האם יכול ראש מדינה לקבל הזדמנות שנייה לנהל את אותה המלחמה, הפעם בראש מדינה אחרת? האם היכרות אישית עם דונאלד טראמפ יכולה לשנות את כיוון ההיסטוריה? האם אפשר להחליף אליטה מושחתת בצעירים אידיאליסטים? ואיך החדשות המקומיות של אודסה היום עשויות להפוך לכותרת של הניו-יורק טיימס מחר? הינשוף בטור אורח של שלום בוגוסלבסקי, מייסד המיזם טיולים אורבניים בקייב.

לאחרונה, התפטר מושל מחוז אודסה שבאוקראינה מתפקידו בהפגנתיות. הוא יצא פומבית נגד נשיא המדינה, שאי אז חלק אתו את ספסל הלימודים באוניברסיטה בקייב ולפני כשנתיים נתן לו מקלט, אזרחות אוקראינית ואת אחד המינויים הנחשקים במדינה. המושל האשים את הנשיא בשחיתות, בכך שהוא לא מניח לו לעשות רפורמות ולנקות את עיר הנמל האגדית משחיתות ופשע, וגם מפוליטיקאים ואוליגארכים אחרים לא חסך את שבטו. שמו של המושל הוא מיכאל סאקאשווילי, והוא כבר עשה זאת בעבר בארצו. שם, מלחמתו בשחיתות הביאה אותו לכיסא הנשיא בגיל 37. הוא קצר שורה של הצלחות מרשימות אך גם פלישה רוסית והאשמות על התנהלות לא דמוקרטית. לבסוף העמיד פוטין תנאי: רוצים שהטנקים שלנו ייצאו מגיאורגיה? תדאגו שסאקאשווילי לא יהיה נשיא יותר. וכך מצא את עצמו המטאור הגיאורגי מתחיל קריירה פוליטית חדשה במדינה השכנה.

יש באוקראינה אליטה פוליטית, אומר סאקאשווילי. מאז העצמאות (1991) אנחנו רואים שוב ושוב את אותם הפרצופים הפוסט-סוביטיים. ועד שלא יחליפו את כל האליטה הזאת באנשים צעירים ואידיאליסטים שטרם הושחתו, אוקראינה לא תחלים. כבר היו לנו שני מאידאנים, ואנחנו בדרך לשלישי שיהיה הרה אסון. כי אמון הציבור בשלטון נשחק עד עפר ובצל המלחמה עם רוסיה, מסתובבים במדינה הרבה חיילים חמושים וזועמים. זה דורש מעט רקע.

המאידאן היא "מאידאן ניזאלז'נסטי". "כיכר העצמאות" בלב הבירה קייב. זוהי גם מילה שמטילה אם לא אימה, אז לפחות מעט זהירות בלבו של כל פוליטיקאי. פעמיים, יצאו חלקים גדולים מהציבור האוקראיני לכיכר הזאת והפילו את השלטון בשם ערכים לאומיים-ליברליים. לאומיים – משום שהמכנה המשותף הרחב של המפגינים היה תמיכה בעצמאות אוקראינה, להבדיל מהיותה מדינת חסות של רוסיה. וליברליים – משום שהם רוצים מדינה שמתנהלת כדמוקרטיה ליברלית, פוליטית וכלכלית. להבדיל מהמודל הפוטיניסטי של דיקטטורה למחצה וכלכלה שנשלטת ע"י קבוצת אוליגרכים שמקורבת לשלטון.

הפעם הראשונה הייתה "המהפכה הכתומה" ב-2004. הפוליטיקאי הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' נבחר לנשיא בבחירות שכנראה זויפו. הציבור יצא למאידאן, בית המשפט העליון קבע שהבחירות אכן זויפו ובבחירות החדשות, הפעם בפיקוח בינ"ל צמוד, נבחר יריבו ויקטור יושצ'ינקו.

ב-2010 ינוקוביץ' חזר לכיסא הנשיאות והפעם, התחיל לשאת ולתת עם האיחוד האירופי על הסכמים שיהוו את הצעדים הראשונים להצטרפות אוקראינה לאיחוד. אבל בלחצו של פוטין, נסוג מהחתימה ברגע האחרון. באותו זמן היו בכיכר כמה מאות סטודנטים שהגיעו כדי לחגוג את החתימה. החגיגה הפכה למחאה שפוזרה באלימות קשה ע"י "ברקוט". משטרת המהומות האימתנית במודל הסובייטי, שמאז פורקה באוקראינה אך עושה חיל ברוסיה. אירוע זה הוציא המונים לרחובות, ועל רקע הסלמת האלימות מצד "ברקוט" כיכר העצמאות נהפכה למבצר והמפגינים הדפו את התקפות המשטרה באבנים ובקבוקי תבערה. לבסוף, מעל 100 מפגינים נרצחו בירי צלפים ביום אחד, כמתנת פרידה מצד ינוקוביץ' שעלה על מסוק וברח לרוסיה. הסרט התיעודי Winter on Fire מתאר את אותם אירועים דרמטיים מנקודת המבט של המפגינים, וניתן לצפות בו כאן.

ינוקוביץ ברח מפני שהפרלמנט הדיח אותו והכריז על בחירות חדשות לנשיאות, שבהן נבחר איל ההון פטרו פורושנקו. לאחר מכן רוסיה כבשה וסיפחה את קרים ומיליציות בתמיכתה השתלטו על המחוזות לוהאנסק ודונייצק, בהם מתנהלת מלחמת חפירות שגבתה חיי 10,000 אוקראינים והביאה לגל של כמיליון וחצי פליטים.

האם השתנה משהו אחרי המהפכה? הייתי אומר שכן. במדדים של תשתיות ציבוריות, מלחמה בשחיתות, דמוקרטיה ושקיפות, זכויות אדם ואזרח ובעיקר – באווירה הציבורית שנעשתה לחיובית בהרבה. ומי שיבקר באוקראינה היום ירגיש זאת גם אם הוא לא הכיר את המצב כפי שהיה לפני כן.

מצד שני, אני משקיף מן הצד. תייר שיכול לבזבז על בילויים ומזכרות משכורת חודשית מקומית. כך שלי קל יותר לראות את חצי הכוס המלאה. האנשים ברחוב יגידו, לעיתים קרובות, ששום דבר לא השתנה. את המשבר הכלכלי והצניחה בשער המטבע היה עוד אפשר לספוג, כי הייתה מהפכה ויש מלחמה. אבל התחושה שהפוליטיקאים שאחרי המהפכה לא מתנהלים באופן שונה מהותית מקודמיהם מעלה את השאלות בשביל מה היה צריך את המאידאן הזה, ושמא נחוץ מאידאן שלישי?

בשנה האחרונה רצה באוקראינה סדרת פריים טיים בשם "משרת העם" בכיכובם של קבוצת הקומיקאים "רובע 95" שמשקפת כנראה קונצנזוס רחב למדי, לפחות בדור הצעיר. גיבורה הוא מורה צעיר ואידיאליסט להיסטוריה בתיכון בקייב שיום אחד מתפרץ בנאום מלא גידופים על הפוליטיקה והפוליטיקאים. כולם גנבים ומושחתים, הוא אומר, ואנחנו בוחרים שוב ושוב את "הרע במיעוטו" כדי לקבל שוב את אותו הדבר.

תלמיד מצלם אותו בהיחבא ומעלה את הסרטון ליו-טיוב. הסרטון עף ברשת, התלמידים מגישים בשמו של מורם מועמדות לנשיאות ולהפתעת כולם, ובראשם המורה עצמו, הוא נבחר לנשיא. הוא ממנה את אשתו לשעבר וחברי ילדותו לשרים ובכירים אחרים, ובעזרת רוחותיהם של גיבורים היסטוריים שרודפות אותו בחלומותיו ומחלקות לו עצות, יוצא למערכה נגד הממסד הישן ואילוצי המציאות לביעור השחיתות וכינון מדינה מתוקנת.

במקרה או שלא, הסיפור תואם לא רק פנטזיה ציבורית נפוצה אלא גם את הדברים שאומר מיכאל סאקאשווילי. ומה שיותר מעניין, עומד בקנה אחד עם לא מעט ממעשיו בעבר.

סאקאשווילי הוא בן טיפוחים של המערב. אחרי לימודי משפט בינ"ל בקייב, הצעיר הגיאורגי סיים תואר במשפטים באוניברסיטת קולומביה, ארה"ב, על מלגה של מחלקת המדינה ולאחר מכן השתלם במכון הבינ"ל לזכויות אדם בשטרסבורג. בעודו עובד במשרד עורכי דין יוקרתי בניו-יורק נקרא לדגל ע"י נשיא גיאורגיה, אדוארד שוורנאדזה, נבחר לחבר פרלמנט ולאחר מכן לראש וועדה ולשר המשפטים.

בתפקידיו אלו הוביל רפורמות מרחיקות לכת בתחום אכיפת החוק. הידועה מביניהן היא משטרה חדשה לגמרי. שם, אפשר להגיד, רואים לראשונה את תפיסתו שממסד פוסט-סבייטי רקוב מהשורש לא משנים מבפנים אלא מחליפים. את המודל המשטרתי שלו הוא ייבא גם לאוקראינה ומדובר כנראה בהצלחה הגדולה ביותר של הממשל החדש. זוהי משטרת סיור שאליה מגוייסים צעירים משכילים שזוכים לאימון מודרני ומשכורות טובות, מדים ותחנות משטרה חדשות, הכשרה בזכויות אדם ואזרח ושירות לציבור ואפס סובלנות לנטילת שוחד ולגזענות.

אך בדומה למה שעשה באוקראינה לאחרונה, התפטר סאקאשווילי מהממשלה תוך שהוא מאשים את עמיתיו, כולל שוורנאדזה, שהכניס אותו לפוליטיקה, בשחיתות ובטרפוד רפורמות נחוצות. בראש מפלגה משלו, עם אג'נדה של לאומיות, סובלנות כלפי מיעוטים, כלכלת שוק ודמוקרטיה ליברלית, הובס ע"י שוורנאדזה בבחירות שגם בהן, כמו באוקראינה, היו אי סדרים. כמו האוקראינים, גם הגיאורגים יצאו לרחובות והביאו להפלת הממשלה במה שכונה "מהפכת הוורדים". בבחירות הבאות, סאקאשווילי נבחר ברוב דמיוני של 96% ונעשה לנשיא הצעיר באירופה. בגיל 37.

כאמור, סאקאשווילי הוביל רפורמות רבות, קצר שורה של הצלחות וזכה לשבחים מפעילי זכויות אדם וממנהיגים בכל העולם, מימין ומשמאל. אך ניסיונו לצרף את גיאורגיה לאיחוד האירופי ונאט"ו, תוך ביסוס השליטה על מחוזות תחת השפעה רוסית וכל זאת מבלי להביא את היחסים עם רוסיה לכדי משבר, לא צלחו. על רקע האשמות בשחיתות ובנטיות דיקטטוריות והפגנות שדוכאו באלימות, רוסיה הפציצה את גיאורגיה ופלשה אליה כשהיא מציבה תנאי: תיפטרו מסאקאשווילי ואנחנו נעזוב.

שתי מדינות בנסיבות דומות, היסטוריה קרובה מקבילה ופוליטיקאי אחד שעבר מאחת לשנייה כדי לקדם שם את אותה אג'נדה פופולרית. היום סאקאשווילי מבוגר ומנוסה יותר אך לא איבד את הפה הגדול שלו. נשיא אוקראינה הוא לא יכול להיות, שכן אין לו וותק מספיק כאזרח המדינה. אבל הוא יכול להתמנות לראש ממשלה. דבר שלטענתו כבר הוצע לו, לפחות ברמז, ע"י הנשיא פורושנקו. אך לדבריו, אין טעם להחליף ראש ממשלה (כרגע מכהן בתפקיד הפוליטיקאי היהודי ולדימיר גרויסמן) כמו שאין טעם להכניס למערכת צעירים אידיאליסטים ופרו-מערביים בוגרי מהפיכת המאידאן. לא מעטים מהם כבר מכהנים כחברי פרלמנט, עוזרי שרים, יועצים ותפקידים בכירים אחרים, ממלאים ארגוני חברה אזרחית שמקדמים רפורמות וקוצרים הישגים שונים.

סאקאשווילי טוען שזה לא מספיק. "אם תכניסו מלפפונים טריים לצנצנת מלפפונים חמוצים, כל מה שיקרה הוא שגם הם יחמיצו". אותם צעירים לא צריכים להצטרף למערכת הקיימת – הם צריכים להחליף אותה. אם זה לא יקרה, טוען שאקאשווילי, אוקראינה צפויה להיכנס לסיבוב מהפכני נוסף שיכול הפעם להיות אלים יותר, ועל רקע הכאוס להיבלע שוב על ידי רוסיה.

אך אם הדבר ייעשה, הוא טוען, אוקראינה תהפוך לסיפור הצלחה כלל אירופאי. זהו, לדבריו, גם המפתח להתמודדות מול רוסיה. "אני מכיר את טראמפ אישית", אומר סאקאשווילי (בזמנו, גם טראמפ היה מהמתלהבים מהפוליטיקאי הצעיר והמבטיח), "הוא אוהב סיפורי הצלחה. אם נהיה כזה, הוא יתמוך בנו".

האם זה יספיק, בהינתן המילים החמות שטראמפ אמר על פוטין והתמיכה והסיוע שקיבל מהקרמלין? אין לדעת. כמו שאין לדעת האם סאקאשווילי יצליח, האם יביא לדמוקרטיזציה נוספת או שהנטיות הסמכותניות שהואשם בהן לא אחת ישתלטו עליו. האם הציבור יתמוך בו או שהוא נואש מפוליטיקאים עד כדי כך שלא ייקח אותו ברצינות. ואם המהלך לא יצליח, האם אותו ציבור ישקע באדישות, ייצא למאידאן נוסף, שלישי, או שמא את סגנונו הנחרץ והבוטה של סאקאשווילי כדאי לקחת עם קורט מלח והמצב, למעשה, לא גרוע עד כדי כך.

בינתיים, הוא מקים מפלגה חדשה ויוצא לדרך. אצלו, התנאי הוא שמי שכיהן יותר מקדנציה אחת בתפקיד כלשהו בשלטון (כלומר, מי שכבר היה בפוליטיקה לפני המאידאן), לא יכול להיות מועמד. במטהו בקייב שדומה למטה של חברת סטארט-אפ, סאקאשווילי מנצח על חבורה של צעירים שמתקתקים על מחשבי אפל ומתכננים את כיבוש המדינה, לראשונה, על ידי הדור שלהם. הראשון שנולד וגדל באוקראינה העצמאית ולא תחת המכבש הסובייטי. שרואה את האיחוד האירופי מצד אחד ואת רוסיה של פוטין מצד שני ואין לו ספק למי אוקראינה צריכה להידמות.

בכל מקרה, יהיה מעניין. ועם סאקאשווילי או בלעדיו, לא נותר אלא לאחל לאוקראינה בהצלחה.