מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים: ביקורת ספר מאת נבט טחנאי

ינואר 1946: לונדון מגיחה מצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג'ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושב האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? המכתב מוביל את אשטון לגלות מועדון מוזר, שהוקם בטריטוריה הבריטית היחידה שחוותה את שלטון האימים של היטלר. מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, כותבת נבט טחנאי, הוא רומן אנגלי משובח שלא תוכלו להניח מהידיים: סיפור על מלחמה, חברות אמיצה בין נשים ואהבה לתרבות, הספרות והמורשת הבריטית. הינשוף הספרותי עם המלצת קריאה נוספת לחורף המתקרב.

 612561

מרי אן שייפר ואנני בארוז, מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים (זמורה ביתן, 2009), מאנגלית: יעל אכמון

פגשתי אותו בחורף 2009, כשהייתי סטודנטית שנה א' לספרות אנגלית.

היה קריר יחסית – מזג אוויר מושלם, בדיוק כמו שהוא אוהב. זה היה באמצע משמרת בחנות הספרים בה עבדתי אז.

"מה את עושה עכשיו?" הוא שאל אותי בעדינות.

"לומדת למבחן על 'רומיאו ויוליה' בסוף השבוע." עניתי.

הוא שיגר אליי מעין חצי חיוך ידעני.

"לא. את לא." קולו היה שקט להפתיע ביחס לדבריו הנחרצים. "עכשיו את קוראת."

נאלצתי לציית.

הוא נטל אל ידי בעדינות, ג'נטלמן בריטי שכמותו, והוביל אותי אל כורסת-הנצרים העטויה כרית סגולה, רכה ונוחה להפליא. הוא הדליק את מנורת הקריאה מעל לראשי, מסיט את העותק של "רומיאו ויוליה" יחד עם שלל רשימותיי שנכתבו בעט קדחתנית, בכדי לפנות מקום לספל קפה מהביל על השולחן לצדי.

הוא ידע איפה כואב, והוא הכה שם, חזק.

הוא היה גורם לי להשתנק מבכי – לא דמעה אסתטית שמתגלגלת על הלחי, אלא בכי של ממש: השתנקות, רעידות, התקפלות לכדור, דמעות על הסנטר וכל הג'אז הזה. הוא גרם לדופק מואץ, כאבי לב, שינה לא סדירה – הייתי נשכבת במיטה, מכבה את האור… ומיד מדליקה אותו וקמה שוב, לדרישתו. שליטתו בי הייתה בלתי ניתנת לערעור.

אבל הוא גם השיב לי את האמון בבני אדם.

הוא הראה לי איך המילים שומרות על התודעה גם בלב המאפליה, וכיצד רוח האדם מסוגלת לקום כעוף החול מתוך התופת. הוא הכיר לי את אהבת חיי. ואחריו עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת עד שהלב כמעט קרס מלהכיל את כולן.

הוא גרם לי להבין בחדות רבה שאני לא לבד, שרבים חולקים איתי את אותה אהבה רבת עוצמה, מטורפת כמעט.

images

יחסינו הסתיימו בשלוש לפנות בוקר, כשהנחתי אותו מידי וגיששתי אחר נייר טואלט לקנח בו את אפי. ולנגב את הדמעות. אבל במקום להתכסות בשמיכה ולעצום את עיניי הצורבות, נטלתי את העותק של "רומיאו ויוליה" ואת רשימותיי. הייתי נחושה בדעתי שלא לאכזב דורות על דורות של סופרים אנגליים, מצ'וסר דרך שייקספיר ועד ג'יין אוסטן. כשהגעתי לאוניברסיטה למחרת, תחת מעטה קודר של עננים וגשם אנגלי קל, כבר הייתי מוכנה למבחן על רומיאו ויוליה.

הייתי חלק מהמועדון.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים.

זהו ספר מופלא שנכתב בידי אנני בארוז ומרי אן פיישר שתי קוסמות היודעות לפלח במילים פשוטות ומדודות את הנשמה של הקורא. זהו רומן מכתבים המתרחש באנגליה של 1946, המלקקת את הפצעים אחרי מלחמת העולם השניה. ג'ולייט אשטון, סופרת שכתבה טורים מצחיקים לעיתון במהלך המלחמה כדי לעודד את רוחם של תושבי לונדון, מחפשת נושא חדש לכתיבה.

היא מקבלת מכתב מאדם בשם דאוסיי, שמזכיר מועדון בשם "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהקימו תושבי האי גרנזי במהלך המלחמה, כאשר האי נרמס תחת מגפי הכיבוש הגרמני. ג'ולייט נמשכת כבחבלי קסם לחקור את המועדון הזה, וחושבת שאולי שם טמונה ההשראה שלה לכתיבה. ככל שמעמיקה ג'ולייט לחקור היא נחשפת לסיפוריהם של תושבי איי התעלה שחוו סבל בל יתואר במלחמה ובכל זאת שמרו לא רק על עוז רוחם אלא גם על אנושיות ואפילו על אופטימיות.

Coast Media: Visit Guernsey Images: Pictures Chris George

מועדון מיוחד במינו. האי גרנזי היום

ברגישות רבה מציירות המחברות מה קורה לאנשים פשוטים שנקלעו לסיטואציה בלתי אפשרית. במידה רבה הן הזכירו מה שכתב ג'.ר.ר טולקין ב"שר הטבעות", שנכתב במהלך המלחמה, על כיבוש הפלך בידי הכוחות של סארומן. זהו סיפור על תעצומות הנפש של האנגלים במהלך מלחמת העולם השניה; זהו סיפורם של תושבי האי גרנזי תחת השלטון הגרמני. זהו סיפורו של עוז הרוח האנגלי הפטריוטי, הנאמן לתרבותו ולספריו, שסייעו להם לשמור על צלם אנוש בתוך התופת. הפטריוטיות האנגלית מתבטאת בספר הזה לא בעזרת האחיזה בנשק וההקרבה למען המולדת, אלא באהבה לתרבות ובהכרה בערך האדם.

זה סיפור על ההומור האנגלי הציני והנהדר שהפך את החיים בתקופה הזו לנסבלים, השזור לאורך הספר כולו ומעלה חיוך גם מבעד לדמעות. זה סיפור על התמודדות עם אובדן ועל המחיר שגובה המלחמה. זהו סיפור על נאמנות ועל אהבה יומיומית גדולה מהחיים. זה סיפור על השנים שאחרי המשבר, על ההתאוששות ועל הטבע האנגלי שלאט לאט מרפא את הפצעים.

אחת הנקודות החזקות ביותר של הספר הוא הדמויות; ג'ולייט פוגשת שלל דמויות שאי אפשר שלא להתאהב בהן, אוסף של אנשים ייחודיים האוהבים בעוצמות בלתי נתפסות והדבר המחבר בין כולן הוא אהבת המילה הכתובה והתשוקה העזה לסיפור טוב. לכל אחת מן הדמויות יש סיפור על איך הקריאה ואהבת הספרות שינתה את חייה. בארוז ושייפר יוצרות אנשים מורכבים ומעניינים, ורוקמות ביד אמן סוגים שונים של נבזיות ושל רוע שעל הדמויות להתמודד עמן בשלבים שונים של הסיפור.

בתוך עיצוב הדמויות המופלא שלהן חשוב לי להתייחס לסוגיה נוספת שהן עוסקות בה, שלמרבה הצער לא רואים הרבה בספרות ובתרבות שאנחנו צורכים בדרך כלל. חברות אמיצה ועמוקה בין נשים טרם קיבלה ייצוג איקוני על המסך ובין דפי הספרים כמו החברויות האמיצות שנרקמו לאורך השנים בין גברים. בארוז ושייפר לוקחות את הקונספט הזה למקומות יפהפיים וכותבות על סוגים שונים של קשרים נפלאים ונוגעים ללב בין נשים.

הכתיבה של שייפר ובארוז נוגעת גם בסוגיות לא פשוטות הנוגעות למלחמה ולכיבוש הגרמני. כפי שתושבי האי אינם מצטיירים כגיבורים עילאיים או מלאכים, כך גם החיילים הגרמנים אינם מוצגים כמפלצות – לפחות, לא כולם. כפי שהמחברות יודעות להציג באופן חסר רחמים את מעשיהם הנתעבים של החיילים הנאצים באי, הן יודעות להראות גם את היחסים המורכבים יותר שנרקמים בין הכובשים לנכבשים.

ואי אפשר לסיים בלי הגילוי המרעיש – שלמען האמת לא היה אמור להפתיע אותי כל כך:

גם על הספר הזה, כמו על רוב הספרים שהותירו בי את חותמם, הניפה יעל אכמון את שרביט הפלאים שלה (אין הסבר אחר, המתרגמת הזו למדה בהוגוורטס!) והעבירה אותי בפורטל הקסום מעשה ידיה במשך מספר שעות לאיי גרנזי ולשנת 1946, וגרמה לי להרגיש מיד כאילו חייתי שם כל חיי. היא הדהימה אותי אף יותר כשסיפרה לי על האופן שבו תרגמה את הספר: היא לא תרגמה את המכתבים על פי סדר כרונולוגי אלא קיבצה את המכתבים של כל אחת מן הדמויות ותרגמה אותם בנפרד כדי ליצור לכל אחד מהכותבים והכותבות קול ייחודי.

ואם עוד לא נשביתם בקסמו של הספר הנהדר הזה, דעו לכם שהחורף שהגיע לפתע פתאום הוא זמן מצוין לא לצאת מהבית – ותחת זאת לרכוש את העותק הדיגיטלי של "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהוא רק רומן המכתבים האנגלי המופלא ביותר שנכתב מאז "אהבה וידידות" של אוסטן ותו לא.

לרכישת הספר הדיגיטלי (בלי לצאת לגשם ולהרטיב את הגרביים)

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 4, 2016, ב-הינשוף הספרותי, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 16 תגובות.

  1. קראתי, אפילו תוך כדי שהיה בגרנזי, קצת קיטשי לטעמי.

    • לקרוא את הספר בגרנזי נשמע כמו החלום!!

      אולי הטולרנטיות שלי לקיטש גבוהה יותר משל אחרים מכל מיני סיבות, אבל רבים מלבדי אהבו מאוד את הספר הזה, שאינם חובבי קיטש בהכרח. להרגשתי האופן שבו הספר מצליח לגעת ולרגש מגיע מקום יותר מתוחכם מאשר בספרים וסרטים שנועדו לרגש בכוונה.

      מה היה קיטשי בו בעיניך? הוא היה קיטשי בשבילך במובן הבנאלי של המילה?

      כמו כן, אם זה היה קיטשי בעיניך אנא הימנע בכל מחיר מ"סיפורי חייו של מר פיקרי", ספר נוסף שחיבבתי, אמנם לא כמו את "גרנזי", אבל עם אותו רעיון מאחוריו על האופן שבו ספרים מחברים בין אנשים וכאמור – הרבה יותר קיטשי 😉

  2. קראתי את הפרק הראשון בחנות הספרים הדיגיטלית אליה הפניתם. עושה רושם שהתירגום נוראי ובלתי קריא לחלוטין. אני לא יודע למה זה כך, אולי זה משום שהמשפטים מתורגמים לעברית תוך שמירה על צורתם המקורית (באנגלית). בכל מקרה, הייתי צריך לקרוא 3 פעמים כל שורה כדי להבין.

    • תוכל להביא משפט לדוגמא? ההתרשמות שלי היתה שונה מאד.

      • האתר אינו מאפשר להעתיק ב"קופי – פייסט", אז העתקתי משפט אחד בעצמי מהפרק הראשון (מג'ולייט לסופי סטרכן, 12 בינואר 1946):

        "נפשי יוצאת אלייך, אבל איני אלא אוטומט חסר נשמה ורצון. סידני שלח אותי בפקודה לבאת', לקולצ'סטר, ללידס ולעוד כמה ערי גנים ששמן פרח מזכרוני כרגע, ואני לא יכולה להתחמק לסקוטלנד במקום זה. המצח של סידני יתקמט – העיניים שלו יצטמצמו – והוא יהלך אימים. את יודעת כמה זה מורט עצבים כשסידני מהלך אימים".

        זה עושה רושם של אוסף של מילים בעברית, שאמורים להתחבר לכדי משפט הגיוני, אלא שזה לא בנוי כמו עברית, אין לזה ריח של עברית וזה לא זורם כמו משפט בעברית. אני מוצא שצריך לקרוא אותו כמה פעמים כדי להבין מה באמת כתוב בו. בשנים האחרונות אני נתקל בתרגומים רבים (מאנגלית בעיקר) שסובלים מהמחלה הזו. אבל אולי זה רק אני…

    • לא נתקלתי בבעיה כזו. הספר שאב אותי מהמשפט הראשון והכל היה ברור כשמש.

    • המתרגמת היא אחת מיוצאות 'אופוס', מהנחותות שבהוצאות (סוג של הלקאה-עצמית לחובב המד"ב/פנטסיה הישראלי, אבל האין המציאות הישראלית בחלקה סוג של הלקאה כזו, עם 'פלאפון' ו'שופרסל'?…), כך שהרמה נחותה.

      היא השתפרה מאז, צריך לומר, אבל עדיין מוגבלת כתוצאה ממה שאני מכנה 'תיאוריית השקיפות' (כינוי שיצרתי לאחר דיונים ארוכים איתה ומתרגמים אחרים מאותה הוצאה, בפורומים שהיו ואינם), שלפיה המתרגם/ת חייב להיות 'שקוף' ולחצוץ כמה שפחות בין המקור לבין הקורא בשפה מתורגמת.

      בפועל, כפי שכל מי שישווה תרגומים יגלה, היצירתיות של המתרגם היא שסוחפת את הקורא, ויוצרת את האותנטיות שמשכנעת אותו באמינות התרגום.

  3. א. הכתיבה שלך עושה חשק להתכרבל עם הספר הזה. לא קראתיו אבל מתוך קריאת ההמלצה שלך משום מה העניין של המפגש עם דמויות הזכיר לי את "ספר יום הדין" של קוני ויליס, לא יודע אם יש איזו שהיא זיקה אמיתית או שזה רק בראש שלי.
    ב. נבט, "חברות אמיצה ועמוקה בין נשים טרם קיבלה ייצוג איקוני על המסך,? האמנם? ומה עם "עגבניוצ ירוקות מטוגנות?

    • א. תודה! 🙂 שמחתי ממש ואחפש את "ספר יום הדין". וויליס ברשימה שלי כבר זמן רב.

      ב. אתה צודק כמובן בעניין עגבניות ירוקות מטוגנות. בחירת מילים אומללה – הכוונה שלי הייתה למיעוט היחסי של חברויות אמיצות בין נשים במדיה לעומת ריבוי מערכות היחסים הגבריות מהסוג הזה. כבר הרבה זמן יוצא לי לתהות על הביטוי השגור Bromance ועל העובדה שאני לא מכירה מקבילה נשית ששגורה כמוהו בשפה. אני אומרת Sistromance אבל אני לא יודעת אם חוץ ממני באמת משתמשים בזה.

  4. א. הכתיבה שלך עושה חשק להתכרבל עם הספר הזה. לא קראתיו אבל מתוך קריאת ההמלצה שלך משום מה העניין של המפגש עם דמויות הזכיר לי את "ספר יום הדין" של קוני ויליס, לא יודע אם יש איזו שהיא זיקה אמיתית או שזה רק בראש שלי.
    ב. נבט, "חברות אמיצה ועמוקה בין נשים טרם קיבלה ייצוג איקוני על המסך,? האמנם? ומה עם "עגבניו, ירוקות מטוגנות?

  5. תודה על המאמר

    אגב דני, אני מקוה שאתה מכין 2 מאמרים ל-9 לחודש… לכל מקרה (ניצחון של ט' או ה').

    • המאמר כרגע נראה כמו לניצחון של טראמפ, והנה דוגמא נוספת איך בזמני משבר, המועמד הקיצוני הוא שזוכה, לא משנה עד כמה הזויה ומופרכת משנתו, ועד כמה הוא מושחת ובלתי-אמין (ומנוגד לרוח המדינה).

      חשבתי בקיץ שקלינטון היתה צריכה את סאנדרס כסגן נשיא, ואני עכשיו בטוח בזה – היחידי מהמחנה שלה שהמסר שלו היה חזק יותר מזה של טראמפ, וקמפיינר מעולה. מצער שלא הבינה. יש לה מזל רע בשנים האחרונות… אבל זה גם מראה את ההקצנה שבאמריקה, שנמצאת בעליה מתמדת.

      יש לקוות שסאנדרס יוביל בפעם הבאה, בהנחה שהקונגרס לא ידיח את טראמפ עד אז… סיכוי לא רע שזה יקרה, עם 'כישוריו' עד כה.

      • בינתיים הוא חוזר בו מדבריו… סידור הביטוח הרפואי שהוא מציע 'יחליף' מבלי שאיש יחוש בדבר את הביטוח הקיים ('אובאמה קר'), ופשוט יהיה טוב יותר (מתוך הראיון שלו ב'60 דקות' הקרובה).

        יחזור מעוד דברים שאמר… יהיה פליפ-פלופ שלא נראה כדוגמתו. מעניין אם הטריקים האלה יעבדו על מנהיגים זרים; לא בטוח בכלל. בטח לא מול פוטין. לא סתם טראמפ נכשל בעסקיו, אבל הצליח בתדמית.

        לדעתי הוא פשוט תקוע באייטיז מבחינת מחשבה על נשים, אימאג' המשפחה (שנראה כלקוח מז'ורנל אוונגליסטי), והערכת הכלכלה העולמית והשפעתה של סין.

      • ז'ורנל אוונגליסטי? בן אדם התגרש פעמיים, נשא לאישה דוגמנית צעירה ממנו ב-30 שנה, והתבטא לגבי בתו מנישואים קודמים (שדווקא מאוד קרובה אליו) במונחים שאוונגליסט מצוי לא היה רוצה לחשוף אליהם את ילדיו. זה נראה יותר כמו קומדיה צרפתית או איטלקית גרועה מאשר כמו ערכי המשפחה הנוצרית במובנם הווספי.
        אני לא מתרשם מהפליפ-פלופ הרטורי של טראמפ, ומצד שני, לא רואה את בחירתו כסוף העולם. זו הפתעה מחורבנת, לדעתי הוא יגרום יותר נזק מתועלת, אבל אזרחי ארה"ב בחרו בו, אז שיחיו עם התוצאות. זו בעיקר בעיה שלהם. ואם הבחירות הראו שגן עדן ליברלי וקוסמופוליטי אינו קיים, אז אלה הן חדשות ישנות מאוד.

      • לכן כתבתי 'נראה'… עם כל הבלונד והשמלות (אגב כולן נשואות ליהודים; איוונקה התגיירה לאחרונה).

        לרוע המזל (שלו, כמובן) בכלכלה הגלובאלית הקיימת, נשיא אמריקאי לא יכול להתבדל כמו פעם ולהחליט שהוא לא רוצה השקעות זרות או חומרי גלם זרים. אם הוא חושב ששינוי הסכמי סחר או צימצום הייבוא מסין ישפרו את מצבו, הוא יגלה עד כמה הוא טועה (כי רק דיבור של זרים על מכירת ההשקעות שם, יעיף את הדולר).

        אני חושב שהוא גם לא בנוי לכישלונות (GREAT המילה הנפוצה אצלו) ולכן ינטוש בשלב מסויים.

      • אם כי בדמגוגיה – הוא יהיה בלי ספק אחד הגדולים שהיו בין הנשיאים. כמה מהנאומים היותר היסטוריים ואמוציונאליים ישמעו בשנתיים הקרובות… לא יהיה רגע משעמם אצלו בנאום.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: