הרוחות של בלפסט, ספרו החדש של סיוארט נוויל, מעלה מחשבות על התנגדות לכיבוש ודיכוי, והשחיתות האינהרנטית שכרוכה בה. אבל כאשר מתחיל תהליך שלום, אולי השחיתות הזאת יכולה להוות דווקא יתרון? 

לעמוד הספר ב-Getbooks לחץ כאן

ג'רי פיגאן, מתנקש ורוצח אכזרי בדימוס ב-IRA, הוא גיבור הרוחות של בלפסט, ספרו החדש של סטיוארט נוויל שתורגם לעברית בידי שי סנדיק (סנדיק ספרים, אבן יהודה: 2016). פיגאן, שיכור ושבר כלי אך עדיין מתנקש מיומן ביותר, נרדף בידי האנשים שרצח. רוחות של חיילים בריטים, שוטרים מלכותיים, מתנדבים פרוטסטנטים, ילד קטן, קצב עם סינור מוכתם, אישה ותינוק, רודפים אותו לכל אשר ילך. כדי למצוא שלווה, מסמנות הרוחות לפיגאן, יהיה עליו לאתר את כל האנשים שאחראים לשפיכות הדמים ולחסל אותם, אחד אחד: שוטרים בוגדניים, פוליטיקאים מושחתים, ותיקי מחתרת וצבועים שאישרו מעשי רצח בהנהון ראש ולאחר מכן גינו אותם בראש חוצות. אם מסע הרצח והנקמה הזה היה מתרחש בשנות השמונים, שיא ה"צרות" והאלימות הבין-עדתית בצפון אירלנד, הוא לא היה חריג במיוחד. הבעיה היא שעלילת הרומן מתרחשת בשנות האלפיים. תהליך השלום בצפון אירלנד מאחה בהדרגה את פצעי המדינה המדממת, טרוריסטים כבר אינם באופנה לאחר 11 בספטמבר, והמחתרות פונות לפעילות פוליטית ומנסות להדחיק את שדי העבר. בהקשר הזה, מסע הרצח של פיגאן עלול לעורר כלבים ישנים מרבצם.

כוח המשיכה העיקרית של הספר, הוא באופן המשכנע שבו הוא מציג את ההשחתה הגלומה בפעילות המחתרתית באשר היא. חרף כל הסיסמאות על חופש, שוויון, והתנגדות לדיכוי, מחתרת חייבת להשיג משאבים בכוח הזרוע. היא כמובן לא יכולה להתקיים על השוד לבדו, וארגוני התנגדות שלא נהנים מתמיכה משמעותית באוכלוסיה לא ישרדו. אבל בכל זאת, לעיתים ניתן להשיג כסף ומזון רק באמצעות פעולות מזויינות, שההבדל בינן לבין שוד ורצח מעורפל מאד. כל ארגון מחתרת מאויים באופן תמידי על ידי שירותי ביטחון הפנים, הנהנים ממשאבים מרובים ומרשת עניפה של מלשינים. את המלשינים האלה צריך לנטרל, לעיתים בכוח קטלני. כל עוד מדובר בכוח המינימלי הדרוש להשגת המטרה, אלו שמאמינים בה יכולים אולי להצדיק את האמצעים. כל מהפכן יודע לשנן ש"כשמכינים חביתה שוברים ביצים", "כשכורתים עצים נופלים שבבים", ועוד סיסמאות מעין אלו. הבעיה היא, שבהדרגה נוצר מעמד שלם של לוחמי מחתרת, עסקנים פוליטיים ורשת שלמה של תלויים, שמתרגלים לקחת משאבים בכוח הזרוע. לכל אחד מהאנשים הללו יש פטרונים שצריך לרצות, וכפופים שאת נאמנותם צריך לשמר. שחיתות אישית גם היא, למרבה הצער, חלק מאופיים של בני אדם. בתנאים כאלו, ישנו פיתוי משמעותי לבצר עוצמה פוליטית ואף ליהנות מכספי שוד וגזל, או לחסל יריבים אישיים טורדניים תוך שימוש במשאבי המחתרת. אפילו מי שמתחיל כאידיאליסט עשוי להישחק בהדרגה בשל הכוח, הכבוד ותחושת הסכנה, שמאפשרת להצדיק פעולות בלתי נתפסות בטענות של "מצב חירום" או "הקרבתי הרבה אז מגיע לי".

