ערבים במלחמה – מדוע נכשלו צבאות ערב?

המזרח התיכון הוא אזור למוד מלחמה. בחצי המאה האחרונה, צבאות ערביים נלחמו נגד ישראלים, איראנים, כורדים, אפריקאיים, אירופים, אמריקאים, טרוריסטים אסלאמיסטים וגם זה בזה. המלחמות הללו נעו לאורך כל הספקטרום: מערכות קונבנציונלית נגד אויב משוריין, התכתשויות גבול, קרבות אוויר, קונטר-התקוממות ודיכוי מרידות, בתנאים היסטוריים שונים וכמעט בכל תוואי שטח אפשרי. לעיתים קרובות, נהנו הצבאות הערביים מיתרון מספרי, טכנולוגיה משוכללת ועדיפות בחימוש על פני אויביהם. ובכל זאת, ברוב המלחמות הללו נחלו הצבאות הערביים מפלה, לעיתים מוחצת ולעיתים מוגבלת, או שהשיגו הישגים צבאיים צנועים במחיר מופרז. לעיתים, כמו מצרים ב-1973, הצליחה מדינה ערבית לחלץ הישג פוליטי מלוע התיקו או התבוסה, אך מדובר ביוצא מן הכלל המלמד על הכלל. החוקר קנת פולאק, אנליסט לשעבר ב-CIA, יצא לבדוק מדוע.

512a-F05gYL._SX331_BO1,204,203,200_

Kenneth M. Pollack, Arabs at War: Military Effectiveness, 1948-1991 (Lincoln, NE: University of Nebraska Press, 2002)

 

בחצי המאה האחרונה, צבאות ערביים נלחמו נגד ישראלים, איראנים, כורדים, אפריקאיים, אירופים, אמריקאים, טרוריסטים אסלאמיסטים וגם זה בזה. המלחמות הללו נעו לאורך כל הספקטרום: מערכות קונבנציונלית נגד אויב משוריין, התכתשויות גבול, קרבות אוויר, קונטר-התקוממות ודיכוי מרידות, בתנאים היסטוריים שונים וכמעט בכל תוואי שטח אפשרי. לעיתים קרובות, נהנו הצבאות הערביים מיתרון מספרי, טכנולוגיה משוכללת ועדיפות בחימוש על פני אויביהם. ובכל זאת, ברוב המלחמות הללו נחלו הצבאות הערביים מפלה, לעיתים מוחצת ולעיתים מוגבלת, או שהשיגו הישגים צבאיים צנועים במחיר מופרז. לעיתים, כמו מצרים ב-1973, הצליחה מדינה ערבית לחלץ הישג פוליטי מלוע התיקו או התבוסה, אך מדובר ביוצא מן הכלל המלמד על הכלל.

קנת' פולאק, מומחה למזרח התיכון ואנליסט לשעבר ב-CIA, הרחיב את עבודת הדוקטורט שלו לספר מרתק, Arabs at War, שנועד לבחון את הסיבה לכך. כדי לבחון את שורשי הכישלון הצבאי הערבי, הוא בוחן במדוקדק את ההיסטוריה הצבאית של שש מדינות ערביות שונות – מצרים, עיראק, ירדן, סעודיה, לוב וסוריה – ממלחמת העצמאות הישראלית ב-1948 ועד למלחמת המפרץ ב-1991, עם אחרית דבר העוסקת במלחמת עיראק השנייה, בחמאס ובחיזבאללה. כמו מדעני מדינה רבים, פולאק מסתמך בעיקר על מקורות באנגלית, וזה אולי החיסרון העיקרי של הספר. אולם בהתחשב בכך שכל הארכיונים במדינות ערב סגורים (בוודאי כשמדובר בנושאים צבאיים רגישים), ובשפע האדיר של מקורות מתורגמים וראשוניים באנגלית, הרי שהדבר אינו פוגם במחקר באופן משמעותי.

ד"ר קנת פולאק

ד"ר קנת פולאק

ראשית, פולאק מפריך כמה מהמיתוסים העקשניים הקשורים בצבאות הערביים ובתפקוד שלהם. כדי להבין מדוע רוב הצבאות הערביים קצרו כשלונות או הצלחות מתונות ובינוניות בתקופה ארוכה כל כך של חמישים שנה, יש לבדוק גם אלו גורמי כשל לא השפיעו עליהם, או לפחות השפיעו פחות. יותר מדי אנשי צבא אמריקאיים, ומערביים בכלל, נוטים להבין את המציאות הצבאית תוך התחשבות בשיקולים חומריים בלבד – נשק, טכנולוגיה, סדר כוחות. אלוהים, נהוג לומר, תומך בצד שיש לו דיביזיות רבות יותר. ובכל זאת, ההיסטוריה הצבאית של המזרח התיכון אינה מאששת את ההשערה הזאת. צבאות ערביים הפסידו באופן צורב כנגד ישראלים, צ'אדים, כורדים או איראנים, גם כשנהנו מיתרון מספרי אדיר, מטכנולוגיה עדיפה או מנשק משוכלל יותר.

משקיפים אחרים נהגו להאשים את הגנרלים הערבים בחוסר מקצועיות. זה היה נכון לפעמים. אחדים מהם, כמו פילדמרשל עבד אל חכים עאמר הידוע לשמצה, אדריכל הכישלון המצרי במלחמת ששת הימים, היו שרלטנים פוליטיים. אחרים, כמו מפקדי צבא מצרים במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור, מפקדי הלגיון הירדני ב-1948, מפקד חטיבה משוריינת 40 של צבא ירדן ב-1967, ומפקד צבא עיראק בשלב האחרון של המלחמה על איראן, היו אנשי מקצוע מעולים, ולעיתים אף מבריקים. הבעיה היא שהמיומנות שלהם הועילה רק בשוליים, ולעיתים לא הועילה כלל. גם המערכת הלוגיסטית של כל צבאות ערב, מלבד הסורים, היתה מעולה. אפילו הצבא הלובי, כוח עלוב גם בסטנדרטים של המזרח התיכון, הצליח לתחזק באופן לא רע את חיל המשלוח שלו לצ'אד – באחת ההרפתקאות המוזרות וההרסניות יותר של מועמר קדאפי.

מועמר קדאפי - יצא להרפתקה הרת אסון בצ'אד

מועמר קדאפי – יצא להרפתקה הרת אסון בצ'אד

בניגוד למיתוס המקובל, פחדנות בדרך כלל לא היתה בעיה ערבית. חיילים מצרים, עיראקים, סורים, ירדנים ואחרים גילו אומץ לב מרשים ביותר, ולעיתים אפילו מעורר הערצה. המצרים הגנו על אום קטף ואבו עגילה בגבורה ב-1956, ואותו דבר ניתן לומר גם על הירדנים בגבעת התחמושת ועל יחידות משמר הרפובליקה העיראקיות במהלך מלחמת המפרץ של 1991. לא לחינם שיבח מנחם בגין את החיילים המצרים בשעת ביקור סאדאת, ואמר שישראל "יודעת להעריך אומץ ליבו של יריב". ההערכות הפנימיות בצה"ל, להבדיל אולי מהשיח הציבורי, נטו גם הן להעריך לטובה את אומץ הלב והגיבוש היחידתי של חיילים מצבאות ערב השונים. אבל פיסטוק וקוץ בו: חיילים ערבים נטו לשמור על מורל יחידה ולהגן על עמדותיהם בחירוף נפש, כל עוד קיבלו פקודות התקפה ברורות, או התחפרו בעמדות הגנה סטטיות. ברגע שקיבלו פקודה מבוהלת לנסיגה כללית, כמו הצבא המצרי במלחמת ששת הימים, הם נטו להתפרק לרסיסים ולעיתים אף לברוח – ראשית הקצינים ולאחר מכן כל איש לנפשו.

