חיים, משמעות והמרכז הקיצוני: תגובה ל"ברית הקצוות"

במאמר הקודם בינשוף, טענתי שישנה ברית לא כתובה בין שני הקצוות האידיאולוגיים של החברה הישראלית: השמאל הרדיקלי והימין הקיצוני, במובן של אינטרס משותף לערעור הסדר הקיים. טענתי גם שערעור הסדר ייטיב עם הימין יותר מאשר עם השמאל. במאמר תגובה, יצחק קרומביין צולל למפה האידיאולוגית בניתוח עומק, משרטט אותה מחדש ומבליט את נקודות החולשה והעיוורון של המרכז. מאמר אורח.

Image result for Radical center

קלישאה סינית עתיקה טוענת שאדם צריך לחם ופרח, הראשון כדי שיוכל לחיות והשני כדי שיהיה לו לשם מה לחיות. במלים אחרות, באדם קיימים שני רצונות עיקריים: עצם הרצון לשרוד והרצון שלחיים יהיה תוכן. ברור לנו שאי אפשר בלי לחיות. אבל גם חיים בלי טעם הם ריקים. ואכן, לא תמיד אנשים מעדיפים את הרצון לשרוד על פני המשמעות. בכל פעם שאדם מקריב את חייו על איזה אידיאל שיהיה, הוא בוחר במשמעות על פני ההישרדות.

אם ננסה להחיל את החלוקה הזו במישור הפוליטי אפשר לומר שהרצון לחיים הוא הרצון שהפוליטיקה תמשיך לתפקד. הרצון למשמעות הוא מה עושים עם הפוליטיקה. ברור שרוב האנשים רוצים גם שהפוליטיקה תתפקד וגם לקדם את ערכיהם. יותר מזה -כל צד לא יכול בלי הצד השני. אין ערכים בלי בסיס מעשי להגשמה ומנגד, לטווח ארוך אין כוח למערכת לפעול בלי ערכים. אבל מה הקוטב הדומיננטי? או בשאלת הבוחן: מה תעשה כשהערכים יתנגשו עם קיום הפוליטיקה?

אם נרד אל הפוליטיקה בישראל נגלה שהחלוקה הרגילה של ימין-שמאל לא תעבוד כאן. הן לימין והן לשמאל יש ערכים (רצון למשמעות). הערכים כמובן שונים מאד, ועדיין עוסקים בשאלה "מה עושים עם הדמוקרטיה" ולא "איך משמרים אותה". מצד שני ברור גם שרוב הקשת הפוליטית אכן מעוניינת בשימור הדמוקרטיה. כלומר הן לימין והן לשמאל יש רצון לחיים, והכרה בכך שהדמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר לשמרם.

כיון שכך נוסף לנו ציר חדש חוץ מימין שמאל: ערכים-הישרדות. אפשר להיות קיצוני בכיוון של ערכים, קיצוני בכיוון של הישרדות או איפשהו בין שני הקצוות. אני רוצה לטעון שקבוצות שנוטות מאד חזק אל ההישרדות הן אלו שמכונות לעתים בשם 'המרכז הקיצוני'.

כל קבוצה בפוליטיקה, לכאורה ללא קשר למיקומה בציר ימין-שמאל, יכולה לנוע על פני הציר של ערכים-הישרדות. בפועל, דומני שיש קשר בין שני הצירים. ככל שקבוצה ממוקמת יותר ימינה או שמאלה, היא תיטה יותר אל קוטב הערכים ופחות אל ההישרדות, ולהפך. במלים אחרות, הציר החדש מצייר פרבולה על פני הציר הישן של ימין-שמאל. ככל שאתה בקצוות ימין/שמאל – תיטה אל קוטב הערכים. ככל שאתה יותר באמצע – תיטה אל קוטב ההישרדות.

מדוע? כי ככל שאדם ימני יותר או שמאלי יותר, הוא אידאולוגי יותר ולכן נוטה להעדיף את הערכים על פני הישרדותה של המערכת. כמובן שבתיאוריה ייתכן שיהיה אדם מאד אידאולוג וגם מאד פרגמטי. בפועל החיים בדרך כלל לא עובדים ככה.