ואכן, המחבר מתאר ביד אומן את רשת השחיתות העניפה שנארגה בידי פוליטיקאים, לוחמי מחתרת לשעבר, שמתראיינים בתקשורת בחליפות יוקרתיות ביום, ומפעילים בריונים שמגיחים מתוך פאבים דלוחים בלילות כדי לחסל חשבונות ולהסיר מדרכם יריבים; ואז עוד נושאים נאומים נרגשים בהלוויות קורבנותיהם. כפי שהרוויחו מהמלחמה, הם מצליחים לסגל את עצמם גם לתהליך השלום, ולהמשיך לנהל עסקי פשע תחת ארשת של פייסנות ומכובדות. במיוחד, בדרך פעולה שמוכרת לנו במיוחד ממקומותינו, הם מבעירים שריפות מבוקרות כדי לכבות אותן לאחר מכן ולהיתפס כגורם המתון בשטח, "מבוגרים אחראיים" שאין להם תחליף. אם נצטט את דבריו של גנרל יפני, שנאמרו בהקשר שונה אך מתאימים לסיטואציה שאנחנו מתארים ככפפה ליד: "אלו אותם הנוכלים שמחזיקים את הגפרורים ביד אחת ואת צינור הכיבוי ביד השנייה; מסיתים את הצעירים הטהורים להתקומם, מגנים עליהם בפומבי, ואז מדכאים אותם ומבקשים קרדיט על תרומה לשמירת השלום." או כפי שאומר ג'רי פיגאן לפוליטיקאי פול מקקינטי באחד מרגעי השיא של הספר, לו עצמו – לפוליטיקאי מה-IRA – אף פעם לא היה אומץ להרוג. "אלה תמיד היו אנשים כמוני. האנשים שמילאת בשנאה. תמיד דאגת שלא יהיה לך דם על הידיים. אתה ניצלת אנשים כמוני. אמרת לנו שאין לנו עתיד. אמרת שאנחנו חייבים להילחם כדי שיהיה לנו עתיד. שמת לנו אקדחים בידיים, ושלחת אותנו לרצוח בשבילך."

במקביל, אי אפשר להתעלם גם מנקודות העיוורון של סטיוארט נוויל. כשקוראים את הספר, נראה שהוא מכוון יותר מדי לקהל הציני של ימינו, הקהל של משחקי הכס ובית הקלפים – קהל מפוכח ומריר שמורגל לראות פוליטיקה כמשחק אינטרסים בזוי ותו לא. אצל נוויל כולם, או לפחות כל הגברים שמופיעים בעלילה, מושחתים מן היסוד, פושעים, רוצחים ורמאים. אפילו פיגאן, בסופו של דבר, מנסה להשיג צדק רק כי רוחות רפאים רודפות אחריו. מי שטוען לאידיאליזם משקר. באחד מנאומיו, מדבר הפוליטיקאי פול קינקנטי על "התקופות הרעות. הימים שבהם צעירים בני קהילתנו חיו בפחד מפני חיל השיטור של אלסטר. התקופות הרעות שבהן ההפרדה היתה החוק. כשהגזענות היתה החוק. כשהטלת אימה על הציבור הלאומי והרפובליקאי היתה החוק." הנאום מוצג בספר כתמרון הסתה ציני, אבל בסופו של דבר – הוא מתאר מציאות אמיתית. ה-IRA אכן צמח מתוך מציאות של דיכוי ברזל, ולאחר מספר מעשי טבח שבוצעו במפגינים לא חמושים על ידי שוטרים פרוטסטנטים וחיילים בריטים, והוא אכן נאבק בגזענות ממוסדת שמחוזות צפון אירלנד היו שקועים בה עד צוואר. חרף השיטות הרצחניות שלו, ה-IRA אכן נלחם למען אינטרסים של ציבור שהופלה ונרדף. האם בכל המאבק הזה לא היתה אפילו טיפה של אידיאליזם? יש משהו פשטני, אפילו מנחם, בהצגת המאבק הזה כגירסה חמושה של בית הקלפים, אבל זו הצגה מטעה. בריונות ואידיאליזם, מטרות מוצדקות והקצנה רצחנית, חוסר מעצורים ודאגה אמיתית לאינטרסים של הציבור, כוונות טובות ושחיתות, בדרך כלל שזורים זה בזה במינונים שונים. נוויל פספס, לדעתי, כשהחליט להתמסר לציניות של קהלו ונמנע מלתאר את המציאות הזאת במלוא מורכבותה.

וכאן יש עוד נקודה, שעולה מהעלילה עצמו חרף קולו של המספר. בסופו של דבר, הפוליטיקאים המושחתים נוסח קינקנטי, עם כל רשעותם ואכזריותם, הם אלו שהובילו את צפון אירלנד לשלום והפסקת שפיכות הדמים. קינקנטי אולי מארגן מהומות מבוקרות כדי להבהיר נקודות פוליטיות, אבל הוא גם מרסן את בריוני הרחוב כדי שלא יחבלו בתהליך השלום בכללותו. בהיעדרו, מי יעשה זאת? המחבר לא מתעלם מהעובדה שדווקא מסע הצדק והנקמה של פיגאן, שנרדף בידי צללי הנרצחים, עשוי להוביל לחידוש המהומות ולמותם האכזרי של המונים. שמא השחיתות והציניות טובות לציבור יותר מהאידיאליזם? זו נקודה שהקורא ב"רוחות של בלפסט" לא יכול להימנע מלחשוב עליה. לפעמים, אולי עדיף לתת לכלבים ישנים לרבוץ על משכבם בשלום.