הבעיה העיקרית של הצבאות הערביים, לפי פולאק, היא לא נשק, אומץ לב, לוגיסטיקה או אסטרטגיה, אלא טקטיקה גרועה, נוקשות וסירוב מתמשך לקחת אחריות ולגלות יוזמה אישית בדרגי השטח. הדבר בלט במיוחד במלחמות מול צה"ל, שהצטיין בדרך כלל בתמרונים מהירים, אלתור פרוע והתאמה מהירה של התוכניות למציאות. רק הלגיון הערבי ב-1948 גילה יוזמה מוצלחת בדרגי השטח, והמיומנות הזאת פחתה עם השנים. במלחמת ששת הימים, אפילו הצבא הירדני לא הצליח לרוב לתפקד כאשר כוחות צהל"ים איגפו אותו. החיילים הירדנים, מלבד חריגים (למשל חטיבת השריון 40) לא שינו מיקום, לא ערכו את הקו מחדש, לא ניצלו טעויות ישראלית או הזדמנויות לפרוץ קדימה או לסגת בבטחה. במקום זאת, הם נותרו בעמדות שהוקצו להם לפי פקודה, אפילו אם אוגפו או כותרו. הצבא המצרי הוא דוגמא גרועה בהרבה. הן ב-1948, הן -1956 והן ב-1967, החיילים המצרים התמחו בהגנה סטטית, וברגע שנדרשו לתמרן, לגלות יוזמה או להגיב לאיגוף וכיתור, פשוט לקו בשיתוק. אפילו הניצחון המצרי הגדול ביותר, צליחת התעלה ב-1973, לא חרג מהעיקרון הזה באופן מהותי. הפיקוד המצרי, שהכיר היטב את צאן מרעיתו, הכין את מבצע הצליחה באופן מדוקדק, עד לפרט האחרון של היחידה הקטנה ביותר, וחזר עליו באינספור אימונים יומיים, עד שכל מפקד זוטר שבזוטרים ידע בעל פה בדיוק איזו משימה מוטלת עליו. המצרים, שנהנו מהפתעה אסטרטגית, מערכת לוגיסטית טובה וגנרלים מיומנים, הצליחו לערער את שיווי המשקל של ישראל. אולם כעבור מספר ימים, כשההפתעה פגה והיחידות המצריות סיימו לפעול כפי שנכתב בתסריט, הן לא הצליחו לאלתר מול התמרון הצהל"י המהיר של מצביאים כמו אריאל שרון ואברהם "ברן" אדן. התוצאה היתה תפקוד עלוב ברמת השטח, שהוביל למהפך במלחמה. אותו הגורם – חזרה ושינון מסיבי של תוכנית מבצע מוצלחת שהוכתבה מלמעלה – הוביל גם לניצחון העיראקי בשלב האחרון של המלחמה עם איראן, ולהצלחה הירדנית במאבק מול הגרילה של אש"ף בנובמבר 1970.

חזרו על המבצע עד הפרט האחרון - חיילים מצרים חוצים את תעלת סואץ ב-1973

חזרו על המבצע עד הפרט האחרון – חיילים מצרים חוצים את תעלת סואץ ב-1973

הצבאות הערביים, טוען פולאק, מעולם לא הפנימו את העקרונות הטקטיים שעמדו מאחורי תוכנית מבצע מוצלחת, אפילו כאשר שיננו אותה שנן היטב, ולכן לא הצליחו להתמודד עם "ערפל הקרב" ונסיבות שמשתנות במהירות. המלחמה, אמר קלאוזביץ, היא "ממלכת האי וודאות", והדבר נכון במיוחד למלחמה המודרנית. מאז מלחמת העולם הראשונה, כוח האש המסיבי שעומד לרשות צבאות אינו מאפשר התקפה מסיבית של "גלים אנושיים", שניתן לקצור בנקל במכונות ירייה, ארטילריה, אש שריון ואש מטוסים. צבא שרוצה לשרוד את כוח האש המסיבי של ההגנה, חייב להתקיף באמצעות יחידות מבוזרות שמשתמשות במחסה ובמסתור, אש רתק ו"לוחמה רב חילית", תיאום מדויק בין חיל רגלים, ארטילריה וחיל אוויר. לוחמה מהסוג הזה מחייבת יוזמה מתמדת בדרגי השטח, כי היחידות פועלות בנפרד, ולא תמיד יש להן זמן לבקש הוראות כשהמצב משתנה במהירות. אפילו מפקד דיביזיה שמחזיק באמצעי הקשר המודרניים ביותר, לא מכיר את המצב בשטח כמו מפקדי המחלקות והפלוגות שלו. חיילים ערבים, בכל הצבאות השונים ובכל מהלך התקופה, נטו להימנע מיוזמה, ובמקום זאת חיכו לפקודות שלא תמיד הגיעו. כך הם כותרו, אוגפו, החמיצו הזדמנויות פז או פשוט חוסלו שלא לצורך. ברוב הצבאות, להוציא הלגיון הירדני, החיילים גילו גם מיומנות נמוכה בירי, הסתוות ומשימות צבאיות בסיסיות אחרות. בזמן הפלישה האמריקאית ב-2003, רוב יחידות הצבא העיראקי לא ידעו איך להסוות טנקים או אפילו איך לאפס כוונות. הבעיות הטקטיות הללו הוחמרו בשל כשלים אחרים בצבאות הערביים, למשל תחזוקה גרועה של כלי הנשק או מיומנות טכנית לקויה. אפילו הנשק המשוכלל ביותר יכול להוות נטל ולא נכס אם לא מתחזקים אותו כראוי, או משתמשים בו בניגוד להוראות היצרן.

חריג בולט לטובה, ככל הנראה בהשפעה בריטית: חיילי הלגיון הערבי הירדני ב-1948

חריג בולט לטובה, ככל הנראה בהשפעה בריטית: חיילי הלגיון הערבי הירדני ב-1948

מכאן, מגיע פולאק לאחד ממסקנותיו החשובות ביותר: כשאין מיומנות טקטית לצבא, אפילו האסטרטגיה המוצלחת ביותר או הגנרל המוכשר ביותר לא יעזרו, כי הגייסות לא ידעו איך ליישם את האסטרטגיה בפועל. אם היתה לנו, למשל, מכונת זמן, והיינו רוצים לעזור לצבא העיראקי במלחמת המפרץ, או לצבא המצרי במלחמת ששת הימים, לא היה טעם להביא להם את גודריאן, מנשטיין, פאטון, מונטגומרי או גנרל מבריק אחר. אלו היו, במקרה הטוב ביותר, משפרים את תפקוד הצבא באופן מתון ואפילו שולי, מה גם שהיו גנרלים מבריקים בצבאות הערביים. 500 מפקדי מחלקות ופלוגות מהוורמאכט, מהצבא הבריטי או מהצבא האמריקאי היו עוזרים הרבה יותר. בדיוק מהסיבה הזאת, הצבאות הערביים לא הצליחו להשתפר גם כאשר שלחו את מיטב קציניהם לאקדמיות הצבאיות במערב.

ישנו, כמובן, גם החשש מהפיכה צבאית – נושא שפולאק דן בו והחוקרת קייתלין טלמדג' פיתחה בפירוט רב. בפוסט הקודם, שדן בהפיכה הצבאית בטורקיה, כתבנו ש"ניסיונות להתגונן בפני הפיכות צבאיות עלולים להפוך צבאות לבלתי יעילים ואף חסרי תועלת. תוכניות ארוכות טווח ל"חיסון הצבא" בפני הפיכה הם כמו כימותרפיה, שעשויה לטפל בסרטן באופן יעיל אך פוגעת בשאר תפקודי הגוף.  מנהיגים רדופים שרוצים למנוע כל אפשרות של הפיכה בעתיד, נוטים לטהר את שורות הצבא מקצינים מוכשרים ושאפתנים מדי, ולמנות לתפקידים הבכירים מלחכי פינכה בינוניים שתלויים במנהיג וניתן לבטוח בהם. במלחמה מודרנית, חשוב מאד לתת לקצינים זוטרים יוזמה לפעולה עצמאית בשטח, אבל צבאות שפוחדים מהפיכה נוטים לאסור על יוזמות בדרגי השטח ולהגביל את המפקדים הזוטרים במערכת בירוקרטית מסורבלת ורבת זרועות. המערכת הזאת אמנם מספקת למנהיג מידע בזמן אמת על כל חלקי הצבא, אבל גם מאטה את פעילותו, דבר שעשוי להיות הרסני בזמן מלחמה. ולבסוף, צבאות שמפחדים מהפיכה נוטים להתאמן פחות, משום שתמרונים רחבי היקף (כמו בגרמניה הנאצית ב-20 ביולי 1944) נוטים לשמש כמסווה למרידות למיניהן."

חקרה את היחס בין הפיכות צבאיות לבין מוכנות מלחמתית - פרופ' קייתלין טלמאדג'

חקרה את היחס בין הפיכות צבאיות לבין מוכנות מלחמתית – פרופ' קייתלין טלמאדג'

לבסוף, הצבאות הערביים סבלו מבעיה כרונית של מודיעין כושל, ומחסומים בזרימת מידע בתוך הצבא עצמו. בכל הצבאות, אפילו הלגיון הירדני שהיה המוצלח ביותר מבחינה זו, קצינים זוטרים נטו לשקר למפקדיהם ולייפות את המתרחש בשטח, כדי לא לבזות את עצמם. הפיקוד המצרי בששת הימים, בראשותו של פילדמרשל עאמר, היה מנותק לחלוטין מהחזית. בסופו של דבר, כשהגיעו אליו הבשורות המרות בבת אחת, ציווה עאמר על נסיגה בהולה שהובילה להתפרקות הצבא כולו. אפילו הצבא הירדני, שניסה במשך עשרות שנים לחנך את חייליו לדווח אמת, גילה רק הצלחה מוגבלת מבחינה זו. הכישלון הזה, טוען פולאק, קשור לנימים עמוקים מאד בתרבות הערבית: הפחד מבושה, נוקשות היררכית והיעדר חירות אישית. האקדמיה, במיוחד לאור הפוליטיקלי-קורקט ששורר במחלקות למזרח התיכון, סולדת מאד מהכללות מהסוג הזה. אבל נראה שפולאק, שחקר שישה צבאות ערביים שונים למשך תקופה של חמישים שנה, מעלה די ראיות כדי שלהכללה יהיה לפחות בסיס כלשהו.

אבל כאן, יש קוץ שנעוץ בתזה של פולאק. ארגון חיזבאללה. כפי שהוא מודה בעצמו, לא סובל מאף אחד מהפגמים שהוא מייחס לצבאות הערביים הסדירים. לוחמי חיזבאללה מצטיינים ביוזמה טקטית, המודיעין שלהם מעולה, כלי הנשק שלהם מתוחזקים היטב והמיומנות שלהם גבוהה ביותר. כשהוא כותב על הלגיון הירדני, מתרץ פולאק את מצויינותו ב-1948 כתוצאה של השפעה בריטית, דבר שלא תקף כמובן לחיזבאללה. אמנם חיזבאללה מושפע מאד מהאיראנים, אבל גם התפקוד האיראני במלחמה עם עיראק היה גרוע ביותר. חרף מספר נסיונות שטחיים, פולאק לא מצליח להסביר את האנומליה של חיזבאללה, וזו אולי שאלה שיש להשאיר למחקרים הבאים.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוגוסט 7, 2016, ב-ללא קטגוריה, ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 65 תגובות.

  1. אתה יכול לפרט לגבי חזבלה?
    לא הבנתי האם הם כשלון למרות חוסר הבעיות הללו? או שהם הצלחה למרות היותם ערבים?

    • הטענה הרבה יותר צנועה. חיזבאללה גילו הרבה יותר יוזמה ברמה הטקטית ומיומנות חיילית, מעל ומעבר למקובל בצבאות ערביים אחרים. כלומר – האפקטיביות הצבאית שלהם יותר גבוהה. להצלחה וכישלון יש עוד הרבה מאד גורמים חוץ מאפקטיביות צבאית.

  2. ובכן, חיזבאללה בינתיין כלל לא כשל. אמנם הוא לא נחל ניתחון כולל מול צה"ל, אבל זו השוואה מאוד לא פרופורציונית.

  3. יכול להיות שהבעיה מתחילה מהבסיס,דמרקר צבי בראל "ילד ערבי קורא בממוצע 6 דקות במשך השנה" .אפשר להמשיך למספר הספרים שיוצאים בשנה ואינם ספרים בנושא דת.

  4. שלום רב.
    תודה על הסקירה המאלפת. שאלה והערה:
    1. שאלה: לא הבנתי מה הבעייה שראית בסוף המאמר לגבי חיזבאללה. אולי הוא באמת לא ייכשל, כי הוא יותר מוצלח? וכי חזקה על הערבים שלעולם הם נכשלים? למה זה מאתגר את התזה של הספר? דומני שהתזה אינה שהערבים לעולם יהיו לא מוצלחים וייכשלו, אלא יש שם הסבר למה הם נכשלו עד כה.
    עוד צריך לזכור שחיזבאללה הוא ארגון שיעי, ורוב הצבאות שנחקרו ושמוכרים לנו הם סונים. מהתרשמות של הדיוט, יש אצל השיעים משהו יותר שיטתי ופחות מהבטן (דומני שבגלל זה הם לא מתאבדים אלא לוחמים). כך גם איני יודע כמה פעמים איראן נכשלה במלחמה כשהיתה לה עדיפות משמעותית (לא יודע מה היה במלחמתה מול עיראק).
    2. הערה: כדאי לעיין בספרו של דורון אביטל, לוגיקה בפעולה, על הפילוסופיה של המלחמה. התזה העיקרית שלו דומה מאד לזו שתיארת. הוא טוען שבתורת הלחימה שהוא פיתח עבור סיירת מטכל (עליה הוא פיקד) הוא המתעקש לא לבנות מודלים מדוייקים ולא לתרגל על סימולציות מדוייקות של שדה הקרב או הפעולה. להיפך, יש להשאיר קצוות עמומים ולתרגל תגובות לבלתי צפוי. כך הוא אפילו לא הסכים לשים מטרות דמות מחלונות ראווה של בגדים שנראות אנושיות ואמיתיות יותר. הוא העדיף לשים מטרות דמות מקרטון סכמטי כמקובל ביחידות העניות יותר.

    • הי מיכי,

      אני לא חושב שפולאק טוען שערבים ייכשלו לעולם, אלא שיש בעיות מסויימות בתרבות הארגונית של מדינות ערב שמפחיתות את האפקטיביות הצבאית שלהן. מסוכן לדבר גם על הצלחה או כישלון, כי הרי להצלחה/כישלון במלחמה יש הרבה מאד סיבות חוץ מאפקטיביות צבאית. הספר עוסק רק בנושא האפקטיביות הצבאית, וזה דבר שחשוב מאד לזכור.

      באשר לזהות השיעית של חיזבאללה, זה לא בהכרח הגורם. הן פולאק והן טלמאדג' מנתחים את הצבא האיראני במלחמת איראן-עיראק, ומוצאים בו חלק גדול מאותם הכשלים בדיוק. אם כבר, החלק של הצבא האיראני שתפקד טוב יותר במלחמה ההיא הוא השריד שנותר מצבא השאה, החילוני יותר.

      הספר של אביטל נראה מרתק. על התובנות שלו, ראוי להוסיף את אלו של גנרל סטנלי מק'קריסטל. בזכרונותיו כתב, שכאשר פיקד על דיביזיית חי"ר, הוא התעקש שחייליו יבזבזו חודשים יקרים באימון במערכת לייזר ששימשה אך ורק לתרגילים ומשחקי מלחמה. הרעיון היה לאמן אותם להתרגל למצוא דרכים לבצע את המשימה שמטילים עליהם ברגע נתון, ולא משנה כמה היא חריגה, ולא את המשימה שהם *חושבים* שצריכה להיות להם.

  5. אולי ההצלחה של החיזבאללה נובעת מהעובדה שהוא אינו צבא של מדינה, שאין למפקדיו פחד שהחיילים ינסו להדיח אותם, שהמוטיבציה ללחימה בחיזבאללה שונה מזו בשאר צבאות ערב?

  6. נשמע הגיוני להניח שהחיזבאללה שונה בין השאר משום שוהא אינו צבא מדינה אלא מיליציה, ולכן אינו סובל מסכנת ההפיכה הצבאית שמאיימת על המשטרים הערביים. כמ כן נראה שהוא למד די הרבה מצה"ל.

    • אולי בגלל שהוא מיליציה אידיאולוגית ובנוייה היטב. היו מספיק מיליציות שנקלעו לסכסוכים פנימיים והתפרקו עם כל רוח קלה. למשל – שלל קבוצות הטרור הפלסטיניות שפעלו בלבנון בשנות השמונים.

  7. כגורם ליעילות של חיזבאללה וחמאס, אני נוטה לחשוב על קוטן וביזור הארגון כמקור כוח. נותנים למפקד עשרה חיילים וכפר ואומרים לו "אתה המפקד, תעשה לישראלים חיים קשים" ויש לו מקום ליוזמה אישית. שמעתי על קורס המ"כים הראשון שהועבר ל"הגנה" בג'וערה, שהיה כמעט קורס לראשי ממשלה בהשוואה לקורס מ"כים היום – אבל בתקופה ההיא מ"כ עבד כמעט לבדו, בלי סיוע ובלי פיקוח; יוזמה אישית ולקיחת אחריות היו מצרך בסיסי, וצה"ל ירש אותם. חיזבאללה וחמאס, בגלל היותם ארגונים קטנים ומבוזרים, נזקקים לאותן תכונות.
    שמעתי בזמנו דברים דומים על ההבדל בין המאפיה האיטלקית לצבא האיטלקי; זו היתה ארגון יעיל, זה ממש לא, מסיבות דומות.

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מאמר מצוין ומעניין מאוד.

  9. מעניין, אם כי אני נוטה קצת לפקפק בתזה על אלמנטים תרבותיים כגורם עיקרי. ב'מלחמה ושלום' טוענת אחת הדמויות שאין מה לפחד מהצרפתים, כי הם ניצחו רק גרמנים, והגרמנים הם החיילים הכי גרועים שמנצחים רק גרמנים אחרים. היתה באמירה מידה של צדק לשעתה, ואולי היסטוריון מ 1809 היה מגיע למסקנות דומות לפולאק לגבי צבאות דוברי גרמנית.

    ראינו בהיסטוריה צבאות עלובים שנהפכו לחזקים עד בלתי מנוצחים מבלי שהחברה שממנה גייסו השתנתה יותר מדי.

    לגבי ביצוע נסיגה מבוהלת מבלי לקרוס – זה מבחן קשה מאד לכל צבא.

    • הצבא דובר הגרמנית היחיד שלמד להילחם היטב כמה שנים אחרי 1809 היה הצבא הפרוסי. ידוע, פחות או יותר, איך הדבר נעשה (הרפורמות הפרוסיות, שלמעשה התחילו אחרי התבוסה בקרב ינה ב-1806). ככל שאני יודע, טיפוח העצמאות הטקטית היה חלק מהסיפור, לצד מהלכים אחרים כמו הנהגת חובה כללית של שירות צבאי, הקמת צבא מילואים בפועל, ביטול רשמי (אם כי לא תמיד מעשי) של הבדלי מעמדות בצבא, וכו'.

      • כל אלה – רפורמות צבאיות. אותה חברה, אותה תרבות ואותם אנשים ממש שהצמיחו צבא כושל ב 1806 בנו מכונת מלחמה מנצחת עד 1815, ועוד שכללו אותה בדורות הבאים.

        היסטוריון צבאי שיחקור את תוצאות הקרבות בין גרמניה לצרפת לאורך השנים יוכל להסביר הרבה באמצעות היבטים צבאיים נטו מבלי להידרש ל'אופי לאומי', נורמות חברתיות וענייני תרבות. גם בחברה הפרוסית הנוקשה וההיררכית יכלו לפתח צבא שבו מפקדים זוטרים מצטיינים ביוזמה אישית ועצמאות.

      • היו שנדרשו גם לסוגיה הזו… (למשל – The Psychology of Genocide and Violent Oppression, מאת הפסיכו-היסטוריון MORROCK, מ-2010).

        לפי המחקר שלו, הצבא גלש לתוך החברה. ערכי המיליטריזם הפכו לערכי החינוך, וכך הצייתנות והסדר הצבאי הפכו להיות ערכים מרכזיים בחברה הגרמנית.

        על משמעות הצייתנות לערכים 'עליונים' ניתן לקרוא כבר אצל קאנט.

    • טוב, לפני 1871 קשה לדבר על גרמניה כמכלול כלשהו. כשהיא אוחדה, זה היה על ידי פרוסיה ובצלמה. ונפוליאון קרקס לא רק את פרוסיה, אלא פחות או יותר את כולם – עד שלמדו להתמודד איתו.

  10. תודה על המאמר!

    שמחתי לשמוע שהחוקר תומך (מבלי לומר במפורש) ברעיון שאני מכנה 'אופיין של אומות' (שבו דוגלים בין השאר לאנדס וגלאדוול), כדבר שמכתיב את יכולותיהן בשדה הקרב (ובהכרח גם בכלכלה וביכולת הצמיחה). הדעה הזו עוד תתקדם… על אפם וחמתם של הרליטיוויסטים והליבראלים.

    בעניין מלחמת יום כיפור – ההישענות המוחלטת של 2 הצבאות (סוריה ומצריים) על תורת הלחימה הסובייטית, כפי שגובשה בשנותיה האחרונות של מלחמת העולם השניה, היתה סיבה די מרכזית נוספת לכישלונם (כי השריון שלהם נכנס לקרב כמו לפי שעון, 4-5 ימים אחרי ההבקעה הראשונית, מבלי להתחשב באף גורם).

    אין ספק שמפקדי שני הצבאות ידעו שחייליהם נחותים ברמה הטקטית, ולכן קבעו להם יעדים מוגבלים (ואצל הסורים, שלא כמו שחשבו כאן, 'עד חיפה'). אבל הם הצטיידו יפה בשני נשקים שהמערב לא ידע אז לנטרל – טילי הנ"ט והנ"מ, שהשיגו להם יתרון מהותי, ולו זמני.

    סביר שזו הסיבה שהצבא המצרי עבר לסיוע אמריקאי טהור אחרי 73', וכנראה לתורת לחימה מערבית בלבד.

    אגב העיראקים בשנות השמונים – עבר אצלי ספר מעניין בשם The Iran-Iraq War, מאת Pierre Razoux ו-Nicholas Elliott (מ-2015).
    מרתק מאוד ומפורט. בין השאר מסופר בו על 'התקפות הילדים' של האיראנים בסוף השמונים, כאשר הללו שחסרו כוח אדם מיומן, שלחו בני 13 עד 16 לקוים העיראקיים בגלים המוניים.
    בסופו של דבר מלחמת ההתשה הזו היא שכמעט והכריעה את איראן (כלכלית), ולא מלחמת התנועה שבה החלה ההתקפה ב-80'.

    • יש דבר כזה אופי ישראלי? אופי המשותף ליהודים ולערבים החיים כאן? או, אם נסתכל רק על היהודים, אופי המשותף לחילונים, לדתיים-לאומיים ולחרדים? או אופי המשותף לאשכנזים, למזרחים, לעולי בריה"מ ושעבר ולעולי אתיופיה?
      אומנם ישראל היא חריגה בעולם מבחינת היקפי גידול האוכלוסיה ודינמיקת ההגירה שלה. אבל ההגירה בעולם דווקא מתעצמת, ואומות הומוגניות מתפוגגות. אני לא ממש מחבב את התהליך הזה, אבל זה מה יש.
      לגבי הצבא האיראני במלחמת איראן-עיראק, נקודת השוואה טובה היא הצבא האיראני ארבעים שנה לפני כן, באוגוסט 1941. הצבא האיראני ההוא היה כישלון מוחלט. הוא פשוט התפרק בפני הפלישה הבריטית-סובייטית, למרות שהכוחות ששתי המעצמות הקצו לפלישה היו מוגבלים למדי. אז הצבא האיראני הצליח להשתפר לא רע עד שנות ה-80.

      • רק נקודה לגבי הצבא האיראני במלחמת עיראן-איראק. ראוי להשוות אותו לא לצבא האיראני בשנות הארבעים, אלא לצבא של השאה בשנות השבעים. וכשזו נקודת ההשוואה, רואים הידרדרות מהירה. קייתלין טלמאדג' טוען שעיקר ההישגים של הצבא האיראני בתחילת המלחמה זקופים לזכותם של ותיקי צבא השאה שטרם טוהרו.

      • אופי המשותף ליהודים – בוודאי: 'הישראלי ה—' (השלם לפי הצורך).

        הערבים הישראלים לאחרונה מתקרבים לממוצע הזה (כמו גם החרדים הצעירים, ששליש מהם מתפקר, לפי 2 הערכות).

        עד לפני עשור הם נבדלו מהותית מהחילונים, אבל עם המדיות החדשות, הדמיון מתחזק – ראיתי כבר מספר פעמים השנה סטודנטים שנראו לי יהודים, עד ששמעתי אותם מדברים… (קרה לי גם עם נהג מונית, שלא הייתי יכול להאמין שהוא לא יהודי-מסורתי…).

        המורשת התרבותית עדיין קיימת, ומאפיינת את עיקר האוכלוסיות של מדינות בעולם. לפי גלאדוול היא מורשת מדור לדור כמו מטען גנטי.

      • דני,

        טלמאדג' טוענת, לא? (ואני הייתי מתעתק את שם משפחתה טלמאג', אבל אלה זוטות.)
        לגופו של עניין, נגד מי נלחם הצבא האיראני בשנות ה-70? אולי הוא נראה טוב באימונים, אבל גם צה"ל נראה מצוין באימונים ב-2005, ואז באה מלחמת לבנון השנייה…

        ywellis,

        ודאי שיש בישראל תהליכים של התכנסות תרבותית, לפחות בקרב היהודים. אבל אלה תהליכים שלוקחים המון זמן. אחרת לא היינו יושבים כאן שני דורות אחרי גלי העלייה הגדולים (להוציא את עליית בריה"מ לשעבר) ומתדיינים מי מזרחי, מי אשכנזי, ואת מי דפקו יותר. אצל עולי בריה"מ, דרך אגב, גם ילדים שנולדו לעולים בישראל בהרבה מקרים דוברים רוסית כשפת אם וגדלים על תוצרי התרבות הרוסית יותר מזו הישראלית. בעשרים השנה האחרונות ישראל דווקא לא ידעה גלי עלייה גדולים. אז יכול להיות שתהליך ההתכנסות התרבותית בארץ יתעצם בעתיד הקרוב. אבל זה עדיין עניין לעתיד, במידה רבה. מה שכן, שינויים תרבותיים לוקחים הרבה פחות זמן משינויים גנטיים.
        במערב תהליכי הגירה דווקא מתגברות בשני העשורים האחרונים. עם התפתחות התקשורת גם נהיה קל יותר לחיות פיזית בפריז ומנטלית באלג'יר, או פיזית בניו יורק ומנטלית ביוקטאן. זה לא שאין יותר תרבויות הומוגניות. יש, אבל הן נוטות להתמוסס ולהצטמצם בארצות הבסיס שלהן.

      • הצבא האיראני נלחם בעומן בשנות השבעים נגד הגרילה הקומוניסטית, ביחד עם הבריטים. מה שברור הוא שבראשית המלחמה עם עיראק, יחידות הצבא הישנות היו אלו שגילו את המיומנות הגבוהה ביותר.

      • הצבא האיראני בעומאן? התקוממות ט'ופר? נו באמת. בדיכוי ההתקוממות הזאת השתתפו קצת יותר מאלף חיילים איראנים. אי-אפשר להסיק מזה על יכולת לחימה של צבאי איראן (או כל צבא אחר) במלחמה גדולה.
        התזה שהיכולות של צבא איראן הידרדרו עם המהפכה האסלאמית היא הגיונית. טיהור שורות הצבא מקצינים מסוימים בגלל שיקולים פוליטיים הוא גורם שמחליש את הצבא א-פריורי. אבל אם מחפשים נקודת השוואה סבירה בהקשר של צבא איראן, אין משהו בין 1941 ל-1980.

    • אם האופי הלאומי היה מכתיב את התוצאות, לא היינו רואים שינויים גדולים בביצועים ובתוצאות של צבאות לאורך השנים.

      • מתי האיטלקים ניצחו במערכה?… מתי הצרפתים? מתי הרוסים כבשו יעד בלי מאות הרוגים?…

        צבאות כיום נעשו פחות לאומיים, כי הם פועלים במסגרת בריתות רחבות (נאט"ו או האום), והאימון שלהם לרוב משותף – קצינים משתלמים בווסט פוינט או סאנדהרסט, ומרצים שם אנשים ממדינות שונות. תורת הלחימה האמריקאית היא הבסיס שם לרוב (החלוקה בין הרמה הטקטית למערכתית שייכת להם) וכך הדמיון בינהם קטן.

      • צרפת זכתה לנצחונות אדירים במלחמות נפוליאון, בעיקר נגד גרמנים למיניהם. בכלל זה בשלבי הסיום כשרוב הלוחמים היו מגויסים טריים. בסוף הפסידו, אבל לא בגלל פחדנות או חוסר יכולת. ב 1871 היא הובסה בקלילות, ב-1914 עמדה בגבורה באבידות נוראות ואילו ב-1940 קרסה. אז מה האופי הלאומי? אמיץ? פחדן? יודע להילחם? לא יודע? מתחלף בכל דור?

      • דומה שמאז נפוליאון, הצרפתים לא זכו לניצחון. האם זה מראה על אופי מסויים? יתכן.

        את הטענה הזו אגב קראתי מזמן (אולי אצל קלארק ב'מבצע ברבארוסה', השופע בוז לצרפתים בכלל, וגם לבריטים של מלחה"ע 1), והיא טענה שה'עמים הלאטיניים' מסוגלים למאמץ, אבל מרגע שנשברו, לא ינסו שוב.

  11. לא מבינה למה זה שהחיזבאללה שונה מעיד על בעיה בתזה: לטעמי הסבר הרבה יותר פשוט הוא שאת אותו ניתוח עשה מישהו בכיר עם שכל בחיזבאללה, והשכיל ליצור ארגון שנמנע מהחולשות המוכרות.

    • לא חושב שהוא מצביע על הצלחה כלשהי – לא היה קרב אמיתי איתו ב-06' (מעל לרמה של מחלקה/פלוגה). היכולת שלו היתה יותר הכשל של צה"ל, שנוצר ממשבר בפיקוד ותורת לחימה אנטי-ריאלית מבית היוצר של תא"ל נווה וגל הירש פקודו.

      מול המורדים הסורים בסוריה הוא לא ממש מצליח – איבד קרוב לשליש מכוחו בשנתיים האחרונות – http://news.walla.co.il/item/2915758 (ועוד כתבות דומות, כנראה מאותו מקור מקומי).

      חוץ מההרתעה הטילית שלו, הוא סתם עוד אירגון צבאי למחצה, לא שונה מכל אירגון דומה בסוריה ועיראק.

      • לדעתי זה לא נכון במספר מובנים. המחקר של סטיבן בידל על מלחמת לבנון השנייה מלמד שהתפקוד החיילי של חיזבאללה היה יוצא מגדר הרגיל, וקנת פולאק מסכים. במיוחד, הם לקחו יוזמה טקטית בשטח וגילו גמישות מאד לא נפוצה לצבאות ערביים. כך גם מיומנויות בסיס אחרות, כמו גם מיקסום של פוטנציאל הנשק שנמצא ברשותם (לא עניין פשוט). מול המורדים בסוריה חיזבאללה גם הצליח יחסית, במיוחד בקרבות הגבול עם ג'בהת א-נוסרה ובמקומות אחרים. ולבסוף, המחקר המעודכן מראה שתא"ל גל הירש היה אחד המפקדים המוצלחים ביותר במלחמת לבנון השנייה, בניגוד לרצח האופי שעשו לו.

      • איזה מחקר מעודכן מזכה את גל הירש? למיטב ידיעתי ועדת-חקירה צבאית מצאה אותו לוקה בחסר משמעותית (ועיסוקיו אחרי הצבא גם לא 'נקיים' במיוחד, כמו שניתן לראות ממעורבותו בעיסקאות נשק ודילים חצי-חוקיים). לא הייתי קונה את התירוצים שלו כפי שפירסם בספרו ועוד יחצנ"ים. האיש לא מחבב אמת (ומניח שנשמע בעתיד איך הגיע לעמדה שהיה מועמד למפכ"ל, ומי תימרן אותו).

        באשר לחיזבאללה – עם כאלה כישורים היית מצפה לניצחון מרשים… שלא היה. זה דבר אחד להפתיע את צה"ל המהוסס והמסואב והפוחד לזוז עם קורונט-ים וטילי קרקע-קרקע, בזירה שהוא מכיר בע"פ ולמד, ודבר שני להתעמת עם גרילה שוות-ערך בשטח זר.

      • גם בשנים שלפני הנסיגה, חיזבאללה גילה שיפור מתמיד ביכולותיו, בניגוד לארגונים אחרים.

      • אגב הצצתי בספרו של בידל, Military power – explaining victory and defeat in modern battle מ-04', שבו הוא משווה 3 קרבות (הסום, כיתור קאן ב-44' ומלחמת המפרץ הראשונה).

        נראה שהוא חוזר למודלים של אפקטיביות מהסוג של דופוי (שטענת פעם שמחקרים מודרניים הדגימו את חולשתו), ומנסה לכמת את שדה הקרב לפי מודולים מתמטיים-סטטיסטיים, מבלי להתחשב בגורמים מנטאליים (כמו אופי האומה; דחף אידיאולוגי ועוד יכולות ייחודיות שנוצרו כתוצאה מאלמנטים חברתיים).

        מסקנתו בדבר עליונות טכנולוגית כמפתח לניצחון, לדעתי לא מוגשמת בזירות של גרילה כמו אפגניסטן ו-וייטנאם (שחסרות בניתוחים הללו, כי רובם עוסקים בקרבות במלחמות 'סטנדרטיות' לגמרי). בזירות ההן ליוזמה האישית ולגישה הפסיכולוגית (שהוביל לידל-הארט) יש מקום רב הרבה יותר.

        אולי ניתן לשייך אותו (ודומים) לגישה ה'ניאו-קלאוזביצית'…

      • אם קראת את בידל, אתה אמור לדעת שהוא ממש לא מדגיש את תפקיד הטכנולוגיה , אלא את הדוקטרינה וניצול הכוח. פספסת את כל הפואנטה של הספר.

      • עדיין, הבחירה שלו היא בקרבות קונבנציונאליים בלבד, שבהם ניתן להשוות בין מספרים וטכנולוגיות.
        ומה על הנוסחאות האלה – עמ' 161 –

        For territorial gain, I estimate the analogous model:
        log(G 28.3) 0 1log(FFR) 2log(FSR) 3tkscap 4sortscap
        5artycap 6bnbelow 7rgtbde 8div 9corps
        10army 11natID1 12natID2 . . . 67natID57 [8.2]

        where:
        G is the attacker’s territorial gain (km);55
        bnbelow is a dummy variable identifying actions fought at battalion level or below;
        rgtbde is a dummy variable identifying actions fought at regimental or brigade level;
        div is a dummy variable identifying actions fought at division level;
        corps is a dummy variable identifying actions fought at corps level; and
        army is a dummy variable identifying actions fought at army level.56

        = היחס בין מס' הפעולות בכל דרג להתקדמות בקילומטרים, הוא שמראה על האפקטיביות. ויש נספח שלם של נוסחאות וגרפים לכימותים כאלה.

        האמת שקשה להבין מה הוא באמת רוצה לומר… הנה טקסט אופייני מעמ' 194 –

        The importance of national identity variables in the statistical analysis of chapter 8 is strongly suggestive of serious variance in force employment across states throughout the twentieth century.
        While state practices sometimes converge—the birth of the modern system
        itself is an especially striking example—often they do not, and the failure of convergence even in the realm of military affairs is particularly problematic given the importance of military incentives in the realist causal mechanism.

        או למשל מעמ' 192 –
        This whole notion of a simple, unitary “capability” fundamentally misrepresents military potential, which is inherently multidimensional. Different military tasks are very dissimilar—the ability to do one (or several) well does not imply the ability to master others. There is thus no single, underlying quality of generic “capability” to which all specific mission capacities are epiphenomenal.

        הוא אגב לא מזכיר את קלאוזביץ או תאורטיקן צבאי אחר, רק תארים כמו ' materialist orthodoxy', או 'the modern system,' או שמות כמו Morgenthau ו-Waltz, ששייכים ליחסים בינ"ל ולא לצבא (גם אם היה להם משהו לומר על צבא).

        יתכן שהערפל המילולי שלו הסתיר ממני את המסר האמיתי… אין ספק שלא פגשתי מזה זמן תיאורטיקן צבאי שהיה כה קשה לפיענוח… וכה דו-משמעי או רב-משמעי כתוצאה מכך.

      • קרא את הספר באופן שיטתי. בבסיס הוא מאד קל להבנה. או רק את המבוא והסיכום.
        אתה לא חייב לקרוא את הנספח המתמטי. זה פחות או יותר הספר החשוב ביותר בתחום
        היום, והוא כן מזכיר את קלאוזביץ.

      • חיפשתי את קלאוזוויץ בקובץ ב-PDF של הספר (אשמח לשלוח לך), והוא מופיע רק בשם של ספר, שמוזכר בהערת שוליים, כמחקר שמן הסתם תומך בקו 'שמרני' לדעת בידל. אין איזכור אחר שלו בספר.

        יש לי בעיה עם ניסוחים כמו שלו, כי לטעמי יש בהם להסתיר את המסר, במקום לגלות אותו ולפרוט לנקודות מעשיות (הוראות 'עשה' ו'אל תעשה').

        אולי זו בעיה כשאנשי מדעי-הרוח נכנסים לתחום הצבאי…

      • אולי זו בעיה, כשקוראים מסויימים מתעקשים לקרוא מחקרים באופן מחופף ולא להתעמק בהם. כאמור, קראתי את הספר כולו. המסר הכללי שלו מאד ברור, וכן הדוגמאות העיקריות . הפרק המתמטי הוא רק חיזוק למי שרוצה להתעמק, ולא דרוש להבנת הטיעון המרכזי. אני מציע לך לקרוא מחקרים מהסוג הזה ביתר רצינות לפני שאתה מסיק מסקנות . במה שכתבת, ניכר שלא טרחת אפילו לקרוא בעיון את ההקדמה או את הסיכום . אם תעשה את זה, תראה שבידל בכלל לא מדגיש את הטכנולוגיה ובוודאי שלא מתייחס אליה באופן דטרמיניסטי. הנושא של הספר הוא המערכת המודרנית של ניצול כוח.

        בנוגע להערה היהירה האחרונה : אתה מדבר על מדען מדינה, שנחשב לאחד מגדולי המומחים העולמיים למדע צבאי. קצת צניעות לא תזיק.

      • ואגב גם הנוסחאות שלו, שרובן כוללות אינטגרלים ועוד אלמנטים של חשבון אינפינטסימילי (חוד"א, בלשון הסטודנטים בטכניון) הן סוג של הסתרה, כי 98% מהקוראים לא ידעו לפענח אותן או להעריך את נכונותן.

      • ולא שאי אפשר לבקר את מסקנות הספר. ביקרו גם ביקרו. אבל כל המבקרים האלה אשכרה קראו את הספר קודם .

      • כמו שציינתי – 'הצצתי'. לא בטוח שארצה להתעמק, כי הניסוחים קשים ללא צורך, מעל ומעבר לרוב מה שקראתי בנושא (וקראתי לא מעט; לא זכור לי בריטי שכתב כך. פנומנה אמריקאית ברובה שמוכרת ממאמרים אקדמיים, שסטיבן פינקר בספרו העדכני התריע מפניה).

        באשר לגדלותו – קשה לי להכיר בה לאור הבעיות שציינתי, או סירובו (כפי שנראה) להתייחס לשמות של הוגים צבאיים ידועים ומורשתם, או לתת סיכום עם נקודות ספציפיות.

        כבר היו 'גדולים' שהסתברו כקטנים – תמיד צריך לבחון כל גדלות כזו. מאז שבגיל 23 מצאתי טעות בכרך בהוצאת אוניב' אוקספורד (שאכן הוזכרה במאמר אקדמי שמצאתי בהמשך), אני ספקן תמידי למול כל 'גדלות'.

        אחת הביקורות פוקחות-העין בתחום הזה שקראתי, היא של ניקלאס צטרלינג, היסטוריון צבאי מרתק (אחד החלוציים בניתוחים סטטיסטיים של קרבות – ספרו על קרב קורסק הוא מהחשובים), על ספרו של שמעון נווה 'אומנות המערכה'
        https://www.scribd.com/document/175291177/In-Pursuit-of-Military-Excellence

        מלבד מקרה מטריד של ציטוטים של מקורות ראשוניים מהבונדסארכיב, שצטרלינג מדגים ש'הורמו' מספר אחר, היעד העיקרי לביקורת שלו הם בעיקר אותם ניסוחים רב-משמעיים ומלאי סופרלטיביים, שכמותם מצאתי לעיל אצל בידל.

      • אם אתה רוצה לבקר ספר – קרא אותו, לפחות מספיק כדי להבין את הטיעון המרכזי. אל תפתח בעמ' 192, שמן הסתם מתבסס על קריאה של אי אלו עמודים קודמים, ותצטט משם משפטים שאתה לא מבין. במיוחד, אל תייחס לכותב טיעונים שאין לו, או תאשים אותו בהגדרה עמומה של מושגים שהוא מגדיר במדויק בעמודים קודמים שלא קראת. אם אין לך כוח וחשק לקרוא, אל תמתח ביקורת על מה שאין לך בו מושג ירוק. הטיעון המרכזי של בידל מסוכם באופן בהיר וברור לחלוטין הן בהקדמה והן בסיכום, למי שלא עצלן מכדי לקרוא או יהיר מדי בכדי להבין.

      • תיקון – שונה מאירגונים אחרים, כי זכה לסיוע איראני יותר מכל אירגון אחר במזה"ת, ואימון מקצועי כנראה של בכירים במשמרות המהפיכה.

        מהבחינה הזו היה לו יתרון מהותי על כל אירגון שקדם לו בלבנון, כי הוא נבנה בצורה מקצועית, ועם *הרבה* יותר כסף משהיה אי פעם לאחרים, ציוד מתקדם והכשרה מקצועית.

        אבל האם הוא חזק יותר? האבידות שלו בסוריה מראות שלא. האימונים שלו כנראה לא הגיעו לשלב הזה.

        אגב בחדשות אתמול הוזכר סרטון שדעאש העלו, עם צילומי אימונים של מורדים בסוריה, בהשגחה והדרכה מערבית. מראה שהמערב עדיין מעורב, ואולי משתפר.

      • אולי אכתוב עליו ביקורת מקיפה יותר מתישהו. נראה שכדאי.

        סוג כזה של נחשבות כמו שהזכרת, מראה על בעיה היכנשהו.

        אחת הביקורות עליו באתר אמאזון הבריטי, מציינת את הבחירה 'בפינצטה' של קרבות נבחרים שמדגימים את הרעיון שלו, שעדיין לא הצלחתי להגדיר בצורה שלא נשמעת הכי כוללנית שרק ניתן.

        אגב הטענה שלו שמבצע 'קוברה' (הפריצה של פאטון מתוך שרבור) היה מוצלח יותר ממבצע 'גודווד' (התקפת מונטגומרי על קאן), רק בגלל ש'קוברה' היה 'מודרן סיסטם' יותר, מעלימה בהכרח את איכויות הפיקוד האישי – פאטון מול מונטגומרי, כשיתרונו של האמריקאי ברור וידוע (וההבדלים האלה הודגמו בהמשך בפער בין ביצועי 'מרקט גארדן' בספט' 44' או הקנדים באנטוורפן, לעומת פאטון במץ ובארדנים, ובהמשך בפריצתו מעבר לריין; ספר עדכני שסקרתי לא מזמן על המערכה בצרפת, מגמד עוד יותר את יכולותיו של מונטגומרי).

        ואכן שמו של פאטון נזכר רק בהערת שוליים אחת בספר… ולא בהקשר פיקודי או אישי.

        לזה אני קורא גישה חתרנית, שפשוט מתעלמת מכל מה שהיה לפניה (ואני נזכר בשיטה פוליטית ידועה שגם מעלימה כל השפעת יחידים, לטובת 'תהליכים').

  12. תודה על הסקירה המעניינת של הספר והדיון החשוב.
    המסקנה העיקרית לגבי החשיבות הקריטית של הפיקוד הזוטר מזכירה את התפיסה של לוטווק בספרו "האסטרטגיה רבתי של האימפריה הרומית"; שם הוא טען ששדרת הפיקוד הזוטר של הלגיון הרומי, מפקדי כיתות עד מפקדי פלוגות (צנטוריונים), היתה עמוד השידרה של צבא האימפריה מאות שנים.
    כל צבא יכול להעמיד מספר גנרלים מוכשרים, את ההבדל בשטח יעשו המפקדים הזוטרים שיובילו את חייליהם לפעולה המכרעת.

    • בדיוק. וזו נקודה קריטית שהרבה משקיפים מתעלמים ממנה.

      • ועדיין, רק מאנשטיין הביא את ה'נס על הדוניאץ' באביב 43'… או רומל שניצח בנחיתות מספרית קבועה 4-5 קרבות רצופים מול הבריטים (ובאותו תמרון בכל פעם), או סון טסו הסיני.

        מנהיג צבאי טוב הוא גם מנהיג שמכיר את כל אנשיו ומפקדיו ומודע ליכולות שלהם.

  13. קצת מוזר לדבר על ניצחון של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה – זה הרבה יותר כישלון ישראלי.
    הדרג הפוליטי שלח את הצבא ללבנון בלי באמת מטרות, הרי סתם לזרוע הרס אפשר גם מהאוויר.
    נראה לי שמטרה העיקרית של החיילים בלבנון הייתה לא למות.

  14. הכותב ענה בעצמו על השאלה לגבי חיזבללה.
    נאסרללה הוא לא רודן ערבי על מדינה ריבונית.
    הוא לא חושש לאבד את השלטון כי הוא לא שליט.
    הוא לא חושש לאבד את בסיס התמיכה שלו כיוון שתומכיו חונכו לכך מגיל צעיר באמצעות מוסדות חיזבללה אזרחיים וממילא חיזבללה הוא שלוחה מוסדרת ומאורגנת של משמרות המהפכה,רק איראן יכולה להדיח אותו.
    בקצרה, חיזבללה לא מפחד מכוח הזרוע הצבאית שלו הוא ולכן משוחרר מהפחד מחיילות טובה.

    • אז איך אתה מסביר שאש״ף לא גילה יכולות צבאיות ברמה כזאת?

      • ככל הידוע לי, האזורים השיעיים בלבנון הם בין האזורים שמבחינה כלכלית נשענים יותר מהאחרים על החקלאות. חקלאים שיושבים על אדמתם ונחושים להגן עליה מפני מי שהם תופסים כפולשים זרים זה חומר הבניין הקלאסי של תנועות לאומיות ושל צבאות שתנועות כאלה העמידו. היו סיבות טובות לכך שגם התנועה הציונית רצתה לפתח חקלאות עברית (והצליחה).
        לעומת זאת, ה"חומר האנושי" של אש"ף היו פליטים במחנות, שעל אדמה משלהם יכלו רק לחלום, וכנראה גם היה ברור להם ששום פעולה מלחמתית מצדם לא תשיב אותם לאדמותיהם שאבדו בפלסטין. אולי מהסיבה הזאת אש"ף מעולם לא הצליח בלוחמה בסד"כ משמעותי אלא נשען על פעולות ראווה: חטיפת מטוסים, מתקפות טרור של בודדים, וכיו"ב.
        בכלל, העדר האפשרויות של גיבוש לאומי היא אחת הסיבות העיקריות לתחלואי המזרח התיכון המודרני. בריטניה וצרפת עשו בזמנו הכל כדי למנוע גיבוש כזה.

  15. דני, תודה על ההמלצה. רכשתי ואני קורא בעניין. במעמד זה, על אף שכלל לא קשור, אני רוצה להודות לך על ההמלצה שלך לספרים של לוקיאננקו (בעקבות המלצתך קראתי גם אותם). תמשיך להמליץ 🙂

  16. סקריה מעניינת. תודה.
    סתם הרהור שאני מעלה כאן:
    איך יוצאים מהסיטואציה מול חיזבאללה?
    כלומר, יש להם מאות אלפי רקטות וטילים, הם לא הולכים לוותר על זה בשום אופן, אין לישראל יכולת אמיתית להתגונן מפני מבול חולני כזה, וכן הלאה וכן הלאה.

    אני מתנחם בכך שהנשק הכימי הסורי שהילך אימים על ישראל די התפוגג לו (חלק על האזרחים עצמם וחלק פורק איכשהו או שכן או שלא כל כך..)

    • לומדים להתמודד עם העובדה שיש איומים שצריך לחיות איתם. זה נשמע בנאלי, אבל בישראלים יש לא מעט אנשים שחושבים שכל איום שהוא אפשר לנטרל. לדעתי זו טעות קשה.

  17. טקטיקה תלויה ביכולת לבצע אינטלקטואליציה של הסיטואציה ויכולת זאת תלויה בעיקר בשילוב של תבונה, השכלה, ואילתור. אלה תכונות שטופחו בתרבות היהודית/ישראלית ואין פלא שישראלים הגיעו בהם להישגים. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בשדות הקרב אלא גם לדוגמא בפיתוח "אומת סטרט-אפ" לעומת הפיגור הטכנולוגי בכל מדינות ערב.

    • אם ככה, איך אתה מסביר את העובדה שחיזבאללה (לפי פולאק) דווקא מצטיין באלתור טקטי? הם לא בדיוק סטארט אפ ניישן.

      • תרבות הלחימה הערבית באלפי השנים האחרונות, עוד מלפני מוחמד, מצטיינת ביכולת טקטית גבוה של לוחמה זעירה – טרור גרילה ופעילות פלילית. אך טקטיקה בקרבות מורכבים יותר של לוחמה סדירה הם חלשים כמו שהתבטא גם במלחמת לבנון השנייה וגם היום בסוריה. במלחמת העולם השלישית (חמישית) המתנהלת היום בין האסלאם לבין המערב באות לידי ביטוי שתי טקטיקות אלה. מדובר לא רק בחיזבאללה אלא גם באל קאידה ובדעא"ש. ראה לדוגמא את ההצלחה האדירה של ה11 בספטמבר של אל קאידה.

      • ד״ר מילשטיין, אני חולק עליך כאן בכמה נקודות. ראשית כל, אני ספקני מאד לגבי כל קביעה בהיסטוריה צבאית שפרושה על פני אלפי שנים. קלאוזביץ כבר אמר שמסוכן להסיק כל מסקנה צבאית מאירועים שהתרחשו בתקופות עתיקות, והאובססיה של המטכ״ל הגרמני עם חניבעל וקרב קאנה תוכיח. שנית, יש הבדל עצום בין טקטיקות של טרור לטקטיקות של גרילה. הראשונות מטרתן לגרום לערעור פסיכולוגי בעיקר, והאחרונות – להתשה צבאית. שום הכללה על התרבות הערבית לא תוכל להסביר למה לחיזבאללה יש יכולות טקטיות שלצבא המצרי אין (אבל ללגיון היו במלחמת העצמאות). ולבסוף, אין שום מלחמת עולם בין האסלאם למערב. רוב הכוחות שנלחמים נגד אל קאעדה ודאע״ש בשת״ף עם מדינות מערביות הם מוסלמיים. המערב והאסלאם אינם גושים מאוחדים ועיקר המאבק הוא בתוכם, לא ביניהם.

      • דני,
        א. קלאוזביץ חשוב מאוד אך לא מחייב. מותר לחלוק עליו כפי שלידל הארט ואחרים חלקו.
        ב. לגופו של עניין, אף ש"הכל זורם" (הרקליטוס), יש נהר שזורם מהר ויש נחל שזורם לאט וגם מה שזורם מהר נושא בקרבו גנים קדומים שהרי כל נהר היה פעם נחל. כך הדבר אצל "עם הספר" ששנינו נמנים עליו וכך הדבר אצל הבדואים מהמדבר הערבי שבנם הבלט ביותר הוא מוחמד ועל פי האסלאם, כל מה שעשה מוחמד הוא מושלם, גם דרכי מלחמתו בתושבי מכה ובאחרים.
        ג. אף שיש הבדל בין גרילה וטרור הרי שתי צורות לחימה אלה משתייכות ללחימה הזעירה שהתפתחה מאוד בחיג'אז לא בתקופה מוגבלת כמו מסע חניבעל וקרב קנה, אלא במשך אלפי שנים. והיתה למאפיין תרבותי.
        ד. בניגוד לדעתך, אני סבור שמתקיימת מהרבע האחרון של המאה העשרים מלחמת עולם של האסלאם נגד המערב ונגד המוסלמים שהתמערבו כפי שמגדירים זאת "האחים המוסלמים" למשל. על פי עקרון השרידות (שפיתחתי ופרסמתי) איומים פנימיים תמיד מטופלים יותר מאיומים חיצוניים ולכן יש יותר מלחמות בין המוסלמים לבין עצמם מאשר בין המוסלמים לשטן הגדול ולשאר השטנים שאחד מהם הוא אנחנו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: