך 50 שנה! אבל זה ככה, בקטנה, מה שנקרא.
    ההשכלה הייתה באמת בחינם. וכזאת הייתה גם איכותה. וכזאת הייתה גם העבודה. וכאלה היו גם פירותיה. ולבסוף, ברית המועצות קרסה בגלל שלקראת שנות השבעים והשמונים ה"שלוות יחסית" הצליחה לייצר חברת צריכה בלי מוצרי צריכה. האצילים החדשים, מן הנומנקלטורה הגבוהה, הציצו מערבה והבינו שכל שרברב באוסטריה חי טוב יותר ממזכיר הועד העירוני, ורמת חייו של בעל מפעל פלסטיק בינוני בנברסקה עולה על רמת חייו של סגן ראש הק.ג.ב. בנקודה זו, הם החליטו לפרק את החבילה.

    היסטוריה: "האיש החולה של אירופה" הוא כינויה של טורקיה העות'מנית, ולא של רוסיה.
    שכבת האצולה בסוף המאה התשע-עשרה ולבטח במאה העשרים איבדה כמעט כליל את השפעתה, עבדה ועוד איך, ולא נהנתה משום "זכויות יתר". מעמד הביניים הרוסי אמנם היה צר יחסית למערב, אבל הוא הלך והתרחב, הן על-חשבון האצולה והן כתוצאה מפיתוח ושגשוג כלכלי הולך וגובר.
    הצאריזם וסמכויות האוטוקרטיות באמת היה תופעה מפגרת ומרתיחה, אבל תופעה זו הלכה ואיבדה מכוחה, והכיוון היה ברור לכולם. מי ששם סוף לתופעה הייתה ממשלה בורגנית וליברלית.
    רק צירוף נסיבות אומלל, ובמרכזו – העייפות מן המלחמה, העניקו לסיעה קיקיונית וחסרת חשיבות כמו בולשביקים את התמיכה הדרושה להפיכה שלהם. מיד אחר-כך הם שחטו כל מתנגד, החל בבורגנים ובמתחרים סוציאליסטיים וכלה במלחים אנארכיסטיים שהעניקו להם את השלטון מלכתחילה.
    מלחמת האזרחים לא נוהלה בידי "האצולה" – היו שם עשרות צדדים שונים, שכל אחד מהם נלחם על חזון אחר ומול יותר מיריב אחד. האגדה של "הלבנים" מול "האדומים" טובה לסיפורי ילדים, אבל מאחוריה לא עומדת שום עובדה היסטורית. "מלוכנים" בסיפור הזה היו כוח זניח אחד מני רבים. מה שייחד את הבולשביקים הייתה המוכנות להבטיח לשכבות הרחבות ביותר את ההבטחות הדמיוניות ביותר ומוכנות גדולה לא פחות לשחוט כל מתנגד פוטנציאלי, על המקום וללא שהות.

    לסיכום: הסכמה שאתה מתאר פה היא התיאור הוולגרי ביותר של אפולוגיה סובייטית. "הצאריזם היה איום ונורא, ואז באו קומוניסטים ושיפרו הכול, גם אם נאלצו ללכלך ידיים בדרך, כדי להתגבר על המלוכנים הריאקציונריים. ומאז הם היו קצת פרנואידיים, במיוחד סטאלין, ומכאן ההסבר לכמה תופעות לא-נעימות". בין זה לבין נתונים היסטוריים יבשים אין שום דבר במשותף.

  12. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    שלום יגאל,

    הגישה של להתייחס לאמצעים ולא למטרות היא בעיני שגויה ופסולה. יש מבחן להתפתחות מוסרית שמועבר לילדים בגילאים שונים. דני התבקש על ידי אימו להביא לה צנצנת ריבה, הוא טיפס כדי להגיע למדף עליו מונחת הצנצת, אך מעד, ובנפילתו שבר אגרטל סיני יקר שעמד בפינה. לעומתו, רמי ניצל את זה שהוריו יצאו מהבית כדי לטפס למדף הסודי שבו, כידוע לו, מונחות העוגיות, אך לביש מזלו מעד ושבר צלחת קרמיקה. בהתחשב בכך שהאגרטל הסיני יקר בהרבה מהצלחת שנשברה, השאלה שהילדים נשאלים היא – חטאו של מי יותר גדול?

    אני אוותר על הנסיון לבחון אותך בשאלה זו. ילדים עד גיל מסוים שופטים לפי ערך החפץ שנשבר, ולפי זה חטאו של דני גדול יותר. ילדים מבוגרים ומפותחים יותר לוקחים בחשבון שדני עשה מה שהתבקש, וכמובן לא היה לו זדון שגרם לשבירת האגרטל; ואילו רמי לא היה בסדר מלכחילה, ושבירת הצלחת היתה תוצאה של התנהגותו הנלוזה.

    לכן אין זה ראוי לשפוט שליטים לפי "מספר הגולגלות" שנזקף לחובתם. אידי אמין, אם כבר הזכרת אותו, היה דיקטטור שביסס שלטון יחיד על רציחות ועינויים. להיטלר דוקא היתה אידיאולוגיה, אר בה (כפי שכתב תמיר דובי במכתב שכבר ציטטתי) "רצח אנשים ועמים היה גלום מלכתחילה ואחר כך התממש במלוא מפלצתיותו". הוא מצטט את ברל כצנלסון שאמר על הפאשיזם "הוא קם על עצם המצפון האנושי להשמידו…מטרתו ואמצעיו עולים בקנה אחד, וסתירה אין ביניהם. הכזב והזדון והאונס והרצח וההתעללות וחילול צלם האדם אינם סטיה לגביו (אלא) הם משמשים את מטרתו". ואילו סטאלין אמנם לא ניסח אידיאולוגיה משל עצמו, אבל הוא פעל במסגרת אידיאולוגיה שנועדה "לשפר ולהצעיד קדימה את המין האנושי, להופכו למוסרי יותר ולבעל אחריות וסולידריות כלפי כל בני האדם".

    מכאן גם באה, אני משער, הספירה המשונה של ד"ר וישנבסקי, שמייחס לקומוניסטים את אובדנם של 150 מיליון נפשות, לא פחות (אם נרצה להיות רחבי לב נתפשר על 140 מיליון). אני משער שזה בא מאותה תחרות נלוזה בין היטלר וסטלין – מי הרג יותר אנשים? בדרך-כלל זה די ברור שהיטלר רצח יותר אנשים, אבל אז ממציאים שיטות יצירתיות שמגדילות את פשעיו של סטלין: לא רק את אלה שהוצאו להורג בהליכים משטרתיים ו(מספרם מוערך במיליון) אלא גם את כל אלה שמתו בגולגים, אלו שנהרגו בזמן מלחמת העולם (כמובן באשמתו של סטלין, שעד הרגע האחרון לא האמין שתפרוץ מלחמה ולא התכונן אליה), אלה שנספו ברעב, ועכשיו מוסיפים גם את כל אלה שלא נולדו ואשר היו נולדים אם המשטר בימיהם היה יותר ידידותי. זה מזכיר לי גיניקולוג ישראלי שעוסק בטיפולי פוריות (ישראל היא כידוע מעצמה בתחום זה) שאמר פעם שכל אשה שנמנעת מלהוליד כאילו הרגה ילד.

    כמה טענות פרטניות שלך: מוסכם עלינו שהיהודים שעלו מברית המועצות לא מייצגים את כל האוכלוסיה. אבל הם עלו מארץ מפותחת, שבה יש אוניברסיטאות וטכנולוגיה, והשווה אותם לאלה שעלו מארצות אחרות, לא רק ארצות המזרח התיכון, אלא גם, למשל, דרום אמריקה.

    ידוע ומוסכם שבברית המועצות יצור נשק ומוצרים מדינתיים היה בקדימות על מוצרי מריכה, שבהם היה מחסור. אבל גם כאן, אצלנו קיים פולקלור על מדינה מפגרת ועניה, ואענה לכך בפולקלור אחר. בת זוגי היא ילידת רוסיה, ואנחנו מלגלגים לפעמים זע"ז, היא על היליד של ארץ לבנטנינית, ואני על האזרחית של מדינה נחשלת. שאלתי בלגלול אם היה חשמל בעיר בה היא גרה, והתברר שאצלה היתה טלויזיה צבעונית הרבה לפני שהגיעה לישראל.

    אנחנו יודעים היום – אקרא את דני להעיד – שאין הסטוריה 'אובייקטיבית', וכל הסטוריה נכתבת מתוך ההקשר והעמדה של כותביה. אני עצמי לא הסטוריון מקצועי, ויקשה עלי להביא עוד ועוד נתונים כדי להוכיח את צדקתי. הנטיה של הסטוריונים – ולדעתי גם שלך – היא לקחת את העובדות ולפרש אותם לפי הדעה שלך והתיאוריה בה אתה מחזיק. אני עושה הפוך, לפי הבדיחה הידועה – מה ההבדל בין קומוניזם לקפיטליזם? בקפיטליזם אדם אחד משעבד אדם אחר, ובקומוניזם – בדיוק להיפך!

    אני כבר כתבתי שלהבנתי רוסיה הצארית היתה ארץ מפגרת ומושחתת, שנשלטה על ידי צאר ושכבת אצולה, ורוב תושביה היו איכרים עניים ובורים. היו שיפורים קלים לאורך המאה התשע שערה , ואפשר לעשות אקסטרפולציה ספקולטיבית שבה המשך שיפור אבולוציוני היה מביא את רוסיה למאה העשרים כשהיא דמוקרטית, ליברלית, ומשגשגת. אבל אני חושב שטענה זו אינה נכונה.

    אינני חושב שמצבם של תושבי רוסיה נשאר, מבחינת השכלה, בריאות, הכנסה, בזמן הקומוניסטים כפי שהיה קודם לכן (ונדמה לי שגם דני הצטרף לדעתי בנושא זה), ויותר מכך: בזמן הקומוניסטים לכל אזרח – פועל או איכר – היתה זכות והיה סיכוי שווה להתקדם הן בהשכלה והן במישור הפוליטי, מה שנקרא: מוביליזציה בין מעמדית. בעוד שבזמן הצאר זכויות אלה היו שמורות רק לאצולה, לאדם שלא היה אציל לא היה סיכוי להשתתף בשכבה השלטת. רוב המנהיגים הקומוניסטים היו ממשפחות פשוטות, ולא היו יכולים לחלום על עמדות פוליטיות במשטר צארי. כנ"ל גם לגבי בני מיעוטים – במשטר הקומוניסטי, לפחות בראשיתו, היו הרבה מנהיגים יהודים, גרוזינים, וכו', שלא היה להם סיכוי לקבל עמדות כאלה מבשטר מלוכני שבו שולטת אצול הרוסית.

    מלחמת האזרחים להבנתי כן נוהלה על ידי לבנים מול אדומים. הלבנים היו האצולה שלא היתה מוכנה לוותר על שליטתה במדינה, על זכויות היתר שלה, על נכסיה, אבל לצידה התייצבו גם איכרים רבים שהאמינו שהצאר מולך בחסד אלוהים, ושהקומוניזם הוא אנטי כריסטוס. אם כבר קראת את 'מסטר ומרגריטה', אולי תעיין גם ב'גוורדיה הלבנה'?

    ולבסוף (אפשר כמובן להמשיך עוד הרבה), לא ידעתי על עניין תעודות הזהות שלא היו לאיכרים עד שנות השבעים. אבל אני חושב שהפרשנות בנותן לזה, כאילו הם המשיכו להיות 'צמיתים', היא מגמתית ושגויה. אין אני מצדיק אותה: ברור שברית המועצות לא היתה דמוקרטית, ועל זה אינני מגן. אבל אני חושב שצריך לראות את זה בהקשר שברית המועצות לא היה משק ליברלי, שבו יש חופש של החלפת סחורות וכוח עבודה. כל אלה הוסדרו מלמעלה. היה צורך בכך שאנשים שנמצאים במחוז מסוים ועובדים בקלחוז מסוים ימשיכו לעבוד שם, שלא יעלמו כי בעיר יש פתויים קורצים יותר, ושמנהל הקולחוז לא ימטרך להשיג עובדים על ידי כך שיבטיח להם מכונית צמודה והעלאה בשכר. זה לא היה המשק הסובייטי. כל אחד היה צריך להיות במקומו ולעבוד במקום שיועד לו ומעבר ממקום למקום נעשה רק עם רשיון ולפי צרכי המדינה. זה לא הופך לצמיתים ("נפשות מתות") כפי שהיו במאה התשע עשרה.

    צבי

    • צבי,

      הדיון מתארך ומלאכה מרובה.
      1. אני לא חסיד של היסטוריה רלטיוויסטית ואיני מסכים עם הטענה שלך. אני סבור שקיימות עובדות היסטוריות ותפקידו של היסטוריון ששווה את לחמו – לגלותן, באורח האובייקטיבי ביותר האפשרי.
      2. גם אידי אמין, גם היטלר וגם רודנים אחרים האמינו באמת ובתמי בדרכם וסברו שהם פועלים למען מטרה שהיא גדולה מהם – אושר לעמם, למעמדם או למין האנושי בכללותו. כאמור, האמצעים שבהם הם נקטו לשם כך, הם שהפכו אותם למפלצות. ולא, האנלוגיה עם ילדים מנפצי-הכלים אינה תקפה לטעמי כלל ועיקר. אין שום דמיון בין אגרטל שבור, יקר ככל שיהיה, לאימה הצרופה שאנו דנים בה. השוואה זו היא לכל הפחות תמוהה בעיניי.
      3. אין לי עניין לדון, מי הרג יותר. יש מחקר ענף ואמין בנושא, ואם אתה אכן מתעניין – עיין בו. רעב מכוון מלמעלה ומחנות עבודה שמתוכננים מראש לתחלופה זריזה של עובדי כפייה בשל תנאים שלא עולים בקנה אחד עם חיים – הם רצח עם לכל דבר ועניין לדעתי.
      4. אני מברך על הקשר הבלתי-אמצעי שלך עם מקור מידע זמין להישגי ברית המועצות ומאחל לכם אושר עד ביחד. עם זאת, עליי להזהיר אותך שחוויותיו של אדם בודד אינן כלי מחקר תקף די הצורך. איני יודע, מתי בת הזוג שלך עלתה ארצה, אבל אני יודע לבטח שטלוויזיות צבעוניות (כולן מדגמי "רוּבִּין") היו נחלת מתי-מעט לפני נפילת ברית המועצות. למעשה, קיים מספר מדויק שלהן – 1.271 מיליון. וזו הייתה טלוויזיה מחורבנת עד אין-קץ, עם חלקים רבים מתוצרת צרפתית, מן הסיבה הפשוטה שהסובייטיים לא ידעו לייצרם.
      5. הסיפורים על האצולה וסמכויותיה מוגזמים בשל שתי סיבות, לכל הפחות. ראשית, בגלל שהאצולה הרוסית לא הייתה גוף הומוגני כלל, וכל העת נוספו אליה חברים חדשים, שזכו בתואר עקב שירותם הצבאי והאזרחי. שנית, בגלל שבסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 חלה הדרדרות חמורה בנכסי האצולה והשפעתה, לצד עליית מעמד הביניים. הרכב הפקידות הנמוכה והרמה, וכן, למשל, הרכב מעמדי של הדומא משקפים זאת היטב – האצולה מהווה שם פחות ממחצית, וזה כולל חברים שהצטרפו בחייהם, ילדי המצטרפים מן הדור הקודם וכד'…
      6. מצבם הבריאותי וההשכלתי של כלל אזרחי ברה"מ השתפר ללא ספק בהשוואה לרוסיה הצאריסטית. כמו מצבם הבריאותי וההשכלתי של כלל אזרחי העולם, בהשוואה למצבם בתחילת המאה. מה זה מוכיח, בדיוק?
      7. שוב, נדמה לי, שאין לך מושג, על אילו "זכויות שמורות לאצולה" אתה מדבר. דוגמאות? כך חשבתי. אשר ל"אנשים הפשוטים" במפלגה הקומוניסטית: כן, המהפכה, כמו כל מהפכה, פתחה דרכים חדשות למוביליות חברתית. מעתה, אפשר היה להתקדם גם בסולם המפלגתי. אמנם זה דרש עבודת מרפקים מאומצת ומוכנות להתלכלך בדם עד לגובה אותם המרפקים, אבל אתה צודק. לא רק בני משפחות אצולה אמידות כמו לנין, דזרז'ינסקי, קויבישב, קרסטינסקי, אורג'וניקידזה, ז'דנוב, מלנקוב ואחרים, אלא גם כמרים כושלים, כמו סטלין, בני סוחרים ובעלי אדמות עשירים, כמו טרוצקי, קמנייב, זינובייב, קגנוביץ', ואפילו בני פועלים ואיכרים עניים, כמו חרושצ'וב, ברז'נייב ואחרים יכלו מעתה להגיע למצב הנחשק של "עבד כי ימלוך". התוצאות, כאמור, למול עיננו. אלא ששוב אני שואל אותך, מה זה מוכיח? גם במפלגת הפועלים הנציונל-סוציאליסטית הגרמנית אפשרו לבני מעמדות נמוכים, ואפילו למיני אוסטרים בזויים לעלות בסולם הדרגות. אז מה?
      8. במלחמת האזרחים השתתפו עשרות גורמים בעלי אידיאולוגיה שונה בתכלית זה מזה. הם כרתו בריתות ולחמו בבני-ברית מאתמול. היו מלוכנים אבסולוטיים, היו מלוכנים חוקתיים, היו ליברלים, היו חסידי דיקטטורה צבאית, היו סוציאליסטים מהפכניים, היו מנשביקים, היו אנארכיסטים, היו קוזאקים בעלי עשרות אג'נדות שונות, היו מרידות מקומיות נטולות-אידיאולוגיה סדורה, היו גם סתם מטורפים רצחניים מסוגו של "הברון השחור" – רק כדי למנות כמה מן המרכיבים בבליל האמורפי הזה שאתה מכנה "לבנים". הפילוג הבלתי ניתן לגישור הזה, אגב, מהווה את אחת הסיבות המרכזיות לניצחון "האדומים". אחר-כך הם יספרו שנלחמו מול כוח הומוגני ואדיר, שנעזר במעצמות מערביות וביפן. אבל זה סיפור בשביל אנשים שאין להם שמץ של מושג בהיסטוריה.
      9. בסעיף האחרון אתה שוב עושה את המהלך המוזר הזה: אומר שאינך מצדיק את הפרקטיקה הצבועה והאיומה, ומיד פונה להצדיק אותה. כן, הקולחוזים נזקקו לידיים עובדות, ובשל זה הצמידו את האיכרים לקרקע ולא נתנו להם לעזוב. איך זה שונה ממוסד הצמיתנות (שבוטל 56 שנים לפני המהפכה הבולשביקית) – נפלא מבינתי, אבל נראה שלא מבינתך. אשריך.
      אני חושב שאסיים את הדיון שלנו כאן.
      בברכה,
      י.ל.

  13. שלום יגאל,

    שנינו התעייפנו מהדיון אבל אני לא יכול להתאפק מלהעיר שתי הערות:

    אני חושב שאתה נמנה על אותו זרם נלוז שמשווה את סטלין להיטלר ואת הקומוניזם הסובייטי לנאציונל-סוציאליזם. אני חושב שגישה זו שגויה עובדתית ופסולה מוסרית.

    את הדוגמא שלי על האגרטל השבור התקשית להבין, וחבל. זה מדד לשיפוט מוסרי. במבדק אקדמי שואלים על דוגמא היפותיטית הלקוחה מחיי היום יום של הנבדקים. אבל שיפוט מוסרי חל לא רק על צלחות ואגרטלים אלא גם על נטילת חייהם של בני אדם. לא סביר שאדם שיש לו שיפוט מוסרי תקין אינו מבין את ההבדל בין מוות שנגרם כחלק ממאמץ להשיג אידיאל מוסרי (הגנה על המולדת, מלחמת המעמדות, וכדומה) לבין מוות שנגרם כתוצאה מרצח זדוני בדם קר.

    ר' למשל הציטוט הבא:

    מערכת השיפוט המוסרי הינה איטית ומצריכה מאמץ, והיא עושה שימוש בתהליכי חשיבה מבוקרים על מנת לקבוע מוסריות של פעולות שונות. כשאנו נתקלים באירועים בעלי רלוונטיות מוסרית, אנחנו בוחנים את הראיות, אנו מביאים בחשבון עקרונות לוגיים ואתיים ואנו דנים בהשלכות של פעולות שונות.

    תודה על הדיון ומאחל לנו המשכי דיון פוריים אחרים, ותודה לדני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: