במאמר הקודם בינשוף, טענתי שישנה ברית לא כתובה בין שני הקצוות האידיאולוגיים של החברה הישראלית: השמאל הרדיקלי והימין הקיצוני, במובן של אינטרס משותף לערעור הסדר הקיים. טענתי גם שערעור הסדר ייטיב עם הימין יותר מאשר עם השמאל. במאמר תגובה, יצחק קרומביין צולל למפה האידיאולוגית בניתוח עומק, משרטט אותה מחדש ומבליט את נקודות החולשה והעיוורון של המרכז. מאמר אורח.

קלישאה סינית עתיקה טוענת שאדם צריך לחם ופרח, הראשון כדי שיוכל לחיות והשני כדי שיהיה לו לשם מה לחיות. במלים אחרות, באדם קיימים שני רצונות עיקריים: עצם הרצון לשרוד והרצון שלחיים יהיה תוכן. ברור לנו שאי אפשר בלי לחיות. אבל גם חיים בלי טעם הם ריקים. ואכן, לא תמיד אנשים מעדיפים את הרצון לשרוד על פני המשמעות. בכל פעם שאדם מקריב את חייו על איזה אידיאל שיהיה, הוא בוחר במשמעות על פני ההישרדות.

אם ננסה להחיל את החלוקה הזו במישור הפוליטי אפשר לומר שהרצון לחיים הוא הרצון שהפוליטיקה תמשיך לתפקד. הרצון למשמעות הוא מה עושים עם הפוליטיקה. ברור שרוב האנשים רוצים גם שהפוליטיקה תתפקד וגם לקדם את ערכיהם. יותר מזה -כל צד לא יכול בלי הצד השני. אין ערכים בלי בסיס מעשי להגשמה ומנגד, לטווח ארוך אין כוח למערכת לפעול בלי ערכים. אבל מה הקוטב הדומיננטי? או בשאלת הבוחן: מה תעשה כשהערכים יתנגשו עם קיום הפוליטיקה?

אם נרד אל הפוליטיקה בישראל נגלה שהחלוקה הרגילה של ימין-שמאל לא תעבוד כאן. הן לימין והן לשמאל יש ערכים (רצון למשמעות). הערכים כמובן שונים מאד, ועדיין עוסקים בשאלה "מה עושים עם הדמוקרטיה" ולא "איך משמרים אותה". מצד שני ברור גם שרוב הקשת הפוליטית אכן מעוניינת בשימור הדמוקרטיה. כלומר הן לימין והן לשמאל יש רצון לחיים, והכרה בכך שהדמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר לשמרם.

כיון שכך נוסף לנו ציר חדש חוץ מימין שמאל: ערכים-הישרדות. אפשר להיות קיצוני בכיוון של ערכים, קיצוני בכיוון של הישרדות או איפשהו בין שני הקצוות. אני רוצה לטעון שקבוצות שנוטות מאד חזק אל ההישרדות הן אלו שמכונות לעתים בשם 'המרכז הקיצוני'.

כל קבוצה בפוליטיקה, לכאורה ללא קשר למיקומה בציר ימין-שמאל, יכולה לנוע על פני הציר של ערכים-הישרדות. בפועל, דומני שיש קשר בין שני הצירים. ככל שקבוצה ממוקמת יותר ימינה או שמאלה, היא תיטה יותר אל קוטב הערכים ופחות אל ההישרדות, ולהפך. במלים אחרות, הציר החדש מצייר פרבולה על פני הציר הישן של ימין-שמאל. ככל שאתה בקצוות ימין/שמאל – תיטה אל קוטב הערכים. ככל שאתה יותר באמצע – תיטה אל קוטב ההישרדות.

מדוע? כי ככל שאדם ימני יותר או שמאלי יותר, הוא אידאולוגי יותר ולכן נוטה להעדיף את הערכים על פני הישרדותה של המערכת. כמובן שבתיאוריה ייתכן שיהיה אדם מאד אידאולוג וגם מאד פרגמטי. בפועל החיים בדרך כלל לא עובדים ככה.

המרכז הקיצוני – קווים לדמותו

הן לימין והן לשמאל יש קבוצת התייחסות שנגזרת מהערכים בהם הוא דוגל. עבור הימין זהו האתנוס, עבור השמאל ה'הומו יוניברס' – או האנושות. כמובן שהתיאור איננו כה חד מימדי: הימין ברובו רואה גם במי שנספחים לאתנוס חלק מהקבוצת הזהות שלו (הדרוזים לדוגמא) השמאל מחריג מהאנושות את כל אויביי האוניברסליזם – החל מהמתנחלים, דרך תומכי טראמפ וכלה במפלגות הימין של אירופה. מהי קבוצת ההתייחסות של המרכז הקיצוני? המרכז שם דגש על הכלים ולא התוכן, על פרוצדורה ולא על המהות. לכן קבוצת ההתייחסות הראשונית שלו היא הגדרה פרוצדורולית: האזרח. בעוד שאתנוס מחד ואניברסליות מחד הם מושגים נזילים, האזרח הוא קריטריון שרירותי אבל מובחן: יש לך תעודת זהות כחולה? כן או לא.

הדמון של השמאל הוא המתנחלים והכיבוש. של הימין הערבים ו/או השמאל הבוגדני. מי הדמון של המרכז?  בזמנו ניסיתי לתהות מהי הגדרת טרוריסט עבור מי שמסרב לקבל את העובדה שיש כאן סכסוך דמים מתמשך בין שני עמים. אם לא מקבלים את האבחנה שבן האומה האויבת הוא טרוריסט, מה כן מבדיל בין מחבל ערבי לבין מעשי התנקשות של העולם התחתון? התשובה היא שטרוריסט, אליבא דהמרכז, הוא כל מי שמעשיו מאיימים על הסדר הקיים. למדינה מונופול על האלימות, מוסכם שכל שינוי במישור הפוליטי יעשה ללא שימוש באלימות. כל מי שמפר את המונופול הזה, נחשב טרוריסט בעיני המרכז, לא משנה מה כוחו או יכולתו. המרכז שונא את מערערי הסדר הקיים באותו הלהט בו שונא השמאל את המתנחל המדושן.

הן לשמאל והן לימין יש שוליים קיצוניים שעושים מעשים שלא יעשו. רוב המחנה לא תומך באלימות/בוגדנות של קצה המחנה שלו, אבל מגלה לה אמפתיה: "כמובן שאסור להפעיל אלימות – אבל". הוא יצהיר נגד אבל יכול לגלות אהדה למניעים ולרוח שמניעה את המעשים. האמת ניתנת להיאמר, שגם למרכז יש טוויסט כזה, אולי יותר בקיצוניות. המרכז הוא אוהד של המערכת. הוא כמעט לעולם יהיה אמפתי למעשי המערכת, יהיו אשר יהיו (חוץ ממקרים בהם הוא חושד שאלמנטים במערכת מנסים לשנות את מערכת האיזונים – או אז הוא יצא נגדם בשצף קצף). מענים אסירים ביטחוניים? מפירים זכויות אדם של מתנחלים? בניגוד לשמאל ולימין ביחס לקיצוניים שלהם, המרכז אפילו לא מגנה-אבל-מבין מעשים כאלו. הוא פשוט תומך. לדוגמה, בצלאל סמוטריץ' חשדן כלפי המערכת: הוא חווה על בשרו איך היא יכולה להתעמר במישהו שהיא לא מחבבת. לכן הוא תומך בהחלשת כוחה. המרכז הקיצוני לא מכחיש שהתעמרות כזו קיימת (אם כי הוא נוטה יותר לתת אמון במערכת ופחות בדברי הקיצוניים) – הוא אומר שהיא עדיפה כי האלטרנטיבה היא אנרכיה. באותו האופן: עיגולי פינות כי האידיאל דורש? חס וחלילה. שימוש בחוק בצורה, איך נאמר, קצת יצירתית? אסון. בניגוד לשמאל ולימין גם יחד שרואים בחוקים כלי ולא מטרה, לכן מוכנים להגמיש אותם כשיש צורך, המרכז הוא מעריץ של החוק.

המרכז כמחנה אידאולוגי

דני טוען ש"מי שיתעלם לרגע מהתוכן של הטיעונים, ויתרכז בדקדוק שלהם, בהיגיון המנחה אותם, יראה מיד את הדמיון המובהק" בין הימין הקיצוני לשמאל הרדיקלי. באותו האופן, אם נסתכל על הדקדוק של המרכז במקום בתוכן שלו נגלה דבר מפתיע: גם המרכז הוא אידאולוגיה. אף על פי שבהגדרה הוא מדבר על כלים ולא על ערכים, הרי ששמירה על כללי המשחק הפכה אצלו לאידאולוגיה קנאית. לכן גם הפרה הכי קטנה של הסדר הקיים מקפיצה אותו. קבוצות שנמצאות יותר לכיוון הערכי של הציר אינן בהכרח אנרכיסטיות אלא שהן לא מקדשות כל פסיק בכל חוק. הן מוכנות לעגל פינות. אצל המרכז הקיצוני כל בדל מחשבה עצמאית אצל קצין הוא פתח לאנרכיה. זה כבר מעבר לפרגמטיזם, זו אידאולוגיה. לכן גם כשהמרכז מתנגד לדמון שלו, למפירי הסדר החברתי המוסכם – הוא לא עושה את זה קונקרטית, כמתבקש ממי שמשמר אמצעים. הוא עושה את זה בלהט קדוש, אידאולוגי.

מהי האידאולוגיה הזו? על כך כבר כתבתי בעבר.

בסיס כוח וחולשות

בין המרכז הקיצוני לימין ולשמאל האידיאלוגי שוררת איבה עזה, לא בטוח שקטנה בהרבה מזו שקיימת בין הימין והשמאל. מה בסיסי הכוח של כל צד?

אם נביט על המערכת הפוליטית כצנרת, ועל התוכן שלה כמה שזורם בפנים, הרי שהמרכז אמון על תחזוק מערכת הצינורות. דבר זה נותן לו שני בסיסי כוח: אחד הוא הכרות וקשרים בתוך מערכת הצינורות – השלטון. השניה היא גמישות אידאולוגית שמאפשרת לו יותר מרחב תמרון. החרדים, לדוגמה, הם ציבור שאין לו כמעט עניין בשינוי המערכת, לכן הם בני ברית קלאסיים של המרכז הקיצוני. לעומתו הקוטב האידאולוגי נמצא כמעט תמיד במאבק מסוים עם הצנרת. מצד שני, הוא חזק הרבה יותר לגבי מה שזורם בפנים. הלהט האידאולוגי שלו נותן לו תנופה, מוטיבציה וברק שאין למרכז. זה סוד כוחו.

הימין והשמאל – אויבי הסדר הקיים? וגם: קשיים בתרגום משפה לשפה

במאמר טוען דני שהשמאל והימין הקיצוני נלחמים בסדר משום שהם מאמינים שאם הוא יפול יקום סדר חדש ונהדר, מתאים יותר לאידאולוגיה שלהם. אני חושב שבנקודה הזו הוא מנסה לעשות תרגום משפה אידיאולוגית לשפה פרגמטית. וודאי שיש גם טענה שמחברת בין הרובד הערכי לזה הפרגמטי. טענת הימין "אם נתעקש על ערכינו העולם יכבד אותנו", היא טענה כזו, כמו גם טענת השמאל שמתישהו יכפה עלינו כוח חיצוני ערכים נכונים יותר.

עם זאת, ככל שקוטב הערכים גובר על קוטב ההישרדות, הטענה של האדם הופכת פחות פרגמטית. אדם שמוסר את נפשו, לא בהכרח מאמין שהוא יינצל, אלא שיש דברים ששווה למות למענם. כאשר השמאל או הימין מתנגדים לסדר הקיים, זה לא מתוך שיקול פרגמטי שיבוא סדר אחר, אלא משום שאינם מאמינים ששווה לשלם במטבע הערכי עבור הסחורה השרידותית. אי הבנה במישור ההפוך אפשר לראות בתגובתם של נערי הגבעות לאמצעים הלא דמוקרטיים שהופעלו כלפיהם, בעיקר אחרי דומא. צעדים אלו נתפסו אצלם כצביעות: הם לא הבינו איך מדינת ישראל הדמוקרטית מתכחשת לאידאל הדמוקרטי שלה. לאור החלוקה בין הצירים מתבררת הטעות שלהם. נערי הגבעות הם קבוצה אידאולוגית מובהקת. בעיניהם הפרגמטיזם כמעט איננו קיים כציר. הם חושבים שהיחס אליהם נובע משמאלנות, כשייתכן בכלל שהוא בא מציר המרכז-קצוות.

גוש השמאל-מרכז או: מהו הסדר הקיים?

והרי החדשות: אין דבר כזה, מערכת שקופה. לכל מערכת יש צבע. לכן, כשהמרכז הקיצוני רוצה לשמר את הסדר הקיים אפשר תמיד לשאול מיהו הסדר הקיים? ההבנה שלמערכת תמיד יש אופי, מעלה סיבה נוספת לקורלציה בין תומכי המערכת לבין מי שנמצא עמוק במיינסטרים הישראלי. מי שתומך בשימור המערכת על פני קידום האידיאולוגיה הוא קודם כל מי שהסדר הזה תפור עליו בדיוק. בישראל זו הבראנז׳ה הוותיקה יותר, מעמד הביניים המבוסס. אם עלה בעיני רוחכם מר "מה ישראלי בעיניך" לא טעיתם – אבל שימו לב שגם כולנו, מפלגה שיושבת על הנישה של מצביעי המרכז, חרתה על דגלה את ההגנה על בית המשפט.

עם זאת, הסדר הקיים איננו מקביל בדיוק אל הקונצנזוס הנוכחי, אלא משקף את מבני הכוח של העבר. מבני כוח שעוצבו בצורה מוטה למחנה השמאל. נראה את הקטע בו תוקף דני את חוק ההסדרה: "מבחינתו [הימין. י.ק.] הבעלות הפלסטינית על אותן אדמות, יהיה אשר יהיה מעמדן המשפטי, נוגדת עקרונות בסיסיים יותר כמו יישוב ארץ ישראל או האינטרסים של תנועת ההתנחלות. הבעלות הפלסטינית אינה אלא מזימה של המלך חוסיין ש"חילק אדמות למקורביו". המרכז ניגש אל החוק כאל שורה תחתונה, לא כאל שיקוף אידאולוגי של דמויות ותנועות. החוק הוא פחות כלי ויותר מטרה. לכן דני בכלל לא מתמודד כאן עם עצם השאלות שמעלה הימין, כמו מה התוקף שיש לחוק עצמו. האם באמת יש צידוק מוסרי להתייחסות לחלוקה הירדנית ביהודה ושומרון? אם אין, מדוע לא לשנות את החוק? (והרי מה שדני תוקף כאן, שלא במפתיע, הוא חוק שאמור לעבור לפי כל כללי הפרוצדורה)

ולמרבה הנוחות – המבנה החוקי, הכלים, מסתדרים יותר עם הערכים של השמאל. הדבקות העיוורת בחוק ובמצב הקיים, קיימת יותר בשמאל מאשר בימין, זאת משום שהמצב הקיים משקף עבר של מערכת נוטה שמאלה. לכן: להעביר חוק שיגביל את בית המשפט העליון? צעד פוליטי. שורת פסיקות שמרחיבות את סמכות בית המשפט? לגיטימי. דוח המאחזים? אמת משפטית צרופה. דוח לוי? פרופוגנדה. לכן לא מעט מחברי המרכז הקיצוני מדברים בגלוי על זה שבית המשפט העליון אמור להיות אוליגרכיה שתאזן את הפופליזם של הדמוס. שימו לב – לא כעיקרון של שוויון בפני החוק – אלא כדי להתגבר על הטיות מובנות, לטעמם, בדמוס עצמו. האצולה מול ההמון הנבער all over again. מכאן נבין לבסוף את המונח 'גוש השמאל-מרכז'. לא שאין מרכז ימני – נתניהו הוא דוגמה נהדרת. אבל המרכז מוטה יותר שמאלה, כיון שהמבנה כפי שהוא כיום מעניק עמדת כוח מסוימת לשמאל.