ינואר 1946: לונדון מגיחה מצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג'ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושב האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? המכתב מוביל את אשטון לגלות מועדון מוזר, שהוקם בטריטוריה הבריטית היחידה שחוותה את שלטון האימים של היטלר. מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, כותבת נבט טחנאי, הוא רומן אנגלי משובח שלא תוכלו להניח מהידיים: סיפור על מלחמה, חברות אמיצה בין נשים ואהבה לתרבות, הספרות והמורשת הבריטית. הינשוף הספרותי עם המלצת קריאה נוספת לחורף המתקרב.

מרי אן שייפר ואנני בארוז, מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים (זמורה ביתן, 2009), מאנגלית: יעל אכמון

פגשתי אותו בחורף 2009, כשהייתי סטודנטית שנה א' לספרות אנגלית.

היה קריר יחסית – מזג אוויר מושלם, בדיוק כמו שהוא אוהב. זה היה באמצע משמרת בחנות הספרים בה עבדתי אז.

"מה את עושה עכשיו?" הוא שאל אותי בעדינות.

"לומדת למבחן על 'רומיאו ויוליה' בסוף השבוע." עניתי.

הוא שיגר אליי מעין חצי חיוך ידעני.

"לא. את לא." קולו היה שקט להפתיע ביחס לדבריו הנחרצים. "עכשיו את קוראת."

נאלצתי לציית.

הוא נטל אל ידי בעדינות, ג'נטלמן בריטי שכמותו, והוביל אותי אל כורסת-הנצרים העטויה כרית סגולה, רכה ונוחה להפליא. הוא הדליק את מנורת הקריאה מעל לראשי, מסיט את העותק של "רומיאו ויוליה" יחד עם שלל רשימותיי שנכתבו בעט קדחתנית, בכדי לפנות מקום לספל קפה מהביל על השולחן לצדי.

הוא ידע איפה כואב, והוא הכה שם, חזק.

הוא היה גורם לי להשתנק מבכי – לא דמעה אסתטית שמתגלגלת על הלחי, אלא בכי של ממש: השתנקות, רעידות, התקפלות לכדור, דמעות על הסנטר וכל הג'אז הזה. הוא גרם לדופק מואץ, כאבי לב, שינה לא סדירה – הייתי נשכבת במיטה, מכבה את האור… ומיד מדליקה אותו וקמה שוב, לדרישתו. שליטתו בי הייתה בלתי ניתנת לערעור.

אבל הוא גם השיב לי את האמון בבני אדם.

הוא הראה לי איך המילים שומרות על התודעה גם בלב המאפליה, וכיצד רוח האדם מסוגלת לקום כעוף החול מתוך התופת. הוא הכיר לי את אהבת חיי. ואחריו עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת עד שהלב כמעט קרס מלהכיל את כולן.

הוא גרם לי להבין בחדות רבה שאני לא לבד, שרבים חולקים איתי את אותה אהבה רבת עוצמה, מטורפת כמעט.

יחסינו הסתיימו בשלוש לפנות בוקר, כשהנחתי אותו מידי וגיששתי אחר נייר טואלט לקנח בו את אפי. ולנגב את הדמעות. אבל במקום להתכסות בשמיכה ולעצום את עיניי הצורבות, נטלתי את העותק של "רומיאו ויוליה" ואת רשימותיי. הייתי נחושה בדעתי שלא לאכזב דורות על דורות של סופרים אנגליים, מצ'וסר דרך שייקספיר ועד ג'יין אוסטן. כשהגעתי לאוניברסיטה למחרת, תחת מעטה קודר של עננים וגשם אנגלי קל, כבר הייתי מוכנה למבחן על רומיאו ויוליה.

הייתי חלק מהמועדון.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים.

זהו ספר מופלא שנכתב בידי אנני בארוז ומרי אן פיישר שתי קוסמות היודעות לפלח במילים פשוטות ומדודות את הנשמה של הקורא. זהו רומן מכתבים המתרחש באנגליה של 1946, המלקקת את הפצעים אחרי מלחמת העולם השניה. ג'ולייט אשטון, סופרת שכתבה טורים מצחיקים לעיתון במהלך המלחמה כדי לעודד את רוחם של תושבי לונדון, מחפשת נושא חדש לכתיבה.

היא מקבלת מכתב מאדם בשם דאוסיי, שמזכיר מועדון בשם "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהקימו תושבי האי גרנזי במהלך המלחמה, כאשר האי נרמס תחת מגפי הכיבוש הגרמני. ג'ולייט נמשכת כבחבלי קסם לחקור את המועדון הזה, וחושבת שאולי שם טמונה ההשראה שלה לכתיבה. ככל שמעמיקה ג'ולייט לחקור היא נחשפת לסיפוריהם של תושבי איי התעלה שחוו סבל בל יתואר במלחמה ובכל זאת שמרו לא רק על עוז רוחם אלא גם על אנושיות ואפילו על אופטימיות.

ברגישות רבה מציירות המחברות מה קורה לאנשים פשוטים שנקלעו לסיטואציה בלתי אפשרית. במידה רבה הן הזכירו מה שכתב ג'.ר.ר טולקין ב"שר הטבעות", שנכתב במהלך המלחמה, על כיבוש הפלך בידי הכוחות של סארומן. זהו סיפור על תעצומות הנפש של האנגלים במהלך מלחמת העולם השניה; זהו סיפורם של תושבי האי גרנזי תחת השלטון הגרמני. זהו סיפורו של עוז הרוח האנגלי הפטריוטי, הנאמן לתרבותו ולספריו, שסייעו להם לשמור על צלם אנוש בתוך התופת. הפטריוטיות האנגלית מתבטאת בספר הזה לא בעזרת האחיזה בנשק וההקרבה למען המולדת, אלא באהבה לתרבות ובהכרה בערך האדם.

זה סיפור על ההומור האנגלי הציני והנהדר שהפך את החיים בתקופה הזו לנסבלים, השזור לאורך הספר כולו ומעלה חיוך גם מבעד לדמעות. זה סיפור על התמודדות עם אובדן ועל המחיר שגובה המלחמה. זהו סיפור על נאמנות ועל אהבה יומיומית גדולה מהחיים. זה סיפור על השנים שאחרי המשבר, על ההתאוששות ועל הטבע האנגלי שלאט לאט מרפא את הפצעים.

אחת הנקודות החזקות ביותר של הספר הוא הדמויות; ג'ולייט פוגשת שלל דמויות שאי אפשר שלא להתאהב בהן, אוסף של אנשים ייחודיים האוהבים בעוצמות בלתי נתפסות והדבר המחבר בין כולן הוא אהבת המילה הכתובה והתשוקה העזה לסיפור טוב. לכל אחת מן הדמויות יש סיפור על איך הקריאה ואהבת הספרות שינתה את חייה. בארוז ושייפר יוצרות אנשים מורכבים ומעניינים, ורוקמות ביד אמן סוגים שונים של נבזיות ושל רוע שעל הדמויות להתמודד עמן בשלבים שונים של הסיפור.

בתוך עיצוב הדמויות המופלא שלהן חשוב לי להתייחס לסוגיה נוספת שהן עוסקות בה, שלמרבה הצער לא רואים הרבה בספרות ובתרבות שאנחנו צורכים בדרך כלל. חברות אמיצה ועמוקה בין נשים טרם קיבלה ייצוג איקוני על המסך ובין דפי הספרים כמו החברויות האמיצות שנרקמו לאורך השנים בין גברים. בארוז ושייפר לוקחות את הקונספט הזה למקומות יפהפיים וכותבות על סוגים שונים של קשרים נפלאים ונוגעים ללב בין נשים.

הכתיבה של שייפר ובארוז נוגעת גם בסוגיות לא פשוטות הנוגעות למלחמה ולכיבוש הגרמני. כפי שתושבי האי אינם מצטיירים כגיבורים עילאיים או מלאכים, כך גם החיילים הגרמנים אינם מוצגים כמפלצות – לפחות, לא כולם. כפי שהמחברות יודעות להציג באופן חסר רחמים את מעשיהם הנתעבים של החיילים הנאצים באי, הן יודעות להראות גם את היחסים המורכבים יותר שנרקמים בין הכובשים לנכבשים.

ואי אפשר לסיים בלי הגילוי המרעיש – שלמען האמת לא היה אמור להפתיע אותי כל כך:

גם על הספר הזה, כמו על רוב הספרים שהותירו בי את חותמם, הניפה יעל אכמון את שרביט הפלאים שלה (אין הסבר אחר, המתרגמת הזו למדה בהוגוורטס!) והעבירה אותי בפורטל הקסום מעשה ידיה במשך מספר שעות לאיי גרנזי ולשנת 1946, וגרמה לי להרגיש מיד כאילו חייתי שם כל חיי. היא הדהימה אותי אף יותר כשסיפרה לי על האופן שבו תרגמה את הספר: היא לא תרגמה את המכתבים על פי סדר כרונולוגי אלא קיבצה את המכתבים של כל אחת מן הדמויות ותרגמה אותם בנפרד כדי ליצור לכל אחד מהכותבים והכותבות קול ייחודי.

ואם עוד לא נשביתם בקסמו של הספר הנהדר הזה, דעו לכם שהחורף שהגיע לפתע פתאום הוא זמן מצוין לא לצאת מהבית – ותחת זאת לרכוש את העותק הדיגיטלי של "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהוא רק רומן המכתבים האנגלי המופלא ביותר שנכתב מאז "אהבה וידידות" של אוסטן ותו לא.

לרכישת הספר הדיגיטלי (בלי לצאת לגשם ולהרטיב את הגרביים)