Image result for pragmatism ideology

Credit: Inkcinct Cartoons

המרכז הקיצוני – קווים לדמותו

הן לימין והן לשמאל יש קבוצת התייחסות שנגזרת מהערכים בהם הוא דוגל. עבור הימין זהו האתנוס, עבור השמאל ה'הומו יוניברס' – או האנושות. כמובן שהתיאור איננו כה חד מימדי: הימין ברובו רואה גם במי שנספחים לאתנוס חלק מהקבוצת הזהות שלו (הדרוזים לדוגמא) השמאל מחריג מהאנושות את כל אויביי האוניברסליזם – החל מהמתנחלים, דרך תומכי טראמפ וכלה במפלגות הימין של אירופה. מהי קבוצת ההתייחסות של המרכז הקיצוני? המרכז שם דגש על הכלים ולא התוכן, על פרוצדורה ולא על המהות. לכן קבוצת ההתייחסות הראשונית שלו היא הגדרה פרוצדורולית: האזרח. בעוד שאתנוס מחד ואניברסליות מחד הם מושגים נזילים, האזרח הוא קריטריון שרירותי אבל מובחן: יש לך תעודת זהות כחולה? כן או לא.

הדמון של השמאל הוא המתנחלים והכיבוש. של הימין הערבים ו/או השמאל הבוגדני. מי הדמון של המרכז?  בזמנו ניסיתי לתהות מהי הגדרת טרוריסט עבור מי שמסרב לקבל את העובדה שיש כאן סכסוך דמים מתמשך בין שני עמים. אם לא מקבלים את האבחנה שבן האומה האויבת הוא טרוריסט, מה כן מבדיל בין מחבל ערבי לבין מעשי התנקשות של העולם התחתון? התשובה היא שטרוריסט, אליבא דהמרכז, הוא כל מי שמעשיו מאיימים על הסדר הקיים. למדינה מונופול על האלימות, מוסכם שכל שינוי במישור הפוליטי יעשה ללא שימוש באלימות. כל מי שמפר את המונופול הזה, נחשב טרוריסט בעיני המרכז, לא משנה מה כוחו או יכולתו. המרכז שונא את מערערי הסדר הקיים באותו הלהט בו שונא השמאל את המתנחל המדושן.

Image result for disturbing the order

הן לשמאל והן לימין יש שוליים קיצוניים שעושים מעשים שלא יעשו. רוב המחנה לא תומך באלימות/בוגדנות של קצה המחנה שלו, אבל מגלה לה אמפתיה: "כמובן שאסור להפעיל אלימות – אבל". הוא יצהיר נגד אבל יכול לגלות אהדה למניעים ולרוח שמניעה את המעשים. האמת ניתנת להיאמר, שגם למרכז יש טוויסט כזה, אולי יותר בקיצוניות. המרכז הוא אוהד של המערכת. הוא כמעט לעולם יהיה אמפתי למעשי המערכת, יהיו אשר יהיו (חוץ ממקרים בהם הוא חושד שאלמנטים במערכת מנסים לשנות את מערכת האיזונים – או אז הוא יצא נגדם בשצף קצף). מענים אסירים ביטחוניים? מפירים זכויות אדם של מתנחלים? בניגוד לשמאל ולימין ביחס לקיצוניים שלהם, המרכז אפילו לא מגנה-אבל-מבין מעשים כאלו. הוא פשוט תומך. לדוגמה, בצלאל סמוטריץ' חשדן כלפי המערכת: הוא חווה על בשרו איך היא יכולה להתעמר במישהו שהיא לא מחבבת. לכן הוא תומך בהחלשת כוחה. המרכז הקיצוני לא מכחיש שהתעמרות כזו קיימת (אם כי הוא נוטה יותר לתת אמון במערכת ופחות בדברי הקיצוניים) – הוא אומר שהיא עדיפה כי האלטרנטיבה היא אנרכיה. באותו האופן: עיגולי פינות כי האידיאל דורש? חס וחלילה. שימוש בחוק בצורה, איך נאמר, קצת יצירתית? אסון. בניגוד לשמאל ולימין גם יחד שרואים בחוקים כלי ולא מטרה, לכן מוכנים להגמיש אותם כשיש צורך, המרכז הוא מעריץ של החוק.

המרכז כמחנה אידאולוגי

דני טוען ש"מי שיתעלם לרגע מהתוכן של הטיעונים, ויתרכז בדקדוק שלהם, בהיגיון המנחה אותם, יראה מיד את הדמיון המובהק" בין הימין הקיצוני לשמאל הרדיקלי. באותו האופן, אם נסתכל על הדקדוק של המרכז במקום בתוכן שלו נגלה דבר מפתיע: גם המרכז הוא אידאולוגיה. אף על פי שבהגדרה הוא מדבר על כלים ולא על ערכים, הרי ששמירה על כללי המשחק הפכה אצלו לאידאולוגיה קנאית. לכן גם הפרה הכי קטנה של הסדר הקיים מקפיצה אותו. קבוצות שנמצאות יותר לכיוון הערכי של הציר אינן בהכרח אנרכיסטיות אלא שהן לא מקדשות כל פסיק בכל חוק. הן מוכנות לעגל פינות. אצל המרכז הקיצוני כל בדל מחשבה עצמאית אצל קצין הוא פתח לאנרכיה. זה כבר מעבר לפרגמטיזם, זו אידאולוגיה. לכן גם כשהמרכז מתנגד לדמון שלו, למפירי הסדר החברתי המוסכם – הוא לא עושה את זה קונקרטית, כמתבקש ממי שמשמר אמצעים. הוא עושה את זה בלהט קדוש, אידאולוגי.

מהי האידאולוגיה הזו? על כך כבר כתבתי בעבר.

בסיס כוח וחולשות

בין המרכז הקיצוני לימין ולשמאל האידיאלוגי שוררת איבה עזה, לא בטוח שקטנה בהרבה מזו שקיימת בין הימין והשמאל. מה בסיסי הכוח של כל צד?

אם נביט על המערכת הפוליטית כצנרת, ועל התוכן שלה כמה שזורם בפנים, הרי שהמרכז אמון על תחזוק מערכת הצינורות. דבר זה נותן לו שני בסיסי כוח: אחד הוא הכרות וקשרים בתוך מערכת הצינורות – השלטון. השניה היא גמישות אידאולוגית שמאפשרת לו יותר מרחב תמרון. החרדים, לדוגמה, הם ציבור שאין לו כמעט עניין בשינוי המערכת, לכן הם בני ברית קלאסיים של המרכז הקיצוני. לעומתו הקוטב האידאולוגי נמצא כמעט תמיד במאבק מסוים עם הצנרת. מצד שני, הוא חזק הרבה יותר לגבי מה שזורם בפנים. הלהט האידאולוגי שלו נותן לו תנופה, מוטיבציה וברק שאין למרכז. זה סוד כוחו.

Image result for pipe maintenance

המשימה של המרכז: תחזוק הצינורות

הימין והשמאל – אויבי הסדר הקיים? וגם: קשיים בתרגום משפה לשפה

במאמר טוען דני שהשמאל והימין הקיצוני נלחמים בסדר משום שהם מאמינים שאם הוא יפול יקום סדר חדש ונהדר, מתאים יותר לאידאולוגיה שלהם. אני חושב שבנקודה הזו הוא מנסה לעשות תרגום משפה אידיאולוגית לשפה פרגמטית. וודאי שיש גם טענה שמחברת בין הרובד הערכי לזה הפרגמטי. טענת הימין "אם נתעקש על ערכינו העולם יכבד אותנו", היא טענה כזו, כמו גם טענת השמאל שמתישהו יכפה עלינו כוח חיצוני ערכים נכונים יותר.

עם זאת, ככל שקוטב הערכים גובר על קוטב ההישרדות, הטענה של האדם הופכת פחות פרגמטית. אדם שמוסר את נפשו, לא בהכרח מאמין שהוא יינצל, אלא שיש דברים ששווה למות למענם. כאשר השמאל או הימין מתנגדים לסדר הקיים, זה לא מתוך שיקול פרגמטי שיבוא סדר אחר, אלא משום שאינם מאמינים ששווה לשלם במטבע הערכי עבור הסחורה השרידותית. אי הבנה במישור ההפוך אפשר לראות בתגובתם של נערי הגבעות לאמצעים הלא דמוקרטיים שהופעלו כלפיהם, בעיקר אחרי דומא. צעדים אלו נתפסו אצלם כצביעות: הם לא הבינו איך מדינת ישראל הדמוקרטית מתכחשת לאידאל הדמוקרטי שלה. לאור החלוקה בין הצירים מתבררת הטעות שלהם. נערי הגבעות הם קבוצה אידאולוגית מובהקת. בעיניהם הפרגמטיזם כמעט איננו קיים כציר. הם חושבים שהיחס אליהם נובע משמאלנות, כשייתכן בכלל שהוא בא מציר המרכז-קצוות.

גוש השמאל-מרכז או: מהו הסדר הקיים?

והרי החדשות: אין דבר כזה, מערכת שקופה. לכל מערכת יש צבע. לכן, כשהמרכז הקיצוני רוצה לשמר את הסדר הקיים אפשר תמיד לשאול מיהו הסדר הקיים? ההבנה שלמערכת תמיד יש אופי, מעלה סיבה נוספת לקורלציה בין תומכי המערכת לבין מי שנמצא עמוק במיינסטרים הישראלי. מי שתומך בשימור המערכת על פני קידום האידיאולוגיה הוא קודם כל מי שהסדר הזה תפור עליו בדיוק. בישראל זו הבראנז׳ה הוותיקה יותר, מעמד הביניים המבוסס. אם עלה בעיני רוחכם מר "מה ישראלי בעיניך" לא טעיתם – אבל שימו לב שגם כולנו, מפלגה שיושבת על הנישה של מצביעי המרכז, חרתה על דגלה את ההגנה על בית המשפט.

Image result for ‫יאיר לפיד‬‎

מי שהסדר תפור עליו בדיוק – יו"ר יש עתיד יאיר לפיד

עם זאת, הסדר הקיים איננו מקביל בדיוק אל הקונצנזוס הנוכחי, אלא משקף את מבני הכוח של העבר. מבני כוח שעוצבו בצורה מוטה למחנה השמאל. נראה את הקטע בו תוקף דני את חוק ההסדרה: "מבחינתו [הימין. י.ק.] הבעלות הפלסטינית על אותן אדמות, יהיה אשר יהיה מעמדן המשפטי, נוגדת עקרונות בסיסיים יותר כמו יישוב ארץ ישראל או האינטרסים של תנועת ההתנחלות. הבעלות הפלסטינית אינה אלא מזימה של המלך חוסיין ש"חילק אדמות למקורביו". המרכז ניגש אל החוק כאל שורה תחתונה, לא כאל שיקוף אידאולוגי של דמויות ותנועות. החוק הוא פחות כלי ויותר מטרה. לכן דני בכלל לא מתמודד כאן עם עצם השאלות שמעלה הימין, כמו מה התוקף שיש לחוק עצמו. האם באמת יש צידוק מוסרי להתייחסות לחלוקה הירדנית ביהודה ושומרון? אם אין, מדוע לא לשנות את החוק? (והרי מה שדני תוקף כאן, שלא במפתיע, הוא חוק שאמור לעבור לפי כל כללי הפרוצדורה)

ולמרבה הנוחות – המבנה החוקי, הכלים, מסתדרים יותר עם הערכים של השמאל. הדבקות העיוורת בחוק ובמצב הקיים, קיימת יותר בשמאל מאשר בימין, זאת משום שהמצב הקיים משקף עבר של מערכת נוטה שמאלה. לכן: להעביר חוק שיגביל את בית המשפט העליון? צעד פוליטי. שורת פסיקות שמרחיבות את סמכות בית המשפט? לגיטימי. דוח המאחזים? אמת משפטית צרופה. דוח לוי? פרופוגנדה. לכן לא מעט מחברי המרכז הקיצוני מדברים בגלוי על זה שבית המשפט העליון אמור להיות אוליגרכיה שתאזן את הפופליזם של הדמוס. שימו לב – לא כעיקרון של שוויון בפני החוק – אלא כדי להתגבר על הטיות מובנות, לטעמם, בדמוס עצמו. האצולה מול ההמון הנבער all over again. מכאן נבין לבסוף את המונח 'גוש השמאל-מרכז'. לא שאין מרכז ימני – נתניהו הוא דוגמה נהדרת. אבל המרכז מוטה יותר שמאלה, כיון שהמבנה כפי שהוא כיום מעניק עמדת כוח מסוימת לשמאל.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ינואר 3, 2017, ב-ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 18 תגובות.

  1. מרתק ומעניין, תודה רבה על המאמר.

  2. אה לא, המערכת כפי שהיא בנויה היום דווקא מדרדרת אותנו ימינה. זאת משום שהשטחים אינם מדבר סיני שאפשר להתווכח לגביו אם נכון או לא להחזיר אותו למצרים תמורת הסכם שלום. ישראל שולטת כבר חמישים שנה על מאות אלפי אנשים נטולי זכויות. במצב הזה הסדר שעליו מדובר נועד לטשטש ולטייח את האמת. ההסתדרות למשל עוסקת בדאגה לזכויות העובדים כאשר בפועל יש פה מעמד שלם של עובדים נטולי זכויות שהם עובדי הכפיים האמיתיים – אלו שההסתדרות של פעם הוקמה למענם. יש בית משפט שאחרי דיונים וערעורים משחרר לחופשי אדם שהוא ספק פושע נאצי מסוכן ובאותו זמן בשטחים מח"ט יורה בגבו של נער בורח ולא מועמד אפילו לדין.
    לא, המערכת לא משרתת את 'השמאל' אבל היא כן משרתת את הגווארדיה הותיקה. אותו ממסד שהיה לו נוח מאד להיות 'סוציאליסטי' בשנות החמישים כשמי שעבד באמת היו או בני עדות המזרח או ערביי ישראל ולכן לא חשב פעמיים לפני שהפך את הפלסטינים בשטחים לעבדים נטולי זכויות. כל עוד מראית העין של המכובדות הזאת ממשיכה אפשר לדבר על ישראל 'הדמוקרטית' למרות שכבר חמישים שנה המדינה כובשת את הפלסטינים כמו בריטניה הקולוניאליסטית בהודו. לכן גם חוק ההסדרה הוא בעייתי כל כך עבור המרכז. הוא חושף את הבלוף ואת זה הימין – סליחה המרכז – לא יכול לסבול.

  3. יצחק קרומביין

    קישור לפוסט המקורי ממנו נערך המאמר. בתגובות שם קיימות הבהרות וזוויות נוספות של הנושא. (לדוגמה סטייטיזם בהקשר של ימין שמאל)

  4. מעניין, במאמר 'קלישאות נבובות של ימין רדוּף' של יגאל עילם שצרפו פה מעיתון הארץ בטור הקודם שלך דני, אמר הכותב עילם מה שקרומביין אומר פה, אני מצטט: "הממסד כמעט תמיד יזוהה עם השמאל ולא עם הימין. אין זו גחמה שרירותית: השמאל אכן היה הבנאי הגדול של הממסדים המאפיינים את החברה המערבית המאורגנת"

    http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3169177

    אני לא בטוח שמסכים איתו — האם בישראל של 2017 הממסד מזוהה עם השמאל? זו תפיסה מיושנת. האליטות התחלפו מזמן, בסוף שנות השבעים, לרוב מזרחי-ימני (הן מבחינת המצביעים אבל גם פוליטיקאים). היום הצבא והמשטרה, שאין ספק שהם מהווים את הממסד או חלק ניכר ממנו, לא מזוהים עם הימין? ועוד איזה מזוהים איתו. האם הפוליטיקה לא מזוהה היום עם הימין, שמהווה בה את הרוב? ועוד איזה. מי כן מזוהה עם השמאל? האינטלקטואליה והאמנות, האקדמיה והתקשורת.

    דרך אגב, צירפתי הערה אתמול למאמר הקודם שלך דני, ומשום מה איני רואה אותה היום. לאן היא נעלמה?

  5. לפי כותב המאמר המרכז קרוב לאינטרסים של הצד השמאלי של המפה בשל רצונו לשמור את הסדר הקיים.

    לדעתי, הסדר הקיים הוא לא שמאלי וגם לא ימני. זאת מכיוון שכל אחד מגדיר את השמאלהוא הימין בצורה שונה.

    יש אנשים מצד שמאל לדוגמה שיתייחסו להיבט הכלכלי ויגידו שהסדר הקיים הוא ימני קפיטליסטי.

    לעומת זאת יש שיתייחסו להיבט המדיני ויגידושהסדר הקיים הוא שמאלני.

    זאת לפחות דעתי שלי.

    • יצחק קרומביין

      המונחים 'ימין' ו'שמאל' כאן הם בעיקר במישור המדיני-בטחוני (כמקובל, בגדול, בישראל).

      בעיני השאלה "האם הממסד בארץ הוא שמאל/ימין/מרכז" אמורה להיקבע על פי השוואה בין עמדות 'הממסד' לעמדות כלל הציבור (באופן גס, השוואה בין גישת הממסד למפת המפלגות). כי ביחס לכל עמדה יהיו כאלו שיתפשו אותה כימנית מדי או שמאלנית מדי.

      ועדיין אני מסכים שחסרים מימדים בניתוח שלי. אתה מוזמן לקרוא את הדיון בפייסבוק בו מועלים עוד פרמטרים, אם כי וודאי שלא כולם.

  6. יצחק, לקח לי קצת זמן להגיב למאמר המעולה הזה כי רציתי לחכות ולעכל את הדברים. אבל הנה תגובה ראשונית.

    העמדה הזאת של "המרכז הקיצוני", של תחזוק הצינורות ושימור המערכת, נטועה בניסיון היסטורי. היא לא רק ניסיון אנוכי של "מי שהמערכת תפורה עליו בדיוק" לשמר את כוחו, אלא שמניסיון העבר אנחנו יודעים שזו הסיסטמה שמועילה בממוצע לכל הקבוצות גם יחד – כולל לקבוצות האידיאולוגיות. במערב גם כן היו לא מעט קבוצות אידיאולוגיות שהיו מוכנות להרוג ולהיהרג על אמונתן: פרוטסטנטים מול קתולים, מהפכנים מול מונרכיסטים, סוציאליסטים מול שמרנים. אחרי הרבה מאד שנים של ניסוי וטעייה, מלחמות והרג, רוב הקבוצות הללו הבינו שעדיפה מערכת שבה אף אחד לא יהיה מרוצה על מערכת לא סובלנית. הסיבה היא שכוח מתחלף מטבעו. אם היום דתיים ישליטו בישראל, למשל, את חוקי ההלכה, אז מחר, כאשר הרוח תשתנה, אתיאיסטים יוכלו להוציא את הדת אל מחוץ לחוק. לכן עדיפה לכולם מערכת שתיתן חופש יחסי, בלי לעבור את סבבי ההרג המסורתיים של חילופי אליטות במשטרים לא דמוקרטיים.

    אני לא בטוח שרוב הקבוצות האידיאולוגיות שהזכרת במאמר יחלקו לחלוטין על הפסקה שלעיל. לפחות מימין, רובן נוטות לא לערער על הדמוקרטיה קרבה וכרעיה, אלא לדרוש דמוקרטיה שהיא רק שלטון רוב: בלי מוסדות אוליגרכיים מעצבנים כמו בית המשפט שיכולים לשנות את החלטת הרוב. דא עקא, שאלו בדיוק המנגנונים שמאפשרים לקבוצות לפתור קונפליקטים ובעיות שלא באמצעות אלימות קשה ויומיומית. אם כל רוב אקראי ואירעי יוכל לפגוע ולרמוס את זכויות המיעוט (בין אם בהפקעה שרירותית של אדמות פרטיות באופן שהמיעוט אף פעם לא מרוויח ממנו, בין אם בחוקי אפלייה גזעניים ובין אם בביטול הבחירות כדי להנציח את שלטונו של אותו רוב), מדוע שהמיעוט לא יאחוז בנשק? אנשים לא נוטים לשחק לאורך זמן במשחקים שמוטים באופן קבוע נגדם. ואז חזרנו למצב הראשוני, שכדי לפתור אותו הוקמה הדמוקרטיה מלכתחילה.

    הנקודה העיקרית שלי היא שהצינורות אותם מנסה ה"מרכז הקיצוני" לתחזק אינם מין סטטוס קוו קפוא, אלא מערכת איזונים שמאפשרת שינויים בהתאם לדעת הקהל ובדרכי שלום. אם נשתמש במטפורה מתחום הספורט, לא מדובר בתוצאת משחק הכדורסל, אלא במערכת הכללים שמאפשרת לשתי הקבוצות לשחק. מכבי והפועל הן יריבות, וכל אחת מהן מפסידה מדי פעם בהתאם לכללים, אבל מערכת הכללים היא בסופו של דבר לטובת שתיהן. נדמה לי שגם אתה הכרת בכך בחלק מסויים של מאמרך, כאשר כתבת שהמרכז הקיצוני נוטה להצדיק את מעשי המדינה, אלא כאשר גורם מתוך המערכת "פוגע באיזונים". כך שהוא לא מצדיק את המדינה *תמיד*, אלא רק כאשר היא פועלת לשימור אותם איזונים שבלעדיהם "איש את רעהו חיים בלעו".

    באותה מידה, מי שמנסה לשמור על המערכת הזאת, הוא לא בהכרח חסר אידיאולוגיה או ערכים. אני, למשל, מחזיק בגישה מוסרית כלפי הכיבוש וההתנחלויות שדומה לגישתו של השמאל יותר מאשר לגישתו של הימין. אלא שאני חושב שערעור מערכת האיזונים והבלמים תגרום יותר נזק מאשר תועלת, גם לפלסטינים וגם למחנה שלי.

    • בדיוק.

      לעמדה אותה המאמר מעוניין לתקוף כבר יש שם ידוע ומקובל: שמרנות ליברלית.

      אבל במקום להתמודד עם העמדה עצמה, הכותב מדביק לה את הכינוי "מרכז קיצוני" בכדי לנתק אותה מהמורשת האינטלקטואלית שלה (אדמונד ברק, דה-טוקוויל, קרל פופר ושות') והקונטקסט ההיסטורי בו היא נטועה (המהפכה הצרפתית, אביב העמים, הטוטליטריזם בתקופת מלחמת העולם השנייה), ותוקף במקום זאת קריקטורה שלה המאופיינת בדוגמטיזם ממסדי עיוור.

      תרגיל איש-קש קלאסי.

      • יצחק קרומביין

        …או שהכותב לא בקי בספרות פוליטית קלאסית וכותב את הגיגיו בפייסבוק מתוך חוסר הכרות. גם אופציה.
        (ואני לא חושב שזלזלתי כאן בגישה זו, אבל מילא)

    • יצחק קרומביין

      דני, אני חושב שמה שאתה מציג פה איננו סותר את דברי.
      א. לא בכדי השוויתי את הצד הזה בפוליטיקה לרצון בחיים. יצר ההישרדות איננו דבר קטן, בעיני.
      ב. אני גם לא אומר שלאנשי המרכז אין אידיאולוגיה, אלא התמקדתי במרכז הכובד שהם מעניקים לתהליך על פני התוכן.
      ג. אני מסכים לגבי המשל של חוקי המשחק. אבל גם כאן זה לא בוליאני – כן או לא. עד כמה אתה מתעקש על שמירת החוקים היא שאלה בעלת מנעד.

  7. מאמר מעניין מאוד.
    שני הפוסטים האחרונים מאוד מעניינים ופותחי עיניים.
    תודה

  8. "השמאל מחריג מהאנושות את כל אויביי האוניברסליזם – החל מהמתנחלים, דרך תומכי טראמפ וכלה במפלגות הימין של אירופה."

    זה כמובן כולל את הערבים, האיסלמיסטים ושאר הפראים האציליים- אותם השמאל מתעב במיוחד.

  1. פינגבק: נעלמים: על הבדידות והאכזריות של המנהיג | הינשוּף

  2. פינגבק: נעלמים: על הבדידות והאכזריות של המנהיג | הינשוּף

  3. פינגבק: המדריך לשמאל הפרקטי: כללי ההומניזם המעשי – טור אורח מאת יריב מוהר | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: