אשרי הגפרור: דוד ביטן, בצלם והמשחק המסוכן של הימין

הצעתו החדשה של ח"כ דוד ביטן לשלול את אזרחותו של יו"ר בצלם, היא דוגמא נוספת לגל הפוטיניסטי השוטף את הימין הישראלי. אולם מדובר, במידה רבה, בתוקפנות צעצוע מזוייפת. מהי הדינמיקה שמונעת מביטן וחבריו להדליק גפרורים של ממש, והאם היא הולכת ונשחקת? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%99%d7%98%d7%9f

יו"ר הקואליציה דוד ביטן. צילום: אייל יצהר, גלובס

אין לקנא בשופטים של תחרות הח"כ האוויל וחסר האחריות ביותר בסיעת הליכוד. מדובר במשחק קשה וצמוד, עם עליות וירידות, מפנים מפתיעים ומעקשים מסעירים. רגע אחד מגיח אורן חזן, האיש, הפינוקים והמלפפונים הכבושים, מיד אחריו נאווה בוקר, או ח"כ אחר שיוצא ביוזמה הזויה כדי לגרוף לייקים וכותרות. הפעם, הזוכה המאושר בתחרות הוא יו"ר הקואליציה דוד ביטן, זה שבעבר תהה מה יש שם בשב"כ ובמוסד שהופך את כולם לשמאלנים. לאחרונה, לאור הפולמוס על דבריו של מנכ"ל בצלם חגי אלעד באו"ם, יצא ביטן ביוזמה לשלול את אזרחותו של אלעד. לא פחות. הצעות כגון זו כבר הפכו לשגרה כשמדובר בחנין זועבי וחברי כנסת ערביים אחרים, ועכשיו התרחבו גם למגזר היהודי, אם כי ביטן עדיין לא הציע לגרש את אלעד לעזה או לסוריה.

באמת שאין צורך להכביר מילים על ההצעה הגאונית של ביטן, איוולת בלתי אפשרית מבחינה משפטית. החוק הישראלי מתיר שלילת אזרחות רק אם הושגה בהסתמך על מידע כוזב, או של אזרח שעסק בטרור. החל משנת 2008, המדינה לא רשאית לשלול אפילו את תעודת הזהות של אזרח שעסק בטרור, אם אין לו אזרחות אחרת. העובדה שביטן יצא בכותרת כזאת בלי לבדוק בכלל את החוק, מלמדת רבות על הטיפוסים שגרר החתול ללשכות הבכירות ביותר, במקרה זה לשכת יו"ר הקואליציה.

רבים בשמאל בוודאי יגדירו את הצעתו של ביטן כפשיסטית. אישית, לא הייתי חוזר להאשמה הלעוסה הזאת משנות השלושים, במיוחד בגלל שהעולם של היום מספק דוגמאות טובות ורלוונטיות יותר. בדרכו הגרוטסטקית, צועד ביטן בנתיב שמתווה כעת נשיא רוסיה פוטין לשורה ארוכה של פוליטיקאים דמגוגים, נשיאים עריצים ומנהיגים פופוליסטיים מהפילפינים ועד כתום השיער ממגדלי טראמפ. ביטן אינו פשיסט, אלא פוטיניסט. יש בו את אותו תערובת גסה של לאומנות לא מתנצלת, כמיהה ל"ערכים מסורתיים" ואמונה שלשלטון שנתמך בידי רוב דמוקרטי מותר לרדוף את מתנגדיו ללא כחל ושרק. הפוטיניזם, בכל המופעים שלו, אינו זקוק למנהיג כל יכול כמו מוסולוני, והוא משתלב היטב בדמוקרטיה פורמלית. כך, כפיליו וחקייניו הרבים של ולדימיר ולדימירוביץ' משתמשים במוסדות הדמוקרטיים על מנת לבצר את כוחם ולרדוף את יריביהם, תוך כדי התקפה מסיבית על כל האליטות שמנסות לבלום אותם או להציג עמדה שונה. במקרה של ישראל, מדובר בעיקר בבית המשפט העליון.

putin

אבל למרבה המזל, ביטן וחבריו אינם אפילו פוטיניסטים אותנטיים. כי הרי יו"ר הקואליציה יודע היטב, בדיוק כמו רבים מחבריו שהציעו חוקים דומים בעבר, שהבלילה שלו לא תעבור את היועץ המשפטי, ובוודאי שלא את בג"ץ. מה גם שאפילו שלילת אזרחות לחשודים בטרור (וחגי אלעד לא חשוד בטרור), דורשת אישור של היועץ המשפטי לממשלה ובית משפט לעניינים מנהליים, שמן הסתם לא ינתן. מדובר בריטואל שרווח בחוגי הימין, גם כשמדובר באנשים רציניים יותר מביטן. אין כמעט חודש, שמישהו בימין לא יוצא ביוזמה בלתי אפשרית מבחינה משפטית או פוליטית: "חוקי הסדרה" לגזל קרקעות פרטיות, שלילת אזרחות ליריבים פוליטיים, פסילה גורפת של המפלגות הערביות שתוביל למשבר חמור ביחסי רוב-מיעוט, או יוזמות לסיפוח מיידי של הגדה המערבית. הם עושים את זה, רק כי הם יודעים שהיוזמה שלהם לא תקרום עור וגידים, וממילא לא תגרום נזק, כי מבוגר אחראי כלשהו, היועץ המשפטי לממשלה או אחד משופטי בג"ץ, יפסול אותה בעודה באיבה. כך, כולם מרוויחים: הח"כ מהימין יוצא ביוזמה מתלהמת שמביאה לו לייקים, צ'פחות במרכז וקולות בפריימריז, השמאל פוצח בשפיל הרגיל של "הדמוקרטיה בסכנה" ו"הם לא יעברו", בית המשפט פוסל, הימין מתלונן על האליטה השיפוטית שלא נותנת לו לשלוט, נזק לא נגרם, וכל הנוגעים בדבר הולכים הביתה עייפים אך מרוצים.

אולם בפועל, המערכת הזאת נשענת על אדנים שנשחקים לאט, אבל בהדרגה. התסכול המתמשך בימין העמוק על כך שה"רוב הדמוקרטי" שלו נבלם בידי השמאל המיתי השוכן לבטח באליטות האקדמיות, התקשורתיות והמשפטיות, אינו נותן לאנשיו מנוח. הוא היה היסוד לסדרה של מאמצים לקדם מועמדים מהציבור הדתי-לאומי לעמדות מפתח בצבא, בתקשורת ובמערכת המשפט. בפני עצמו מדובר בניסיון ראוי לשבח – כולנו נצא נשכרים מגיוון ומפלורליזם. אבל המטרה, לפחות בגירסתה הקיצונית, עדיין לא הושגה. עמנואל שילה, עורך עיתון המתנחלים בשבע, ניסח פעם את המטרה הזאת במילים הבאות, ככל שהדברים נוגעים למערכת המשפט: "אנו זקוקים למשפטנים דתיים שדתיותם היא המצפון המקצועי שלהם. כשנזכה לכך, לא יזכו אויבינו להגנת החוק." אולם בינתיים משפטנים דתיים כמו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט דווקא כן חוסמים הצעות חוק פוטיניסטיות, ולא נותנים לימין "לשלוט ללא מורא", כלומר ללא פחד משלטון החוק.

img705798

עמנואל שילה. קרדיט: ערוץ שבע

האם הדבר יהיה נכון גם בדור הבא של יועצים ושופטים שיגיעו משורות הימין? להערכתי, תהיה בכך שחיקה. הציבור הרחב של הפעילים במפלגות הימין העמוק יתקשה להבין מדוע ממשלתו נוהגת בפול גז בניוטרל; למה ביטן קוצף, אבל חגי אלעד ממשיך לדבר באו"ם עם דרכון ישראלי; למה רגב מתלהמת, אבל אומנים ממשיכים להפיק יצירות בעלות אופי שמאלני; ואיך כל השמאלנים האלה ממשיכים להתבצר בבתי המשפט ולבלום את ה"רוב הדמוקרטי" מלרמוס את זכויות המיעוט כחפצו. לאט לאט, הלחץ מלמטה עלול להצמיח אליטות חדשות, שלא ירצו או לא יוכלו לבלום את היוזמות המטורללות מימין, לפחות לא באותה העוצמה. בעוד כך וכך שנים, עשויים פוליטיקאים כדוגמת ביטן לגלות שאף מבוגר אחראי כבר לא בולם אותם. אין אמא בגלימה שחורה במטבח שתמנע מהם לשחק באש. האם יעצרו בעצמם מלהדליק את הגפרור, לקול צהלות חבריהם ביציע? לא הייתי סומך על זה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוקטובר 22, 2016, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 28 תגובות.

  1. מדוע לא לשלול אזרחות של אדם שמבקש להזיק למדינה מצרכים מגלומנים ומדוע לא להקיא אותו מקרב החברה?

    • אני חושב, למשל, שהימין המתנחלי מזיק למדינה מטעמים משיחיים ומגלומניים. מותר לי לשלול להם את האזרחות ברגע שיהיה לי כוח?

      • היי דני. ספר לי בבקשה איך היו נוהגות לדעתך דמוקרטיות כמו ארה"ב או בריטניה בטיפוסים כמו חגי אלעד? כבר לא מדובר כאן באיזה נאום אנטי ישראלי בקמפוס אמריקני זו עליית מדרגה משמעותית האיש פשוט מבקש ממועצת הביטחון שהיא גוף ביצועי בעל סמכות ענישה להטיל סנקציות על מדינתו? האם באיזושהי מדינה דבר כזה היה עובר בשתיקה? מסופקני. על פחות מזה שללו לסנואודן את האזרחות האמריקנית וזה בהוראה ישירה של הנשיא הנאור והליברל אובמה.

      • תוכל להביא לינק בנוגע לשלילת האזרחות של סנואדן? והמילים ״פחות מזה״ הן מגוחכות להדהים בהקשר הזה. סנואדן חשף מידע סודי ביותר – מיעוטו לכל דיכפין ורובו ישירות לרוסיה ככה״נ – בעוד חגי אלעד נתן נאום.

      • לפי חיפוש קצר – ארה"ב שללה לסנודן את ה*דרכון* – לא האזרחות.

        נראה לי שגם שארה"ב לא תרצה לשלול את אזחותו משום שזה יקשה עליה לדרוש להסגיר אותו ואם\כשזה יקרה לשפוט אותו – אבל אני ממש לא מבין בזה, אז לא לסמוך עלי.

    • למשתמש אנונימי: לא צריך לשלול אזרחות מהטעם הפשוט שאלעד פשוט ניצל את חופש הביטוי שהוא זכאי לו (ולא משנה באיזה פורום הוא בחר לדבר). אפשר וצריך לתקוף אותו על הדברים שהוא אמר (לתקוף מילולית ולא פיזית) אבל אסור להטיל סנקציות מעבר לכך.

      לאיתי: דני ניסח תשובה מצויינת שאני מסכים עם כל מילה בה. פעולה כמו זו שאלעד ביצע לא הייתה עוברת בשתיקה במדינות מתוקנות אבל מעבר לפולמוס לא הייתה גוררת סנקציות חוקיות. אני חושב שכך צריך לנהוג גם באלעד.

      לדני: אני מסכים שח"כ ביטן עשה מעצמו צחוק (לא שהוא בטח קולט את זה) אבל אני לא מסכים שיש שחיקה ורדיקליזציה של החברה בישראל. מה שקורה פה ובכל רחבי העולם החופשי זה שקולות קיצוניים/הזויים יותר מקבלים במה וכל מיני טרולי רשת מצליחים ליצור רושם שהם הרוב עקב עליית תקשורת ההמונים האמיתית (האינטרנט,רשתות חברתיות וכיו"ב). אבל שאפו על שהצלחת למנוע מעצמך לשתמש במונח "פשיסט". הרבה שמאלנים לא עושים את זה ופשוט הופכים לתמונת ראי של הימנים למינהם שמשתמשים יותר מדי במונח "בוגד".

  2. דני, תודה על המאמר.

    תוכל לפרט למה אתה חושב שתהיה לדעתך שחיקה ביכולת של גורמי אכיפת החוק להדוף את המהלכים הפופוליסטיים האלה? הימין מנסה לקדם משפטנים "משלו" כבר הרבה זמן, כך שזה לא חדש…

    • זו רק הערכה, ואני מקווה שאני טועה. ההערכה הזאת מבוססת על השחיקה הטבעית של מערכות מול לחץ. הדור הראשון של משפטנים שבאים משורות הימין עדיין נאמנים לאתוס הישן, עם פרשנות קצת שונה. הדורות הבאים בדרך נוטים להיות קיצוניים יותר, במיוחד כשהלחץ מהציבור ממשיך וה"בעיה", כלומר דומיננטיות השמאל כביכול באליטות, עדיין קיימת.

  3. העניין הוא שזריקת יהבנו על מערכות שלטוניות לא נבחרות שישמרו את הדמוקרטיה היננה מעשה נואל שרע לדמוקרטיה. גם בכך שעצם ההגנה עליה מופקדת בידי מי שלא נבחר (להבדיל, למשל, ממערכת בלמים המבוססת על רוב מיוחס, חוקה ששינוייה דורש רוב מיוחס, או מנגנון חקיקה מעוכב שמשתרע על פני מספר קדנציות) וגם בכך שהיא מאפשרת לביטנים ואדלשטיינים למינהם לנהוג בפול גז בניוטרל תוך שהם מאשימים את אותם גופים לא נבחרים בבלימתם.

    התהליך שאמור לקרות בדמוקרטיות הוא שפוליטיקאים פופוליסטים המגיעים לעמדות שלטוניות נאלצים להתמתן בשל אילוצי המציאות, ולא בשל דיקטט של אליטות הממנות את עצמן. התהליך הראשון מהווה סידרת חינוך גם עבור מצביעיהם, בעוד שהתהליך השני יוצר דיסוננס קוגניטיבי בקרב מצביעיהם התורם לרדיקליזציה. מרוב שהסכרים החוקתיים (שאין להם, כמובן, בסיס חוקתי) מוגבהים, כך גובר הלחץ של השיטפון ממנו הם אמורים להגן. אם אי פעם יקרוס הסכר, יהיה השיטפון חמור פי כמה וכמה מאם לא היה הסכר קיים למכתחילה.

    יש לציין שהסכרים הללו, בישראל לפחות, רק הולכים ומוגבהים. בג"צ אישר לרבין לגרש את בכירי החמאס ללבנון. הוא לא היה מאפשר זאת כיום. וכמובן, כבר ציינת את האיסור מאז 2008, לשלילת אזרחות ממחבל שאין לו אזרחות אחרת, איסור שמבטל את עצם האופציה הזו. מערכת דמוקרטית זקוקה לאיזונים ובלמים שימנעו מרוב רגעי לדרוס את יריביו או לשלול זכויות של פרטי מיעוט רק על בסיס היותם שייכים למיעוט. אבל לא במחיר הצרת קשת הבחירות הלגיטימיות של שלטון ושל הבוחרים לכדי חוסר רלוונטיות. וזו המגמה שמתרחשת מאז 1977, במקביל למגמות עליית כוחו האלקטורלי הפורמלי של הימין.

    מגמות אלו אינן מנוגדות- הן משלימות. עד לרגע שיבוא הבום כמובן.

    • אתה מביע כאן דעה מוזרה בלשון המעטה. אין בעולם ולו דמוקרטיה אחת (ודאי לא ממסורת המשפט המקובל שהתפתחה באנגליה וניטעה במדינות רבות שישראל ביניהן) שבה הרשות השופטת אינה עומדת על שלטון החוק כאשר השלטון מנסה להפר אותו ולנצל לרעה את כוחו. בלי שלטון החוק (והחוקה) אין דמוקרטיה.
      לתקווה להתמנתנות פוליטיקאים בשל אילוצי המציאות אין קשר לדמוקרטיה. ההתמתנות מתרחשת פעמים רבות גם בדיקטטורות ואינה מתרחשת תמיד או בהכרח בדמוקרטיות.
      ייתכן שקיים דיסוננס קוגניטיבי אצל מי שאינו מבין דמוקרטיה מהי. בוחר במדינה דמוקרטית אמור לדעת שנבחריו פועלים במסגרת מדינית ומשפטית מסוימת שממנה נגזרות סמכויותיהם. אפשר וראוי לדון על הגדרת "הבחירות הלגיטימיות של שלטון", אבל הבסיס לויכוח צריך להיות מוצק. המשפט, כמובן, אינו תחליף לחינוך או לתרבות דמוקרטית, אך לא בכך עוסקת הרשומה.

      • אין בעולם ולו מדינה אחת שבה הרשות השופטת ממונה בפועל על ידי השופטים המכהנים ולא על ידי הציבור או נבחריו, שאין הפרדה בין ביד דין עליון לערעורים ובית דין חוקתי ושבה היא מגדירה את תחומי השיפוט החוקתי שלה על סמך פרשנות מרחיקת לכת בצורה מטורפת של חוק יסוד שנוסח בצורה אמורפית.

      • זאת מכיוון שבישראל יש אתגרים למשטר הדמוקרטי ולעיקרון זכויות המיעוט שאין כמעט באף מדינה מערבית אחרת.

      • יונתן, צר על לי התגובה הקשה משהו, אבל דבריך נובעים מבורות קשה ומחזרה אוטומטית, ללא כל בחינה ביקורתית, על דבריהם של מספר פוליטיקאים ציניים שמונים במכוון את הציבור. בתכלית הקיצור:
        א. בישראל השופטים אינם ממנים את חבריהם. יש לרשות השופטת רק 3 חברים מתוך תשעה בועדה לבחירת שופטים. מעבר לכך, לפי חוק של גדעון סער, לממשלה/קואליציה זכות וטו על מינויים לעליון גם אם גובש להם רוב בוועדה. מצב זה שונה לחלוטין באנגליה, למשל. שם, א י ן פ ו ל י ט יק א י ם כלל בועדה לבחירת שופטים, והרשות השופטת נהנית מרוב אמיתי.
        ב. בכל (או כמעט בכל) מדינות המשפט המקובל – שאליהן שייכת ישראל – בית המשפט העליון מכריע גם בעניינים חוקתיים, ואין בית משפט נפרד לחוקה. ראה, לדוגמה: בריטניה, ארה"ב, קנדה…
        ג. גם לגבי הפרשנות אתה טועה, אבל זה כבר עניין מעט מורכב יותר להוכחה עבור תשובה מברקית כזאת.

    • ליונתן: מסכים על מה שכתבת. בהחלט מעורר מחשבה.

      • דני: בניגוד לצרפת, פורטוגל, ספרד ויוון לא התקיימו אצלנו הפיכות צבאיות. בניגוד לאיטליה לא ביצעו מנגנוני השלטון פיגועי טרור שמטרתם להכתים את יריביהם הפוליטיים משמאל. בניגוד לסקנדינביה לא הייתה פה תוכנית אאוגניקה של עיקורים בכפייה עד לשנות ה- 70. בניגוד לארה"ב לא הייתה קיימת אצלנו שיטת אפליה גזענית ממוסדת בחוק (כן, כן משטר צבאי. לא אותו דבר). בניגוד לרוב מדינות אירופה, לא חיינו בצילה הישיר של המלחמה הקרה שבה צד אחד של המפה הפוליטית מוכתם בסימפטיה לאוייב החיצוני והצד השני- בשיתוף פעולה עם כובש גזעני ומדכא. כך שהטענה שמקדמת דינה היה בית המשפט העליון מחוייב באחזקת סמכויות אל-דמוקרטיות למען שימור הדמוקרטיה וזכויות המיעוט וזאת אך ורק בישראל- מגוכחת היא. אהרון ברק ביצע מחטף, שהוצדק אולי בשל עלה האתנה הליברלי, אך שנבע, לדעתי בעיקר בשל אגו של בן אדם שפעל בתוך ריק חוקתי ובאווירה ציבורית של אליטה שלטונית שחשה נבגדת ולא מחוייבת להליך הדמוקרטי שהביא לנצחון הצחצחים והפאשיטים (וזאת על אף שיורשיה ממלאים פיהם תשבחות ל"בגין הליברל").

        הצדקת קיום מנגנוני ביטל ריבונות רוב לא דמוקרטיים בשם שימור זכויות המיעוט, והמשך הצרת אפשרויות בחירת הרוב על אף השתפרות בפועל של מצב המיעוט במקביל לרדיקליזציה גוברת של נציגיו ושלילת זכויות הרוב על ידם פשוט יוצרת דה-לגיטימציה לתפקיד החשוב שמערכת משפט עצמאית (עצמאית מבחינת תפקוד. לא מבחינת מינוי) כן צריכה למלא. והיא לא מעודדת את נציגי המיעוט לבצע את הפשרות הנחוצות לקיום משותף ואינטגרציה אזרחית.

        יתרה מכך, ברגע שאתה מצדיק את זה בשם זכויות המיעוט הרי שמשמעות הדבר הוא שאתה למעשה קובע שישראלים לעולם לא יזכו לחיות בדמוקרטיה שבה לבחירותיהם יש משמעות כל עוד שמיעוט זה קיים. אתה מבין עד כמה אבסורד וחולני זה?

        מעבר לכך, כפי שהדוגמה הטורקית מראה, מנגנון שליטה לא דמוקרטי שכזה לא יכול להתקיים לאורך זמן בדמוקרטיה. עדיף לבצע את המעבר לדמוקרטיה ייצוגית בהדרגה, וללא טיפוס על בריקדות אידיאולוגיות חסרות בסיס, במקום לחכות לקריסה הבלטי נמנעת של המבנה חסר הבסיס החוקתי או המוסרי.

      • נדב:
        חוששתני שאתה הוא שחוזר על סיסמאות ששמעת ללא שתבדוק אותן לעומק.

        1. כן, בוועדה למינוי שופטים יש "רק" שלושה נציגי בג"צ. שלושה מתוך תשעה- שליש. למה הדבר דומה? לכך שמלך, או מועצת ההלכה של הרפובליקה האיסלמית, או נציג לא נבחר אחר, היו ממנים "רק" שליש מחברי הכנסת (וכך בערך שמרה האימפריה הבריטית, למשל, שליטה במוסדות "ייצוגיים" לכאורה בקולוניות. או הצאר בזמסטבו לאחר 1905. או אינספור משטרים לא דמוקרטיים אחרים, כולל בשכנתנו מצפון מזרח, לאורך המאה האחרונה).

        איך זה עובד במקרה הזה?
        היות שגם לקואליציה יש רק שלושה נציגים- שר המשפטים, שר נוסף, וחבר כנסת והיות ונציגי בג"צ תמיד מצביעים פה אחד יחד הרי שהקואליציה צריכה ששניים מחברי הוועדה הנותרים יתמכו בה כדי לפעול בניגוד לרצון בג"צ. וזה, כמובן, בלתי אפשרי, כי אחד מהנציגים בוועדה הוא נציג האופוזיציה ואילו שני הנוספים הם נציגי לשכת עורכי הדין- שניהם כמעט תמיד תומכים אוטומטית בעמדת בג"צ. בכל מקרה שני האחרונים בדרך כלל מייצגים את ה"קואליציה" והאופוזיציה" בלשכה ולכן הסיכוי שהקואליציה תוכל למנות שופט לטעמה- אפסי.

        לתאר מצב כזה כמאוזן או מייצג הוא תעלול של מראות ועשן- זה לא משלה אף אחד.

        2. ההתייחסות שלי הייתה לשילוב של "מינוי פנימי"+ "העדר הפרדה". ישנן מדינות בהן קיים מינוי פנימי לערר העליון (גרמניה) אך מצד שני חברי בית המשפט לחוקה ממונים על ידי בתי המחוקקים https://en.wikipedia.org/wiki/Federal_Constitutional_Court#Appointment_of_judges
        משום מה, על אף העבר הנאצי והקומוניסטי איש אינו חושש מכך שהדבר נעשה על ידי נבחרי הציבור.

        באותה מידה ישנן מדינות, כולל בריטניה שממנה שאבנו את המסורת החוקית שלנו שגם בהן יש מינוי פנימי , אם כי מבוסס הצבעה נרחבת ולא של ריכוזיות סמכויות בולשביקית בידי נשיא בג"צ (וגם נתונה לווטו של הממשלה)- אך שבהן הפרלמנט ריבון ושלהן אין לבית המשפט כל סמכות לפסול חקיקה ראשונית של הפרלמנט.

        השילוב של מינוי פנימי בפועל+ אי הפרדה+ סמכות ביטול+ פרשנות חקיקה הגובלת בחקיקה עצמה הינה חסרת אח ורע. כן, אפילו בפאקינג טורקיה הקמאלית. שם היו מרבית החברים ממונים על ידי הנשיא, וזאת לאחר הצגת שלושה מועמדים בפניו שנבחרו על ידי הצבעה חשאית של **כל** החברים בארכאות השיפוטיות השונות.

        מטריף את דעתי שאנשים אינטלגנטים בכל אמת מידה אחרת יכולים איכשהו לטעון שהייחודיות של המקרה הישראלי מונעת מאיתנו לאמץ לא רק את המודל האמריקאי, אלא גם את הבריטי, הגרמני, ואפילו הטורקי. האופציה היחידה המתקבלת- להשאיר את הדברים בדיוק איך שהם. אין מה לתקן.

      • לנדב: על א' יונתן בוקסמן כבר ענה לך. על ב' – בבריטניה הסמכות השיפוטית העליונה היא בית הלורדים שלמיטב זיכרוני הינה רשות שחבריה צריכים להיבחר ע"י האזרחים. בארה"ב ובקנדה השופטים ממונים ע"י נבחרי ציבור בלבד ללא שום יצוג של הרשות השופטת או הקהילה המשפטית (עו"ד).

      • אני מציע לנהל דיון מושכל ורציני מבלי שנותנים לשנאה יוקדת וללהט אידיאולוגי חסר רסן לחסום בחינה ביקורתית והסתכלות מעמיקה ועניינית. לצערי, אתם נצמדים לרעיונות מופרכים לאמירות חסרות בסיס עובדתי ואגב כך גם מייחסים לי עמדות שלא הבעתי. אינני יודע אם יש טעם בויכוח בלתי נגמר, אבל אנסה לבחור כמה נקודות מרכזיות:
        א. השוואת הערכאה השיפוטית העליונה לבית נבחרים מעידה על חוסר הבנה עמוק של חלוקת הסמכויות השיפוטית בדמוקרטיה. אפילו בארה"ב, המעוז היחיד כנראה של תפישת "הכל פוליטי", יש הפרדה – גם אם ממש לא מספקת – בין בית המשפט לבית הנבחרים. לפחות ברמה הפדרלית, שופטים לא נבחרים על ידי העם, ומצוינותם המשפטית היא תנאי סף למינוי [אם כי אחד מהחוליים של השיטה הוא שמבין הטובים ממנות רשויות פוליטיות גם לפי דעה פוליטית].
        ב. תאור עבודת הועדה לבחירת שופטים שגוי ואינו משקף את המציאות. לדוגמה, היו גם היו מקרים שנציגי לשכת עורכי הדין היו לעומתיים לבית המשפט העליון, שתי ממשלות נתניהו האחרונות שברו מוסכמה חוקתית שאחד מנציגי הכנסת הוא באמת מהנגדה (הנציג הנוכחי מישראל ביתנו!). אבל זאת לא הנקודה: מה שחשוב הוא העיקרון, והאמירה שהשופטים בוחרים את חבריהם, אין מאחוריה ממש.
        ג. הערכאה העליונה בבריטניה היא בית המשפט העליון. בית הלורדים מעולם לא נבחר על ידי העם (אם כי בשנים האחרונות מרבית חבריו משקפים בצורה מסוימת חלוקת כוחות פוליטית). גם כשהערכאה העליונה ישבה בבית הלורדים, חברי הוועדה לערעורים היו שופטים בלבד. ללורדים אחרים לא היה כל תפקיד בדיון בעתירות.
        ד. נכון שבבריטניה נציגי הרשות השופטת בועדה לבחירת שופטים משקפים בצורה מבוזרת יותר את הערכאות השונות. אבל הדבר המרכזי הוא שאין שם דריסת רגל לפוליטיקאים. מבנה הוועדה הישראלית אינו מקודש או מושלם, אבל אתם הרי מתנגדים גם לשינוי מהסוג הזה. אם תעלה מחר הצעה להוסיף לועדה גם נציג של בית המשפט המחוזי וביה"ד הארצי לעבודה, תתמכו בכך?
        ה. בבריטניה אין וטו של הממשלה. שר המשפטים, לפי החוק, רשאי לדחות את המלצת הוועדה בשל עילות המוגדרות בחוק (וכמו כל סמכות- היא צריכה להיות מופעלת באופן חוקי), אך לאחר דחייה אחת (בלבד), המועמד שעליו החליטה הוועדה מתמנה אוטומטית.
        ו. הפרלמנט הבריטי – כמו הכנסת – ריבוני לפעול בתחומי סמכותו. הוא מוגבל על ידי חוקי האיחוד האירופי (שאולי בקרוב לא יחולו) ועל ידי האמנה האירופית לזכויות אדם (שתמשיך לחול בעתיד הנראה לעין). לפי הערות בפסיקה הבריטית במאות השנים האחרונות- במקרים קיצוניים במיוחד לחוק הפרלמנט אין תוקף משפטית גם בלי מסמך חוקתי כתוב שגרתי כלשהו, לדוגמה: פרלמנט המאריך את כהונתו, פרלמנט הכובל את הפרלמנטים הבאים, פרלמנט המבטל את הרשות השופטת או את יסודות שלטון החוק.

      • נדב:
        נתחיל מהסוף: אני לא יודע לאיזה "אתם" אתה מתכוון. אני הייתי מוכן לאמץ את השיטה הבריטית כמכלול, לפחות עד ליום שתהיה לנו חוקה מוסדרת. הווי אומר:
        א. בחירת שופטים לערר העליון בצורה מבוזרת (כמובן, ידרוש התאמה למבנה הערכאות אצלנו) ללא מעורבות פוליטיקאים מעבר לזכות דחייה ראשונית ודרישה להצעת מועמד חילופי של שר המשפטים ו/או ראש הממשלה (כנהוג בבריטניה)
        ב. ביטול סמכות בג"צ לפסול חקיקה ראשונית.

        זו לא השיטה הטובה ביותר לדעתי, אבל היא בהחלט עדיפה על המצב הקיים והייתי מאמץ אותה בשני ידיים על מנת לצאת מהזוועה הבולשביקית עימה אנו חיים כרגע.

        נחזור להתחלה:
        א. עד כמה שידוע לי הנשיא, נבחר הציבור מספר 1, הוא זה שפורמלית ממליץ על מועמדים לבית המשפט העליון, והמלצתו מתקבלת או נדחית על ידי הסנאט (או ליתר דיוק וועדה בת 20 חברים בה הייצוג המפלגתי פרופורציונלי). בפועל ההמלצה היא של הסגל שלו והוא אולי מתייעץ עם היועץ המשפטי (שתחום סמכויותיו בישראל הוא עוד אלמנט ייחודי, בלשון המעטה, ל"שימור הדמוקרטיה שלנו"), ומקובל שהם מתבססים על פרסומים, פסיקות, חוות דעת של קולגות וכו'… אבל אין להם שום מחוייבות תחוקתית לעשות זאת.
        ב. אין שום דבר שגוי בתיאור שלי. כן, בסבב הזה, בעקבות שבירת המוסכמה בהקשר לנציגי הלשכה, דאג נתניהו, שאיני נמנה על מחבביו להשחיל נציג אופוזיציה ימני. לגיטימי לחלוטין על פי השיטה הקיימת- מה שרק מדגים עד כמה השיטה דפוקה ולא ראויה, כדברי ה"מאור הגדול" אהרון ברק, ש"מדינות אחרות ילמדו ממנה, ולא שישראל תלמד מהן".
        ה. לא בדיוק. הוועדה צריכה להציע מועמד חלופי. אבל כן, בגדול אתה צודק שכוח הממשלה לדחות מינויים הינו מוגבל יותר מזכות וטו.
        ו. ההחלטה על אשרור או ביטול אמנה כזו או אחרת היא סמכותה הריבונית של הרשות המחוקקת. הבה רק נגיד שגם כאן, מבחינת פרשנות התחולה של אותן אמנות על סוגיות משפטיות, מתבצע, אם לא מחטף, אז לפחות זחלת משפטית בינלאומית.

      • יונתן, אתם הם Kitler ואתה שהגבתם לי.
        כמה נקודות:
        א. לגבי ארה"ב ותנאי הסף למינוי. זו בהחלט מוסכמה חוקתית בארה"ב. למעשה, מקובל מאוד למנות רק מקרב הרשות השופטת. אפילו המינוי של קייגן – מינוי חדש יחסית של אובמה – הכה גלים משום שהמשפטנית המבריקה הזאת הייתה בתפקידה האחרון רק (!) דיקן הפקולטה למשפטים (האישה הראשונה בתפקיד) בהרווארד. מובן, שבישראל ובמדינות רבות אחרות מינוי כזה (לפחות מבחינת הניסיון והכישורים הרלבנטיים) היה מתקבל ללא כל קושי. אפשר להתווכח אם מוסכמות חוקתיות מושרשות בהכרח חזקות פחות מהחוקה הכתובה או אולי אפילו חזקות יותר, אבל זה למסגרת אחרת.
        ב. אם אמנם נציגי לשכת עורכי הדין פעמים רבות חוברים דווקא לממשלה, ואם באמת ליחדה יש בעצם 4 נציגים בוועדה לבחירת שופטים, התיאור שלך היה שגוי. מותר וראוי לסייג לפעמים…
        ג. התעלמת מכך שגם על פי הגישה הבריטית השמרניות ביותר, הפרלמנט אינו רשאי לחוקק כל חוק מכיוון שהמשפט המקובל (שיש המעדיפים להציג אותו כחוקה מטריאלית) לא מאפשר חוק כזה. לפי הזרם המרכזי, ששמרנותו פחות אדוקה, המגבלות על החקיקה רחבות בהרבה, אם כי עדיין צרות בסך הכל. אתה מוזמן לעיין בפסקי הדין מארבע מאות השנים האחרונות (לפחות): החל מפרשת בונהאם ועד פרשת ג'קסון, שבהם כל פעם שהשלטון התנהג בצורה שגורמת למה שלכאורה לא יעלה על הדעת להיראות קרוב מדיי, אותת בית המשפט (במילים ברורות ובהנמקה בהירה) שגם חוק של הפרלמנט לא יכול להכשיר כל שרץ.
        ד. הולך ומתבהר שהמחלוקת האמיתית היא מהו הדגם הבריטי ומאחוריה עומד פער עמוק בהבנת הדמוקרטיה. לדבריך, אתה מוכן לקבל את הדגם הבריטי. לדעתי, אתה לא באמת מבין אותו. משמעותו היא שלפרלמנט חופש פעולה נרחב לא משום שהוא כל יכול או שלרשות השופטת אסור להתערב בהחלטותיו. יש לו חופש פעולה נרחב (אך לא בלתי מוגבל) משום שהמשפט מקצה לו את החופש הזה. מדיניות ציבורית נקבעת, על פי חלוקת הסמכויות החוקתית, על ידי הפרלמנט. אבל אותם רעיונות יסודיים מולידים גם את המגבלות על כוחו. לדעתי, אם תתעמק בדברים ובחומר תגיע (כמו הרוב המכריע של בני הדעת) לאותה מסקנה, אם כי יש להודות שגם בקרב המלומדים בבריטניה אין תמימות דעים מוחלטת בנושא.
        ה. אני שב על הקריאה לקיים דיון רציני גם בסגנון וגם בתוכן. מי שמכנה את פרופ' ברק "מאור גדול" בזלזול לא מנהל דיון רציני. הנשיא בדימוס ברק הוא אחת מהדמויות המוערכות, שלא לומר נערצות, ביותר בקרב שופטים ואנשי אקדמיה, לא רק בישראל אלא בעולם כולו: ארה"ב, גרמניה, בריטניה וכו'. באותן מדינות יש להגותו, כמובן, גם מתנגדים שמיעוטם אפילו בוטה. המחלוקת לגיטימית, אבל נימת המשטמה והזלזול לא מאפשרת לקיים שיח ראוי.

      • נדב:

        לגבי השאר:
        א. "אפשר להתווכח אם מוסכמות חוקתיות מושרשות בהכרח חזקות פחות מהחוקה הכתובה או אולי אפילו חזקות יותר, אבל זה למסגרת אחרת."

        מסגור הדיון על פי הנחות יסוד הנוחות לך איננה כשרה. כן, ניתן לטעון שלמוסכמות אפורמליות הינן בעלות *השפעה* חזקה יותר ממוסכמות פורמליות וחוקתיות. אבל הטענה ש*צריכות* להיות למוסכמות כאלו *מעמד* חזק באותה מידה, לא שכן חזקה יותר, ממוסכמות חוקיות היא טענת קיצון מעוררת מחלוקת, לא בסיס בל ערעור לדיון. כל מטרתה של חוקה פורמלית וחקיקה היא ליצור מסגרת חוקית ברורה ולא אמורפית שבה אין לבעלי פריווילגיות מבוססות מעמד, קליקות או שיוך דתי-מקצועי-איגודי כוח על פני האזרח מן השורה. זו משמעות המהפיכה האמריקאית והצרפתית- ביטול אותן פריווילגיות

        כמובן, מוסכמות כאלו ואחרות ממשיכות להתקיים וחייבות להמשיך להתקיים- אבל רק בתוך המסגרת התחוקתית הקיימת. במקום שבו קיימת התנגשות בין "הדרך שבה הדברים תמיד נעשו" לבין מה שהחוק מאפשר לעשות חייב השני לגבור בחברה בריאה.

        ב. "אם אמנם נציגי לשכת עורכי הדין פעמים רבות חוברים דווקא לממשלה, ואם באמת ליחדה יש בעצם 4 נציגים בוועדה לבחירת שופטים, התיאור שלך היה שגוי. מותר וראוי לסייג לפעמים…"

        . מה שכתבתי היה "שני הנוספים הם נציגי לשכת עורכי הדין- שניהם *כמעט* תמיד תומכים אוטומטית בעמדת בג"צ." יש סיוג. אין שגיאה (והם לא פעמים "רבות" חוברים לממשלה. עד סוף שנות ה- 90 הם כמעט שלא עשו זאת, וגם היום- זה היוצא מהכלל, לא הכלל).

        ושוב, אני חוזר- העובדה שהמערכת מאפשרת מצד אחד ללשכה לשבור מוסכמות ולמנות שניים האוחזים בדעה אחת, ומצד שני לנתניהו למנות נציג אופוזיציה ידידותי יחסית רק מראה עד כמה ההישענות על מוסכמות רעועה.

        ג. "התעלמת מכך שגם על פי הגישה הבריטית השמרניות ביותר, הפרלמנט אינו רשאי לחוקק כל חוק מכיוון שהמשפט המקובל (שיש המעדיפים להציג אותו כחוקה מטריאלית) לא מאפשר חוק כזה. "

        אתה מתעלם מכך ש"משפט מקובל" ניתן לביטול, גם על פי הפרשנים הליברליים ביותר, על ידי חקיקה הגוברת על החקיקה שממנה נובע התקדים המשפטי. בוא נעשה ניסוי מחשבתי קטן. הכנסת מחליטה להעביר תיקון ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק" שסותר את פרשנותו של אהרון ברק לאותה אבן פינה למהפכה המשפטית שלו. או, לכאורה מהכיוון האחר, הקונגרס האמריקאי מחליט לשחרר את העבדים, כך הופך את "דרד מול סקוט" וכל מה שנובע ממנו… כפי שעשה הפרלמנט הריטי ב- 1833. בניגוד לכל ה"מוסכמות" שקדמו לכך.

        לגיטימי חוקתית? אתה יכול לטעון ששניהם לגיטימיים חוקתית. או שאף אחד מהם לא לגיטימי. אבל לא שאחד לגיטימי והאחר לא.

        ד. "הולך ומתבהר שהמחלוקת האמיתית היא מהו הדגם הבריטי ומאחוריה עומד פער עמוק בהבנת הדמוקרטיה. "

        "לדעתי, אם תתעמק בדברים ובחומר תגיע (כמו הרוב המכריע של בני הדעת) לאותה מסקנה"

        הדפוס מוכר. ל"שיטתכם" לעולם אין הבעיה בבחירה בין מגוון פתרונות אפשריים, חלקם עדיפים פחות וחלקם יותר על פי מסגרות נורמטיביות שונות. הבעיה היא תמיד "אי הבנה" של המסגרת הנורמטיבית הנכונה ומה שנובע ממנה על פי פרשנות יודעי הסוד. וכמובן, הפתרון איננו בהעמדת הסוגייה להכרעת הרוב, על פי הערכת המציאות והערכים הגוברים בו באותו זמן (כמובן, בכפוף לבלמים מסויימים)- אלא באילוצו לפעול במסגרת המסגרת הנורמטיבית והפרשנות של ה"אנשים הנכונים".

        ה. "לדבריך, אתה מוכן לקבל את הדגם הבריטי. לדעתי, אתה לא באמת מבין אותו. משמעותו היא שלפרלמנט חופש פעולה נרחב לא משום שהוא כל יכול או שלרשות השופטת אסור להתערב בהחלטותיו. יש לו חופש פעולה נרחב (אך לא בלתי מוגבל) משום שהמשפט מקצה לו את החופש הזה."

        המשפט מקנה לו את הכוח הזה מכיוון שהציבור בחר שכך יהיה. לא המשפט הוא שמעניק את הלגיטימיות, ואת הכוח, אלא הציבור הוא המקור לאולטימטיבי ללגיטימיות בדמוקרטיה. תפקידה של מערכת המשפט הוא ליישם את החקיקה ברמת השטח, להוות ביקורת חיצונית שחקיקה חדשה עומדת באותו קנה מידה עם הקיימת, ולדרוש שהמדינה תיישם את החוק הקיים.

        בבריטניה התהליך הזה עבר רפורמות הדרגתיות עד שהתגבר על מרבית שרידי המשטר הישן, והצליח להגיע לשם ללא מהפיכה אלימה, לפחות מאז המאה ה-17. בכך גדולתה של המסורת הבריטית… אבל אנחנו במאה ה-21. רמת ההשכלה, הפיתוח הכלכלי וכו' לא מחייבת שימור בלמים שמרבית תכליתם ההיסטורית הייתה למתן את תהליך כרסום הפריוויליגיות המסורתיות המעמד העליון ולמנוע עלייה לשלטון של עריצים פופוליסטיים.

        ה. "אני שב על הקריאה לקיים דיון רציני גם בסגנון וגם בתוכן. מי שמכנה את פרופ' ברק "מאור גדול" בזלזול לא מנהל דיון רציני. הנשיא בדימוס ברק הוא אחת מהדמויות המוערכות, שלא לומר נערצות, ביותר בקרב שופטים ואנשי אקדמיה, לא רק בישראל אלא בעולם כולו: ארה"ב, גרמניה, בריטניה וכו'. באותן מדינות יש להגותו, כמובן, גם מתנגדים שמיעוטם אפילו בוטה. המחלוקת לגיטימית, אבל נימת המשטמה והזלזול לא מאפשרת לקיים שיח ראוי."

        מי שמכנה את אהרון ברק "מאור גדול" בלי מרכאות ודורש שזה יהווה את תנאי הבסיס לכל דיון הוא זה שאינו שמאפשר דיון רציני. מה שפוגע באפשרות לקיים דיון ראוי הוא ההתייחסות הכמעט כיתתית לאהרון ברק, "כבוד בית המשפט" והשופטים וכן הלאה. במעמד של משפט יש צורך לתת את הכבוד הזה על מנת לוודא את הלגיטימיות של התהליך המשפטי. כשהדרישה הזו מורחבת לדיון הציבורי מדובר בסתימת פיות.

        לדידי, אהרון ברק נטל סמכויות שלא לו. הנזק שגרם לדמוקרטיה הישראלית ימשיך להתקיים זמן רב לאחר שהרקע הפוליטי והתרבותי לאותה "מהפיכה חוקתית" שלו יגווע. מבחינתי, אין הדבר שונה מגנרל המבצע הפיכה צבאית ללא שפיכות דמים. הצעד שנקט ברק היה כה רדיקלי עד שרק איום קיומי ואקוטי לדמוקרטיה הישראלית היה יכול להצדיק זאת. לא היה איום כזה.

        הקפיצה על "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק" והפיכתם לעליונים על כל חקיקה קיימת או עתידית של הכנסת הייתה צעד מבריק בנעוזותו ובהשלכותיו. אבל לא כל נועזות ראויה להערכה, לא שכן להערצה.

        מן הסתם אהרון ברק יהיה דמות מוערכת בקרב משפטנים ואנשי אקדמיה. הוא קידם את קבוצת השיוך המקצועית שלו לעמדת כוח אדירה. בלי להידרש לדוגמאות היסטוריות על מהפכנים אחרים משמאל וימין שנערצו על ידי קבוצת השיוך האידיאולוגית-מעמדית-מקצועית שלהם בעוד שכל ניתוח לא מוטה רואה בהצלחתם אסון, הרי ברור שנטייתו הטבעית של אדם היא להעריך את מי שמקדם את המיצוב המקצועי של קבוצתו שלו.

        זו אחת מהסיבות שבכל הכבוד לידע המקצועי של קבוצת שיוך כזו או אחרת, זוהי טעות חמורה להסתמך על השיפוט של החברים בה במה שנוגע לאינטרסט של אותה קבוצה. לא אקבל את דעתו של יו"ר איגוד המורים על המידה שבה רפורמה כזו או אחרת במערכת החינוך ושכר המורים ראויה או רצויה ללא בדיקה חיצונית. באותה מידה לא אסתמך אקסקלוסיבית על דעת משפטנים בנוגע למהלך פוליטי המטיב עם קבוצת השיוך שלהם.

        ראשית, מכיוון שהם מחוייבים לקוליגיאליות. שנית, כי הם נדרשים למאמצים רבים כדי להתגבר על נטיית לב לתמיכה במי שחיזק את כוחם המקצועי. ושלישית כי מעבירי ביקורת חשופים מאוד לתגובת נגד קטלנית מבחינה מקצועית. הרי זכור מה עלה בגורל רות גביזון "יש לה אגנדה" וכמה ביקורת הרבה פחות מנומסת ממה שהופנתה לאהרון ברק ספג פרידמן (איך אמר חשין? "אגדע את ידו?")

      • ולעניין המהותי:

        מבחינתי דמוקרטיה היא שיטת ממשל שבה אזרחי המדינה מחליטים, דרך נציגים או בצורה ישירה, על המדיניות הציבורית המשפיעה עליו. שני היתרונות המרכזיים של השיטה על פני משטר סמכותני שלכאורה מסוגל לנהל תהליכי קבלת החלטות יעילים וטובים יותר לטובת הכלל (כפי שמשטרים סמכותניים אכן הצליחו מפעם לפעם) הוא ש:
        1. שמצד אחד החלטות על מדיניות פנים וחוץ מתקבלות לאור ההשפעה המשוערת שלהם (בשל ניסיון ההעבר או יכולת ההסקה לגבי העתיד) על חייהם של כלל אזרחי המדינה. דבר זה מהווה מנגנון בקרה פרימיטיבי על תהליך קבלת ההחלטות לכשעצמו, וגם מעודד את מקבלי ומעצבי ההחלטות המקצועיים להשקיע מאמצים בהערכה מקצועית של השלכות מדיניות כזו או אחרת.
        2. ההחלטות נוטות לשקף את מאזני הכוחות ברמה הבסיסית ביותר (קול אחד שווה נבוט אחד) ובכך למנוע הפיכה אלימה, הרסנית ובזבזנית בעקבות החלטות לא פופולריות המתקבלות באווירה של ניתוק מהאווירה הציבורית.
        3. הגנה בסיסית לשכבות החלשות וכן, גם למיעוטים, מוקנית מעצם העובדה שקולו של כל אדם שווה כמו כל אחד אחר ועל כן סחיר ברשות המחוקקת המהווה את מסלקת השירותים והסבסודים הלאומית.
        4. באותה מידה, המערכת מעודדת כריתת בריתות חוצות קבוצות על מנת להשיג לכל קבוצה נתח מהעוגה השלטונית וכך מעודדת היווצרות של הוויה, ומכאן תודעה לאומית ואל סקטוריאלית.

        ברור ששלטון רוב שאינו מוגבל ומנותב על ידי איזונים ובלמים לא יקיים את כל היתרונות הללו- לא יהיה דבר שימנע מעריץ פופוליסטי לעלות לשלטון ואז להשטלט על מנגנוני הכוח שיאפשרו לו למנוע בחירות חוזרות, כפי שהיה הנורמה ברוב המדינות שעברו דה-קולוניזציה ביצי השני מאה הקודמת, ובמרכז אירופה ואמריקה הלטינית קודם לכן. הסכנה האחרת היא שבדומה לפוטין וארדואן, יאפשר הפופוליסט קיום בחירות אך יפגע בחופש הדיון וההתארגנות בצורה שתאפשר לו לעצוב דעת הקהל ולפגוע ביכולת התארגנות האופוזיציה בצורה שתשמר את שלטונו בהינתן גרעין תמיכה רחב מספיק.

        אבל כל האיזונים והלמים הללו צריכים להתמקד בשימור חופש הדיון וההתארגנות, ובמניעת השתלטות עליהם מצד הרשות המבצעת או המחוקקת- כלומר בשימור ה*הליך* הקודם לבחירות, לא בקביעת המדיניות הציבורית הנגזרת מהן. כל מגבלה המושטת על התהליך שפוגעת בפידבק בין הציבור, לקבלת ההחלטות של נבחריו, להשפעת ההחלטות על הציבור שאינה משמרת *בצורה ישירה* את חופש הדיון וההתארגנות- קרוב לוודאי שהיא פוגעת בדמוקרטיה ואיננה משמרת אותה.

  4. מאמר מחכים.
    לדעתי זו חלק מדינמיקת ההקצנה העוברת על מדינת ישראל והחברה שלה.
    הימין הצליח לקעקע את המושג "שמאל" כך שמעטים מדי עוד מעזים להזדהות אותו, ובדרך כלל הם נמנים על השמאל הלא-ציוני, אם תרצה "אנטי-ציוני".
    אנו חוזים במנהיגי מפלגת העבודה מכחישים שזו מפלגת שמאל, כי לדעתם זה יגרום להם לאבד מצביעים.
    אם Labor party זה לא שמאל אז אני לא יודע מה כן.
    האופן שבו המושג שמאל הפך למוקצה מלווה בהרבה מאוד אלימות מילולית, ולא רק.
    די לקרוא טוקבקים ופוסטים כדי להבין שהבעת לאומנות וגזענות היא כבר בלב המיינסטרים, ומי שמזדהה כשמאלני נדרש מיד להתנצל, לחזור בו ו\או לחטוף צונאמי של אלימות מילולית, גם אם הוא עצמו סיכן את חייו וחילץ פצועים במלחמות ישראל, בעוד שהתוקף-מילולית התחמק משירות בצה"ל.
    מתי ניתן יהיה לחזות במטוטלת ההיסטוריה מאטה ואולי מתחילה לפנות לכיוון השני?
    רק כשמאסה קריטית של אזרחים ובעלי תפקידים תאזור אומץ להתנגד לדינמיקה הזו.

  5. תודה על המאמר

    מעריך שהחשש מועט, כי המתנחלים הם עדיין מיעוט ולא רוב. אבל מאחר ומרבית תומכיהם חיים בקו הירוק, הם נהנים כרגע מאשליית החיים הטובים, היא אשליית הימין שקיימת כאן אוטוטו 40 שנה (מאז סבסטיה ואישורו של פרס, שפתח את השערים).

    אגב דני – לדעתי יש כרגע נושא מרתק ביותר באיזור שלך, על טראמפ והצלחתו המרשימה (38 אחוזים זה עדיין הרבה) – מועמד נטול כל יכולת ביצועית, שכולו דיבורים ונאומים, שמוכן לומר כל דבר לכל אחד, שמחליף עמדות לפי הצורך, שנהנה להיות גס וילדותי, ומבטיח דברים קיצוניים – ובכל זאת, ולמרות כל התקשורת השלילית, משיג אחוז כזה.
    אומר משהו על האומה האמריקאית ועל יכולת הסחיפה של מי שמצטייר כ'עצמאי' (ו'קאובוי' כמו שהיה גם רייגן, שהתדמית שלו היתה חשובה יותר מכל דבר אחר, ואולי היא כל מה שהיה לו).

    מעורר מחשבה על היכולת המוגבלת של התקשורת גם בעידן הזה, לספק מידע שישנה את דעת הקהל לטובה. יש עדיין מקום לקיצוניות הזויה, גם במערב, עם כל המדיה החדשה.

    + החומרים שהודלפו על הילארי (מוויקיליקס ועוד) חושפים לראשונה לעומק את דמותה האמיתית (לטוב ולרע – התמונה לא כזו קודרת), כפי שאף ביוגרפיה מן הסתם לא היתה יכולה לצייר.
    http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1214756 – דקות 02:15-09:45.

    מניח שיהיה כאן רקע עשיר לאחת כזו בעתיד הקרוב. למעשה, זו שקיפות מסוג חדש – האקרית (גם אם ההוראה באה מפוטין), שתסייע להבין טוב יותר את מהות ההנהגה הנוכחית, בטח יותר מכל הנשיאים הקודמים, שהצליחו (בעיקר ג'ורג' בוש הבן) להטות את התקשורת לכיוונם, עד כדי כך שלא ניתן לדעת, גם כיום, מה באמת הלך במימשל שלהם.

    קצת מזכיר את האופן שבו בעלות הברית ב-45' מצאו את שלל מסמכי משרדי השלטון הנאצי, ולראשונה ניתן היה לבחון את 'קרביה' של מדינה מודרנית בתנאי מעבדה. בקרוב אצלינו…

  6. אני מסכים כמעט עם כל דבריך. למעט עניין אחד שצריך דיוק. במקרה ראיתי את ה״אישיות״ ביתן בבקשו לפסול את האזרחות של מנכל בצלם. הוא הבהיר בתחילת דבריו מייד שהעניין אינו אפשרי משפטית.
    אך בשאר דבריךאתה צודק לטעמי . מעניין באמת שהליכוד מנפיק קבוצות חברי כנסת שקשה להחליט מי מהם יותר מבייש ברדידות ועליבות. ביתן אינו אידיוט אך לטעמי מביש שאיש כזה הוא יור הקואליציה.

  7. **חלוקת הסמכויות החוקתית**

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: